"בשנת חדא לבלשאצר," כבר ספר מסוף ימי בלשאצר ומלכות דריוש, רק כאן מתחיל החלק השני מזה הספר, שבחלק הראשון ספר קורות דניאל ומכאן יתחיל לספר נבואותיו, ובאו דבריו [חוץ מפסוק הראשון שהם דברי אנשי כנסת הגדולה שכתבו ספר דניאל כמ"ש חז"ל] בלשון מדבר בעדו, שהוא עצמו כתב כל הדברים כמו שהם, ופי' רי"א שבעבור ירמיה נבא על נבוכדנצר שיעבדו הגוים אותו ואת בנו ואת בן בנו, לכן במלוך בלשאצר בן בנו הראה לו ה' שבמהרה תכלה מלכות בבל והראה לו ג"כ המלכיות שיעמדו אחריה, עד עת קץ, "דניאל חלם חזה", ולא אמר חלם חלם, כמ"ש למעלה בנבוכדנצר להורות שהיה חלום נבואיי, וגם מפני שעקר החלום היה מחזה שראה צורת ד' חיות. "וחזו ראשיה על משכביה," כי יש חלומות שבאים ע"י התפעלות מרוצת הדם והנפש החיונית שמקורם בלב, הודיע ששורש החלום הזה היה ממיתרי המוח וכח השכל כי היה השפעה שכליית מעולם השכליים הנפרדים, "באדין חלמא כתב", שתיכף כשהקיץ משנתו כתב החלום כדי שלא ישכח ממנו דבר," ריש מלין אמר", מפני שהמכתב הזה דינו ככתבי הקדש אמר כל דבר בפיו טרם שהעלה אותו על ספר, שכן הדין בכותב כתבי הקדש ברוה"ק וכמ"ש במק"א, וגם ר"ל שכלל ענין הד' מלכיות שבאו בחלום זה כבר ידע ע"י חלום נבוכדנצר, רק שם לא באו רק ריש מלין ולא כל פרטי הדברים, על זה אמר שריש מלין של חלום זה כבר אמר בפתרון חלום נבוכדנצר:
