מ"ג דניאל ב יד
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
באדין דניאל התיב עטא וטעם לאריוך רב טבחיא די מלכא די נפק לקטלה לחכימי בבל
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
בֵּאדַיִן דָּנִיֵּאל הֲתִיב עֵטָא וּטְעֵם לְאַרְיוֹךְ רַב טַבָּחַיָּא דִּי מַלְכָּא דִּי נְפַק לְקַטָּלָה לְחַכִּימֵי בָּבֶל.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
בֵּאדַ֣יִן דָּנִיֵּ֗אל הֲתִיב֙ עֵטָ֣א וּטְעֵ֔ם לְאַרְי֕וֹךְ רַב־טַבָּחַיָּ֖א דִּ֣י מַלְכָּ֑א דִּ֚י נְפַ֣ק לְקַטָּלָ֔ה לְחַכִּימֵ֖י בָּבֶֽל׃
רש"י
"התיב עטא וטעם לאריוך" - השיב עצה וטעם לאריוך שם האיש
"רב טבחיא" - שר ההורגים המחוייבים הריגהמצודות
• לפירוש "מצודות" על כל הפרק •
מצודת דוד
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
השאלות
(יד) השאלות (יד - טו) וכי אפשר שדניאל שהיה בבית המלך לא ידע מכל הנעשה עד שהודיע לו אריוך?, ולמה תחלה קורא אותו רב טבחיא ואח"כ קוראהו בשם שליטא די מלכא?, ומהו הלשון התיב עצמה וטעם, והלא היה רק שאלה לא עצה וטעם?:
-(יד)"באדין, אז דניאל השיב עצה וטעם לאריוך רב טבחים של המלך שיצא להרוג לחכמי בבל," הנה דניאל שהיה בשער המלך בודאי שמע הענין וידע מכל הנעשה ובעוד שלא רצו לנגוע בו החריש, כי למה יכניס א"ע בסכנה, אולם אחר שראה שרצו להרוג גם אותו, אם היה אומר שהוא רוצה להגיד החלום ומבקש זמן, היו שואלים לו מדוע החריש עד עתה ולא בא להגיד למלך חלומותיו בעת שנקראו כל החכמים לזה, ועתה עברה השעה שעתה לא ינתן זמן, כמ"ש להם המלך שאינו רוצה ליתן זמן מפני שיש בזה רמאות כנ"ל פסוק ח', לכן התחכם ועשה א"ע כאלו אינו יודע מאומה מכל הנעשה, ושואל מאריוך את הטעם מדוע רוצים להרוג את החכמים, וזה היה עצה עמוקה, שאחר שיודיע לו אריוך את הטעם, יאמר כי הוא יגיד הפתרון ושעד עתה לא ידע מזה דבר, וא"כ ראוי ליתן לו זמן מיוחד, כי אם רוצים להרגו צריך לשאלו תחלה אם יגיד החלום כמו ששאלו ליתר החכמים והלא הוא אומר שיוכל להגידו, וז"ש "התיב עצה וטעם לאריוך" ששאל טעם ההריגה וזה היה בעצה: