מלבי"ם על דניאל ב

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

חזור לדף ראשי >מלבי"ם על דניאל ב

פרקי דניאל ב

א ב ג ד ה ו ז ח ט י יא יב יג יד טו טז יז יח יט כ כא כב כג כד כה כו כז כח כט ל לא לב לג לד לה לו לז לח לט מ מא מב מג מד מה מו מז מח מט

קישורים נוספים


מלבי"ם על דניאל · ב · >>


מלבי"ם על דניאל · ב · >>

[{{fullurl:{{{1}}}|action=edit}} עריכה]


השאלות

(א) השאלות (א) למה אמר חלומות בלשון רבים?, מ"ש ושנתו נהייתה משמע שנתהוה השינה וישן?,

"ובשנת שתים למלכות נבוכדנצר", אא"ל שהיה בשנת שתים, שאיך הוציאו דניאל וחברוהי לאתקטלא, והם לא השלימו עדיין חק למודם? ואיך אפשר שבשנת שתים פתר דניאל את החלום ונתגדל הוא וחבריו, הפך מה שנזכר בסימן הקודם שלא עמדו לפני המלך עד תום שנת שלש? ולכן צדקו דברי חז"ל שפירשו בשנת שתים למלכות הכללי של נבוכדנצר, שזה היה אחר חורבן הבית שאז כבש כל האומות ומלך בכפה, ואז חשב מחשבות לדעת מי ימלוך אחריו והודיעו לו את אשר יהיה באחרית הימים. "חלם נבוכדנצר חלומות," ר"ל שבחלום הזה היו חלומות הרבה, חלום הצלם, וחלום האבן ששבר את הצלם, ובאשר שכח את החלום לא זכר רק שחלם לו חלומות הרבה, וספר שזכר ממנו ג' ענינים, א] שחלם חלומות ולא ידע מה, ב] "ותתפעם רוחו," זכר שנפל עליו פחד ואימה בעת החלום, שזה סימן שלא היה רעיון רוח, רק חלום אמתי שהוא הפועל בנפש החולם להפיל עליו חרדה גדולה, ג] "ששנתו נהיתה עליו", ר"ל שאחרי החלום נשאר ישן ולא הקיץ משנתו ע"י החלום, ור"ל שחלום שאין בו ממש לא יעשה רושם בנפש, לא כן החלום הנבואיי יתפלצו עמודי גופו, אולם לפעמים יפול עליו אימה ורעדה בעת החלום על ידי תגבורת הדמים שיתקבצו במקום אחד, ויעשו רושם נורא לפי ההתפעלות שיתהוה עי"ז בגוף בעת השינה ובכ"ז אין בו ממש, אולם בזה יקיץ תמיד ע"י הפחד, ובמה שהתפעם רוחו ובכ"ז לא הקיץ משנתו, ידע שלא בא מסבת הדם או האדים או העילוף בשינה, רק ע"י חיקיו שנעשה בנפשו הרוחניית אשר ראתה חזיון עתידי מורה רע, וע"כ שם לבו לדעת את החלום:  


השאלות

(ב) השאלות (ב) מ"ש להגיד למלך חלומותיו מיותר?:

"ויאמר המלך," צוה לקרוא "לחרטומים," העושים מעשיהם בלאט ע"פ סתרי הטבע, "ולאשפים", שהם האצטגנינים חוזי בכוכבים, "ולמכשפים" הפועלים במעשה שדים, "ולכשדים" המפילים גורלות, שכל אלה יתפארו לדעת דברים נעלמים ועתידות, וספר שצוה לקרוא אליהם "להגיד למלך חלומותיו", היינו שיודיעו להם שנקראו לתכלית זה שיגידו לו מה שחלם, מבלי שיגיד להם את החלום, כדי שיכינו א"ע בביתם להשקיף בחכמתם את כל החלומות שחלם להמלך בלילה זאת, כי בזה יחרצו יותר בהיותם מתבודדים בביתם וכליהם וספריהם הנצרכים למלאכה זאת אתם, מעת שיהיו לפני המלך, שמוראו תבלבל מחשבותיהם, ושם יחסרו להם הכלים וההכנות וההתבודדות, ולפ"ז יותר היה מן החכמה אם לא היו באים לפניו כלל, אחר שכבר ידעו כי אין בכחם למלאות שאלת המלך למה יבואו לפניו בידים ריקנות, אבל הם "באו ויעמדו לפני המלך", וזה כעין מרד שהיה להם להשיב שאין זה בכחם, לא לבוא לפניו, כאילו הם מוכנים למלא שאלתו ושהוא בכחם:  


(ג) " ויאמר," הודיע להם שעקר מבוקשו הוא בעבור חלום אחד אשר פעמה רוחו, לדעתו כי הוא מגיד עתידות לו:  

השאלות

(ד) השאלות (ד - ח) מ"ש חלמא אמר, הוא דברי סכלות, הלא אמר להם שרוצה לדעת את החלום מפני שאינו יודע אותו, ואם לא הבינו דבריו איך ענו שנית שיאמר החלום והוא אינו זוכרו?, בפסוק ה' תפס לשון הודעה ובפסוק ו' לשון החויה?:

"ויאמרו הכשדים למלך ארמית", באר הטעם מה שדברו הכשדים ולא החרטומים והאשפים, מפני שדברו ארמית, ובין יתר החכמים היו ממדינות אחרות שלא היו בקיאים היטב בלשון ארמי כמו הכשדים ילידי הארץ, "מלכא לעלמין חיי", באשר לא יכלו לסתור דברי המלך לגמרי, שכבר החליט שלא יאמר להם את החלום ובכ"ז מבקש לדעת פתרונו, וחשבו שהמלך יודע את החלום רק שאינו רוצה להזכירו מפני שהוא חלום רע מבשר מיתת המלך וירא להגידו בפיו דלא לתרע מזליה, ועל צד זה אמרו "מלכא לעלמין חיי" ואל תירא מות, או שעושה זה מפני שרוצה לנסותם אם ידועים תעלומות לב, עז"א "חלמא אמר לעבדיך ופשרא נחוא", אמרו שא"א להם לדעת דבר אשר במחשבה, רק יוכלו לדעת את הפתרון גם בלא החלום, כי באצטגנינות או על ידי כישוף יוכלו לדעת איזה גזרה נגזרה עליו טוב או רע, רק שא"א להם לדעת באיזה דמיון נתלבשה ההודעה בחלום, שהמדמה ירכיב דמיונות רבות בכמה אופנים, למשל שהוראת מיתת המלך יוכל המדמה לצייר ע"י קציצת אילן גדול או נפילת הר או הריגת חיה נוראה, וא"א שידעו באיזה אופן נחקקה גזרה זו בכח הדמיון, ולכן בזאת יאותו שהמלך יאמר החלום לעבדיו האחרים העומדים לפניו, והם יגידו הפשר הגם שלא ישמעו החלום, כי הם יודעים פתרון החלום, ר"ל הגזירה שהודיעו אותו בחלום רק אין יודעים את החלום, ר"ל באיזה צורה ודמיון הלבישו זאת להמדמה בחלום, ואם הוא יאמר החלום בסוד לעבדיו והם יאמרו הפתרון בלא שמיעת החלום יתברר שהפתרון יסכים עם החלום, וזה יובן כי בקל יעשו זה בתחבולה וזיוף, שיאמרו שפתרונם מסכים עם החלום, והגם שיהיה ריחוק ביניהם יחתרו להשוות הדברים בדברים בדוים ומרמה:  

השאלות

(ד) השאלות (ד - ח) מ"ש חלמא אמר, הוא דברי סכלות, הלא אמר להם שרוצה לדעת את החלום מפני שאינו יודע אותו, ואם לא הבינו דבריו איך ענו שנית שיאמר החלום והוא אינו זוכרו?, בפסוק ה' תפס לשון הודעה ובפסוק ו' לשון החויה?:

(ה) "ענה, המלך ענה ואמר להכשדים הדבר הלך ממני" ר"ל לא כמו שאתם חושבים שאני בעצמי יודע את החלום ואני רוצה לנסות אתכם, לא כן כי החלום הלך מזכרוני, ואל תחשבו שיהיה די לי אם תאמרו הפתרון לבד בלא החלום, "שאם לא תודיעוני את החלום ואת פתרונו תחתכו לחתיכות," (או ר"ל שיחתכו מכם איברים לאות גנאי ובושת), " וביתכם יושם לבית מחראות," כי בזה ידעתי שאתם מרמים אותי בכזב:  

השאלות

(ד) השאלות (ד - ח) מ"ש חלמא אמר, הוא דברי סכלות, הלא אמר להם שרוצה לדעת את החלום מפני שאינו יודע אותו, ואם לא הבינו דבריו איך ענו שנית שיאמר החלום והוא אינו זוכרו?, בפסוק ה' תפס לשון הודעה ובפסוק ו' לשון החויה?:

(ו) "הן, אבל אם תחוו החלום והפתרון, מתנות ועושר וכבוד תקבלו מלפני," כי בזה אדע שאמת דבריכם, ור"ל אף שיהיה חלום רע לא אכעוס עליכם, "לכן חוו לי החלום והפתרון", לא הפתרון לבדו, והנה בצד הראשון אמר הן לא תהודענני חלמא ופשריה, ובצד השני אמר חלמא ופשריה החוני, שההודעה הוא בדבר שאינו יודע רק ע"י המודיע, אבל החויית החלום הוא שאחרי שיאמרו לו יזכור אח"כ את החלום ויתברר לו שכן הוא, כי בצד העונש די אם יודיעו לו הגם שהוא לא יזכור ויוכל להיות שאמרו לו דבר שקר, לא יוכל להענישם מספק, אבל בצד שיקבלו מתנות וכבוד, הוא רק אם יזכור ע"י את החלום ויתברר לו שאמת כדבריהם:  

השאלות

(ד) השאלות (ד - ח) מ"ש חלמא אמר, הוא דברי סכלות, הלא אמר להם שרוצה לדעת את החלום מפני שאינו יודע אותו, ואם לא הבינו דבריו איך ענו שנית שיאמר החלום והוא אינו זוכרו?, בפסוק ה' תפס לשון הודעה ובפסוק ו' לשון החויה?:

(ז) " ענו שנית ואמרו המלך יאמר החלום לעבדיו ונגיד הפתרון," אחר שראו כי נעלם ממנו החלום בהחלט, וא"א שיתעקשו עוד שיאמר החלום עתה, השיבו שימתין ויתן זמן ובתוך כך יזכור את החלום, ועז"א מלכא חלמא יאמר, ר"ל שיאמר בעתיד אחר שיזכור, אז יאמר לעבדיו בלחש, ואנחנו נגיד הפתרון ויראה שיסכים עם החלום:  

השאלות

(ד) השאלות (ד - ח) מ"ש חלמא אמר, הוא דברי סכלות, הלא אמר להם שרוצה לדעת את החלום מפני שאינו יודע אותו, ואם לא הבינו דבריו איך ענו שנית שיאמר החלום והוא אינו זוכרו?, בפסוק ה' תפס לשון הודעה ובפסוק ו' לשון החויה?:

(ח) השאלות (ח - ט) מ"ש די עדנא אתם זבנין, וכן מ"ש בפסוק ט' נתקשו המפרשי' בפירושו?: "ענה המלך ואמר באמת יודע אני כי זמן אתם קונים, יען שראיתם שהדבר הלך ממני," ר"ל אני רואה שאתם רוצים להרויח זמן, שבתוך כך תבקשו איזה תחבולה להנצל, אחר שאתם רואים שאני א"א עוד שאזכור את החלום, ושלא אזכור גם אח"כ, ולא תרויחו רק זמן להנצל:  


(ט) "די, אם לא תודיעוני את החלום אחת היא דתכם," הוסיף להודיע להם שלא יהיה להם תשועה בזה, שמעתה גם אם יזכור את החלום לא יהיה מרוצה במה שהם יגידו הפתרון, כי כבר אינו מאמין בהם, ורוצה מעתה לנסותם אם יגידו את החלום שרק אז יאמין לדבריהם, וז"ש שאם לא תגידו החלום אף שתגידו הפתרון ואני אזכור החלום, יהיה הדת והמשפט אחד, ולא תשתנה הדת שיצא עליכם להענש, כי התברר לי "שמלה כדבא," ר"ל "שדבר כזב ונשחת הכנתם לומר לפני עד שישתנה העת", שתגידו פתרון שקר ועתיד כזב, ואף שאח"כ לא תבא הדבר העתיד ויתברר ששקר כזבתם, אתם חושבים להעמיד השקר על זמן עתיד שישתנו העתים וימלוך מלך אחר ומי יפקוד אז עליכם על שקריכם, "לכן החלום אמרו לי", ובזה "אדע כי תחוו הפשר" האמתי:  

השאלות

(י - יא) השאלות (י - יא) למה כפל לא איתי אנש די מלת מלכא יוכל להחויה ומלתא די מלכא שאל יקירא?:

"ענו הכשדים לפני המלך ויאמרו לא יש איש על האדמה שיוכל להגיד דבר המלך, באשר כל מלך רב ומושל דבר כזה לא שאל לכל חרטם ואשף וכשדי, והדבר אשר המלך שואל כבד, ולא יש אחד שיוכל להגידה לפני המלך רק האלהים הבלתי גרים עם בני בשר." אמרו לו, שהדבר שהוא שואל יש בו קושי משני פנים. א] שגם אם היה שואל מאתם שיגידו לו דברי סתר אשר למלך שהמלך יודע אותם, היה זה דבר קשה, ב] וכ"ש ששואל שיגידו לו דבר שנעלם גם מהמלך בעצמו, ואיננו עוד במציאות במחשבתו, והנה הכשדים האמינו שיש אלהות שיש להם מדור וקורבה עם בני בשר ושוכנים באויר קרוב אל בני אדם, והם היודעים מחשבות בני אדם ומודיעים אותם אל הדבק אצלם, ויש אלהות שנפרדים מבני אדם לגמרי, בני אלים אשר משכנם בשמים, וע"ז אמרו שלדעת מחשבות בני אדם, הגם שזה יוכל לדעת מי שיש להם ריעות והתחברות עם בני אלים אמצעים שדרים עם בני בשר, בכ"ז לא יוכלו לדעת זאת החרטומים והאשפים והכשדים שאין ענינם עם האלהות רק עם חכמת הטבע ומשפטי הכוכבים, וז"ש לא איתי אנש על יבשתא די מלת מלכא יכול להחויה, שגם זאת שיגיד דבר המלך, ר"ל יתר דברי המלך הנודעים אל המלך, לא יוכל להגיד איש הגר על היבשה רק בני אלים השוכנים באויר למעלה מן היבשה, והביאו ראיה לזה כל קבל די כל מלך רב ושליט מלתא כדנא לא שאל לכל חרטם אשף וכשדי, וא"כ הסכימו כולם שהוא דבר בלתי אפשר רק למי שי"ל ריעות עם בני אלהים, לא לחרטומים ואשפים, "ומלתא די מלכא," אולם הדבר שהמלך שואל מאתנו, להגיד לו דברים שגם הוא אינו יודע אותם, "הוא יקירא" שזה לא ידעו גם אלים האמצעים והמתחברים עמהם, כי זאת "אחרן לא איתי די יחוינא להן אלהין" העליונים "די מדרהון עם בשרא לא איתוהי", רק האלהים שבשמים שאין לו שום ריעות והתחברות אל בני אדם, שהם יודעים גם דברים כאלה, והאלהים אלה לא יגלו לבני בשר את חפציהם, ולכן הוא דבר נמנע בכלל אף לנביאים המתהלכים לפני האלהים, וחז"ל פי' שאמרו שהדבר יקירא שצריך נבואה, ואהרן לא יש שישאל באורים ותומים. לדעתם הודו שלישראל היה סגולה זאת להשיג דבר נבואה מאלהים עליון אשר בשמים וזה לא נמצא עוד אחר חורבן הבית שנסתלקה שכינה, ופי' שלכן קצף על כולם על שנתנו עצה להחריב את בהמ"ק:  


(יב) "כל, לעומת זה המלך (בא) בזעף וקצף גדול ואמר להאביד לכל חכמי בבל," [על והנם זועפים ת"א נסיסין], ר"ל שהיה בזעף על החלום, ובקצף על החכמים, ולכן אמר להאביד את כל החכמים, כי שם חכמים הוא שם הסוג, כולל החרטומים ואשפים ומכשפים וכשדים שהם אשר התעסקו בפתרון חלומות וידיעת הדברים הנעלמים, וכולל גם החכמים ביתר חכמות כמו חכמת הטבע והנדסה ומדיניות וכדומה, והם לא יתעסקו בחלומות וחזיונות, והם לא נקראו כלל להגיד למלך חלומותיו כי אינו ממלאכתם, ולכן גם דניאל חנניה מישאל ועזריה לא נקראו הגם שהיו חכמים, כי הגם שדניאל הבין בכל חזון וחלומות, לא ידע המלך מזה, ולא היה ראוי שיהרוג יתר החכמים שלא התעסקו בזה ולא נקראו אל המלך כלל, רק מפני רוב הזעף והקצף היה כשגגה שיצא מלפני השליט לאבד את כל החכמים מבלי הבדל:  

השאלות

(יג) השאלות (יג) למה רצו להרוג את דניאל חמו"ע והם לא נקראו כלל להגיד את חלומו?:

"ודתא, והדת יצאה והחכמים נהרגים, ונתבקשו דניאל וחבריו ליהרג," וכפי דבר המלך שאמר בסתם להובדא לכל חכימי בבל ולא פרט הפרטים, כן יצא הדת בכלל והרגו כל אשר בשם חכם יכונה, וע"כ בקשו להרוג גם את דניאל חנניה מישאל ועזריה, הגם שלא נקראו ולא חטאו מאומה:  

השאלות

(יד) השאלות (יד - טו) וכי אפשר שדניאל שהיה בבית המלך לא ידע מכל הנעשה עד שהודיע לו אריוך?, ולמה תחלה קורא אותו רב טבחיא ואח"כ קוראהו בשם שליטא די מלכא?, ומהו הלשון התיב עצמה וטעם, והלא היה רק שאלה לא עצה וטעם?:

-יד)"באדין, אז דניאל השיב עצה וטעם לאריוך רב טבחים של המלך שיצא להרוג לחכמי בבל," הנה דניאל שהיה בשער המלך בודאי שמע הענין וידע מכל הנעשה ובעוד שלא רצו לנגוע בו החריש, כי למה יכניס א"ע בסכנה, אולם אחר שראה שרצו להרוג גם אותו, אם היה אומר שהוא רוצה להגיד החלום ומבקש זמן, היו שואלים לו מדוע החריש עד עתה ולא בא להגיד למלך חלומותיו בעת שנקראו כל החכמים לזה, ועתה עברה השעה שעתה לא ינתן זמן, כמ"ש להם המלך שאינו רוצה ליתן זמן מפני שיש בזה רמאות כנ"ל פסוק ח', לכן התחכם ועשה א"ע כאלו אינו יודע מאומה מכל הנעשה, ושואל מאריוך את הטעם מדוע רוצים להרוג את החכמים, וזה היה עצה עמוקה, שאחר שיודיע לו אריוך את הטעם, יאמר כי הוא יגיד הפתרון ושעד עתה לא ידע מזה דבר, וא"כ ראוי ליתן לו זמן מיוחד, כי אם רוצים להרגו צריך לשאלו תחלה אם יגיד החלום כמו ששאלו ליתר החכמים והלא הוא אומר שיוכל להגידו, וז"ש "התיב עצה וטעם לאריוך" ששאל טעם ההריגה וזה היה בעצה:  

השאלות

(יד) השאלות (יד - טו) וכי אפשר שדניאל שהיה בבית המלך לא ידע מכל הנעשה עד שהודיע לו אריוך?, ולמה תחלה קורא אותו רב טבחיא ואח"כ קוראהו בשם שליטא די מלכא?, ומהו הלשון התיב עצמה וטעם, והלא היה רק שאלה לא עצה וטעם?:

(טו) " ענה ואמר לאריוך שליט של המלך, על מה [יצא] הדת בחוזק כ"כ מלפני המלך, אז הודיע אריוך את הדבר לדניאל," דניאל שאל אותו הטעם למה יצא הדת בתוקף כ"כ, וזה לא שאל לו מצד שהוא רב טבחים רק מצד שהוא שר ושליט של המלך, שמצד שהוא שר גדול בין השרים [חוץ מאומנתו עתה שהוא רב טבחים] יש לו לדעת טעם דבר מלך שלטון, ואז הודיע לו אריוך שזה בא ע"י חלום ששכחו המלך:  

השאלות

(טז) השאלות (טז) למה אמר ופשריה להחויה והלא עיקר בקשת המלך שיגידו לו החלום?:

"ודניאל נכנס ובקש מן המלך שיתן לו זמן ויגיד הפתרון אל המלך," אחר שנודע לו המעשה היה לו מבוא ליכנס אל המלך, באשר לא נקרא בראשונה עם החכמים ובכ"ז רוצים להרגו כאלו יש לו שייכות בזה, והיה הבקשה שיתן לו זמן ויגיד הפתרון, כאלו כבר יודע את החלום רק אל הפתרון צריך זמן, כי כבר אמר המלך שלא יתן זמן לחכמים אודות החלום ודבר המלך אין להשיב, לכן היה הבקשה בעבור הפתרון:  


(יז) " אדין, אז הלך דניאל לביתו", כי היה תמיד בשער המלך טרוד בעסקיו והלך לביתו להתבודד עד שיחול עליו השפע האלהית, "ולחמו"ע חבריו הודיע את הדבר," שיתבודדו גם הם אולי תחול הרוח עליהם לפי הכנתם:  


(יח) "ורחמים לבקש מלפני אלהי השמים על סוד זה", גם צוה שיבקשו רחמים שאינו דומה תפלת יחיד לתפלת ארבעה, וביחוד יבקשו רחמים, "שלא יאבדו דניאל וחבריו עם שאר חכמי בבל," כענין אל תאסף עם חטאים נפשי, וכמו שאיתא בתוספתא דסנהדרין בשני מקומות מצאנו שהצדיקים מבקשים מאת ה' שלא יאספו עם הרשעים וכו':  


(יט) "אדין, אז גלה את הסוד לדניאל בחזון הלילה", כי דניאל היה מוכשר לזה יותר מחבריו, ובא הגילוי החזון, שהיא מדרגה יותר מן החלום הפשוט, שראה בעיני דמיונו את חזון הצלם עומד נגד עיניו, וחזה את הפתרון של הד' מלכיות, והודיעו לו שזה עצמו החלום שחלם נ"נ, "אז ברך דניאל לאלהי השמים:"  


(כ) " ענה דניאל ואמר", ההודאה הזאת מתחלקת לב' ענינים, תחלה נתן הודאה כוללת על מעשה ה' בכלל, ואח"כ הודאה פרטיית על השגחתו אליו ביחוד. "להוא, יהי שם אלהים מבורך מעולם ועד עולם אשר החכמה שלו היא," באר שה' הוא המקור והשורש לכל הדברים, בין אל המציאות בכלל כל זמן שיהיה ברצונו שיתקיים, וזה מעולם עד עולם, ר"ל כל עת שיתקיים העוה"ז שמתקיים ע"י שפעו ורצונו וברכתו, עד שירצה שיהיה עולם אחר, וזה כל משך עמידת העולם עד יבא הנצח תחתיו, וכן הוא המקור אל החכמה והיכולת, כי החכמה והגבורה אינם תוארים נוספים בו, רק הוא עצם החכמה והגבורה, וכל חכמה וכח אשר במציאות נאצל ונשפע מאתו:  


(כא) " והוא משנה העתים והזמנים מסיר מלכים ומקים מלכים, נותן חכמה לחכמים ומדע ליודעי בינה," עתה מפרש דבריו, נגד מ"ש שהוא מושל כחפצו בכל הזמן הנמשך לפי רצונו עד תכלית אור עם חשך, מבאר איך שהוא פועל שנוים ותמורות בתוך הזמן הזה המושל בעולם התמורה, כי הוא משנה העתים והזמנים. ונגד מ"ש שהגבורה היא שלו אמר שהוא מסיר מלכים ומקים מלכים, כי היכולת והכח מאתו, ובעת יסיר הכח תופר המלכות ותנתן לאשר ישפיע עליו מגבורתו, ונגד מ"ש שהחכמה היא שלו, אמר יהב חכמתא לחכימין, ששפע החכמה בא מאתו ולא ישפיע רק על המוכן, וכמ"ש אין הקב"ה נותן חכמה אלא למי שיש בו חכמה, שאחר ההכנה הטבעיית תבא השפע האלהית, וסדר המדרגות הם חכמה בינה דעת, שהחכמה היא המקובלת מה', וה' יתן חכמה למי שי"ל הכנה לקבל חקי החכמה, ואחריו הוא הבינה להוציא מדעתו דבר מתוך דבר, ועת יבין בחכמה ישיג ידיעה ברורה כדבר המושג בחוש או במושכל ראשון, וזה נקרא מדע ודעת, וה' יתן מדע ליודעי בינה, ובארתי כל זה בפי' ספר משלי:  


(כב) "הוא גלה עמוקות ונסתרות, ידוע מה בחשך ועמו שוכן האור," עתה הוסיף שבענינים שאין לשכל האדם מבוא בהם כלל, בין בענינים שא"א להשיג אותם מצד עומק המושג הוא מגלה עמוקות, בין ענינים שחוץ ממה שהם עמוקים הם נסתרים בסתר, כמו ענינים שלא יושגו רק בנבואה, הוא מגלה מסתרתא, בין ענינים שהם עדיין במחשך ולא יצאו לאור כלל, כמו העתידות שעדן ערפל חתולתם, יודע מה בחשוכא. ובאר שיש הבדל בין ידיעת ה' לידיעת ב"ו, שהשגת בשר ודם שבא באמצעות החושים, המוחש יכנס אל עין הרואה מבחוץ והעין יתפעל ע"י ניצוצי האורה הזורחים עליו מן המוחש, וע"כ לא יראה דברים שבחשך, אבל ידיעת ה' אינו בחוש, רק ידיעתו תופיע אור על מציאות הדברים, וע"י שהאור שוכן אתו יודע מה שבחשך:  


(כג) "לך אלהי אבותי מודה ומשבח אני שנתת לי חכמה וגבורה, ועתה הודעתני מה שבקשנו ממך שתודיע לנו דבר המלך," אחר שנתן הודאה כללית על חפץ ויכולת וחכמת ה' הכללית, מצד ההופעה שהשיג עתה איך ה' צופה ופועל עד סוף כל הדורות, נתן הודאה פרטית על החנינה שחנן אותו ביחוד, והקדים שמצד זכות אבותיו מבית דוד נתן לו חכמה וגבורה לעמוד בהיכל מלך, ועתה חנן אותו במה שהודיע לו דבר המלך וסודו, ואמר הודעתני בלשון יחיד, ובעינא והודעתנא בלשון רבים, כי הוא וחבריו בקשו שיודיע להם, וה' הודיע רק לו ביחוד בזכות אבותיו שהיו שרי קדש והנבואה דבוקה בם ובזכות תפלת חבריו:  

השאלות

(כד) השאלות (כד - כה) למה נכנס אל אריוך ולא נכנס בעצמו אל המלך אחר שכבר היה שם ונתן לו זמן?, דניאל אמר אחוא ואריוך אמר יהודע?:

(כד) "כל, כל עומת זה דניאל נכנס אצל אריוך אשר מנה המלך להאביד לחכימי בבל, הלך וכן אמר לו אל תאבד את חכימי בבל, הכניסני לפני המלך ואחוה את הפתרון למלך," באר הטעם שנכנס אצל אריוך ולא הלך אל המלך בעצמו, [כמו שתחלה נכנס בעצמו לבקש זמן בלא אריוך], שזה מפני שאריוך נתמנה להאביד לחכימי בבל, והיה מתירא שבתוך כך יעשה את שליחותו ויהרוג את החכמים, לכן נכנס אליו תחלה לעצור בעד מלאכי מות, ובאשר מן הסברה לא יוכל להציל את חכמי בבל במה שהוא יגיד החלום, שבהפך בזה תגדל אשמתם על שהם לא ידעו זאת ואמרו די לא אית איניש על יבשתא כי מלת מלכא יוכל להחויא, והלא כחשם בפניהם יענה שנמצא איש מגיד ויודע, ע"ז הקדים ואמר לו שלא יאבד את חכמי בבל, רק יכניסהו אל המלך והוא ימליץ טוב עליהם לכלא אף וחמה, ולבל יקצוף המלך על אריוך על שעדן לא עשה פקודתו להאבידם, יעץ שהוא יביא אותו אל המלך, כאלו הוא מצא את דניאל והוא שלחו אל המלך לבקש זמן, ובזה ימצא אמתלא מדוע לא הרג את החכמים תיכף כמצות המלך, וא"ל ופשרא אחוא, היינו שיתברר למלך שהוא הפתרון האמתי, שע"ז מורה מלת אחוא, כי יזכירנו גם החלום וגם הרהורי לבו עד ידע בבירור שכן הוא:  

השאלות

(כד) השאלות (כד - כה) למה נכנס אל אריוך ולא נכנס בעצמו אל המלך אחר שכבר היה שם ונתן לו זמן?, דניאל אמר אחוא ואריוך אמר יהודע?:

(כה) "אדין, אז הכניס אריוך את דניאל לפני המלך בבהלה" וחפזון, כאלו עוד ידו נטויה למלאת פקודת המלך באבדן חכמיו, רק נעצר לפי שעה ע"י המציאה אשר מצא שהוא דניאל, ותיכף יעשה דבר מלך, "וכן אמר לו, אשר מצאתי איש מבני הגלות מיהודה אשר יודיע הפתרון למלך," ר"ל לכן נתעכבתי מעשות שליחותי, ואמר שהוא מצא את דניאל והוא שלחו אתמול למלך, והודיעו שהאיש הזה אינו מבבל רק מיהודה ומבני הגלות וזה ימליץ בצד אחר על חכמי בבל, אחר שחכמה זאת ממרחק תביא לחמה ממקום ששם היה מצוי נבואה והופעת אלהים, ובצד אחר יחייב אותם, כי נגרע חכמתם נגד איש שהורק מכלי אל כלי והלך בגולה על אדמת נכר, ואריוך אמר די פשריה יהודע, ולא אמר כלשון דניאל ופשריה אחוא, שמורה שהמלך יזכור את החלום ויתברר אצלו שכן הוא, כי לא האמין לדניאל בזה רק שעכ"פ יודיע את הפתרון:  


(כו) "ענה המלך ואמר לדניאל ששמו בלטשאצר, האתה יכול להודיעני החלום שראיתי ופתרונו," היה השאלה כמתמיה, אחר שלא יכלו ע"ז כל החרטומים, ובכ"ז הזכיר ששמו בלטשאצר המורה על שיש בו כח אלהות, שמצד זה חשב כי יצוייר זאת:  

השאלות

(כז) השאלות (כז - ל) למה הקדים לו שא"א שאיש יגיד הרז למלך מה בקש בהודעה זאת, ולמה הקדים שלא ע"י חכמתו ידע זה שכל אלה דברים ארוכים ומיותרים:

"ענה דניאל לפני המלך ואמר," טרם יגלה לו סודו בא להסיר הקצף מעל חכמיו, אשר גזר עליהם מיתה, וזה יהיה או מצד שחשב שיש אפשרות להגיד זאת וגזר עליהם מיתה על שלא השתלמו בחכמה, או שחשב שאמת הדברים שאין אפשרות לזאת ולכן צוה להאבידם אחר שחכמתם הבל ורעות רוח ולא יוכלו לדעת תעלומות למה יכלכלם בחנם, על שני צדדים אלה בא להסיר חרון וחמה, א] אמר "הסוד אשר שאל המלך לא חכמים וחוזים וחרטומים ומכשפים יוכלו לחוות למלך," כי הוא נעלה מהשגת השכל האנושי ואחר שכל אלה מלאכתם ע"י שדים וכחות הכוכבים או הטבע שהם כחות שפלות א"א שיגידו סוד כזה:  


(כח) "ברם, רק יש אלהים בשמים המגלה רזין," והוא אין לו קשר עם חכמים אלה ולא יגלה להם סודו, וא"כ אין חייבים מיתה על שלא ידעו סוד זה שהוא בלתי אפשר להם לדעתו, אולם בכ"ז לא תאמר לאבדם אחר שאין מהם תועלת, עז"א "שהאלהים בשמים הודיע למלך נבוכדנצר מה שיהיה באחרית הימים," שמצד שנבוכדנצר הוא מולך מלכות כללי הודיע לו עתידות מה שיהיה בסוף הימים, וזה אין יודע רק ה' לבדו ולא יגלה זאת לשום אדם רק למלך גדול כמהו שהשתוקק לדעת זאת כמו שיבאר גלה לו זאת פעם אחד, ובכ"ז יהיה לו תועלת מחכמיו, כי ליתר חלומות והודעות שהם קלי הערך נגד הודעה זו, ואינם לאחרית הימים רק לזמן קרוב, ויחלום אותם ע"י כח המדמה וכחות שפלות, זאת יוכלו חכמיו להגיד דבר, וחלום גדול כזה לא יקרה לו עוד כי מציאותיו רחוק, עתה התחיל מענין החלום, "חלמך וחזיונך" על המשכב הוא זה:  


(כט) "אנת" באר לו הסבה שגלה לו השי"ת העתידות האלה, שהוא מפני שהכין א"ע לזה כי "אתה המלך רעיוניך על משכבך עלו מה שיהיה אחרי זאת," ר"ל רצית לדעת מה יהיה אחריך, " ומגלה רזים הודיע לך מה שיהיה," וע"י ההכנה הזאת הודיע לך ה', לא לבד מה שיהיה אחריך, רק מה שיהיה עד אחרית הימים:  


(ל) "ואנה, ואני לא בחכמה שיש בי יותר מכל החיים גלו לי רז זה," שלפ"ז תקצוף על חכמי בבל שאינם חכמים כמוני אך "למען יודיעו למלך את הפתרון ותדע רעיוני לבך", והיה מוכרח להודיע זאת לאיש אחד ועשה אותי שליח לזה, ובזה אין שאלה למה לא הודיע לחכמיך, אחר שלא היה צריך רק להודיע לאיש אחד בלבד, מצא אותי מוכן לשליחות הזה מצד התפלה, ואין טעם לרצון ה':  


(לא) השאלות (לא - לב) מ"ש צלם חד שגיא, צלמא דכן רב, הוא כפל, ואם דכן פי' הלזה כפי' ראב"ע, הלא מלת זה הוא כנוי הרומז על דבר שעומד עתה לפניו, ולמה אמר שנית הוא צלמא: "אנת מלכא, אתה המלך רואה היית, והנה צלם אחד גדול, הצלם הזה רב וזיוו הרבה, עומד לנגדך, ותארו נורא", א"ל החלום הזה שראית הוא מצד "שאנת מלכא," והראו לך חלום הנוגע למלכות הכללי עד סוף כל הדורות, ומ"ש חזי הוית וכו' צלמא דכן, (שפי' הצלם הלזה, כי על האיש הלזה ת"א דכן) היינו שבעת התחיל דניאל לומר לו את החלום שראה צלם גדול, באותו רגע נצטייר המחזה שנית לפני נבוכדנצר, וראה עתה את הצלם שנית בעין המחזה, ודניאל הרגיש בזה, ואמר לו הצלם הזה שהוא עומד עתה לנגדך ואתה רואה אותו עתה כמו שראית אותו בחלום, הוא רב וזיויה יתיר, והוא עתה קאים לקבלך, כאומר שא עיניך עתה וראה את כל פרטיו, וצייר בו ג' ענינים, א] שהיה גדול, ב] זיוו רב, ג] שתארו נורא, כי הצלם כולל כל המלכיות, והוא גדול מצד התפשטותו על כלל בני האדם, וזיוו רב מצד תפארת המלוכה, ונורא מצד שמפיל מוראו על כל בני חלוף:  


(לב) "הוא צלמא," ר"ל הצלם הזה שקאים עתה לקבלך ושאתה רואהו עתה, הוא הצלם שראית בחלום, הבט וראה פרטי המראה. והנה ראה בו ארבעה מיני מתכות, " ראשו הוא של זהב טוב," החזה שלו וזרועותיו של כסף, בטנו וירכותיו של נחושת:  


(לג) " שקוהי," כי הרגל יש לו שלשה חלקים, העליון קרוי ירך, וכבר ראה שהוא של נחושת, והאמצעי קרוי שוקים, וראה "שוקיו של ברזל," והאחרון קרוי רגל, וראה "רגליו" מהם של ברזל ומהם של חרס:  


(לד) " חזה הוית," הנה מראה צלם נצטייר לפניו עתה, לא כן מראה האבן לא ראה עתה ונשכח ממנו, והוא הפיל עליו החרדה הגדולה לכן אמר חזה הוית, ר"ל שאז ראית עוד מראה אחרת אשר שכחת, "רואה היית עד שנגזר אבן שלא בידים", (רק מעצמו), והכה את הצלם על רגליו של ברזל וחרס והדיקה אותם:  


(לה) " אז הודקו יחד ברזל חרש נחשת כסף וזהב", והיו כמוץ מגרנות הקיץ, ותשא אותם הרוח, עד שלא נמצא להם שום מקום, והאבן שהכתה את הצלם נעשית הר גדול ותמלא כל הארץ:  


(לו) " דנה, זה הוא החלום, והפתרון נאמר לפני המלך," ר"ל כי החלום א"ל במעמד כל עבדיו, אבל הפשר שבשר ביטול מלכות נבוכדנצר לא יאמר לו במעמד כולם, רק "קדם מלכא" שהוא לפני המלך לבדו בסוד:  

השאלות

(לז) השאלות (לז - מה) למה האריך ותפס ג' לשונות חסנא תקפא ויקרא, וכן להבין כל פרטי המראה, ובפרט מה שהאריך להבדיל בין הרגלים ובין אצבעות הרגלים, ומי הוא החרס ומי הוא הברזל, שלא לחנם עשה שם אריכות גדול:

"אתה מלך, מלך המלכים," וחז"ל פי' שהוא קדש, ור"ל מלך שהמליך אותו מלך המלכים יתברך, ומפרש די אלהא שמיא וכו', באר לו כי הצלם בכללו מציין כל המלכות שיעמוד מעתה עד אחרית הימים, עד שתשוב המלוכה אל ה' לבדו הממליך מלכים, וכ"ז שימלוך הבשר ולא הרוח, מציירו בצלם אשר שקר נסכו ולא רוח בו, וכמו שהיה הצלם הזה מורכב מארבע מיני מתכיות זה גרוע מזה, כן יקומו ד' מלכיות שונות זה אח"ז, ובאשר יחס את הראש הזהב אל מלכות נבוכדנצר, באר לו הטעם, א] מצד שאנת הוא מלכא מלך מלכיא, שלזה נתייחס אל הראש באשר הוא מלך המלכים, כי עד עתה לא היה בעולם איש מולך בכפה וכל מלכות היה נפרד לבדו, ולא הצטרפו לקומה שלימה, ועתה כל המלכים עומדים תחתיו והוא הראש למו, ב] כמו שהראש משכן השכל והנשמה הרוחנית, כן זאת המלכות בא לו מה' אלהי השמים, וז"ש "די אלהא שמיא יהב לך". וכמו שהזהב יש לו יתרון על כל המתכיות בג' דברים, א] שהוא מתקיים יותר ואינו מקבל חלודה, כן יהב "חסנא", החוסן הוא דבר הקיים, ב] מצד חזקו מיתר המתכיות, עז"א "תוקפא", ג] מצד שויו וחשיבותו, עז"א "ויקרא":  


(לח) " ובכל", וכמו שהראש משפיע השכל והדעת לכל הגוף, שזה מיוחס אל האדם שהוא משכיל, וכן משפיע ההרגשה והתנועה שזה כולל גם בחיות ועופות, "כן בכל מקום שגרים בני אדם, חיות השדה ועוף השמים, נתן בידך והשלטך בכולם", ולכן מכל הטעמים האלה "אנת הוא רישא די דהבא:"  


(לט) " ובתרך, ואחריך יקום מלכות אחרת, נמוכה ממך", עתה באר לו משל הכסף שהוא אחר הזהב במדרגה, שזה רומז על המלכות שיעמוד אחריו, שהוא מלכות מדי ופרס שהוא "מלכו אחרי", ר"ל ממין אחר, כמו שהכסף אינו ממין הזהב. והוא "ארע" ושפל ממך, כמו שהכסף למטה בחשיבות מן הזהב, וצייר בו חזה ושתי זרועות, כי מלכות הזה היה משתי מלכיות מדי ופרס, וכמו שראה במראה (סי' ח') שיש לו שתי קרנים, "ומלכו, מלכות שלישית אחרת של נחשת, אשר תמשול בכל הארץ," ר"ל והחלק השלישי שהוא הבטן והירכים שהיו של נחשת, מרמז על מלכות הג' שהוא מלכות יון, שהיא ג"כ מלכות אחרת ממין אחר, כמו שהנחושת מתכות אחר, ומה שהוא של נחושת מפני שתמשול על כל הארץ, שהנחושת מורה על תוקף המלכות, וכן כמו שהשרר כולל כל הגוף, כי ממנו צומח כל הגוף בעת ההויה, והוא שורש האדם מצד שהוא עץ השדה בנפש הצומחת שלו, כן תמלא מלכות אלכסנדר את כל הארץ:  


(מ) "ומלכו, ומלכות הרביעית תהיה חזקה כברזל, כל עומת שהברזל מהדק וקולף הכל, וכברזל שהוא שובר כל אלה תדק ותשבור," עתה מפרש משל הברזל שרומז על מלכות הרביעית שהיא מלכות רומי, ובזה לא אמר "אחרי", כי מלכות רומי לא עמדה פתאום ושמשה תחלה כא' עם מלכות יון, וכ"א היה מלכות עצום, ולכן יצייר הירכים והשוקים ששניהם שייכים לפרקי הרגל הירכים מנחושת והשוקים מברזל, כי עמדו מצרנים זה לזה לכן לא אמר מלכו אחרי רק מלכו רביעאה, ובאר שנדמו כברזל אם מצד חזקם, שיהיו תקיפים כברזל, זה משני פנים, א] כברזל שהוא מהדק וקולף הכל, גם דברים שאינו משבר יעשה אותם דק או יקלוף אותם למלאכה, ב] כברזל שמרוצץ ושובר לגמרי, כן ישברו מקצת האומות לגמרי וקצתם יהדקו ויחלישו אותם שיהיו נשארים במלכותם נכנעים תחתם, ועל צד הא' אמר "כל אלין תדק", ועל צד הב' אמר "ותרע", והוא כמו שראה במראה לקמן סימן ז' אכלה ומדקה ושארא ברגלה רפסה:  


(מא) "ודי חזיתא," הנה במלכות הזה הרביעית שציירו בשוקים ורגלים שהם שני פרקי הרגל האחרונים, ראה שהשוקים כולם מברזל, אולם "פרקי הרגלים והאצבעות ראה מהם חרס של יוצר ומהם ברזל," והוא כי מלכות הרומיים תהיה תחלה כולה תקיפא כברזל, וצייר במלכות הזה שני שוקים, כי נחלקה לשני ממלכות ישמעאל ואדום והיו כברזל, עד שהגיעו אל הרגלים, וז"ש "מלכות פליגא תהוה", ומאז היו תמיד א' של ברזל וא' של חרס, כי אחד יתגבר תמיד וא' יחלש, ולכן לא באר איזה רגל יהיה של ברזל ואיזה יהיה של חרס, כי לא היה זה קבוע, שפעם גברו ראשונים ופעם גברו אחרונים, עוד ראה כי "מן נצבתא," ר"ל "מן חוזק של ברזל יהיה בה גם בהחרס, כל עומת שראית ברזל מעורב בחרס היוצר", ור"ל שגם במלכות שיהיה חלש ימצא בו קצת גבורים מעורבים בין החלשים:  


(מב) "ואצבעת רגליא," אחר זה השקיף על אצבעות הרגלים שהוא הסוף האחרון של הצלם והוא הרומז על זמן האחרון של המלכיות, וראה האצבעות שהם עשר, כי באחרית הימים תתחלק מלכות רומי הכללית, שנחלקה בין אדום וישמעאל שהם שני הרגלים, לעשר אצבעות שהם עשר מלכיות, שאז ימצאו עשרה מלכיות גדולות בעולם, ולא יהיה עוד מלכות אחת מושלת בכפה, רק עשרה ימלכו בכפה, מהם מבני אדום ומהם מישמעאל, וכן ראה במראה (סי' ז'), עשרה קרנות לחיה הרביעית כמו שיתבאר שם, ואז לא יהיה צד אחד ברזל וצד אחד חרס, רק בכל רגל ימצאו אצבעות של ברזל ואצבעות של חרס, ר"ל בין במלכות אדום בין במלכות ישמעאל ימצאו מלכים חזקים וחלשים, ועז"א מן קצת מלכותא תהיה תקיפא, ומנה תהיה תבירא, ר"ל מנה בעצמה ימצא גם תבירא:  


(מג) "די חזית," ומה שראית שגם באצבעות הרגלים ברזל מעורב בחסף טינא, הוא מפני שמלכיות אלה "יהיו מתערבים בזרע אנשא," שיתחתנו החלשים עם התקיפים ויתערבו עמהם בקשר הברית, ועל ידי כן ימצאו החלשים תוקף מן התקיפים. ובכ"ז לא יהיו דבקים זה בזה, כי בלב ולב ידברו והגבור יחשוב מחשבות לבלוע את החלוש תחת ממשלתו:  


(מד) "וביומיהון דין מלכיא אנון," בעת שיהיו אלה המלכים המרומזים באצבעות הרגלים, שהם המלכים האחרונים שיהיו בזמן הגאולה, "יקים אלהי השמים מלכות אשר לא תשחת לעולם," ר"ל מלכות שתעמוד לעולם ולא תבטל, "ומלכותא לעם אחרון לא תשתבק," ר"ל וגם לא תעזוב שימלוך עמה עוד עם אחר. כי היא תהיה מלכות אחת לא זולתה, "תדק ותסף כל אלין מלכותא," תחלה תדק ותחלוש אותם, ואח"כ תסף ותכלה אותם לגמרי "והיא תקום לעולם":  


(מה) "כל קבל, וזה לעומת מה שראית שנגזר אבן שלא בידים והדיקה את הברזל והנחושת והחרס והכסף והזהב", שהאבן רומז על אבן ישראל אשר יקום ע"י ה', ושלא בידי אדם ובכחו, והאבן הזאת תכלה את כולם, אמנם מה ששינה פה וסדר ברזל נחושת חרס, והלא הסדר הוא ברזל חרס נחושת שכן סדרן מלמטה למעלה? הודיע בזה איך יהיה זה, שזה יהיה ע"י מלחמות גוג ומגוג שיתקבצו כל בני אדום להלחם נגד בני ישמעאל ויכלו זא"ז כמבואר ביחזקאל ובזכריה, ומבואר כי אדום הנרמז בברזל, [כי הוא יהיה תקיף בעת ההיא נגד ישמעאל], ויון הנרמז בנחשת הם בני מלכות אחת, ותחת מלכות בני ישמעאל יהיו אז מדי ופרס הנרמז בכסף, ובבל הנרמז בזהב, שכולם אחוזים במלכות בני ישמעאל כנודע, ועז"א "והדקת פרזלא נחשא", ר"ל הברזל והנחושת שהם אדום ויון הם יהדקו את "כספא חספא ודהבא," את בני ישמעאל שהוא החרס הכולל הכסף והזהב, שהוא פרס ובבל, "אלהים הגדול הודיע להמלך מה שיהיה אחרי זה", איך האבן תגדל לעולם וזה יהיה קץ הימים ותכליתם, ואמר "שיציב חלמא" והחלום יש לו קיום, וא"כ "מהימן פתרונו", כי נצח ישראל לא ישקר ולא ינחם:  


(מו) " באדין, אז המלך נבוכדנצר נפל על אפיו והשתחוה לדניאל, ואמר לנסך לו מנחה וניחחין," כי חשב שיש בו אלהות, כמו שהיו הקדמונים חולקים אלהות לכל מי שראו בו ענין יוצא מדרך הטבע, ולכן תחת שיפול על אפיו לתת תודה לאלהי מרום השתחוה לדניאל, בחשבו שהוא אשר יופיע אלהי מרום שכינתו עליו והוא אמצעי בינו ובין בני אדם, וכמ"ש [מלאכי ב'] ובכ"מ מוקטר מוגש לשמי, שהיו מקטירים למי שחשבו שי"ל קורבה אל שם ה', ומבואר שדניאל לא קבל זאת ממנו וכ"ש חז"ל, וע"ז.  


(מז) "ענא מלכא ואמר לדניאל", כמתנצל שאינו פוגע בזה בכבוד ה', כי חושב שה' הוא אלהי אלהים, והנה בעת ההיא היו מיחסים לכל כח ממשלה אחרת כמו אלהי הרעם, אלהי הרוח והסער, אלהי הגשמים, אלהי הגבורה והתוקף, אלהי החכמה והרזים, ושיש גבוה שהוא אלהים על כולם, ועז"א שהוא מאמין שאלהי ישראל הוא אלהי כולם באלהות, וכולם תחתיו, וכן הוא האדון של המלכים ומגלה רזים, שכ"ז התברר ע"י החלום הזה, שהוא שולט על כל הזמנים ועל המלכים להקים ולהעדה, ויודע כל הרזים, כל זה נתברר ממה "די יכלת למגלא רזא דנה:"  


(מח) "אדין," אז כאשר ראה המלך שדניאל לא קבל כבוד אלהות, הגדיל אותו בממשלה ונתן לו מתנות רבות גדולות, ועשאו למשול על כל מדינת בבל, ושיהיה רב הסגנים על כל חכמי בבל:  


(מט) "ודניאל בקש מן המלך" שיקל מעליו העבודה הזאת, ותחת שעשאו לשר על בבל יתן עבודה זאת לחמו"ע, והוא נשאר בשער המלך להיות יועץ המלך ואביו ופטרונו: