מ"ג דברים יט טז
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
כִּי יָקוּם עֵד חָמָס בְּאִישׁ לַעֲנוֹת בּוֹ סָרָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
כִּֽי־יָק֥וּם עֵד־חָמָ֖ס בְּאִ֑ישׁ לַעֲנ֥וֹת בּ֖וֹ סָרָֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | אֲרֵי יְקוּם סָהִיד שְׁקַר בִּגְבַר לְאַסְהָדָא בֵיהּ סָטְיָא׃ |
| ירושלמי (יונתן): | אֲרוּם יְקוּמוּן סַהֲדִין שִׁיקְרִין בְּבַר נַשׁ לְאַסְהָדָא בֵּיהּ סַטְיָא: |
רש"י
ונראה לי, כיון דקיימא לן דאף הזמה שלא בפניו לא הוי הזמה (כתובות דף כ.), שמע מינה דצריך שיעיד על העד עצמו. והכי נמי אם מכחישים העדים בלבד, אף על גב דהוא בפניו, כיון דלא באו להעיד על העד, רק שאומרים שאין העדות כמו שהעיד העד, (ו) אין זה עדות על העד כלל, ולפיכך לא נעשו זוממין בהא. ואפילו אם בא הרוג ברגליו, אין כאן עדות על העד, ואין נעשים העדים זוממין אלא אם כן העידו עליהם בעצמם, ובין הכחשה ובין בא הרוג ברגליו אין כאן עדות על העדים. ופירוש זה ברור:
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
מדרש ספרי
• לפירוש "מדרש ספרי" על כל הפרק •
כי יקום עד חמס באיש לענות בו סרה . (סנהדרין כד) אין חמס אלא גזלן, (שנאמר לענות בו סרה ), ואין סרה אלא (עבירה) [שקירה], שנאמר כי דבר סרה (דברים יג). ואומר (ירמיה כט) השנה אתה מת כי דברת סרה על ה' . מגיד שאינו חייב עד שיכחיש את עצמו.
מכאן אמרו, (מכות ה) אין העדים נעשים זוממים, עד שיזומו את עצמם. כיצד? "מעידני את איש פלוני שהרג את הנפש". [א"ל "היאך אתם מעידים, שהרי נהרג זה או הורג זה, היה עמנו אותו היום במקום פלוני!" אין אלו זוממין. אבל אמרו להם, "היאך אתם מעידים, שהרי אתם הייתם עמנו אותו היום במקום פלוני!" הרי אלו זוממים ונהרגים].
מלבי"ם - התורה והמצוה
פט.
כי יקום עד חמס באיש . פי' עדי חמס. כי סתם "עד" הוא שם הקבוץ על העדים, כי עד אחד לא מקרי בשם, עד ששם זה מציין שעדותו מועיל. ועדות הבלתי מועיל, נקרא בשם "עונה” או "מגיד", לא "מעיד", כמ”ש בפ' נשא מא . והלשון דומה עם מ"ש יקומון עדי חמס .
ומ"ש לענות בו סרה , שם "סרה" נרדף עם שם "שקר", רק שיש הבדל ביניהם. ש"סרה" מציין שאומר דבר שקר, הסר מדרך הרגיל, ואין לו אפשריות כלל; כמו כי דבר סרה על ה' . היינו דבר שאי אפשר להיות כלל, וכ"ה בגמ' מכות ה "עד שתסרה גופו של עדות", דהיינו שיזימו את העדים עצמם, לאמר "עמנו הייתם במקום פלוני". והטעם, שאם מכחישים אותם, לאמר שלא לוה או שלא הרג, הרי תרי לגבי תרי, והוי הכחשה (ולא הזמה) , כי התורה נתנה נאמנות גם לראשונים.
אבל אם אומרים "עמנו הייתם", אין מכחישים גוף הדבר. כי אומרים שיוכל להיות שהמעשה אמת, רק שמעידים שהם לא היו באותו יום במקום זה. והוא כמעידים עדות על כל א' בפני עצמו שעבר עברה, שהם נאמנים. כי בזה אין השנים (הראשונים) מצטרפים להיות כעדות נגד עדות. רק כל אחד יש עליו ב' עדים מעידים עליו שעשה עברה, שהעדים נאמנים. משא"כ אם ההכחשה הוא על העדות שמעידים שלא לוה מפלוני או שלא הרג, בזה עומדים שנים הראשונים נגד שנים האחרונים. כי העדות שמעידים, מצרף שניהם כאחד, והרי תרי לגבי תרי.
אבל אם אין מכחישים גוף המעשה, רק מעידים על העדים שהיו עמהם באותו יום במקום אחר, בזה אין העדים מצורפים. רק עדות המזימים היא מתחלקת על כל אחד בפני עצמו, והוא כאלו שנים מעדים ע"ז בפ”ע וע"ז בפ"ע. וע"כ כתב הרמב"ם, שאם אמרו "עמנו הייתם וגם הלוה והמלוה", וראינו שלא הלוה לו, ה"ז הכחשה". כי אחר שבזה צריכים להכחיש גוף העדות, העדות מצרף שניהם כאשר והוה ליה תרי לגבי תרי, וע"כ אין נאמנים גם לענין ההזמה.
ומזה יש לישב מה שהקשה על הרמב"ם מ (אדם הטוען) "פלוני רבעני". שהרמב"ם מדבר רק אם אומרים "עמנו הייתם וגם הלוה והמלוה", שבזה צריך להוסיף ההכחשה, ולאמר “וראינו שלא לוה זה את זה". ובזה אין נאמנים, כי הוי תרי לגבי תרי, אחר שמכחישים גם העדות; ולענין זה שניהם מצטרפין לכת א'. אבל אם אומרים "עמנו הייתם וגם הלוה", שאז אין צריך להכחיש את העדות, רק להעיד שהזוממים היו עמהם. וע"ז נאמנים, כי אין העדים מצטרפין להיות כתרי, אחר שהאחרונים אין מעידים על גוף הדבר כלל. וע"כ ב"פלוני רבעני", הוה ליה עדות שאתה יכול להזימה, כי המזימים לא יאמרו רק (=אלא) שהנרבע היה עמהם, ולא יצטרכו להזכיר מן המעשה כלל. והבן.