מ"ג דברים ה יב
מקרא
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ששת ימים תעבד ועשית כל מלאכתך
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּֿל מְלַאכְתֶּךָ.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כׇּֿל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | שִׁתָּא יוֹמִין תִּפְלַח וְתַעֲבֵיד כָּל עֲבִידְתָךְ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | שִׁתָּא יוֹמִין תִּפְלְחוּן וְתַעַבְדוּן כָּל עִיבִידְתְּכוֹן: |
מפרשי רש"י
אבל פירושו לא יספיק, דהא במסכת שבועות (דף כ:) דרשו בדברות ראשונות נאמר (שמות כ', י"ג) "לא תענה ברעך עד שקר", ובדברות שניות נאמר (פסוק יז) "לא תענה ברעך עד שוא", לומר כי שוא ושקר דבר אחד, אף על גב דכאן אין לומר שהאחד לאו והשני עשה, אפילו הכי דרשו ש'בדבור אחד נאמרו'. ועוד, כיון דקיימא לן דמשנה תורה לאסופי אתא, כדאמרינן בפרק אלו טריפות (חולין דף סג:), למה לא נאמר דבמשנה תורה בא להוסיף לא תעשה על עשה, ומאי קשיא:
אבל נראה דודאי לא קשיא, דמשנה תורה ודאי לאסופי אתא, ולפיכך לא קשיא בכל דבר שהוסיף בדברות שניות על דברות ראשונות. אבל בהא ליכא למימר לאסופי "שמור" על "זכור", דודאי שייך תוספות כאשר העיקר נכתב כמו שנכתב בדברות ראשונות, ואז נאמר אם נמצא תוספות בדברות שניות - דלאסופי אתא, ולא קשיא. אבל "שמור יום השבת" עיקר הדבור יש לו שנוי, דזהו עיקר הדבור, [דבדברות הראשונות כתיב] "זכור יום השבת", ובדברות אחרונות כתיב "שמור". כי פירוש "זכור" שיקדש אותו בפה לומר שהשבת הוא מקודש (פסחים דף קו.), ובדברות שניות נאמר "שמור יום השבת לקדשו", דהיינו שלא יעשה בו מלאכה. ואם כן עיקר הדיבור יש חלוף בו בענין, לא במלה לבד, וכזה לא יעשה, ואמרו כי 'בדבור אחד נאמרו'. וכן ב"שוא" ו"שקר", שזהו עיקר הדיבור שלא יעיד שוא, ובעיקר הדבור אין ראוי שיהיה חלוף. ושם מוכח דיש חלוק בענין בין "שוא" ו"שקר". ואם כן בעיקר הדבור יש חלוף, ועל זה אמרו ש'בדבור אחד נאמר'. שלא שייך תוספות דבר שהוא עיקר הדבור, אלא שינוי בעיקר הדבור, ונכון הוא זה ופשוט:
ועוד, כי בודאי משנה תורה לאסופי אתא, אבל למעוטי לא אתא, ואם כן קשיא למה מיעט ממנו "זכור" שנכתב בדברות הראשונות:
אף על גב שנמצא גם כן בדברות הראשונות (שמות כ', י"א) "כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו' וינח ביום השביעי על כן ברך ה' את יום השבת", ולא נמצא זה בדברות שניות. דודאי חלוף זה הוא לפי עיקר הדברות; שבדברות ראשונות נאמר "זכור יום השבת לקדשו", דהיינו שיעשה מעשה ויקדש יום השבת בפה, ויאמר השבת מקודש, ופירש הכתוב מה קדושה יש בשבת יותר מבשאר הימים, ועל זה אמר "כי ששת ימים עשה ה' השמים והארץ וינח ביום השביעי על כן ברך ה' השבת", כי זהו קדושתו, שהשם יתברך לא עשה בו מלאכה, ולכך ראוי לך לזכור לקדש השבת בפה. ולא שייך כאן הטעם שבדברות האחרונות "וזכרת כי עבד היית במצרים ויפדך על כן צוך יום השבת" (פסוק טו), שזה אין ענין לו לקדושת השבת:
אבל בדברות האחרונות שכתב "שמור יום השבת לקדשו", שרצה לומר שלא יעשה מלאכה ביום השבת, אמר הטעם שלכך לא תעשה מלאכה, שתזכור "כי עבד היית במצרים ויפדך ה'", וזה תזכור כאשר תעשה מלאכה כל ימי השבוע, ואחר כך תשבות ביום השבת, זהו זכר ליציאתם ממצרים, שעשיתם מלאכה ואחר כך פדך, וזהו טעם בלבד שישבות ממלאכה. ולא שייך כאן שבירך השבת ויקדשהו, שזה הטעם על שיקדש השבת ויאמר יום זה מקודש שנח בו הקב"ה, אבל שישבות הוא ממלאכה - וכי בשביל שהקב"ה נח בו למה ישבות האדם, לכך הוצרך לתת טעם לשביתה שתזכור אשר פדך ממצרים, על כן צוך יום השבת, ופשוט הוא:
ולא מצאתי שום דבר בדברות ראשונות שלא נכתב בדברות שניות, רק שכתב בדברות הראשונות "וכל תמונה" (שמות כ', ד'), ובדברות שניות "כל תמונה" (פסוק ח), וחסרון זה הוא להוסיף, שלא תאמר שאינו חייב אלא אם יעשה פסל וכל תמונה, לכך כתב בדברות השניות "לא תעשה לך פסל כל תמונה" כל אחד בפני עצמו. וכן בדברות ראשונות נאמר (שמות כ', י"ד) "לא תחמוד בית רעך", ובדברות אחרונות "לא תתאוה בית רעך" (פסוק יח), ולשון חמדה ותאוה אחד הוא (רש"י פסוק יח). או שהתאוה יותר מן החמדה, כי החמדה הוא על דבר שיש לו חמדה, שנחמד בעצמו, והתאוה שהוא תאב לדבר אף על גב שאינו נחמד בעצמו. וכל חמדה היא תאוה, ואין כל תאוה חמדה, ולפיכך לאסופי אתא:
לכך צריך לומר דוקא אצל "זכור" ו"שמור" בדבור אחד נאמרו, וכן "שוא" ו"שקר" בדבור אחד נאמרו, שאין ראוי לחסור במשנה תורה. וזה שהוכרחו לומר בדברים אלו דוקא 'בדבור אחד נאמרו', וזה נכון ופשוט:
ואם תאמר, ולמה נאמרו "זכור" ו"שמור" בדבור אחד, ולא כתב 'זכור ושמור את יום השבת'. אין לומר שבשביל שדרשו ז"ל (שבועות דף כ:) "זכור" ו"שמור" בדבור אחד נאמרו, לומר לך כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה, והני נשי הואיל ואיתנהו בשמירה, איתנהו בזכירה, דזה אינו, דאם היה נאמר זכור ושמור ביחד - מכל שכן דהוי מקשינן להדדי "זכור" ו"שמור" 'כל שישנו בשמירה ישנו בזכירה'. ויראה, כי מה שהם בדבור אחד נאמרו, לפי שהם שני דברים - והם באמת דבר אחד; ויש לך לדעת כי "שמור" הוא שיושלל כל מלאכה מן היום, באופן שלא ימצא בו מלאכה - עד שיהא ראוי לקדשו. ומכל מקום בשלילת המלאכה מן היום הזה לא נמצא בו השבת, כי כמה פעמים שהאדם הוא שובת מן המלאכה, ולא יהיה ניכר שיש לו שבת, לכך ציותה התורה "זכור את יום השבת" לקדש את השבת, ולזכור אותו לקדשו, שבזה יהיה היום מקודש. ואמנם בזכירה אין זה כלום אם יעשה בו מלאכה, דמאי מועיל קדושתו בפה לומר שהוא קדוש, ויהיה נוהג מנהג חול בעשית המלאכה. הרי "זכור" ו"שמור" כמו דבר אחד, שעל ידי שניהם הוא השבת, ולפיכך נאמרו בדבור אחד. והקדים הכתוב בדברות הראשונות הזכירה ואחר כך בדברות האחרונות השמירה, כי הזכירה היא עיקר, לפי שהוא מעשה, ובו יראה קדושת שבת יותר, מה שאין כן בשמירה, לפי שלא נראה בו קדושת שבת:
ויש בזה דבר עוד מופלג בחכמה, כי זהו ענין שבת שיש בו כפל תמיד. אמרו במדרש (שוח"ט תהלים צב, א) כל ענין שבת כפול; לחמה כפול - שני עומרים, קרבנו כפול - שני כבשים, עונשה כפול - "מחלליה מות יומת" (שמות ל"א, י"ד), אזהרתה כפול - "זכור" ו"שמור", שכרה כפול - "וקראת לשבת עונג ולקדוש ה' מכובד" (ר' ישעיה נח, יג), מזמור כפול - "מזמור שיר ליום השבת" (תהלים צ"ב, א'). וכל זה רמז כי השבת כפול בעולם הזה ובעולם הבא, ולפיכך כל ענין שבת כפול, מפני זה באו אזהרות שלו כפול:
[ד] כאשר ציוך קודם מתן תורה וכו'. דאם לא כן "כאשר ציוך" למה לי. והקשו בתוספות (שבת פז ע"ב ד"ה כאשר צוך), שמא "כאשר ציוך" במן, ששם כתב (שמות ט"ז, כ"ג) מצות שבת גם כן. ותרצו, ד"כאשר ציוך" דכתוב אצל כבוד אב ואם (פסוק טז) לא מצינו לפרש רק כאשר ציוך במרה, דלא נצטוו רק במרה על כיבוד אב ואם, לכך מפרשים "כאשר ציוך" בשבת במרה גם כן. ולפי דעתי שאין זה קשיא, ד"כאשר ציוך" משמע צוואה בעל פה, שאם היה נכתב גם כן בתורה, למה צריך לומר "כאשר ציוך", כיון דכתב זה בתורה בפירוש, ולכך צריך לומר שלא נכתב זה בתורה. וכן דרשו (חולין דף כח.) "וזבחת מבקרך כאשר ציויתיך" (ר' להלן יב, כא), מלמד שנצטווה משה על פה בהלכות שחיטה. דלשון "כאשר ציויתיך" משמע הצוואה הידועה לך בעל פה. אבל אם היה בתורה, לא הוי צריך לומר "כאשר ציוך":
רשב"ם
כאשר צוך ה' אלקיך: כלומר כמו שמפורש הטעם בדברות הראשונים כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וגו', ובשביל ששמירת שבת וכיבוד אב ואם מצות עשה הם נאמר בהם כאשר צוך ה' אלקיך, אבל בכל שאר דברות שהן אזהרת לאוין אין ראוי לומר כאשר צוך כדכתיב מצוך היום לעשותם, אבל לא מצינו מצוך שלא לעשות:
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
וע"ד הקבלה בדבור אחד נאמרו, כי הוא האדון שבו הרחמים.והשתכל כי בדין הוא שיזכיר בתורה זכור ובמשנה תורה שמור, כי כן תמצא שיזכיר תמיד בתורה השם המיוחד ובמשנה תורה יזכיר לעולם ה' אלהיך ה' אלהיכם, כלשון עשרת הדברות אנכי ה' אלהיך, והוא שברא שמים וארץ. וכן תמצא בבריאת עולם (בראשית ב) בהבראם בה' בראם, והתורה נתנה בחמשה קולות, וכן העולם נברא בששת ימים, והתורה נתנה בששה בסיון, ובריאת עולם תמצא במעשה בראשית ל"ב פעמים אלהים, והתורה תתחיל בב' ותסיים בלמ"ד, וכל זה להתבונן כי מי שברא העולם נתן לנו את התורה, והבן זה.
כאשר צוך ה' אלהיך. במעמד הר סיני, והוא שכתוב שם (שמות כ) וידבר אלהים.ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
דון יצחק אברבנאל
• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק •
והנראה אלי בזה הוא שחכמינו העירו בזה. למה שהעיר הרב המורה באמרו בפ' ל"א מאמר שני שבדברות הראשונות בא בשבת טעם חדוש העולם כמו שאמר כי ששת ימים עשה ה'. ובדברות השניות בא בו טעם יציאת מצרים כמו שאמר וזכרת כי עבד היית. וכתב הרב שהיו שתי עלות מתחלפות מפני שהן לשני עילולים מתחלפים וזה לפי שהוא הזהיר בדברות הראשונות על גדולת השבת וקדושתו. והיה הסבה בזה כי ששת ימים עשה ה' ולכן אמר שם על כן ברך ה' את יום השבת ויקדשהו. רוצה לומר להגדלת היום וקדושתו. אמנם בדברות השניות נתן הסבה בתתו לנו את יום השבת ומצותו אלינו ואמר בסבת זה שעבדים היינו במצרים ולא היינו יכולים לשבות ולכן נצטוינו במצות השבת לקבץ שני העניינים יחד אמונת דעת אמתי והוא דעת חדוש העולם. וזכור חסדי ה' עלינו בהוציא אותנו מתחת סבלות מצרים. זהו דעת הרב ונכוחים דבריו למבין וישרים. האמנם חז"ל במכילתא פרשה ז' דקדקו במלת זכור ובמלת שמור ואמרו שהזכירם בכאן תורה על חדוש העולם ובריאתו יש מאין כי הזכרון הוא דבר מיוחד לדברים הקדומי' והשמירה תורה על עשיית המצות והוצאתה אל הפועל וכמ"ש ושמרו בני ישראל את השבת. אך את שבתותי תשמורו ושמרתם את השבת שומר שבת מחללו. כי תמיד נאמרה השמירה על עשיית מצות השבת וקיומה. וכיון שמצינו שבדבור זכור בא הטעם מחדוש העולם. ובדבור שמור בא טעם יציאת מצרים חששו פן יחשוב אדם שיהי' סתירה מה בדבר. מאשר בדברות הראשונות צוה על השבת לתכלית שנזכור חדוש העולם ובריאתו. ובדבור שמור לא צוה ולא הזהיר על זכרון פנת החדוש. כי אם על שמירת המצוה והוצאתה לפועל בעבור שיצאו ממצרים. הנה להסיר הספק הזה. ארז"ל שזכור ושמור בדבור אחד נאמרו וכולי. שנאמר אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי. רצו בזה שעם היות שבדברות הראשונות כתוב זכור ובדברות האחרונות נאמר שמור. הנה כאשר יעויין ימצא בכל אחד מהדבורים ההם כלולים שני העניינים רוצה לומר זכור המורה על הבריאה. ושמור המורה על יציאת מצרים. וזה כי בדברות הראשונות אמר זכור את יום השבת לקדשו. וענין הזכרון והקדוש הוא שישים לנגד עיניו כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ וינח ביום השביעי. ואמנם ענין השמירה כיון עליה שמה באמרו ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך רוצה לומר הנה בהיותך במצרים היית עובד כל שבעת הימים והיית עושה מלאכת המלך. אבל עתה שכבר יצאת משם כמו שאמר למעלה אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים. לא יהיה כן כי אתה ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. ולא מלאכת פרעה. ויום השביעי שבת לה' אלהיך ולא תעשה כל מלאכה כמו שהיית עושה שם במצרים. ולכן אמר ועבדך ואמתך ובהמתך וגרך אשר בשעריך שהודיע שכבר הם בני חורין ויש להם עבד ואמה וגרים בשעריהם ואינם עוד עבדים למצרים ולא גרים בתוכם. הרי לך שבדבור ההוא בא זכרון חדוש העולם וענין זכרון יציאת מצרים כי עם היות תחלת הדבור זכור המורה על החדוש הכולל הנה בשאר חלקי הדבור בא ענין יציאת מצרים. אמנם בדברות השניות גם כן יוכללו שני העניינים בדבור שמור. כי הנה אמר שמור את יום השבת לקדשו. ר"ל שישמור ויעשה את המצוה בקדושתה. ובמה שאמר כאשר צוך ה' אלהיך רמז לאותו טעם שנזכר בדברות הראשונות כי ששת ימים עשה ה' את השמים. ולפי ששם פירש אותו טעם כראוי. לכן קצר בכאן ואמר בלבד כאשר צוך ה' אלהיך רוצה לומר לאותו טעם שצוך ה' אלהיך שהוא לזכירת החדוש. וכנגד יציאת מצרים אמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. הנה התבאר שבכל אחד משני דברות האלה בין בדבור זכור בין בדבור שמור. בין בדבור זכור שהוא מורה בעצם וראשונה על החדוש. בין בדבור שמור שהוא מורה בעצם וראשונה על יציאת מצרים. הנה בכל אחד מהם באו שני הטעמים טעם החדוש שהוא סבת הגדלת היום וקדושתו וטעם יציאת מצרים שהוא סבת התיחדות שמירת המצוה ההיא לאומתינו. ולזה כוונו באמרם ז"ל זכור ושמור בדבור אחד נאמרו ר"ל טעם החדוש שיורה עליו זכור וטעם היציאה ממצרים שיורה עליו שמור שניהם בכל אחד מהדבורים נאמרו. וסמכוהו לאמרו אחת דבר אלהים שתים זו שמעתי. ר"ל ושני טעמים זכרתי נגלים בענינם:
וכבר יקשה המקשה גם כנגד הטעם הראשון מחדוש העולם איך יהיה השבת מורה עליו. כי אחרי שהחדוש הוא בהמצאת הדבר ופעלתו. איך תהי' השביתה וההעדר רמז למציאות ולפעל. ויותר היה ראוי שיזכרו ימי בראשית במה שאמנה סבובי ששת ימי המעשה לעולם. ואמנם כנגד הטעם השני הנה יקשה מה שהקשה הרמב"ן כנגד הרב המורה כי בהיותינו שובתים ולא נעשה מלאכה ביום השבת אין לנו בזה זכרון ליציאת מצרים ואין לנו בזה ראיה ליציאת מצרים לרואה אותנו בטלים מן המלאכה ביום הזה:
אבל תשובת שני הספקות האלה מבוארת במעט התבוננות. אם הראשון הוא שהשביתה הוא העדות על החדוש מהאפס המוחלט שתעיד שעשה מלאכה בתחלת הבריאה שכבר שבת ממנה מכאן והלאה ואם זה היה הנה זה חדוש יש מאין כי להמציא מציאות יש מיש לא שבת לעולם וכמו שאמר כי בו שבת מכל מלאכתו אשר ברא אלהים לעשות. ואמנם הטעם השני שהוא יציאת מצרים הנה תורה עליו השבת לפי שמצות השבת תכלול הנופש והמנוחה ובטול המלאכה. ובהיותינו שובתים ביום הזה בשמחה ובשירים ובביטול מלאכה כבר תורה שבהיותינו במצרים היינו נעדרים מכל זה. אם מהענג והמנוחה ואם מבטול מלאכה לרצוננו והזכירה הזאת איננה כי אם לעצמנו. לא לזכר אשר יראו אותנו שובתים. ולכן אמר וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים ויוציאך ה' אלהיך משם ביד חזקה ובזרוע נטויה על כן צוך ה' אלהיך לעשות את יום השבת. רוצה לומר שיעשה אותו יום משתה ושמחה ויבטל בו ממלאכתו שלא יעשה אותה לא על ידי עצמו ולא על ידי עבדו ואמתו וגרו. וגם בהמתו תנוח. כדי שתהיה המנוחה הזאת מפורסמת לשם תענוג ונופש. ולא תהיה כדבר נעדר מעצמו ומבלי משים. והיה עוד מתועלת היום המקודש הזה לתת להשם יתברך שביעית בשבוע ללמוד התורה האלהית וקבלת דבריה עם פירושיה ודקדוקיה לשמור מאד. וכמו שאמרו בגמרא ירושלמי לא נתנו שבתות וימים טובים אלא כדי ללמוד בהם תורה. ועל זה אמרו במדרש שמות רבה פרשת כ"ו ודברים רבה ששקולה שבת כנגד כל המצות:
ולפי שענין בריאות העולם המורה על מציאות האל יתברך ויכלתו ויציאת מצרים המורה על אותותיו ראוי הוא שיהיה מקובל אצלנו לא ימוש מפינו. לכן בא אחר זה הדבור החמישי. והוא כבד את אביך ואת אמך רוצה לומר שיקבל עליו מאביו ומאמו המורא והכבוד וכבר זכרו בפרק קמא דקדושין איזהו כבוד מאכילו ומשקהו מלבישו ומנעילו וכולי איזהו מורא אינו מדבר בפניו ואינו יושב במקומו וכבר נשתבחו קצת מהחכמים בזאת המצוה כמו שנזכר שם. והנה יסוד המצוה הזאת כדי שתהיה קבלת ההורים חשובה בעיניו ויאמן בה וכמו שאמר (איוב ז') כי שאל נא לדור ראשון וכונן לחקר אבותם. ועל כן הזהיר אדונינו משה בשירת האזינו זכור ימות עולם בינו שנות דור ודור שאל אביך ויגדך זקניך ויאמרו לך. הנה אם כן בדבור החמישי הזה הזהיר על הקבלה. רצוני לומר שימשך האדם לקבלת האבות שהוא עקר כולל בתורה ולא יצוייר מציאותה בלתו. והנה אמר בדבור הזה כאשר צוך ה' אלהיך מה שלא אמר בשאר הדברת מפני שראה אדונינו משה להוסיף ולבאר בדבר הזה על מה שבא בדברות הראשונות. כי שם אמר בענין השבת ולמען יאריכו ימיך על האדמה אשר ה' אלהיך נותן לך. וכאן הוסיף ולמען ייטב לך. כאלו אמר כאן כבד את אביך ואת אמך כאשר צוך ה' ומאותו טעם אשר צוך ה' אלהיך בדברות הראשונות שהוא למען יאריכון ימיך ועוד לסבה שנית והוא למען ייטב לך. וענין השכר הזה הוא שבדברות הראשונות נתן השכר באריכות ימים כי בהיות האדם מכבד את אביו ואת אמו יאריך ימים ויהיו לו בנים ובני בנים ואמנם דור אביו יקלל ואת אמו לא יברך אין ספק שלא יראה זרעו ולא יאריך ימים כי יכרתו ימיו. וכמו שאמר (משלי י׳:כ״ז) ושנות רשעים תקצורנה. ואמר שהשכר ההוא מהארכת ימים יהיה על על האדמה אשר ה' נותן להם בהיותם בגלות והוסיף עליו מרע"ה הנה ולמען ייטב לך. לומר שלא יחשב שהתועלת בכבוד האב והאם הוא בלבד אל האב המכובד והאם גם כן. כי גם כן ימשך התועלת ההוא אל הבן המכבדו כי בניו אחרי כן יכבדוהו גם כן כמו שהוא מכבד לאביו. יען וביען במדה שאדם מודד מודדין לו וזהו אמרו ולמען ייטב לך. הנה התבאר הטעם למה אמר כאשר צוך ה' אלהיך בשני הדברות בלבד. אם בדבור השבת. לפי שחסר בו טעם החדוש. ואם בדבור כבד לפי שהוסיף בו ולמען ייטב לך אמנם בשאר הדברות שלא בתוספת ולא חסרון לא אמר כן:
וכבר נוכל לפרש למען יאריכון ימיך ולמען ייטב לך. שאינו נאמר על צד השכר כי אם על צד ההכרח והתכלי'. כי לפי שהזהיר על כבוד אב ואם כדי שיקבל מהם הדעות והאמונות האמתיות. אמר שהוא יצטרך לזה בעבור שיאריכון ימיו על האדמה ובאורך הימים שמא ישכחו הראשונות ולא יעלו על לב ולכן יצטרך לקבלת האבו' מפני אורך הזמן וזהו אמרו למען יאריכון ימיך למען אשר אתה עתיד שיאריכון ימיך על האדמה ותהיה קבלת האבות לטובתך ולתועלתך. או יהיה למען ייטב לך כנגד שכר הנפש שהוא כלו טוב וכמו שכתב הראב"ע. ובזה נשלמו חמשה דברות האלהיות שהיו בלוח האחד בדברים שבין אדם למקום. ואמנם החמשה האחרים שהיו בלוח השני שהם לא תרצח. לא תנאף. לא תגנוב. ולא תענה. ולא תחמוד נמצא שהם כוללים הדברים ההכרחיים לאדם בבחינת חיותו והתקיימו במדינה. והוא שצריך שישמור את חברו שלא יזיקהו דבר בגופו וזהו לא תרצח. אם היות שכפי דבריהם בב"מ (דף נ"ט) פרק הזהב נכלל בלאו הזה המלבין פני חברו ברבים בשום פנים שיכלם בזכור מעשיו הראשונים או מעשי אבותיו וגם נכלל בו לדעת חז"ל בפרק לא יחפור כל המצר ויורד לאומנתו ומונע פרנסתו ואין צריך לומר הגורם נזק לגופו בהלשינו אותו בסתר ובגלוי על ידי כותים על ידי לסטים. וכיוצא בכל זה בכלל לא תרצח וצריך גם כן לאדם עם חברו שישמור ממונו ונכסיו שלא יזיקהו בהם. וזהו לא תגנוב כפי פשט הכתוב. עם היות שחז"ל דרשוהו בסנהדרין פרק א' אזהרה לגונב נפשות. ובכלל הלאו הזה גנבות הדעת והונאת דברים והעול במדה במשקל ובמשורה ולפי שהאשה היא מצד מה גופו של אדם עצם מעצמיו ובשר מבשרו ומצד מה היא קנינו. ותהיה אם כן דבר ממוצע בין הגוף והממון. לכן בא כנגדה דבור לא תנאף. ועם היות הניאוף ביחוד נאמר על אשר ינאף את אשת רעהו. הנה גם כן כולל כל מדרגות האיסור כמו שכתוב הרב ראב"ע בספרו בשם הגאון. ובכלל לכל אשר יחטא האדם בחוש המשוש אשר הוא חרפה לו. והזהיר את האדם שלא לבד ירחיק זה מלהזיק את חברו בפועל ובמעשה בגופו או בממונו או באשתו כי גם צריך שיזהר שלא יזיקנו אפילו בדבור. וזהו לא תענה ברעך עד שקר. וגם לא יזיקהו במחשבה וזהו לא תחמוד ולא תתאוה וגו'. והנה הוסיף בכל אחד מהלאוין האלה וא"ו באמרו לא תרצח ולא תנאף. ולא תגנוב. להגיד ששלמו' המדות לא תמצא באחת מהן בלבד אם לא יתחברו ויתחבצו כלם בשלמותם. ולזה באו הווי"ן המורים על התוספת לומר שזו וזו קתני ולא יספיק ההתרחק מן החסרון האחד אם לא יתרחק מהחסרונות כלם. כי הענין כלו הוא שלא יהא אדם נבהל להון ולא יחשוב בלבו מחשבות רעות לגזול ולחמוד ממונו של חברו כי לסוף לא יראה כל מאומה בידו. והראב"ע השתדל להראות כי יש כח בהרגל האדם לעמוד על אזהרת לא תחמוד אפילו בלב וזה בהרגיל האדם עצמו במדת ההסתפקות במה שיש לו כמו שהוא רגיל באיסור הקרובות וכיוצא בזה. ואמר בדברות הראשונות לא תענה ברעך עד שקר. וכאן אמר עד שוא. להגיד שלא בלבד יזהר מעדות שקר אבל ג"כ מעדו' שוא שהוא הלעג וההתול שהוא שוא ודבר כזב יתרחק ממנו. גם בכלל זה גלוי הסודות והמסתרים גם כל מיני לשון הרע כי רבים הם ואמנם אמר בחמדה שתי לשונות לא תחמוד ולא תתאוה ושניהם דברים שבלב כדי להזהיר מאד על החמדה ובפרט מאשה. לכן ראה משה שאין לכללם בלאו אחד והזהיר בלאו אחד על ענין האשה בלבד ובלאו אחד על שאר הקנינים. והנה בדברות הראשונות זכר הדברים כפי צורך האדם ומה שראוי שישתדל במינם בעולמו ולכן זכר שמה ראשונה הבית ואחר כך האשה ואחר כך עבד ואמה ואחר כך שור וחמור. ושאר הקניני' שאינם כל כך צריכים באחרונה וזהו וכל אשר לרעך. אמנם מרע"ה ראה ללמד בכאן מדת החמדה כפי הדבר הנחמד. כי החמדה היותר רעה מכלם היא חמדת האדם את אשת רעהו כחמדת דוד אל בת שבע( שמואל ב י״א:ג׳). ואחריה בא חמדת האדם אל בית רעהו אשר הוא דר בתוכה ויוציא אותה החוצה לקחת ביתו. ואחריו השדה כי עם היות שלא ידורו בו הנה הוא מקום מנוחתו ונחלת אבותיו כמו שהיה ענין אחאב עם כרם נבות היזרעאלי (מלכים א כ״א:ז׳) ואחר כך עבד ואמה שאינו כל כך נחשב כשדה. ואחריו שור וחמור שהם בעלי חיים בלתי מדברים. ואחריו שאר מטלטלין שאפילו רוח חיים אין בהם. ואין ספק שהחמדה הוא התשוקה היותר מתחדשות בלב מהתאוה שאינה כל כך חזקה בלב האדם שהתאוה בענין האהבה והחמדה בענין החשק הנמרץ. ולכן אמר בחשק אשת הריע לא תחמוד לפי שעליה תהיה החמדה יותר החזקה בלב האדם. ובשאר כל הקניינים כלם אמר לא תתאוה שאין בהם כל כך מהחוזק. הנה התבאר שאותם השנויים אשר נראו בדברי מרע"ה בדברות הראשונות והאחרונו'. היו ללמד אותנו מדעים אמתיי' בטבע האדם וענייניו:
והנה היה דבור לא תרצח שהיה הראשון מן הלוח השני כנגד אנכי ה' אלהיך שהוא הדבור הראשון. כי כמו שהרציחה היא הרע היותר גדול שאפשר לעשות מאיש לאיש. ככה הכפירה בדבור אנכי הוא החטא היותר גדול ועצום שיש באמונות האלהיות. גם כי לא יהרוג האדם את חברו אם לא נכנסה בו רוח אפיקורסות בהשגחת הש"י ומעלתו. וכמאמר המשורר (תהילים צ״ד:ו׳-ז׳) אלמנה וגר יהרוגו ויתומים ירצחו ויאמרו לא יראה יה וגו':
והדבור השני לא תנאף. הוא כנגד דבור לא יהיה לך שהוא הדבור השני מהלוח הראשון. לפי שהמנאף עם אשת חברו הוא דומה לעכו"ם עצמה ולכן היו הנביאים מכניס העכו"ם בשם ניאוף. וכמו שאמר (יחזקאל ט"ו י"ז) ותעשי לך צלמי זכר ותזני בם:
והדבור השלישי לא תגנוב. הוא כנגד לא תשא שהוא הדבור השלישי מהלוח הראשון. מפני שהגונב יפול בזה כמו שכתוב (משלי כ״ט:כ״ד) חולק עם גנב שונא נפשו אלה ישמע ולא יגיד וכתוב (שם ל') פן אורש וגנבתי ותפשתי שם אלהי. גם החטאים שוים ודומים כי הנשבע על שקר מראה ענין השם יתברך בפיו ובקרבו ישים הפכו. והוא עצמו ענין הגונב בממון ובנפשות:
והדבור הרביעי לא תענה ברעך עד שוא. הוא כנגד זכור את יום השבת. שהוא הדבור הרביעי מהלוח הראשון לפי שהכופר בחדוש העולם הוא עד שקר. ואנחנו מחוייבים לזכור את יום השבת כדי שנעיד על חדוש העולם ובריאתו. ולכן בלילי שבת מעידין אנו בעמידה ויכלו השמים:
ואמנם הדבור החמישי שהוא לא תחמוד הוא כנגד כבד את אביך שהוא הדבור החמישי מהלוח הראשון לפי שבאמת החמדה תביא את האדם להכחיש אלוה ממעל. ולגזול אביו ואמו מתחת. כמו שאמר (שם כ"ח) גוזל אביו ואמו ואומר אין פשע חבר הוא לאיש משחית. כי במה שגוזל מהם מה שהוא חייב לכבודם וליראתם חושב הוא שאין כאן פשע של גזלה ואין הדבר כן. הנה במה שפירשתי הותר הספק הכ"א בכל חלקו ודוק ותשכח:
וכבר נמצא לחכמינו ז"ל חלוק וחלוף גדול ביניהם כמה הם הדברים ששמעו בסיני מפי הגבורה שעליהם אמר את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם. כי הנה פשוטי הכתובים מורים שעשרת הדברים כלם שמעו ישראל מפי הקב"ה. ולכן אחרי זכרו עשרת הדברים כלם אמר כאן את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר מתוך האש הענן והערפל ושהיה זה בקול גדול שלא יסף ר"ל שלא פסק בענין שיהיה בו תוספת מחלק אחד על חלק אחר. אבל בקול גדול מתדבק בלי הפסק ובלי תוספת שמעו כן כלם. ויורה גם כן על זה אמרו ויכתבם על שתי לוחות אבנים ויתנם אלי מורה שכמו שנכתבו כך שמעו אותם. וכמו שהיתה הכתיבה מעשרת הדברות כלם כך היתה השמיעה אם כן עשרת הדברות כלם מפי הגבורה כאשר אמר למעלה ויגד לכם את בריתו אשר צוה אתכם לעשות עשרת הדברים ויכתבם על שני לוחות אבנים. האמנם בסוף גמרא מכות (דף כג) בא מאמר אחד סותר לזה והוא דרש רבי שמלאי תרי"ג מצות נאמרו למשה בסיני שס"ה לאוין כמנין ימות החמה ורמ"ח עשה כמספר אבריו של אדם אמ' רב המנונא מאי קרא תורה צוה לנו משה תורה בגימטריא תרי"א אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. ונמשך הרב המורה אל הדעת הזה בשומו הבדל גדול בין שני הדברות הראשונות שהם אנכי ולא יהיה לך עד לאוהבי ולשומרי מצותי לשאר הדברות שמנה באמרו ששתי הדברות ההם שמעו ישראל מסיני בקול גדול אלהי מגיע לאזניהם. האמנם לא היו מבינים אותו בחתוך אותיות כמרע"ה כי הם היו שומעים קול פשוט מבלי הבנה וחתוך אותיות. ומשה היה מבין את כלו בהבדל דברים והיה מגיד להם ואמר הקול ההוא אשר שמעתם הוא אומר כך וכך אמנם בשאר הדברות הח' לא היו ישראל שומעים כלל ואפי' הקול ההוא הפשוט הבלתי מובן לא היו שומעין ולא היה מגיע אליהם. וכמו שכתב כל זה בפרק ל"ג חלק ב' מספרו. וכבר יורה על דעתו ועל דעת המדרש ששמו הבדל בין ב' דברות הראשונות לשאר הדברות שאנחנו נראה שבאו ב' הדברות הראשונות בלשון מדבר בעדו אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך. לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. אנכי ה' אלהיך. לאהבי ולשומרי מצותי. ואמנם שאר הדברות בא הדבו' בהם בדרך נסתר כשלישי המדבר. לא תשא את שם ה' אלהיך. כי לא ינקה ה' את אשר ישא את שמו. כאשר צוך ה' אלהיך. שבת לה' אלהיך. ויוציאך ה' אלהיך משם. על כן צוך ה' אלהיך לעשות וגו'. על האדמה אשר ה' אלהיך. והנה הרמב"ן קבל מדרשת רבי שמלאי שלא נשמעו הדברים כלם באופן אחד אבל שהיו שני הדרכים הראשונים במעלה העליונה מהשמיעה יותר מהאחרים לפי שב' הדברות הראשונות שמעום ישראל מפי הגבורה בבירור והבנה שלמה וחתוך אותיות. אמנם הח' הנשארים לא שמעו מהם ישראל זולתי קול מבלי הבנה וחתוך אותיות והיה משה רבינו ע"ה מפרסם להם. ולכן היו ב' הדברות הראשונות מלשון מדבר בעדו. לפי שהיה הש"י מדבר אותם לישראל. וח' הנשארים באו בלשון נסתר לפי שהיו נשמעים למשה. ומשה הי' מגיד אותם לישראל והדעות האלה שניהם אשר נפלו בין שני הרבנים האלה בלתי מסכימים עם הכתובים ולא עם דבריהם ז"ל:
אם עם הכתובים שהנה הכתוב אמר הקהל לי את העם ואשמיעם את דברי אשר ילמדון ליראה אותי כל הימים. ואם הם לא הבינו מפיו דבר כפי דעת הרב המורה איך צדק ואשמיעם את דברי ואיך ילמדו ליראה. גם אמרו וידבר ה' אליכם מתוך האש ויגד לכם בריתו. היאמר דבור והגדה על הדבר שלא יובן כי אם בקולות שאין להם הבנה ואינה לא הגדה ולא אמירה. ומה שאמר קול דברים אתם שומעים לא אמרו כי אם לשלול מה ששלל מיד ותמונה אינכם רואים זולתי קול. ואם הכתוב שתף הדברות העשרה כלם בלשון הדבור וההגדה איך יבדיל ביניהם הרמב"ן לומר את זה הבינו ואת זה לא הבינו ואם היו מאותן הדברות דברים שלא הבינו ישראל כדעת הרמב"ן שהם השמנה האחרונים או כלם כדעת הרמב"ם איך אמר על כלם את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם ואיך יאמר משה ושמרתם לעשות כאשר צוה ה' אלהיכם אתכם לא תסורו ימין ושמאל שאמרו על י' הדברות כמו שאוכיח אחר זה שאם הם לא הבינו דבריו איך ישמרו אותם מבלתי סור מהם ימין ושמאל. הנהא"כ הכתובים לא יסבלו דעותיהם:
ואם מלשון החכמים. כי הנה מאמר מפי הגבורה שמענום לא יובן ממנו שאלה הדברות הבינו ואלה לא הבינו ומאלה שמעו הקול ומאלה לא שמעו ואם ישראל לא היו מבינים את הקול ההוא מה יתן ומה יוסיף בלבם אמונת אומן אותו הקול המבהיל המגיע לאזניהם ולא ידעו מה הוא עד שיבא משה וישמיעם את דבר ה' ומי יאמין להם שיהיה דבר ה' כן. ועוד הקצור קצרה יד הש"י להשמיעם הדברים כלם באותו אופן בעצמו ששמעו שני הדברות הראשונות והלא ההתחלה היא יותר מן חצי הכל. ועוד שאם היה משה אמצעי להשמיעם ולהבינם את הדברים מי נתן לו רשות לשנותם ולאמרם בלשון שלישי המדבר אם היה ששמעם כמדבר בעדו והיה לו להגיעם אליהם באותו סגנון בעצמו שיוצאים מפי הגבורה שאם הש"י אמר לו לא תשא את שמי לשוא לא היה לו לומר את שם ה' אלהיך וכן כלם. ואם עכ"פ נאמר ששנה משה את הדברים לטוב מליצתו. הנה יקשה למה לא נכתבו בלוחות ובתורה כמו שיצאו מפי הגבורה. והנה הכתוב מעיר את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר ויכתבם על שתי לוחות אבנים ויתנם אלי. יורה שכמו שדבר אותם כך נכתבו בלוחות וכמו שהיו בלוחות כך נכתבו בתורה שוה בשוה. ואמנם שאר הראיות שהביא הרב אמנה כי הבל המה מעשה תעתועים כי הנה אמרו ויהי כשמעכם את הקול. ואת קולו שמענו. לא בא להגיד ששמעו קול בלתי הבנה כ"א להודיע שעצם הקול והברתו הגדולה היה מבהיל אותם לא משמעות הדברים ואם לא כן איך אמרו היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי ואם הם לא הבינו חתוך הדברים באותו קול מי הגיד להם שידבר אלהים את האדם אולי לא היו שם דברים כ"א קול גדול. ומה לנו לבקש התואנה הזאת על דבר הקול. והנה בהש"י נאמר וישמע ה' את קול דבריכם. וכן נאמר ג"כ בענין מרגלים האם נאמר ששמע הש"י ג"כ את הקול ההוא מבלי הבנה בחתוך אותיות:
ואני בעייני בספר המורה בפרק ההוא השיבותי דברים נכוחים לכל הראיות שעשה הרב שמה על זה ושאין בהם ולא באחד מהם הכרח לסיוע דעתו ואמנם מה שנסתייעו בו האנשים האלה שלמים הם אתנו במה שבאו שני הדברות הראשונות בלשון המדבר בעדו והדברות האחרונות בלשון נסתר אין זה ראיה מכרחת כי מצאנו כזה בתורה פעמים רבות. גם באברהם אמר (פ' וירא) המכסה אני מאברהם אשר אני עושה ואברהם היו יהיה לגוי גדול ועצום כי ידעתיו למען אשר יצוה את בניו ואת ביתו אחריו ושמרו דרך ה' למען הביא ה' וגו'. וכן (פ' שמות) כי אהיה עמך וזה לך האות כי אנכי שלחתיך בהוציאך את העם ממצרים תעבדון את האלהים על ההר הזה. וכן (פ' בשלח) עד אנה מאנתם לשמור מצותי ותורותי ראו כי ה' נתן לכם את השבת. וכאלה רבים פסוקים ידברו פעמים בנסתר ופעמים כמדבר בעדו. ומי המונע שלא יהיה הענין כן בדברות האלה מאחר שעל כלם אמר פנים בפנים דבר ה' עמכם בהר מתוך האש כלומר בלי אמצעות משה. ואף לדעת רבי שמלאי צריכים אנחנו לומר כן בהכרח לפי שאם היה אנכי ולא יהיה לך כולל הדבור כלו עד לאוהבי ולשומרי מצותי שבא בלשון מדבר בעדו. הנה יהיו בהכרח באותם שני הדברות חמש מצות. האחת אנכי. והשנית לא יהיה לך. והשלישית לא תעשה לך פסל. והרביעית לא תשתחוה להם. והחמישית לא תעבדם. כי כן מנאום כל החכמים שמנו המצות גם הרמב"ם בספר מנין המצות אשר לו ויתחייב מזה שיהיו שאר המצות אשר שם משה לפני בני ישראל תר"ח מצות לא תרי"א ואיך א"כ השיבו כי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום. כי עם היותן שני דברות הנה יש בהם חמשה מצות. ומפני זה תצטרך לומר בהכרח שכאשר אמר רבי שמלאי אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום לא כוון רק על שני הפסוקים הראשונים שהם אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים ולא יהיה לך אלהים אחרים על פני לא יותר מזה. כי שני הפסוקים האלה לדעתם שמעו מפי הגבורה להיותם יסודות ופנות גדולות באמונות. אמנם שאר הפסוקים לא תעשה לך פסל לא תשתחוה להם. הנה נראה כי שמעו אותם מפי משה כמו שאר המצות והדברות כלם עם היותם כמדבר בעדו אנכי ה' אלהיך אל קנא פוקד וגו' לשנאי וגו' לאוהבי ולשומרי מצותי. וזה כלו ממה שיורה שלא חשש רבי שמלאי להיות הדבור מלשון מדבר בעדו. וככה תמצא במדרש חזית ר' יהושע בן לוי אומר שני דברות שמעו ישראל מפי הקב"ה אנכי ולא יהיה לך הה"ד ישקני מנשיקות פיהו מנשיקות ולא כל הנשיקות. ורבנן אמרין כל הדברות שמעו ישראל מפי הקב"ה. רבי יהושע דסכנין בשם רבי לוי אמר טעמן דרבנן אחר כל הדברות כתיב דבר אתה עמנו ונשמעה מאן עביד לי'. רבי יהושע בן לוי פליג שאין מוקדם ומאוחר בתורה או אינו מדבר דבר אתה עמנו ונשמעה אלא לאחר שנים או ג' דברות. ר' עזריה ור' יהודה ור' סימון ר' יהושע בן לוי תפש שטתיה. אמר כתיב תורה צוה לנו משה כל התורה תרי"ג מצות הוי תורה בגימטריא עולה תרי"א. תרי"א מצות דבר משה עמנו ברם אנכי ולא יהיה לך לא שמענו מפי משה רק מפי הקב"ה הוי אומר ישקני מנשיקות פיהו. הנה למדנו מזה שרבים מחכמי ישראל נפלו בדבר הזה עצמו וגם שדעת רבנן שהלכה כמותם אצל היחיד הוא שכל הדברות שמעו מפי הקב"ה כפשטן של כתובים ולא הוקשה אצלם היות הדברות קצתם בלשון נסתר וכשלישי המדבר. והביאו ההכרח ממה שאמר דבר אתה עמנו ונשמעה אחרי הדברות כלם. אמנם מהו אשר כוונו באמרם אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ואמרם ברם אנכי ולא יהי' לך לא שמענום מפי משה אלא מפי הקב"ה הנה הוא לדעתי כפי מה שאומר. עשרת הדברות כלם שמעו ישראל בסיני מפי השם ית' ואעפ"כ מרע"ה בכלל המצות שלמד אותם לא נמנע מללמדם במצות שבאו בעשרת הדברות האלה. כי הנה לאו לא תעשה לך פסל כבר נאמר ואלהי מסכה לא תעשו לכם ואזהרת ההשתחויה והעבודה כבר באה גם היא באמרו כי לא תשתחוה לאל אחר ואמר לא תשתחוה לא היהם ולא תעבדם ומצות לא תשא באה פעמים רבות לא תכחשו ולא תשקרו איש בעמיתו ולא תשבעו בשמי לשקר. ומצות השבת באה פעמים רבות את שבתותי תשמורו כי אות היא ביני וביניכם. וכן כבוד אב ואם איש אמו ואביו תיראו. וכן שאר המצות שבין אדם לחברו. אמנם ב' הדבורים הראשונים שהם אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים מבית עבדים ולא יהיה לך אלהים אחרים על פני. אין ספק שב' אלה בלבד מאותם ששמעו מפי השם לא חזר משה ללמדם בתוך המצות. כי אם היות שאמרו פעמים רבות אני ה' אלהיכם הנה לא אמר הדבור הראשון באותו הלשון בעצמו אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך ועם היות שהזהיר פעמים רבות גם כן על הע"ג. הנה לא תמצא בשום מקום שיאמר כמאמר הזה לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. לפי ששני הדבורים ההם המורים על אלהותו ועל יחודו שמעו אותם מפי הגבורה באותו פומבי גדול מתוך האש. ועליהם אמר אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלהים אין עוד מלבדו. כי הנה באמרו כי ה' הוא האלהים רמז לדבור הראשון. ובאמרו אין עוד מלבדו רמז לדבור השני לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. ולמעלת שני הדברות האלה גזרה חכמתו יתברך שלא ישמעום אח"כ מפי משה באותן הדברים ובאותו לשון בעצמו. ולזה אמר ר' שמלאי שאלה שני הפסוקים ר"ל אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום ושהשאר יוכללו כלם בתרי"א מצות ששמעו מפי משה לפי שעם היות ששמעו מהם בדב ות ששמעו בסיני לא נמנע משה מללמדם אח"כ בענין המצות. וזה שאמרו במדרש חזית תרי"א מצות דבר עמנו משה ברם אנכי ולא יהיה לך לא שמענו מפי משה אלא מפי הקב"ה. והיוצא מזה כלו הוא שישראל שמעו בסיני מפי הש"י כל עשרת הדברים כפשט הכתובים:
את הדברים האלה דבר ה'. כבר זכרתי קשור הפרשיות האלה והוא שרצה מרע"ה לבאר לישראל שכל התורה היו עתידין לקבל מפי הש"י אם לא שלא רצו מיראתם כי בהיות ששמעו י' הדברות שהיו אנכי וגו' התקבצו כלם ובקשו שלא ישמיעם הש"י ולא יקבלו מפיו. הנה א"כ בא בזה המקום זכרון י' הדברות לא לצורך ביאורם עם היות שכבר ביאר בהם דברים כמו שזכרתי. כ"א להודיעם אותן הדברים ששמעו בסיני מפי הש"י ושכן היו עתידים לשמוע השאר אלא שהם לא רצו ובקשו ממנו שלא ישמעו עוד הקול האלהי ההוא. והותר בזה הספק הכ"ב:
ואמר את הדברים האלה דבר ה' אל כל קהלכם בהר. להודיעם שעם היות המדרגה ההיא מהנבוא' עליונה כפי המשפיע והנותן ית' והיתה צריכה להכנות רבות הנה בחמלת הש"י וחסדו עליהם השיגו אותה כל העם מקצה קטן וגדול. וזהו שאמר אל כל קהלכם רוצ' לומר לא לבד היחידי' כי אם כל הקהלה. ואמנם אמרו ויכתבם על שני לוחות אבנים ויתנם אלי. אפשר שיפורש על הלוחות השניות כי הנה הלוחות הראשונות כבר ארז"ל במסכת אבות פ' חמישי שהמה והכתב והמכתב היו מהעשרת דברים שנבראו בערב שבת בין השמשות. ויותר נכון לפרש ויכתבם על שני לוחות אבנים על הלוחות הראשונות כי כאן מהמעמד הנבחר שבו נתנה התורה יספר. והכתוב מעיד שהלוחות עשאם השם ית' וכתבם משה בהר. ומה שארז"ל שנבראו בערב שבת. הוא להגיד שהיה בענינם דבר מה מהטבע. ודבר מה מהבריא' הכוללת הרצוני' כי בהיותם לוחות אבן היה בהם דבר בטבע. וענין הכתיבה היה מעין הבריא' הראשונ' ולכן אמר שנבראו בע"ש בין השמשות שהיה בהם דבר חדוש רצוני כענין בריאת ששת הימים ומעשה טבעי כענין בריאת היום השביעי ומה שאחריו. וזכר שכאשר שמעו ישראל הקול העצום האלהי אשר ממנו השיגו הדברות. באו אליו לא לבד ההמון הירא והמפחד כפי טבעו כי גם כל ראשי שבטיהם וזקניהם ואמרו לו הן הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו וגו'. רוצה לומר הנה הקול העצום הזה והנוראות המבהילו' האלה אי אפשר שיהיו כי אם לאחת מן שתי סבות. אם כדי שנשיג ונכיר את כבודו ואת גדלו של הקב"ה. ואם כדי לאמת מציאות הנס לבני האדם וכמו שאמר בעל הכוזר במאמר א' דבר קשה הוא על השכל האנושי להאמין שהאלוה העליון יתחבר לאדם החמרי כי ידבר עמו וכמו שכתב הרב ראב"ע. היו אנשי הודו אומרים שאי אפשר שינבא אלהים את האדם ולכן אמרו הזקנים והראשי' ההם שבעבור שני התכליות האל' לא היה להם צורך לראות עוד. אם לראשון לפי שכבר הראנו ה' אלהינו את כבודו ואת גדלו ואת קולו שמענו מתוך האש וידענו אם כן ידיעה ודאית שלה' אלהינו הגדולה והגבור' והתפארת והנצח וההוד. ואם לענין השני שהוא לאמת הנבואה הנה היום הזה ראינו כי ידבר אלהים את האדם וחי. רוצ' לומר שעם היות המוחש מפסיד לחוש כאשר יהיה בלתי נערך ומתיחס אליו. כן ההשגה הבלתי מתיחסת אל האדם וחוץ ממחיצתו תמיתהו עד שלפי זה אמר יעקב (פ' וישלח) כי ראיתי אלהים פנים אל פנים ותנצל נפשי. ומנוח אמר (שופטים י״ג:כ״ב) מות נמות כי אלהים ראינו הנה עתה ידענו כי ידבר אלהים את האדם שהוא המוחש היותר גדול ועצום והיותר בלתי מיוחס אליו שאפשר. ועם כל זה לא ימות וחי. וכיון שכל זה כבר השגנו בשלמות ועתה למה נמות כי בהכרח תאכלנו האש הגדולה הזאת. רוצ' לומר אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד. נמות בלא ספק ומה התועלת שתאכלנו האש הגדול' הזאת כאלו אמרו אחרי אשר הגיענו הש"י למעל' העליונ' הזאת ראוי שישמו' אותנו שנחיה ולא נמות כי אם נמות מה הועילתנו הראיה הגדול' אשר ראינו ועם היות שכבר ראו פעם אחרת שידבר אלהים את האדם וחי. הנה פחדו מן המות ולא בטחו בעצמם שיראו מראות פעמים רבות כאשר ראו במרא' הראשונ' לפי שהפועל האחד לא ירשום כל כך כמו שירשום התמדת הפעולו' הבאות זו אחר זו. וכמו שאמר אם יוספים אנחנו לשמוע את קול ה' אלהינו עוד ומתנו. כי טבענו לא יוכל לסבול השנות המראה וזה לבחינת המקבל והוא אמרו כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי ואין ראוי שיפורש מלת כמונו כמו ששמענו אנחנו אבל הוא ביאור תאר כל בשר אשר זכר. ושיעור הכתוב כי מי כל בשר כמונו שאנחנו חמרים בטבענו אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש ויחי. לכן קרב אתה ושמע רוצה לומר אתה עם היותך בשר אינך בשר כמונו כי אתה אלהי בטבעך קרב ושמע את כל אשר יאמר ה' אלהינו שהוא מצות התור' כלן ולא נצטרך אנחנו לשמוע אותם מפי האל. כאשר שמענו הדברות האלה ואתה תהי' שליח ואמצעי בדבר וכשתדבר אלינו כל אשר יאמר ה' אלהינו אליך ושמענו ועשינו נשמע התור' מפיך ונקיים אותה. וחז"ל דרשו בדברים רבה פרשת ואתחנן ואת תדבר אלינו התשתם את כחי כנקבה ורפיתם את ידי כי ראיתי שאינכם חרדים להתקרב אליו מאהבה וכי לא היה יפה לכם ללמוד מפי הגבורה מללמוד ממני עד שהודיעו הש"י שאינו כמו שחשב. שעם היות שדבריהם כפי הנרא' שאמר שלא ידבר הש"י עמהם הי' בזה מהגנאי. הנה השם ית' ראה כונת דבריהם. וזהו אמרו וישמע ה' את קול דבריכם כדברכם אלי רוצ' לומר לא חשש לדברים עצמם כי אם לקול הדברים שהיה הקול טוב ונאה ולתכלית טוב. ולכן אמר אלי שמעתי את קול דברי העם הזה אשר דברו אליך היטיבו אשר דברו. רוצ' לומר כפי הקול כן ראוי שתשפוט הדברים כי דברי האדם הן טובים או רעים כפי הקול והאופן אשר ידבר אותם והדברים האל' אשר דברו אם היו בקול זדון או כעס או מיאוס היה דבריהם רעים וחטאים. אבל בהיותם בקול תחנה הנה הקול ההוא מורה שהיטיבו כל אשר דברו. ומי יתן והיה לבבם זה להם לירא' ולשמו' את כל מצותי כל הימים כדי שייטב להם ולבניהם לעולם כמו שהוא היום הזה. כי באמת לבם שלם לירא' ולשמור המצות ולכן אמור להם שישובו לאהליהם ואתה פה עמוד עמדי. רוצ' לומר בהר נבדל מהם ומכל הענינים הגשמיים והדבק עמי ואדברה אליך את כל המצות והחקים והמשפטים אשר תלמדם כדי שיעשו אותם בארץ אשר אני נותן להם לרשת'. ומזה הוציא מרע"ה את תולדת טענתו שאם ישראל לא שמעו התור' כלה מפי הש"י היה מצדם ולא מצדו ושמפני זה ראוי להם לישראל להיות' נזהרים באות' עשרת הדברות ששמעו מפי ה' שכמו כן יהיו נזהרים בשמיר' המצוה והחקים והמשפטים אשר צוה אותם על ידו כי כמות זה כן כמות זה בחיוב עליהם ואלו ואלו דברי אלהים חיים עם היות שאלו שמעו מפי הגבור' ואלו שמעו מפי מרע"ה וזהו אמרו ושמרתם לעשות כאשר צוה ה' אלהיכם. והאזהר' הזאת היא על שמירת הדברו' אשר שמעו מפי הגבור' וכמו שאמר כאשר צוה ה' אלהיכם אתכם. ואמר בכל הדרך אשר צוה ה' אלהיכם אתכם תלכו למען תחיון וטוב לכם רוצ' לומ' שבשכר שמירת עשרת הדברו' יזכו לשנים רבות ולפי שפעמים יהיה רבוי החיים לאדם שמור לו לרעתו לכן אמר וטוב לכם. ר"ל שיהיו החיים ההם לטוב לכם והארכתם ימים בארץ אשר תירשון. ואחר שהזהיר אותם על שמירת עשרת הדברות אשר שמעו מפי ה' הזהירם עוד על שמירת שאר המצות אשר צוה ה' למשה ללמדם לישראל ועל זה אמר וזאת המצוה החקי' והמשפטי' אשר צוה ה' אלהיכם ללמד אתכם וגו'. כי הנה ושמרתם לעשות שאמר למעלה מושך עצמו ואחר עמו. כאלו אמר ושמרתם לעשות ככל המצוה אשר צוה אלהיכם אתכם וגו'. ועוד תשמרון לעשות זאת המצו' והחקים והמשפטי' אשר צוה ה' אלהיכם שצוה אלי ללמד אתכם כדי שתעשו אותם בארץ אשר אתם עוברים שמה לרשתה:
וזכר התועלת הנמשך משמירתם. אם ראשונה שיקנו למוד היראה את השם יתברך כי בעשות' המצוה יקנו תכונה בנפש ליראה מלפניו ית' והוא אמרו למען תירא את ה' אלהיך ואמרו עוד לשמור את כל חקותיו ומצותיו וגו'. איננו צווי ולא אזהרה בפני עצמה. אבל למ"ד לשמור תשמש אצלי במקום בעבור כמו (שמואל ב י״א:ז׳) וישאל דוד לשלום יואב. (פ' ויקרא) אם הכהן המשיח יחטא לאשמת העם או תהיה הלמ"ד הזאת מקום בי"ת כמו (איוב ב׳:י״ג) וישבו אתו לארץ שבעת ימים ושבעת לילות. כי איש הרגתי לפצעי ורבים כאלה זכרו המדקדקים בשמושי האותיות. יאמר למען תירא את ה'. אלהיך שאות' היראה תקנה אותה בעבור שמירת החקים והמצות. או שתקנה אותה בשמירתם כי אם שמירת החקי' שאין טעמם נודע והמצות כלם תביא בלבך קנין יראת השם יתברך. וזכר עוד להם תועלת אחד גשמי וזהו ולמען יאריכון ימיך. ואמנם אמרו אחרי זה ושמעת ישראל ושמרת לעשות הוא אצלי ענין תוכחה כי לפי שאמר שיהי' תכלית עשיית המצות ושמירתם למען תירא את ה' אלהיך. ולקיום המצות מצד עצמם כמו שאמר לשמור את כל חקותיו ומצותיו אמר להם אני ידעתי יצרכם שאתה ישראל תשמע ושמרת המצות לא מאותן התכליות אשר זכרתי מיראת השם יתברך ושמירת המצות מצד עצמן כי אם מפני התועלת הגשמי אשר ימשך לך מזה. וזהו אמרו למען ייטב לך ואשר תרבון מאד כאשר דבר ה' אלהי אבותיך לך ארץ זבת חלב ודבש. רוצ' לומר בעבור הטובות הגשמיות ורבוי הבנים ושתירש הארץ הטוב' ושתהי' ארץ זבת חלב ודבש. ידעתי כי בעבור זה תשמור המצות לא מפני היראה וקיום המצות מצד עצמן כאשר זכרתי שהוא התכלי' האמתי. והותר בזה הספק הכ"ג: