מ"ג בראשית ח ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
מקראות גדולות בראשית


<< · מ"ג בראשית ח · ז · >>

מקרא

כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וישלח את הערב ויצא יצוא ושוב עד יבשת המים מעל הארץ

מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְשַׁלַּח אֶת הָעֹרֵב וַיֵּצֵא יָצוֹא וָשׁוֹב עַד יְבֹשֶׁת הַמַּיִם מֵעַל הָאָרֶץ.

עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיְשַׁלַּ֖ח אֶת־הָֽעֹרֵ֑ב וַיֵּצֵ֤א יָצוֹא֙ וָשׁ֔וֹב עַד־יְבֹ֥שֶׁת הַמַּ֖יִם מֵעַ֥ל הָאָֽרֶץ׃

תרגום

​ ​
אונקלוס:
וְשַׁלַּח יָת עוֹרְבָא וּנְפַק מִפָּק וְתָאֵיב עַד דִּיבִישׁוּ מַיָּא מֵעַל אַרְעָא׃
ירושלמי (יונתן):
וְשָׁדַר יַת עוֹרְבָא וּנְפַק מֵיפַק וְתָאֵיב עַד דִיבִיאִישׁוּ מַיָא מֵעִילוֹי אַרְעָא:

רש"י (כל הפרק)(כל הפסוק)

"יצוא ושוב" - הולך ומקיף סביבות התיבה ולא הלך בשליחותו שהי' חושדו על בת זוגו כמו ששנינו באגדת חלק (סנהדרין קח)

"עד יבשת המים" - פשוטו כמשמעו אבל מדרש אגדה מוכן היה העורב לשליחות אחרת (כשיבשו המים) בעצירת גשמים בימי אליהו שנאמר (מלכים א יז) והעורבים מביאים לו לחם ובשר

מלבי"ם (כל הפרק)(כל הפסוק)

השאלות

(ז' – י"א)    למה לא נזכר לאיזה תכלית שלח העורב כמ"ש ביונה. ולמה יצוא ושוב ולא כתב וישב אליו כמ"ש בהיונה ולמה שלח גם היונה:

(ז) "וישלח את העורב". לא שלח אותו לראות הקלו המים שא"כ היל"ל פה כמו אצל היונה לראות הקלו המים, רק שבימי קדם היו מחזיקים את העורב לעוף יודע עתידות, והיו מיחדים לו בתים מיוחדים שעל ידו קסמו כהניהם את העתיד לבא, לפי מעופו לימין או לשמאל, מעלה או מטה, בקול או בדממה, וכהנה אותות רבים (כמ"ש חז"ל על כי עוף השמים יוליך את הקול זה העורב ובזהר האריך בסימנים אלה) ולכן שלחו חפשי לנפשו (שזה גדר פעל שלח בפועל כמו ושלחתה לנפשה) כדי שיראה עפ"י מעופו מצב האויר והמים, והוא יצא יצוא ושוב תמיד. והיו לו לנח סימנים ממעופו. וחז"ל אמרו שהעורב שמש בתיבה כי נפלא בעיניהם איך שלחו נח לנפשו טרם בא דבר ה' שיצא מן התיבה והלא עדיין יש סכנה ופן יקראנו אסון ויחסר מין אחד מן העולם, וכמ"ש ע"ז במליצתם א"ל עורב לנח רבך שנאני ואתה שנאתני פן יפגעו בי שר של חמה או של צנה ונמצא העולם חסר בריה. מזה הכריחו ששמש בתיבה, ר"ל שכל הבע"ח בודאי לא שמשו בתיבה שא"כ לא תכיל התיבה אותם והיה בזה השגחה מיוחדת שלא יולידו בשנה זאת, וכן כל העופות הגם שכבר עבר מועד האביב שאז הוא מועד התחברם שמטילים ביציהם ומולידים, לא הטילו ביצים, רק העורב הטיל ביצים, וכבר היו בני עורב ואם הוא יאבד במים לא יחסר עוד מין העורב ולכן שלח אותו, אולם זה עצמו מה שהטיל ביצים היה בהשגחה כדי שיוכל נח לשלח אותו, ועוף אחר אם היה מטיל ביצים לא היה יכול לשלחו, כי העופות היושבים על קניהם לא יעזבו קניהם בשום אופן, רק העורב הוא אכזרי על בניו, ולכן שלחו חפשי והוא הלוך ושוב:


 

ילקוט שמעוני (כל הפרק)(כל הפסוק)

וישלח את העורב. הדא הוא דכתיב: "שלח חשך ויחשיך". ויצא יצא ושוב, התחיל משיבו תשובה: מכל בהמה ועוף שיש כאן אי אתה משלח אלא לי? אמר לו: מה צורך לעולם בך? לא לאכילה ולא לקרבן. אמר לו הקב"ה: קבלהו, שעתיד העולם ליצטרך לו. אמר לו: אימתי? אמר לו: עד יבשת המים; עתיד צדיק אחד לעמוד וליבש את העולם. הדא הוא דכתיב: "והעורבים מביאים לו לחם".

אמר ריש לקיש: תשובה ניצחת השיבהו עורב לנח, אמר לו: רבך שנאני ואתה שנאתני. רבך שנאני, "מכל הבהמה הטהורה תקח לך שבעה"; ואתה שנאתני, הנחת מין שבעה ושגרת מין שנים; אלמלי פוגע בי שר חמה או שר צינה, לא נמצא העולם חסר בריה אחת? או שמא לאשתי אתה צריך? אמר לו: רשע! במותר לי נאסר לי, בנאסר לי לא כל שכן! מנלן דנאסר לו? דכתיב: "ובאת אל התבה אתה ובניך", מכאן שנאסרו בתשמיש המטה. תנו רבנן: שלשה שמשו בתיבה וכולן לקו, ואלו הן: חם וכלב ועורב. כלב נקשר, עורב רק, חם לקה בעורו ויצא ממנו כוש, דכתיב: "ובני חם כוש ומצרים".

וישלח את העורב, לידע מה בעולם. והלך ומצא נבלת אדם מושלכת בראשי ההרים, וישב לו על מאכלו ולא השיב שליחותו; ושילח את היונה והשיבה את שליחותו. מכאן אמרו: השולח דברים ביד טמא, כשולח ביד כסיל; והשולח דברים ביד טהור, כציר נאמן לשולחיו.

<< · מ"ג בראשית · ח · ז · >>