מ"ג בראשית ד ג
<< · מ"ג בראשית · ד · ג · >>
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויהי מקץ ימים ויבא קין מפרי האדמה מנחה ליהוה
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיְהִי מִקֵּץ יָמִים וַיָּבֵא קַיִן מִפְּרִי הָאֲדָמָה מִנְחָה לַיהוָה.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַֽיְהִ֖י מִקֵּ֣ץ יָמִ֑ים וַיָּבֵ֨א קַ֜יִן מִפְּרִ֧י הָֽאֲדָמָ֛ה מִנְחָ֖ה לַֽיהֹוָֽה׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַהֲוָה מִסּוֹף יוֹמִין וְאַיְתִי קַיִן מֵאִבָּא דְּאַרְעָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ׃ |
| אונקלוס (דפוס): | וַהֲוָה מִסּוֹף יוֹמִין וְאַיְתִי קַיִן מֵאִבָּא דְאַרְעָא קוּרְבָּנָא קֳדָם יְיָ׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַהֲוָה מִסוֹף יוֹמַיָא וּבְאַרְבֵּסַר בְּנִיסָן וְאַיְיתֵי קַיִן מֵאִיבָּא דְאַרְעָא מִזְדְרַע כּוּתְנָא קָרְבַּן בִּכּוּרַיָא קֳדָם יְיָ: |
רש"י
[ו] זרע פשתן היה. כתב הרא"ם שמעתי כי סוף תיבות של 'קרבן' שהוא פירוש מנחה - והוא 'פשתן', קו"ף רי"ש בי"ת נו"ן סופי תיבות "פשתן". ולא ידעו אותם המפרשים ענין קין והבל, כי דבר נכון למבין כי כאשר היה זה רועה צאן וזה עובד אדמה - מסתמא היה קין מביא קרבן מה שהוא שייך לו, להגדיל כחו שהוא מיוחד בו ורחוק מחבירו, ואין בכל עבודתו - שהיה עובד אדמה - מה שהוא מיוחד לו דווקא ושהוא מובדל ומפורש מהבל רק הפשתן, שזה הדבר הוא כלאים והפכו לו, והוא היה מכוין בודאי דבר שהוא מיוחד לו דווקא, כדכתיב "ויבא קין מפרי האדמה", דהיה דעתו להביא מה שהוא מיוחד לו. וכן הבל היה מביא מבכורות צאנו כדי להביא מדבר שהוא מיוחד לו, ואין דבר מיוחד לקין רק הפשתן זרע שהוא כלאים והפכו לצאן, שמזה יבא מפשתן ומזה הצמר. ומזה תבין כי הבל וקין היו הפכים זה לזה, כי זה רועה צאן שמהם הצמר, וזה עובד אדמה שממנה הפשתן, ומפני שהיו הפכים לא היה אפשר להתקיים יחד, וגם קין לא היה אפשר לו להתקיים שהוא חלק אחד מן ההפכים, עד שנולד שת והוא יסוד הכל, שממנו הושתת העולם, והוא יסוד ושורש כל הפכים. אלו דברי חכמים (תנחומא בראשית ט) שאמרו כי הביא זרע פשתן, וברוך שבחר בהם ובחכמתם (אבות פ"ו, מ"א):
ונראה שמפני זה נענש הבל ונהרג, דהוא גם כן הביא קרבן להרחיק כח קין, דלמה לא הביא שור (פר) כמו שהקריב אדם הראשון "ותטיב לה' משור פר", אלא שהיה מכוין להרחיק הברכה מקין שהיה עובד אדמה, כי הצאן הוא הפוך לו, כי מן הצאן יבא הצמר ומן האדמה הפשתן, ואם לא כן כיון שהביא הבל קרבן היה ראוי להיות נשמר, רק שהוא החזיק בהרחקה, ולפיכך כתיב (ר' פסוק ד) "והבל גם הביא הוא", כמו שקין היה מכוין להרחיק הבל, והביא זרע פשתן שהוא הפך הצאן, הבל גם היה כוונתו להביא דבר שהוא הפך קין. ובזה יתורץ קושיא דלעיל (אות ה) למה הביא קין מן הגרוע, לפי שרצה להביא דבר שהוא הפך הבל, כי הבל היה רועה צאן שיש להם חלב ושומן, וקין היה עובד אדמה שנתקללה - היה מביא קרבן שהוא דומה לו, והפך הבל:
[ז] אל ישעו אל יפנו וכו'. אף על גב דפירש לקמן על "ואל ישעו בדברי שקר" (שמות ה', ט'), שאי אפשר לפרשו מן "וישע אל הבל ואל קין וכו'", מכל מקום צריך לומר ד"אל ישעו בדברי שקר" גם כן פירושו 'אל יפנו', דאם כן למה לא כתב 'אל ידברו' או 'יתעסקו', ומדכתיב "אל ישעו" הוא לשון נופל על לשון, מפני שהיה פונים על דברי משה ואהרן היה אומר גם כן "אל ישעו בדברי שקר". דכן דרך לכתוב לשון נופל על לשון, כדכתיב לעיל (ג, טו, ורש"י שם) גבי "ואתה תשופנו עקב", ולמדנו דלשון "ישעו" גם כן 'פונה' היא, דאם לא כן מה לשון נופל על לשון:
[ח] ירדה האש. דאם לא כן, מנא ידע ששעה אל מנחתו (כ"ה ברא"ם):בד"ה ויש אגדה כו' סופן פשתן נ"ב ואני אומר אולי מזה סמכי מדכ' מפרי האדמה ולא כתיב פרי האדמה אלא ר"ל מפרי סתם שהוא פרי העץ ועיקרו פרי האדמה דהיינו פשתן שהוא פרי האדמה דלא הדר מפיק גוזא והתורה קראו עץ כדכתיב ותטמנם בפשתי העץ ודוק מהרש"ל:רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
רשב"ם
אבן עזרא
• לפירוש "אבן עזרא" על כל הפרק •
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
מנחה לה' המנחה הזאת היתה ביום חמשים לבריאת עולם, בין לדברי רבי אליעזר בין לדברי רבי יהושע. וכן דרשו רז"ל בבראשית רבה מפרי האדמה מנחה, רבי אליעזר ורבי יהושע, רבי אליעזר אומר בתשרי נברא העולם, רבי יהושע אומר בניסן נברא העולם, ואומר שם הכל מודים בין לדברי זה בין לדברי זה לא עשה הבל קיימא בעולם אלא חמשים יום.
וממה שהקפידו שני חכמים האלה על חמשים יום יצא לנו טעם למה שנצטוינו בתורה להקריב מנחה ביום העצרת כנגד קין והבל שהקריבו מנחה ביום חמשים, כי מתוך אותה המנחה תתברר אמתת הנבואה, והוא שכתוב ויאמר ה' אל קין. ותתברר ההשגחה גם העונש והשכר הכל נכלל שם.
ויש לך להתבונן מכאן על נפלאות הש"י איך הוא מדקדק בנתינת העונש והשכר כי לא ישא פני איש שלא יענישנו ולא יקפח את שכרו שלא יגמלנו. שהרי הבל שנהרג ביום חמשים קבל שכרו, ונתעלה משה לקבל התורה ביום חמשים. וקין שהרג ביום חמשים נתקלל בו ביום, וכחו שהוא יצה"ר עתיד ליענש ולהתבטל מן העולם ביום חמשים דהקב"ה שכתוב בו (תהלים צ) כי אלף שנים בעיניך כיו אתמול וגו'. והכל מדה כנגד מדה ממנו יתברך שמו אשר בידו נפש כל חי ומענישם וגומלם כרצונו והכל משפט כי לו הפלס ומאזני משפט. ומזה מנעה התורה חמץ בקרבן מנחה שיש בו רמז ליצה"ר ואמר הכתוב בכ"מ לא תאפה חמץ, אבל ביום חמשים צוה בפירוש (ויקרא טו) חמץ תאפינה. מפני שיום חמשים של עצרת הוא כנגד היובל הגדול אשר לעולם שיעקר יצה"ר ויאבד זכרו. והבן זה.מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
השאלות
(ג – ח) מדוע שעה אל מנחת הבל ולא אל מנחת קין. למה אמר והבל הביא גם הוא למה כפל ויחר לקין ויפלו פניו. מה אמר למה חרה לך הלא ראוי שיחרה לו על שלא נתקבלה מנחתו. הלשון הלוא אם תיטיב שאת וכו' קשה להולמו. מז"ש ויאמר קין אל הבל אחיו ולא נזכר מה שאמר לו. ולמה הרגו מה עשה לו:
(ג) "ויהי מקץ ימים". יספר איך התעוררו מעצמם להביא מנחה לה', מזה נלמד כי מטבע נפש האדם להכיר כי יש גבוה מעל גבוהים בורא כל, ונפשו תתנדב להשיב לו תודה על טובותיו שמראה הכנעתו ותודתו ע"י מנחה, וכמ"ש בפי' תהלות (סי' מ"ם) עמ"ש אז אמרתי הנה באתי במגלת ספר כתוב עלי, אמנם היה בין מנחת קין ומנחת הבל ארבעה הבדלים. א] קין לא הכיר שה' הוא ראשית הסבות ואחריתם עד שכל התולדה תתיחס לו לבדו, וחשב כי הוא רק העוזר והגומר בהויה עם הטבע, לכן הביא המנחה מקץ ימים, והבל השכיל זאת, ולכן הביא מבכורות צאן, להורות שהוא ראשית כל הסבות והכל מתיחס אליו, שלכן נצטוינו להביא לפניו ראשית כל בכורי כל, הן בולדות האדם והבהמה, הבכורים, הן מתולדות הארץ הבכורים והחלה והתרומה. ב] קין הביא הגרוע, שע"ז אמר מפרי האדמה, ובמד' מן הפסולת שהי"ל להביא בכורים מפרי האילן. והבל הביא המובחר מחלבהן ות"א משמנהון. ג] קין חשב שה' צריך אל המנחה שע"ז אמר מנחה לה', והבל ידע שה' לא יחסר לו דבר, כמ"ש הירצה ה' באלפי אילים רק שהביא גם הוא שע"י שקין הביא הביא הוא ג"כ ולא היה זו אצלו כמביא דורון לה'. ד] שעקר כוונת הקרבן הוא נפש האדם והכנעתו שידמה בעיניו כאילו מביא א"ע, ועל כונה זו הביא הבל שע"ז אמר שהביא גם הוא הוא עצמו היה המנחה מזוך לבבו והכנעת נפשו, וקין הביא רק פרי האדמה בלא הכנעת הלב, ולכן וישע ה' אל הבל ואל מנחתו, ששניהם היו לרצון לפניו, הבל עצמו עם מנחתו, ובקין לא שעה לא אל קין ולא אל מנחתו, ובמדרש וישע ה' אל הבל נתפייס ממנו, ר"ל מהבל עצמו, ואל קין לא שעה לא נתפייס ממנו:
אלשיך
ואומרו ואם לא תטיב כו' מה ענין אומרו לפתח כו', שנהפוך הוא כי תחלה הוא הפתח חטאת רובץ בעת הלידה, ואחר כך הוא מה שלא ייטיב. וכן אומרו ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו, שהם דברים משוללי ענין וטעם וקשר:
אמנם הנה המנחה אשר יובא לה', אין איש יכול להביא דבר ראוי אליו יתברך, כי אם אשר את נפשו ישא. ועל כן בהקריב קרבן לה' צריך אדם לשים בלבו, כי את נפשו היה ראוי לזבוח ולנתוח ולשרוף, והלואי שירצה בו הוא יתברך כאשר היה חפץ ביצחק.
ובכלל הדבר יכוין בזבוח את השור או את השה, כאילו את עצמו הוא שוחט ומנתח ונזרק דמו, ונשרף על המזבח קרבו וכרעיו וחלבו. והוא אצלנו מאמר הכתוב (ויקרא א) "אדם כי יקריב מכם" תחלה בטוב המחשבה את עצמו, "קרבן לה'" כאילו את נפשו הוא מקריב, ואחר כך "מן הבהמה כו' תקריבו את קרבנכם", כלומר קרבן של עצמכם. ומרבה האת כאילו שני קרבנות קרבים יחד - הוא ובהמתו:
ונבא אל הענין אמר כי "קין הביא מפרי האדמה", והוא, כי הנה למה שלא היה יתרונו רק על הצומח כי היה עובד אדמה, ולא חש להעדיף על הבעלי חיים על ידי כשרון ועבודת קונו, על כן הביא צומח, שנית שלא הביא את עצמו כדרך מקריב קרבנו לה'. (ד) אך "הבל הביא גם הוא", כלומר שלא הביא בעלי חיים בלבד כי אם "גם הוא", כלומר גם את עצמו, כי תחלה העלה בלבו כאילו את עצמו הוא מקריב עם בכורות צאנו וחלבהן. נמצא כי הבל הביא שני קרבנות, את עצמו ואת בהמתו, וזהו "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו":
(ה) והנה היה ראוי לכתוב תחלה שלא שעה אל קין - שהקריב תחלה, ואחר כך יאמר שאל הבל ואל מנחתו שעה. אך יהיה כי בראות קין כי שעה אל הבל ואל מנחתו, כיוון גם הוא לכוין כאילו מקריב את עצמו, ולא שוה לו כי היה מצות אנשים מלומדה. וזהו שאחר אומרו "וישע ה' אל הבל ואל מנחתו", אמר "ואל קין ואל מנחתו לא שעה", אז "ויחר לקין מאוד". ובבואו לכלל כעס בא לכלל טעות, והוא מאמרם ז"ל (תרגום יונתן) כי נתפקר ואמר לית דין כו' ולית עלם כו' ולית אגר טב כו', והנה אין ספק כי המתפקר כך מאבד נפשו ומסיר ומפיל צלם אלהים מעל פניו, וזה אומרו "ויפלו פניו", כי הנקרא פנים בעצם - הוא צלמו - נפל ממנו:
(ו) "ויאמר ה' אל קין למה חרה לך" כו', לומר הנה אם אומר למה פשעת עד גדר נפלו פניך, הלא תענה כי הכעס החטיאך, אך אעיקרא דדינא פירכא, "למה חרה לך" שעל ידי כן נמשך היות עליך תביעה אחרת, והיא "ולמה נפלו פניך", ששיחת מאיש מראך ואיבדת צלם אלהים, כי אשר חשבת שהענין תלוי במנחה אשר תביא, וכעסת על שלא קבלתי, אינך אלא טועה, כי (ז) "הלא אם תטיב" ותכשיר מעשיך הוא השאת והמנחה. כי שמוע מזבח טוב, כמאמר שמואל ע"ה (שמואל א טו) הנה שמוע מזבח טוב להקשיב מחלב אלים, והוא כי שמיעה מרחוק והקשבה מקרוב - כמו שאמרו ז"ל (ספרי האזינו שו) על האזינו השמים ותשמע הארץ - וזהו אומרו "שמוע" מרחוק שהוא בקלות כשרון - "מזבח טוב", אך "להקשיב" מקרוב, טוב אפילו "מחלב אלים", ולא אשא פניך על שביערת קסם אוב וידעוני מן הארץ שהיה עון גדול, ואעבור על עון קל כזה שאתה מפציר עמי מלהודות על חטאתך, "כי" אתה דע לך "כי" זה גדול וכפול מהקסם שביערת, "כי" הלא "חטאת קסם" שביערת מן הארץ הוא "מרי" יחידי, אך "ואון ותרפים" יחשב ההפצר הזה שאתה מפציר, ואיך תחמיר הקל ותקל החמור:
ונחזור אל הענין אמר "אם תיטיב", הוא השאת והמנחה. "ואם לא תיטיב" אין המנחה מסלקת העון, כי אם "לפתח" העולם בצאתך ממנו "חטאת רובץ", כי הקטיגור שעשית ירבץ לפניך לבלעך. ועוד אודיעך כי כל ימיך "אליך תשוקתו" להחטיאך, כי עבירה גוררת עבירה, כי המשחית הנעשה בעבירה, הוא מתמיד לפתות לעשות יותר, לכן "ואתה" תתאזר נגדו "שתמשל בו":
או יאמר "הלא אם תטיב" שתבא ליטהר ולשוב עד ה' "שאת" כי אעלך ואסייעך. "ואם לא תיטיב" שלא תבא ליטהר, כי אם תאחוז דרכך, הנה "לפתח" שפותחין לך - כענין בא ליטמא פותחין לו (יומא לח ב), אל תתייאש מליכשל עוד, על שלא אסייעך ליטמא, כי אם שפותחין לך, כי הלא אם אני לא אחטיאך - הנה החטאת שעשית "רובץ" להחטיאך כי עבירה גוררת עבירה, ולא תמתין עד בא העבירה ואחר תטהר, כי אם בעוד שאליך תשוקתו, שעדיין הוא הלך ואורח שלא שנית ושלשת בחטא, והוא עדיין כעני משתוקק שתעשה רצונו, אז "ואתה תמשול בו", מה שאין כן אחר העשותו בעל הבית כי אז ימשול בך:
או יאמר הנה אפשר תתעצל מלשוב בתשובה בחשבך שלא אקבלך, או שתמיד אאהוב את אחיך שלא חטא, יותר ממך שחטאת ושבת. או לסיבה שנית באמרך כי אחר שיצרך החטיאך, שוב לא תוכל לו ותתיר הרצועה להתמיד בעונות, באמור כי בין כך ובין כך שנאתיך. על כן אני מודיעך כי לא כן הוא, כי הלא על הראשונה דע לך כי "אם תטיב" ותשוב בתשובה, "שאת" שאני אעלך על אחיך, כי במקום שבעלי תשובה עומדים אין צדיקים גמורים כאחיך יכולין לעמוד (ברכות לד ב) שהוא צדיק גמור. ועל השנית אמר "ואם לא תטיב", דע לך כי כעת "לפתח"החטאת רובץ, כי היצר הרע קודם ישנה וישלש אדם בחטא, הוא כעני והלך, הרובץ בפתח הבית לשאול צדקה, "ואליך תשוקתו" שתתן לו יד. ולכן איעצך, כי "ואתה" כעת שעדיין לא שנית ושלשת בחטא, "תמשול בו" ולא תניחהו להשתרר:כלי יקר
• לפירוש "כלי יקר" על כל הפרק •
וכבר נודע שכל אוהבי קנין הממון, לעולם אין עושים שום מצוה וצדקה מן ממונם כל ימי חייהם במזימות זו אשר חשבו הן עוד היום גדול כאן לאכול לשבעה להשתמש בממונם וכל זמן שהם רואים את עצמם חזקים אף בריאים וככוחם אז כן עתה אין נותנים כלום מהונם ורכושם לצורך עבודת ה' בחשבם מי יאכל ומי יחוש חוץ ממני, אך מקץ ימי חלדם בראותם את עצמם קרובים לשערי מות וכי לא במותו יקח הכל אז יעבר עליו רוח קנאה לקנא בחבריו עושי דבר ה' ויעשה גם הוא מעט מזער ויסכים להביא מנחה לה', הן דרך קרבן, הן ליתן לעניים, או בדרך אחר וזהו המלוה לעני בשעת דוחקו, ר"ל דוחקו של המלוה שהשעה דוחקתו לעשות כמו שיתבאר לקמן פר' וילך (לא.יז) בע"ה ואף גם זאת בהיותו קרוב לשערי מות אינו נותן לשם מצוה כי אם החלק הפחות שבממונו זעיר שם ובורר לו הפסולת ושולחו מנחה לה' וכל מלאכה נמבזה ונמס זה חלק גבוה, וכל כתף נתח טוב הוא חלקו כי מאנו ידיו לעשות לנגוע בחלק המובחר ורעה עינו בשלו ליתן מנה הגונה מנחה לה'. לכן נאמר בקין שהיה מן כתות אלו ויהי מקץ ימים דהיינו קץ ימי חלדו או בסופם ממש או זכירת סופם הוא שגרם לו התעוררות זה המעט, שהרגיש בעצמו שיהיה קץ לכל עמלו בעה"ז ואילו לא הרגיש בעצמו שיבא קץ כל בשר ולא הרבה יזכור ימי חייו אז לעולם לא היה מביא שום מנחה לה' ואף גם זאת שזכירת קץ הימים לא הועילה כי אם להפריש מן הפחות והגרוע דהיינו זרע פשתן. וזהו כוונת מדרש הנעלם האומר שקין היה מסטרא בישא לכך נאמר מקץ ימים ולא מקץ ימין. ואני שמעתי ולא אבין כוונת מדרש זה מה בין ימים לימין, ודאי כוונתו לומר שקין לא הקריב בעבור התכלית האמתי הגנוז לצדיקים לקץ הימין לעה"ב כמו שנאמר (דניאל יב.יג) ותעמוד לגורלך לקץ הימין שהרי קין היה כופר בתחיית המתים. אלא מקץ ימים הביא בחשבו כי על כל פנים יהיה קץ לכל עמלו ומאומה לא יוליך עמו זה החלו לעשות כאמור. וזה כוונת המדרש (בר"ר כב,ה) האומר משל של קין לעבד שאכל את הבכורות ושגר למלך הסייפות, ר"ל שבבחרותו דהיינו הימים הראשונים אשר להם משפט הבכורה והראשי אז הוא אוכל ממונו ככל אשר ימצא בכחו לאכול ושגר למלך מלכו של עולם ב"ה הסייפות היינו סוף ימי חלדו כי אותן הימים אשר יאמר אין לי בהם חפץ וחשק ותאוה גופניות אותם שגר למלך לעשות בהם עבודת ה' נכריה בעיניו וסייפות היינו מקץ ימים שהזכיר.
וראיתי בספר צרור המור, וכן פי' הרא"ם כי קרבן סוף תיבות פשתן כשתכתוב קו"ף רי"ש בי"ת נו"ן. וע"פ דבריהם אלו יפורש מדרש זה האומר משל לעבד שאכל את הבכורות ושגר למלך הסייפות, כי הבכורות היינו הראשי תיבות ממלת קרבן דהיינו הדבר הראוי לקרבן והוא החלק המובחר והסייפות היינו הסוף תיבות דהיינו פשתן. והבל הביא מבכורות צאנו ומחלביהן, לא מצד זכירת הקץ וסוף ימי חלדו אלא לשם התכלית האמתי להביא טרף לביתו הנצחי לקץ הימין כדרך ההולך למרחקים שאינו מקפיד על אכילתו כל זמן היותו אורח ושולח החלק המובחר לביתו הנצחי, לכך וישע ה' אל הבל ואל מנחתו ר"ל אל הבל כי כוונתו היתה רצויה אליו ית' ואל מנחתו כי גם המעשה רצוי. ודבר זה מפורש בתחלת הקרבנות שנאמר (ויקרא א.ב) אדם כי יקריב מכם קרבן לה'. כשירצה להקריב קרבן שיהיה מקובל לה' אז יעשה כמו שעשה הבל שהביא מבכורות צאנו ומחלביהן כן יביא גם הוא מן הבהמה מן הבקר ומן הצאן וגו' דהיינו בכורות צאנו. ומה שאמר תקריבו את קרבנכם היינו מחלביהן ר"ל החלק המובחר שאתה בוחר לך לצורך מאכלך כי בלי ספק שתבחר לעצמך כל ירק טוב כתף ונתח, זהו נקרא קרבנכם שאתה מקריב אליך וחפץ בו ואותו חלק המובחר תקריב לגבוה.
ומ"ש והבל הביא גם הוא. מהו גם, וראיתי בספר צרור המור שמאשים קצת את הבל שלא נתעורר מעצמו על הקרבן כי לא הביאו עד אחר שראה את קין הולך ומקריב וע"כ נאמר והבל הביא גם הוא במלת גם רמז שאיחר קרבנו והביא מצד הקנאה באחיו. ויכול להיות שעל העושה מצד הקנאה אמר שלמה (קהלת ד.ד) וראיתי אני את כל עמל ואת כל כשרון המעשה כי הוא קנאת איש מרעהו גם זה הבל ר"ל זהו הגם שהבל נכשל בו כמו שנאמר והבל הביא גם הוא. ונ"ל להביא כדמות ראיה לדבריו שנאמר ויהי בהיותם בשדה ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו. הזכיר שדה לפי שהיה ויכוח ביניהם בענין הקרבנות וכל אחד מטיל דופי בקרבנו של חבירו כמנהג שני אנשים אשר להם הריב כי הבל מאשים את קין על אשר הביא מן הגרוע זרע פשתן. וקין מאשים את הבל על אשר לא נתעורר אל המעשה מעצמו כ"א עד אחר שראה את קרבנו של קין עבר עליו רוח קנאה ורצה להשוות אליו גם הוא, ואמר לו יען כי אין אתה מתעורר אל מעשה הטוב מעצמך כ"א עד שאתה רואה אחרים עושים א"כ תינח בזמן שאתה יושב בתוך עמך אבל בהיותך בשדה במקום שאין איש מצוי שמה א"כ שם ודאי לעולם לא תעשה שום דבר טוב וא"כ אין אתה ראוי להיות בעולם כי אין חפץ ה' בכסילים והבלים רבים העושים מצד הקנאה ולא לשם שמים, ובזה נצחו קין להבל לכך נאמר ויהי בהיותם בשדה. כשהשיב לו תשובה נצחת מצד השדה אז ויקם קין אל הבל אחיו ויהרגהו, כי השדה מקום החטא ושם תהא קבורתו.
וז"ש שקרבנו של אדה"ר היה לו קרן אחת במצחו, (חולין ס.) רצו בזה לפי שהיה אדה"ר יחיד בעולם דהיינו קרן א' א"כ ודאי לא ראה המעשה משום אדם אלא מעצמו נתעורר אל המעשה על כן נתקבל קרבנו. לכך נאמר אדם כי יקריב קרבן לה'. כשיהיה כאדה"ר שנתעורר אל הקרבן מעצמו וזהו שאמר כי יקריב מכם ר"ל מכם ובכם יבוא לו ההתעוררות זהו קרבן לה' ולא קנאת איש מרעהו. ויתבאר זה עוד לקמן פרשת ויקרא (א.ב) בע"ה.ילקוט שמעוני
• לפירוש "ילקוט שמעוני" על כל הפרק •
ויהי מקץ ימים. מאן דאמר בתשרי נברא העולם, עשה הבל קיים מן החג ועד החנוכה. מאן דאמר בניסן נברא העולם, עשה הבל קיים מן הפסח ועד העצרת. בין לדברי זה בין לדברי זה לא עשה הבל בעולם יותר מחמישים יום.
ויבא קין מפרי האדמה. מן הפסולת. משל לאריס רע שהיה אוכל את הבַּכּוּרות, ומכבד למלך בסייפות.
הגיע ליל יום טוב של פסח, קרא אדם לבניו, אמר: עתידין ישראל להקריב קרבנות פסחיהן, הקריבו גם אתם לפני בוראכם. והביא קין מותר מאכלו, קליות זרע פשתן; והבל הביא מבכורות צאנו, כבשים שלא נגזזו. ר' יהושע בן קרחה אמר, [אמר] הקב"ה: חס ושלום לא יתערבו מנחת קין והבל לעולם, אפילו באריגת בגד, שנאמר: "לא תלבש שעטנז"; ואפילו היא מרוקמת לא תעלה עליך, שנאמר: "ובגד כלאים שעטנז לא יעלה עליך".
בית שמאי אומרים: שני זכרים, ובית הלל אומרים: זכר ונקבה. מאי טעמא דבית שמאי? ילפי ממשה דכתיב: "ובני משה גרשום ואליעזר"; ובית הלל ילפי מברייתו של עולם, אדם וחוה. ובית שמאי, אין דנין אפשר משאי אפשר. ובית הלל נמי נילפו ממשה? משה דעבד מדעתיה. ר' נתן אומר, בית שמאי אומרים: שני זכרים ושתי נקבות, דכתיב: "ותוסף ללדת את אחיו את הבל", הבל ואחותו, וקין ואחותו, וכתיב: "כי שת לי אלהים זרע אחר תחת הבל". ורבנן? אודויי הוא דקא מודיא. תניא אידך, ר' נתן אומר: בית שמאי אומרים, זכר ונקבה; ובית הלל אומרים: זכר או נקבה, דכתיב: "לא תהו בראה לשבת יצרה", והוא עבד ליה שבת.רבי עובדיה מברטנורא
• לפירוש "רבי עובדיה מברטנורא" על כל הפרק •
<< · מ"ג בראשית · ד · ג · >>