מ"ג במדבר כב לה
כתיב (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
ויאמר מלאך יהוה אל בלעם לך עם האנשים ואפס את הדבר אשר אדבר אליך אתו תדבר וילך בלעם עם שרי בלק
מנוקד (נוסח הפסוק לפי מהדורת וסטמינסטר):
וַיֹּאמֶר מַלְאַךְ יְהוָה אֶל בִּלְעָם לֵךְ עִם הָאֲנָשִׁים וְאֶפֶס אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר אֵלֶיךָ אֹתוֹ תְדַבֵּר וַיֵּלֶךְ בִּלְעָם עִם שָׂרֵי בָלָק.
עם טעמים (נוסח הפסוק לפי מקרא על פי המסורה):
וַיֹּ֩אמֶר֩ מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֜ה אֶל־בִּלְעָ֗ם לֵ֚ךְ עִם־הָ֣אֲנָשִׁ֔ים וְאֶ֗פֶס אֶת־הַדָּבָ֛ר אֲשֶׁר־אֲדַבֵּ֥ר אֵלֶ֖יךָ אֹת֣וֹ תְדַבֵּ֑ר וַיֵּ֥לֶךְ בִּלְעָ֖ם עִם־שָׂרֵ֥י בָלָֽק׃
תרגום
| אונקלוס (תאג'): | וַאֲמַר מַלְאֲכָא דַּייָ לְבִלְעָם אִיזֵיל עִם גּוּבְרַיָּא וּבְרַם יָת פִּתְגָמָא דַּאֲמַלֵּיל עִמָּךְ יָתֵיהּ תְּמַלֵּיל וַאֲזַל בִּלְעָם עִם רַבְרְבֵי בָלָק׃ |
| ירושלמי (יונתן): | וַאֲמַר מַלְאָכָא דַיְיָ לְבִלְעָם אִיזֵיל עִם גוּבְרַיָא וּבְרַם יַת פִּתְגָמָא דַאֲמַלֵיל עִמָךְ יָתֵיהּ תְמַלֵיל וְאָזַל בִּלְעָם יַת רַבְרְבֵי בָּלָק: |
רש"י
"ואפס" - על כרחך את הדבר אשר אדבר וגו' לך עם האנשים כי חלקך עמהם וסופך להאבד מן העולם
"עם שרי בלק" - שמח לקללם כמותם
[נ] על כרחך וכו'. דאם לא כן, "ואפס" למה לי, אלא בא למעט שכך יהיה, ולא באופן אחר, אפילו אם אתה רוצה לשנות - לא תוכל לעשות. אי נמי, שלא יתכן לפרש שכך היה מצוה אותו "ואפס את הדבר וגו'", דלמה יצוה לו המקום, שהרי מצאנו שהיה רוצה לעשות רעה לישראל (רש"י ד"ה עם), והקדוש ברוך הוא לא הניחו (רש"י להלן כג, טז), ולמה היה צריך לצוות אותו, שעל כרחו היה מוכרח לדבר מה שיצוה אותו הקדוש ברוך הוא, אלא פירוש "ואפס" 'על כרחך':
רש"י מנוקד ומעוצב
• לפירוש "רש"י מנוקד ומעוצב" על כל הפרק •
וְאֶפֶס – עַל כָּרְחֲךָ, אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר אֲדַבֵּר וְגוֹמֵר.
עִם שָׂרֵי בָלָק – שָֹמֵחַ לְקַלְּלָם כְּמוֹתָם (תנחומא י).
רמב"ן
רבינו בחיי בן אשר
• לפירוש "רבינו בחיי בן אשר" על כל הפרק •
ספורנו
• לפירוש "ספורנו" על כל הפרק •
מלבי"ם
• לפירוש "מלבי"ם" על כל הפרק •
הקללה או הברכה לא נקרא מעשה רק דבור, רק כשפועל שנוי בגוף המתברך או המקולל ע"י ברכתו או קללתו נקרא מעשה, כמ"ש בתמורה (דף ד') לא תתני ממיר דבדבורו עביד מעשה, ותחלה רצה שבלעם יברכם ושברכתו תעשה רושם שיתקיימו ברכותיו ולכן אמר אותו תעשה שבודאי כוון על הברכה כי הקבוי לא נקרא מעשה אחר שאינו עושה רושם והוא רק דבור, רק כונתו הי' שיברכם ויתקיימו ברכותיו וזה נקרא מעשה, ולכן אמר לך אתם, כי אינם הולכים בשווי, שהם רוצים להרע להם והוא ילך להטיב להם ולברכם, אולם אחר שהלך עם שרי מואב בשווי כי גם הוא היה חפץ ברעתם לא רצה ה' שיברכם ברכה מתקיימת אחר שכונתו לרעה, וכמ"ש חז"ל שהכניס עין הרע בברכותיו א"ל שהגם שיצוה
לברכם לא יהיה ג"כ רק דבור לא מעשה ועז"א אותו תדבר, וע"כ אמר לך עם האנשים כי הוא שונא להם כמוהם:אור החיים
• לפירוש "אור החיים" על כל הפרק •
ואפס את הדבר וגו' אותו תדבר וגו'. כאן התנה עליו תנאי אחר מה שלא אמר לו ברשיון ראשון, והוא שברשיון ראשון אסר עליו המעשה דכתיב (לעיל כ') אך את הדבר וגו' אותו תעשה ומזה חשב הרשע מחשבות להרע כי כחו היה במעשה ובדבור, במעשה בכשפיו וקסמיו, גם בעינו הרעה וכמאמרם ז"ל (זוח"ג רב ב) בפסוק וישא עיניו וירא את ישראל וגו' שרצה להביט בהם בעין הרע עד שבא הקדוש ברוך הוא וכיסה אותם בצלו דכתיב (כד ב) ותהי עליו רוח ה', ודרשו ז"ל (זוח"א ריא א) עליו על ישראל שלא תשלוט בהם עינו הרעה, ובדיבור לקללם, וכוונת עליון במאמר אותו תעשה נתכוון לאסור עליו גם הדיבור אשר יצא ממנו מעשה, ולא כן הבין הוא לצד תכונתו הרעה, לזה בא מאמר ה' פעם ב' וסתר לועו ואמר לו בפירוש הדיבור דכתיב אותו תדבר, ובזה כלל איסור עצה רעה כנגד ישראל אשר לא כן עשה הרשע בכל פרטי האזהרה, ועיין מאמר רז"ל (מ"ר כאן) בפסוק וישם ה' דבר בפי בלעם שדרשו שנתן בפיו טס של ברזל כשהיה רוצה לדבר רעה היה חונקו, גם מצינו לו שדבר עצה רעה שגרם בה שנפלו מישראל כ"ד אלף, גם בפרט המעשה שנטה עליו לבל יביט בהם בעינו הרעה מצינו שעבר על זה כנזכר לולי ה' שהיה לנו, ומעתה מצאתי טעם למעשה ישראל שהרגוהו כי כפי הדין נתחייב מיתה כי ה' הזהירו בין על המעשה בין על הדיבור בפירוש כנזכר ואזהרת בני נח זו היא מיתתן (סנהדרין דף נז.):