"וישלח ישראל מלאכים" - ובמקום אחר תולה השליחות במשה שנא' (דברים ב) ואשלח מלאכים ממדבר קדמות וכן (במדבר כ) וישלח משה מלאכים מקדש אל מלך אדום וביפתח הוא או' (שופטים יא) וישלח ישראל מלאכים אל מלך אדום וגו' הכתובים הללו צריכים זה לזה זה נועל וזה פותח שמשה הוא ישראל וישראל הם משה לומר לך שנשיא הדור הוא ככל הדור כי הנשיא הוא הכל
"וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו' אעברה בארצך" - אף על פי שלא נצטוו לשלוח להם לשלום פתחו להם בשלום לשון רש"י ועוד אבאר בע"ה במקומו (דברים כ י) כי בכל האומות נצטוו לפתוח להם לשלום חוץ מעמון ומואב אבל באמת מה שאמר לו "אעברה בארצך" זה היה משה עושה מעצמו דרך פיוס כי ארץ סיחון ועוג ירושתם של ישראל היתה כי לאמורי היא והיה מן הדין שאם יענו שלום ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא בה להם למס ועבדום אבל משה היה יודע כי ישראל עתה לא יכבשו כל עשרה עממים והיה חפץ שיהיה כל כבושם מעבר לירדן והלאה שיהיה מושבם יחד ושהיא הארץ הטובה אשר היא זבת חלב ודבש הלא תראה שאם לא בקשוהו ממנו בני גד ובני ראובן לא היה מניח שם אדם אלא שתהיה לחרבה וכן שנוי בספרי (תבא רצט) לתת לך פרט לעבר הירדן שנטלת מעצמך ועוד אמרו רבותינו (במדב"ר ז ח) בעשר קדושות שאין עבר הירדן ראוי לבית המקדש ולשכון השכינה וכן נראה בכתוב שאמר (יהושע כב יט) ואך אם טמאה ארץ אחזתכם וגו' ולא שלחו אל עוג דברי שלום כי הוא כאשר ראה כי הכו את סיחון יצא לקראתם למלחמה
וישלח ישראל מלאכים אל סיחון וגו' עד סוף הסדר. עם היות שלא צוה הש"י למשה שישאל אל סיחון אבל בהפך שאמר קומו סעו ועברו את נחל ארנון ראה נתתי בידך את סיחון וגו' החל רש והתגר בו מלחמה הנה ראה משה ע"ה לשלוח לו מלאכים בדברי שלום כאשר עשה אל מלך אדום לסבות. ראשונה לפי שדמה משה במחשבתו שישראל לא יכבשו כל העשרה עממים והיה חפצו שתהיה נחלתם כלה מעבר לירדן והלאה ויהיה מושבם יחד כי היא הארץ הטובה זבת חלב ודבש ולכן היה טוב בעיניו אם שלום ישיב סיחון ופתחו להם שיהיה כל העם הנמצא שמה להם למס ועבדום. וישראל כלם יתנחלו אחר הירדן בארץ ואם לא ילחמו עמו שאין ספק שאם לא היו בני גד ובני ראובן שואלים את הארץ ההיא לנחלה לא היה משה מניח שם אדם כמו שכתב הרמב"ן. ומשה מעצמו היה אוהב שלום ורודף שלום והיה יודע שהוא לא יכבוש את הארץ ולא יעבור עליה ולכן היה מתעצל במלחמת האמורי וי"י צבאות לא כן יעץ כי מפני כבוד משה ופיוס רוחו רצה שבימיו ועל ידו ינוצחו מלחמות סיחון ועוג שהיו היות' עצומות מכל המלחמות שנעשו בכבוש הארץ. ויחלק את ארצם לאותם השבטים ועם זה ועם מלחמת מדין תנוח נפשו וישמח משה במתנת חלקו כי הנה ארץ האמורי היתה ממתנת אברהם וירושה היתה לישראל מן הדין ארץ סיחון ועוג מלכי האמורי שניתנו לאברהם אע"פ שהיתה מעבר לירדן והותרה בזה השאלה הי'. וג"כ משה עשה זה לסבה שנית והוא שאם סיחון יכנע אליהם וישמע אליהם כל מלכי כנען לא יעמדו בפניהם למלחמה כי היו סיחון וחשבון ארצו יותר חזקים מכל שאר המלכים יחד. ותהיה הארץ א"כ נכבשת לפניהם כלה בשעה חדא ואם יבא למלחמה עם ישראל וידע שיתנהו השם לידו ישמעו עמים ירגזון וחלו מפניהם ולא יעצרו כח למלחמה בראותם כי מת סיחון גבורם. וחז"ל אמרו שכל מלכי כנען היו מעלים מס לסיחון כדי שיהיה שומר שלא יעברו גייסות עליהם ולכן יצא סיחון להלחם עם ישראל כי בטח בגבורתו וחוזק עמו ומפני כן לא נכנס בחשבון כי היתה חשבון חזקה ובצורה וגדולה ואז"ל אלו היתה חשבון מלאה יתושים אין כל בריה יכולה לתפשם ובזה ראו ישראל את גבורת השם ותשועתו כי המרגלים אמרו אפס כי עז העם והערים בצורות גדולות וכ"ז היה נמצא יותר בסיחון ובעמו ובחשבון ובעריה. ועכ"ז הכהו ישראל לפי חרב עם כל עזות עמו וירש את ארצו עם כל חזקו מארנון עד יבוק עד בני עמון שכבשו ישראל חשבון וכל בנותיה שהם הערים והכפרים הסמוכים לה. והנה אמר כי עז גבול בני עמון לתת הסבה שאם היו סיחון ועמו וארצו כל כך חזקים איך לא היו כובשים את ארץ בני עמון כלה לזה אמר שגבול ארץ בני עמון היה חזק ועז מאד ולא יכול האמורי לכבשו. ואם יקשה אומרו איך כבשו ישראל את חשבון ובנותיה בהיותה ממואב והשם צוה אותם אל תצר את מואב. הנה להשיב לזה אמר הכתוב כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב הראשון וגו' ר"ל שהצווי האלהי אל תצר את מואב לא היה אלא על הערים אשר היו למואב בעת הצווי ההוא. אמנם חשבון כבר היה למלך האמורי מימים רבים כי סיחון נלחם עם מלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו עד ארנון ולכך נחשב חשבון לאמורי ולא למואב והביא ראיה על זה מדברי המושלים והם ממשלי המשלים שעשו שירים ופיוטים על דברי המלחמות הקדומות והם נכתבי' בספר מלחמות י"י כמו שנזכר למעלה שהם עשו שירים ומשלים לכבוד סיחון כשכבש מואב כדי שישאר למשל ולשנינה, והשיר והפיוט הוא בואו חשבון ר"ל בני אדם גם בני איש בואו לפאר ולרומם אל חשבון שתבנה ותכונן להיותה עיר סיחון כלומר שבהיות חשבון ממואב היה חרבה וריקה בוקה ומבולקה אמנם עתה שלקחה סיחון ויגדלה ויכבדה כל אדם בואו חשבון לשמוח בה ולדור בה כי עתה בלי ספק תבנה ותכונן כיון שהיא עיר סיחון. ולפי שאחר שלקח חשבון את סיחון ממואב התאמץ ומשם יצא לכבוש את כל ארץ מואב לכן אמר עוד הפיוט כי אש יצאה מחשבון להבה מקרית סיחון שהא כפל ענין במלות שונות כדרך השירים ואותו אש ולהבה אכלה את ער והוא מחוז מארץ מואב ונקרא ער ע"ש המדינה הגדולה אשר באותו מחוז שנקרא ערוער וכן אכלה במות ארנון. והם כומרי עכו"ם של במות ארנון לבזוי אלהיהם שלא יכול להושיעם. וכמ"ש ויצא כמוש בגולה וכהניו ושריו יחדיו. והרבתי למואב נאם י"י מעלה במה ומקטיר לאלוהיו. או יהיו במות ארנון בני מבצרי ארנון. ולכן היה מקונן על מואב אוי לך מואב אבדת עם כמוש ר"ל עם המואביי' שהיו עובדים לאלהיהם וכמ"ש יפתח (שופטים יא כ"ז) אשר הורישך כמוש אלהיך ואבדת הוא כמו נאבד' כמו וכאשר אבדתי אבדתי ואמרו נתן בניו פלטים חוזר אל כמוש האלוה שזכר כי הוא נתן ועזב את בניו של מואב פלטים מעט מזער ובנותיו שהם כל הנשים בשבית. שהענין הוא שכמוש אלוה מואב הוא נתן והניח רוב הזכרים של מואב להרוג ולאבד במלחמה ומעט מהם היו פלטים והנשים ג"כ נתן והניח בשביה למלך אמורי סיחון. ואפשר לפרש נתן בניו פלטים שכמוש נתן המאמינים בו שנקראו בניו ובנותיו בורחי' ונסים מפני חרב האנשים. ובנותיו שלא יכלו לברוח הלכו בשבי. ואמרו ונירם אבד חשבון. י"מ ניר מלשון מלכות כמ"ש למען היות ניר לדוד. יאמר ומלכותם של המואביי' אבד חשבון עד דיבון ונשי' הוא מלשון אם לא ישים עליהם נויהם מלשון שממה וחרבן. ר"ל שחרבו והרסו עריהם עד נופח שהוא עד מידבה וכן ת"א ומלכו פסק מחשבון עדא שולטן מדיבון ושדיאו עד נופח וגו'. ובפי' הקראים ראיתי שפירשו בזה ונירם מלשון ויורו המורי'. יאמר הכתוב ונירם אבד חשבון כלומר המלכות שהיתה בחשבון אבדה ונשים ונעשה שממה עד נופח כמו אם לא ישים עליהם נויהם. או יהיה ונירם כמו נינם יחד יאמר כאשר כבש האמורי את חשבון ובנותיה מידי מואב באנו אנחנו ישראל וירינו אותם ונשים בחרבן ושממה כל הארץ עד מידבה ונופח ומידבה שמו' מקומות הם, ואמר וישלח משה לרגל את יעזר וילכדו בנותיה, להגיד שעם כל מה שקרה מהרעה בשליחות המרגלים מקדש ברנע מפני רשעתם הנה לא נמנע משה בהיותו בארץ האמור מלשלוח לרגל את יעזר אבל שלח משה לבדו ולא ידע ממנו אדם אחר מן המחנה כי שלח המרגלים חרש לאמר והיה מצדקת המרגלים ההם שלא די שתרו את הארץ אבל גם לכדו בנותיה, ומשה לכד את העיר אחר כך. ואמנם איך שני אנשים או שלשה לבדם לכדו העירות ההם יהיה לפי שהמלחמה היתה בשדה והגברים מתו ונשארו הנשים והטף בעירות שלא יכלו להלחם ובזה הדרך לכדום. וספר הכתוב שמשה לא שלח לשאול לשלום את עוג לפי שהם פנו מן יעזר דרך הבשן ויצא עוג מלך הבשן לקראתם כי הוא בשמעו שהחרים משה את האמורי יצא באף ובחימה ובקצף גדול להלחם בו ומפני זה לא היה מקום למשה לשלוח לו מלאכים לשלום. ומפני שמשה וכל ישראל פחד קראם ורעדה בחשבם שבהיות עוג יוצא לקראתם אחרי נצחון מלך האמורי לא היה אלא מפני שאמיץ לבו בגבורים וחם לבו בקרבו לנקום את נקמת סיחון לכן אמר השם למשה אל תירא אותו כי בידך נתתי אותו ואת כל עמו ואת ארצו. וכן היה בפועל שבפגעם במלחמה הכה משה את עוג ואת כל בניו ואת עמו ויירשו את ארצו. ואחר שתי המלחמות המופלגו' האלה נסעו בני ישראל מן הגיא אשר בשדה מואב ויחנו בערבות מואב שם ישבו עד מות משה. ומעתה יספר הכתוב מה שקרה בחנותם שמה וכמו שיבא בפרשיות:
תם סדר זאת חקת התורה
"וישלח ישראל מלאכים", במשנה תורה נזכר שמשה שלח מלאכים ממדבר קדמות ויש איזה שנוים בין שם לכאן, ונראה שגם אל סיחון שלחו שני פעמים, בפעם
הראשון שלח משה ממדבר קדמות שהיו עדיין חוץ מגבול סיחון וזה הנזכר במשנה תורה ושם נזכר שאמר אוכל בכסף תשברני וכו' ושם אמר ולא אבה סיחון העברנו בו כי הקשה
ה' את רוחו, שכבר בארתי ההבדל בין מאן ובין לא אבה שלא אבה הוא בלב, מבאר שהיה ראוי שיאבה בלב ושיפול עליו פחד רק שה' הקשה את רוחו, והשליחות הנז' פה לא שלח
משה רק ישראל, וזה היה אחר שהיה בעבר ארנון שהיה בגבול סיחון ורצו לכנס בחזקה ואז היו מצטרכים לצור על עריו שהיו ערים בצורות וקשה לכבשם והיה שליחות זה
מתחבולות מלחמה שע"י שראה שרוצים לכנס לארצו בחזקה לא המתין עד שיבואו לארצו ויצא לקראתם למלחמה יהצה, ועי"ז היה נקל לכבשו כי לא נסגר בערי המבצר רק נלחם
בשדה, ואחר שנפלו גבוריו בשדה המערכה היה נקל להם לכבוש את ערי מבצריו:
