לבוש אורח חיים תכה

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש החור על אורח חיים • סימן תכה | >>

סימן תכה בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

דיני ראש חודש שחל בשבת

ובו ארבעה סעיפים:
א • ב • ג • ד

סעיף א

ראש חודש שחל להיות בשבת, ערבית שחרית ומנחה מתפלל שבע כמו בשאר שבתות, ואומר יעלה ויבא בעבודה. ואינו מזכיר של שבת ביעלה ויבא, שכבר הזכירו ברביעית. וכן בברכת המזון, אומר יעלה ויבא מיד אחר רצה, ואינו מזכיר בו של שבת, שכבר הזכירו ברצה. ואם לא אמר יעלה ויבא, בין בתפילה בין בברכת המזון, הוי דין חזרתו כמו בר״ח בחול, כמו שנתבאר סימן תכ״ב.

בשחרית אומרים יוצר איילת השחר, אופן אביר הגביר, זולת אמונתך, שמדברים מעניין ר״ח. ואומרים הלל כמו בר״ח שבחול.

סעיף ב

ומוציאין ב׳ ספרים, וקורין בראשונה ז' בסדר היום. ואחר גמר הסדרה מניחין הס״ת השנייה אצלה ואומר חצי קדיש על שתיהן, ובשנייה קורא מפטיר "וביום השבת... ובראשי חדשיכם". אע״פ שבשאר שבתות השנה אין קורין פרשת "וביום השבת", היינו משום שאין בה אלא ב׳ פסוקים, ואין קורא בתורה פחות מג׳ פסוקים, כמו שנתבאר למעלה. אבל בר״ח ושבת, הואיל וקורין "ובראשי חדשיכם", קורין זאת עמה שהיא סמוכה לה. ומפטיר בנביא בישעיה "השמים כסאי", שיש בה עניין ראש חודש, שנאמר בה "מידי חדש בחדשו". ואפילו ראש חודש אלול שחל להיות בשבת, מפטירין "השמים כסאי", ולא "ענייה סוערה", אע״ג שהיא משבע הפטרות דנחמתא; מפני ד"השמים כסאי" יש בה תרתי, שיש בה עניין ר״ח ויש בה עניין נחמות ירושלים: "שמחו את ירושלים וגילו בה" וגו׳. וגם "ענייה סוערה" יש לה תשלומין בפרשת כי תצא, שאומרים אותה עם הפטרת "רני עקרה" שהיא סמוכה לה בנביא, כמו שיתבאר בע״ה בסימן תקפ״א. אבל ראש חודש אב שחל בשבת, מפטירין "שמעו", דעדיין פורענות, ונחמות לא הגיעו. ויש אומרים שגם בר״ח אב יש להפטיר "השמים כסאי", ופוק חזי מאי עמא דבר. ואם אירע ראש חודש בד׳ פרשיות מפטירין בשל פ׳ מן הד׳ פרשיות, כמו שיתבאר לקמן סימן תרפ״ה.

ואין מזכירין של ראש חודש בברכת ההפטרה בר״ח, משום שאלמלא שבת לא מפטירין בר״ח כלל (ועיין לעיל סימן תכ״ג סעיף א׳). וכיון שעיקר ההפטרה בא בשביל שבת ולא בשביל ר״ח, בטלה קדושת ר״ח גבי קדושת שבת, שלא להזכירו כלל בדבר שבא בשביל שבת, כיון דלא הוי תוספות קדושה. ולא דמי למנחה של יום כיפור שחל להיות בשבת, שאע״ג שאלמלא יום כיפור אין נביא במנחה בשבת, אפילו הכי מזכירין של שבת בהפטרה? היינו משום דבשבת יש תוספות קדושה על קדושת יום כיפור, ולא בטל שבת לגבי יום כיפור (ועיין לקמן בסימן תרכ״ב):

סעיף ג

ור״ח שחל להיות באחד בשבת, מפטירין בשבת שלפניו "ויאמר לו יהונתן מחר חדש". ואין "מחר חדש" דוחה "ענייה סוערה" וכל שכן הד׳ פרשיות. וכשר״ח שני ימים שבת ויום ראשון, אין מפטירין "מחר חדש" אלא "השמים כסאי", אע׳׳ג שמונין חודש הבא מיום שני שהוא יום ראשון של מחר, מכל מקום אין מפטירין "מחר חדש" אלא "השמים כסאי", שלא יזלזלו בו ביום ראשון של ר״ח. מיהו יש אומרים גם כן פסוק ראשון ופסוק אחרון ד"מחר חדש" בעל פה, לזכר שמחר גם כן הוא ר״ח. ואין אומרים אותם פסוקים בפנים, משום שאין מדלגין מנביא לנביא:

סעיף ד

מוסף של שבת וראש חודש, אומר אבות וגבורות וקדושת השם, ואומר אתה יצרת, וכולל בה של שבת ושל ר״ח ואומר: את מוספי כו׳, זה קרבן שבת וקרבן ראש חודש כאמור, ובראשי חדשיכם, ישמחו, אלהינו ואלהי אבותינו רצה במנוחתינו וחדש עלינו וכו׳, וחותם בא״י מקדש השבת וישראל וראשי חרשים. ואין לתמוה היאך חותם בג׳, והרי כבר אמרנו שאין לחתום אפילו בשתים, שאין לעשות המצות חבילות, מפני שנראה שהם עליו למשא ולכך כוללם יחד, ואדרבה ראוי ונכון לברך ולשבח על כל אחת בפני עצמה? שאין כאן חבילות, כי הכל קדושה אחת היא והכי פירושה: בא״י מקדש השבת, כלומר: השבת מקודש ועומד מפיו ית' ואין ישראל צריכין לקדשו, כי כל יום ז׳ מקודש מעצמו. ועל ידי שהוא ה׳ מקדש השבת – קידש את ישראל, דכתיב: "אות היא ביני וביניכם לדעת כי אני יי׳ מקדשכם", הרי שע״י אות השבת ישראל הם מקודשים. ואח״כ אומר "וראשי חדשים", כלומר: וע׳׳י ישראל הוא מקדש את הראשי חדשים, שהרי ב״ד צריכין לקדש החודש ואינם מקודשים מעצמן, אלא הב״ד מקדשין אותם לקובעם ביום הנראה להם ואפי׳ מוטעין ואפי׳ מזידים כו׳. וכן הפירוש במועדים, שאומרים: "מקדש השבת וישראל והזמנים", כי קידוש הזמנים תלוי בקידוש ראשי חדשים: באחד לחודש, בי׳ לחודש, בט׳׳ו לחודש.