לבוש אורח חיים תרפה

לבוש התכלת על אורח חיים (הלכות סדר היום) • לבוש החור על אורח חיים (הלכות שבת ומועדים)
לבוש עטרת זהב גדולה על יורה דעה • לבוש תכריך הבוץ והארגמן על אבן העזר • לבוש עיר שושן על חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה

<< | עשרה לבושי מלכות • לבוש החור על אורח חיים • סימן תרפה | >>

סימן תרפה בטור אורח חיים ובשולחן ערוך (ערוך השולחן)

סדר ארבע פרשיות

ובו ששה סעיפים:
א • ב • ג • ד • ה • ו

סעיף א

טבת ראש חדש שלו באחד מימי א״ב ג״ד ו׳. בי׳ בטבת מתענין תענית ציבור כמו שנתבאר בהלכות תשעה באב, ואומרים סליחות אזכרה מצוק. אבן הראשה. פזמון אבותי כי בטחו. עננו ויחל בשחרית. למנחה ויחל ודרשו, אפילו חל ביום ו׳, רק שאין נופלין במנחה כשחל ביום ו׳, ואין משלימין התענית. ויש אומרים שמשלימין אותו, כיון שהוא מן הד׳ צומות, וגם רוב העולם מקבלים אותו סתמא, וכשמקבלין תענית סתמא, אפילו תענית יחיד צריך להשלים אפילו בערב שבת, כשאינו מתנה בפירוש שאינו רוצה להשלים. ואם יש חופה ביום ו׳, מתפללין מנחה עם ויחל ועננו ודרשו, ואחר כך החופה ואחר כך ערבית דשבת. ואם חל בו מילה, אומרים זכור ברית דמילה וסליחותיו ופזמונו כדפירשנו, ואין נופלין. ונותנין לשתות לילד, וגם לאמו אם מלין התינוק אצלה בביתה, שאינה צריכה להתענות.

לפרשה ויגש מפטירין ביחזקאל "ואתה בן אדם קח לך עץ אחד" כו׳, מפני שבה מחלק הנביא כל שבטי ישראל ליהודה ויוסף בעניין הגאולה כמו שבפרשה זו היו הם העיקרים בכל מעשה ירידתם לגלות מצרים. לפרשת ויחי מפטירין "ויקרבו ימי דוד למות" וגו׳, שהוא מעין ויקרבו ימי ישראל למות וגו׳. לפרשה שמות מפטירין בישעיה "הבאים ישרש יעקב", שהוא מעין הבאים מצרים וגו׳. לפרשת וארא מפטירין ביחזקאל "כה אמר ה׳ בקבצי את ישראל" וגו׳, שהיא מעין הפרשה, והוצאתי אותם מתחת סבלות מצרים, גם כתיב בה נבואה על פרעה מלך מצרים, שהוא מעין כל הפרשה.

שבט ראש חדש שלו באחד מימי בגדה״ז. לפרשת בא מפטירין בירמיה "הדבר אשר דבר ה׳" וגומר "להכות את ארץ מצרים", שכולה היא מעין הפרשה. שבת של פרשת בשלח קורין שבת שירה, משום שיש בה שירת "ויושע" וגו׳ "אז ישיר" וגו׳, ואומרים בה גאולה יום ליבשה, שהיא מיוסדת על קריעת ים סוף. ומפטירין בשופטים בשירה של "דבורה אשה נביאה" וגו' שהיא מדברת מנפילת סיסרא, מעין נפילת פרעה.

חמשה עשר בו אין נופלין לילה ויום, וגם במנחה שלפניו אין נופלין. ואם חל בשבת אין אומרים צו"ץ צדקתך וצדקתך צדקתך. והטעם, כי הוא ראש השנה לאילנות לעניין שאין תורמין מפירות אילן שחנטו קודם לכן על פירות אילן שחנטו לאחר מכאן, לפי שאז יצאו רוב גשמי השנה ועלה השרף באילנות מגשמי זאת השנה, ומתחילין הפירות לחנוט מאלו הגשמים, ואין תורמים מפירות של שנה זו על פירות של שנה אחרת, כדאיתא בראש השנה, שבאילן הולכין בתרומותיו אחר החנטה, וכיון שזה הוא התחלה לדבר של מצוה, עשאוהו יום טוב.

לפרשת יתרו מפטירין בישעיה "בשנת מות המלך עוזיהו", שיש בה עניין מראה המרכבה שראה ישעיה, דוגמת מה שראו ישראל במתן תורה שבפרשה.

אם אין יום שני דר״ח אדר בשבת, אז שבת שלפני ראש חדש אדר, שהוא בסוף שבט, עושים פרשת שקלים, כמו שיתבאר טעמו בסמוך. אדר אם הוא בשנה מעוברת, אדר הראשון לעולם באחד מימי זבד״ה, ועושין בו פורים קטן אבל אין קורין בו המגילה, כמו שיתבאר לקמן בהלכות פורים. מי שמת לו אב או אם באדר ומתענה בו ביום, יתענה במעוברת באדר הראשון, משום דאין מעבירין על המצוה, שמצוה הוא שעושין באותו יום, שהרי מנהג הוא שיאמר קדיש, ובאמירת קדיש הוא מציל את אביו בשנה הראשונה מדין של גיהנם, כדאיתא במדרש, וגם התענית הוא מתענה לכפרת אביו, ואם כן למה יאחר כפרתו מלהביא תכף אחר כלות משפטו וטהרתו של אביו? שאין משפטי רשעים בגיהנם יותר מי״ב חדש של חדשי הלבנה, מדכתיב: "והיה מידי חדש בחדשו" וגו׳, וכתיב אחריו: "ואשם לא תכבה" וגו׳, שהוא אש של גיהנם. ואם כן, אם מת בשנה פשוטה שקודם העיבור באדר, על כרחו צריך להתענות בשנה הבאה שהיא עיבור באדר הא׳, וכיון שצריך להתענות כן בפעם ראשונה, ינהוג כן כל ימיו. ואפילו לא מת בשנה שלפני העיבור ינהוג כן, שהרי התענית גם כן הוא משום סכנה דמתרע מזליה ביום שמת בו אביו, ולמה יאחר אותו? שהרי הוא מגין בתעניתו על עצמו, ולמה יאחרו? ואף על גב דפורים וקריאת מגלה וכל הלכותיה עושין באדר שני, שאני התם דסמיכת גאולה לגאולה עדיף, כמו שיתבאר לקמן סימן תרצ״ז. וקריאת הפרשיות שייך לסומכה לפורים כמו שיתבאר לקמן. אבל הכא טעמא דאין מעבירין על המצות עדיף, נראה לי.

ולעניין מי שנולד באדר בשנה פשוטה ובשנת י״ג שלו נתעברה השנה, נתעברה לו ולא נעשה בר מצוה עד אדר השני. ואף על גב שאין מעבירין על המצות, טעמא אחרינא איכא הכא, שהרי כשהוא נעשה בר מצוה נעשה גם כן בר עונש בבית דין של מטה, ולמה נכניס אותו לעונשים קודם שהגיע זמנו? שהרי הוא נולד באדר פשוטה שהיה מזלו מזל דגים, ואדר ראשון בשנת העיבור אין מזלו מזל דגים עד אדר השני, שאין אדר הראשון אלא תשלומים לחדשים שעברו בג׳ שנים להשלים חדשי הלבנה לחדשי החמה כדי שתגיע החמה בחדש ניסן, שהוא חדש האביב, למזלה שהוא מזל טלה, כי כשתגיע החמה לאילו המזלות היא מתקרבת אלינו ואז מתחילין הפירות שבארץ ישראל להתבשל ונעשה חדש ניסן, חדש אביב אשר בו תלוי העיבור, וזה מבואר למי שיודע מעט בחכמת התכונה ובטעם העיבור (ועיין לעיל בהלכות ראש חדש). ואם כן, באדר הראשון עדיין חמה במזל דלי הוא, הילכך אין מכניסין אותו להיות בר מצוה ובר עונשין עד אדר השני. ואסמכוה אקרא דכתיב: "אקרא לאלהים עליון לאל גומר עלי", שהוא גומר ומסכים עם בית דין של מטה בעיבורם, ושלא לענוש את זה עד שנשלם שנת י״ג שלו על פי שקבעוהו בית דין. מי שנולד בשנת העיבור בחדש אדר הראשון, ובשנת שלשה עשר שלו הוא גם כן שנת העיבור, כגון שנולד באחד באדר הראשון שנת ו׳ למחזור קטן, שיהיה זמן בר מצוה שלו בשנת י״ט למחזור קטן, שהוא גם כן עיבור, או שנולד בשנת י״ז למחזור, שהוא נעשה בר מצוה ובר עונשין בשנת י״א למחזור קטן, נעשה בר מצוה באדר הראשון שנולד בו, שהרי הוא בן י״ג שנים שלימים מיום ליום ומזמן לזמן דוקא, נראה לי.

יש מקומות שנוהגין בשנת העיבור לקבוע תענית בכל יום ה׳ לפרשיות שובבי״ם ת״ת והם פרשיות שמות וארא בא בשלח יתרו משפטים תרומה תצוה. וקורין בשחרית בפרשת השבוע, ואומרים שומר ישראל, ובמנחה קורין ויחל, ומפטירין "דרשו". ונוהגין כן מפני שהשנה ארוכה, שיש יותר מחצי שנה בין בה״ב דמרחשון לבה״ב דאייר, שהם ימי תענית וכפרה לישראל, לכך מתענה ח׳ ימים כנגד החדש העיבור, שהוא ד׳ שבועות, בכל שבוע ב׳ ימים, דהיינו ב׳ וה׳. וכדי שלא להכביד על הציבור, חילקום, ואין מתענין אלא פעם אחת בשבוע. עוד שמעתי טעם אחר, והוא, כי ראו קדמונינו שהנשים המעוברות הן עלולים להפיל עובריהם בשנים המעובר[ו]ת, ותיקנו להתענות אלו הח׳ תעניתים כנגד כל ב׳ וה׳ של חדש העיבור משום הנשים המעוברות שלא יפילו. ונראה לי, שלפי זה הטעם אתי שפיר מה שהתחילו להתענות בפרשת שמות, משום שאותה פרשה מדבר בפריין ורביין של ישראל, שנעשו לעם גדול ורב, כדכתיב: "ובני ישראל פרו ישרצו" וגו׳, לכך מתפללין גם כן שגם עכשיו יפרו וירבו ולא יפילו. ואיפשר שמטעם זה גם כן לא נהגו לקרות בבקר פרשת התענית שהיא ויחל, אלא פרשת השבוע, כדי לקרות אותה פרשה שבתחילת שמות ביום התענית הראשון, וכיון שהתחילו כן נהגו כן כל התעניתים.

ואדר הסמוך לניסן, בין במעוברת בין בפשוטה, לעולם יום שני דראש חדש אינו אלא אחד מימי זבד״ו. וחז״ל תקנו לקרות ד׳ פרשיות בשנה מראש חדש אדר עד ראש חדש ניסן לזכרון ד׳ דברים, והם אילו. הראשונה היא פרשת שקלים, לזכרון מצות מחצית השקל שיתבאר בסמוך, שהיו מחוייבים ליתן בכל שנה ללישכה לקרבן התמיד. ואומרים בה יוצר אל מתנשא, אופן כבודו יתרומם, זולת אתה אהבת, קדושתא אז מאז כו׳, אל נא. קריאת הפרשה תתבאר בסמוך. מוסף אומר קרוב״ץ אשכול אווי כו׳. ואם חל בשבת דראש חדש, אומרים אופן דראש חדש.

השנייה היא פרשת זכור, לזכור מעשה עמלק. וקורין אותו בשבת שלפני פורים, לסמכה למעשה המן, שהיה מזרע עמלק. ויש אומרים שהיא דאורייתא, כמו שיתבאר בסמוך. ואומרים בה יוצר זכור, אופן כבודו יתגדל, זולת אנא, קרובץ אזכור. ודין קריאת הפרשה יתבאר בסמוך.

הג׳ פרשת פרה אדומה, והיא בשבת שקודם פרשת החודש, שכן היה שריפתה במדבר סמוך לניסן כדי להזות בה את ישראל באפר החטאת מיד אחר הקמת המשכן, כדי שיהיו טהורים ויוכלו לעשות את הפסח בזמנו. לכך קורין פרשה זו, להתפלל לפניו יתברך שגם עלינו יזרוק מים טהורים בטהרה. ואומרים בה יוצר אום, אופן כבודו יתרומם, זולת אשרי, קדושה אצולת. ודין קריאת הפרשה יתבאר בסמוך. ויש אומרים גם כן שהיא דאורייתא מהאי טעמא.

הד׳ פרשת החדש, בשבת הסמוך לראש חדש ניסן, כדי לקדש חדש ניסן, דכתיב בתורה "החדש הזה לכם ראש חדשים". אבל אין זה עיקר הקידוש, כי עיקר הקידוש הוא בעת הראייה שמקדשין אותו הבית דין, ואין הקריאה הזאת אלא מדרבנן. ואומרים בה יוצר אות, אופן כבודו משבחים, זולת אל עושה, קדושתא אתיית. ודין קריאת הפרשה יתבאר בסמוך. ובמוסף אומר קרוב״ץ ראשון אמצת.

פרשת שקלים קורין אותו בשבת הסמוך לראש חדש אדר לפניו, או בשבת שחל להיות בראש חדש עצמו, מפני שבאדר היו משמיעין על השקלים. וטעמא, משום דבניסן בראש חדש מתחיל השנה, דכתיב "ראשון הוא לכם", ובו מתחילין להביא קרבן התמיד מנדבה חדשה, מחצית השקל משנה זו, וילפינן לה מקרא דכתיב גבי קרבן תמיד: "זאת עולת חדש בחדשו לחדשי השנה", והאי "לחדשי" יתירה הוא, לומר: חדש חודש והבא קרבן מתרומה חדשה, כלומר שיש יום חדש קבוע בשנה שיביאו קרבן עולת תמיד מן השקלים החדשים שהובאו מחדש, ולמדו רז״ל מגזרה שוה דכתיב גבי ניסן: "ראשון הוא לכם לחדשי השנה", מה "חדשי השנה" האמור להלן ניסן, אף "חדשי השנה" האמור כאן ניסן. ולכך היו משמיעים באדר הסמוך לו שיביאו שקליהם בראש חדש ניסן, ואנו משלימין פרים שפתינו בקריאת הפרשה, וקוראין בראש חדש אדר או סמוך לו פרשה להשמיע על השקלים, והוא תחלת פרשה כי תשא, דכתיב בה עניין השקלים, "ונתנו איש כופר נפשו" וגומר "זה יתנו" וגו׳ "מחצית השקל". ואם חל ראש חדש אדר בשבת, מוציאין ג׳ ספרים. בראשונה קורין לפחות ו׳ גברי במקומות שאין דרך לקרות אלא ז׳, בפרשה של יום, שהוא תדיר. ובשניה קורין א׳ בשל ראש חדש, ומתחילין "וביום השבת" כו׳. ומקדימין אותה לפרשת היום, כמו שנתבאר טעמא בחנוכה, שהוא גם כן תדיר. ובשלישי קורא מפטיר בפרשת כי תשא, שהוא פרשת שקלים, עד "ועשית כיור נחשת", ומפטירין במלכים "בן שבע שנים יהואש במלכו", שהיא מדברת מעניין השקלים. ואין מפטירין בשל ראש חדש אף על גב שהיא תדירה, משום דמשקלים סליקו בתורה ומפטירין בה.

סעיף ב

בשבת שנייה הוא פרשת זכור, בשבת שקודם פורים, כדי להקדים זכירת מחיית עמלק לעשייתה, דכתיב: "נזכרים ונעשים". וצריך זכירה בפה, שכך אמרו ז״ל: "זכור, יכול בלב? תלמוד לומר "לא תשכח", הרי זכירת הלב אמור. הא מה אני מקיים "זכור"? הוי אומר בפה". והרי מכאן שפרשת זכור היא דאורייתא לפי דעת קצת פוסקים אחרונים, אף על פי שאם היא דאורייתא, אין בה טעם למה קבעה בשבת זו, ואדרבה בחדש אייר היה לנו לקבעה, שכן היתה מלחמת עמלק בהיותם ברפידים. ואפשר שמן התורה לא נצטווינו לעשות בשבת זו, אלא מצות עשה היתה לעשותה באחד מן שבתות השנה באיזה שירצו, ומסרה ליד בית דין; אלא שבימי מרדכי ובית דינו קבעוה לסמכה בכל שנה למעשה המן שהיה מזרעו. ומוציאין ב׳ ספרים, בראשנה קורין בעניינו של פרשת היום, ומפטיר קורא בשנייה בפרשת כי תצא בסופה: "זכור את אשר עשה לך עמלק" עד סוף הסידרא. ומפטירין בשמואל, "ויאמר שמואל" וגו׳ "כה אמר י״י פקדתי את אשר עשה" וגו׳ שהוא מעניין זה.

סעיף ג

ובשבת שלישית שהוא ט״ו באדר, מפסיקין כדי לסמוך פרשת פרה לפרשת החדש, ואומר בה יוצר אור זרוע, שיש בו מעין הפרשיות. אופן מלאכי צבאות. זולת אזור וקדם.

ובשבת רביעית שהוא כ״ב בחדש, פרשה פרה. ומוציאין ב׳ ספרים. בראשונה קורין פרשה של יום, ובשנייה קורא המפטיר בסדר חקת פרשת פרה אדומה עד "תטמא עד הערב". ומפטיר ביחזקאל, "וזרקתי עליכם מים טהורים".

סעיף ד

בשבת חמישית, שהוא כ״ט בחדש, פרשת החדש. וקורין בראשונה עניינו של יום, ובשנייה בפרשת בא: "החדש הזה לכם" עד "תאכלו מצות", ומפטירין ביחזקאל: "כה אמר ה׳ באחד לחדש" כו'.

סעיף ה

ואם חל יום שני [של] ראש חדש אדר הסמוך לניסן בתוך אחד מימי השבוע, ואפילו בערב שבת, אז מקדימין לקרות פרשת שקלים בשבת שלפניו, ומפטירין בשנייה, כדי שתהא שבת זכור בשבת הסמוך לפורים. ואז משתנה הסדר, והנני מפרש לך לפי סדר הימים שראוי לקבוע בהם יום שני דראש חדש אדר, והם על פי הקביעות המבואר למעלה בהלכות ראש חדש, והם ד׳ ימים, יום ז׳, ויום ב׳, ויום ד׳, ויום ו׳, וסימן זבד״ו.

וכשחל בז׳, כבר נתבאר הסדר למעלה.

סעיף ו

ואם חל ביום ב׳, מקדימין לקרות פרשת שקלים בשבת שקודם ראש חדש, שהוא כ״ט בשבט. ובשבת שנייה שהוא ו׳ באדר, מפסיקים. ובשבת שלישית שהוא י״ג בו, פרשת זכור. ובשבת רביעית שהוא כ׳ בו, פרשת פרה. ובשבת חמישית שהוא ך״ז, פרשת החדש.

ואם חל יום ב׳ דראש חדש בד׳, מקדימין לקרות פרשה שקלים בשבת קודם ראש חדש, שהוא כ״ז בשבט. ובשנייה שהוא ד׳ באדר, מפסיקין. בג׳ שהוא י״א בו, קורין פרשת זכור. וברביעית שהוא י״ח בו, פרשת פרה. ובחמישית שהוא כ״ה בו, פרשת החדש.

ואם חל יום ב׳ דראש חדש ביום ו׳, קורין פרשת שקלים קודם ראש חדש, שהוא כ״ה בשבט. ושנייה שהוא ב׳ אדר, מפסיקין. ובשלישית שהוא ט׳ בו, פרשת זכור. וברביעית שהוא י״ו בו, מפסיקין. ובחמישית שהוא כ״ג, פרשת פרה. ובששית שהוא ראש חדש ניסן, פרשת החדש.

וסימן: זט״ו ב״ו ד״ד ובי״ו. פירוש, כשחל ראש חדש בשבת, אז מפסיקין ט״ו בו, וזהו סימן זט״ו. וכשחל ביום ב׳, מפסיקין ו׳ בו, וזהו סימן ב״ו. וכשחל ביום ד׳, אז מפסיקין בד׳ בו, וזהו סימן ד״ד. וכשחל ביום ו׳, אז מפסיקין ב׳ הפסקות: אחת ב׳ בו, ואחת ט״ז בו, וזהו סימן ובי״ו. ובהפסקה שנייה אומרים יוצר את פני המלך, אופן שמך לעד, זולת י״י אלקי הצבאות.

ולמאן דאמר ששתי הפרשיות דאורייתא, והם פרשת זכור ופרשת פרה אדומה, צריכין בני היישובים שאין להם שם מניין עשרה לבוא לבתי כנסיות שיש שם מניין עשרה בשבתות הללו, כדי לשמוע פרשיות אלו בקהל עם, ברכותיהן וקריאתן מתוך הספר תורה, כיון שהם מדאורייתא. ואם אי אפשר להם לבוא, לפחות יזהרו שיקראו אותם בניגונם וטעמם.

ד׳ פרשיות אלו, ברוב השנים הפשוטות דרכן לבוא מפרשת משפטים ואילך. ובשנת העיבור אינם מתחילין עד פרשת ויקהל או פקודי. ואם כן, בשנים הפשוטות נדחו ההפטר[ו]ת השייכות לאלו הפרשיות. ובשנים מעובר[ו]ת מפטירין לפרשת משפטים בירמיה: "הדבר אשר היה אל ירמיהו" וגו׳ "בירושלים לקרא להם דרור לשלח איש את עבדו" וגו׳, שהוא מעין התחלת הפרשה. ולפרשת תרומה מפטירין במל(א)כים: "וי״י נתן חכמה לשלמה" וגו׳, שהוא מדבר מבניין בית המקדש, מעין הפרשה המדבר(ו)ת במלאכת המשכן.

לפרשת תצוה מפטירין ביחזקאל: "אתה בן אדם הגד את בית ישראל את הבית" וגו׳ עד סוף ההפטרה המדברת בחינוך המזבח ושבעת ימי המלואים, שהוא מעין סוף זה הפרשה. לפרשת כי תשא מפטירין במל(א)כים: "ויהי ימים רבים ודבר י״י היה אל אליהו" וגו׳ עד "י״י הוא האלהים", שהיא מדברת מעניין תוכחות אליהו על עזבם את י״י ועבדם את הבעל, שהוא דוגמת תוכחת משה את ישראל על מעשה העגל שבפרשה. לפרשת ויקהל מפטירין במל(א)כים "ויעש חירום" וגו׳, שהוא מדבר ב(חזרה כל מה שנעשה בבניין בית המקדש שהוא דוגמות)^[1] חזרת כל מה שנעשה בבניין בית המקדש, שהוא דוגמת חזרת מלאכת המשכן בזו הפרשה.

לפרשת פקודי מפטירין במל(א)כים "ותשלם כל המלאכה" וגו׳, וכל מה שאירע בהשלמת בניין בית המקדש, "כי מלא כבוד ה׳ את בית ה׳", שהוא מעין השלמת מלאכת המשכן שבפרשה.

לפרשה ויקרא מפטירין בישעיה סימן מ״ג: "עם זו יצרתי לי" וגומר, שהיא מדברת בתוכחות ישראל, שטוב להם לשמוע בקול ה׳ ולא יצטרכו להביא קרבנות, משיחטאו ויביאו קרבנות הנאמרים בפרשה.

לפרשת צו מפטירין בירמיה בסימן ז׳: "כה אמר ה׳" וגו׳ "לא דברתי את אבותיכם" וגומר "על דברי עולה וזבח" וגו׳, שמשמעה גם כן כי שמוע מזבח טוב, כמו הפטרת ויקרא, אלא שהקדימו ישעיה שהיה קודם לירמיה לפרשת ויקרא, וירמיה לפרשת צו.

וברוב השנים הפשוטות יבוא פרשת צו בשבת הגדול, ואז מפטירין במלאכי בסופו: "וערבה לה׳ מנחת יהודה", שהיא מעין הפרשה גם כן המדברת במנחות, ועוד שמסיימת בפסוק בשורת אליהו את הגאולה, "הנה אנוכי שולח לכם את אליהו" וגומר, שהיא מעין בשורת גאולת משה במצרים, שהיתה בשבת הגדול שהיה באותה שנה בעשור לחודש, ואמר להם: "משכו וקחו לכם" וגומר, לקהות שיני המצרים. ויש מקומות שאין מפטירין "וערבה" בשבת הגדול, אלא כשחל שבת הגדול בערב פסח, שהוא ממש סמוך ליום הגאולה שהיתה בפסח.

1. נכפל בטעות הדומות