כלי יקר על שמות/פרשת יתרו

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


מתוך: כלי יקר על שמות יח (עריכה)

וישמע יתרו כהן מדין חותן משה וגו'. בילקוט מסיק מה שמועה שמע ובא ר' יהושע אומר מלחמת עמלק שמע ובא, ר"א המודעי אומר מתן תורה שמע ובא, ר"א אומר קריעת ים סוף שמע ובא לכאורה נראה שיתרו שמע הכל, כי לא מראש בסתר דבר ה' עמהם בהר סיני, וכן היה קולו הומה ושמעו עמים ירגזון, וא"כ במה נחלקו, ומדנקט ובא ש"מ שאין מחלוקתם מה שמע כי הכל מודים ששמע את כל אשר עשה וגו', כמו שמשמע בכל פר' זו שיתרו שמע את כל הנעשה אך שעיקר מחלוקתם איזו שמועה גרמה לו לבא עם אשתו ובניו של משה, לכך נקט לשון ובא בכולם, וכולם הבינו שכל פסוק ראשון זה נמשך לפסוק ויבא יתרו וגו', וכאילו אמר לפי ששמע איזו חידוש שהכריחו לבא ע"כ בא ויקח עמו את צפורה אשת משה, וקשה להם מה שמועה שמע שגרמה לו לבא עם אשת משה ובניו.

רבי יהושע אומר מלחמת עמלק שמע, כי אמר ה' שיהיה מלחמה בעמלק מדור דור,ויתרו היה דר בין העמלקי, שנא' (ש"א טו, ו) ויאמר שאול אל הקיני רדו סורו מתוך עמלקי פן אוסיפך עמו ואתה עשית חסד עם ישראל בעלותם מצרים, וחשב יתרו אם לא אחזור ואזווג את בתי למשה א"כ כשיהיה מלחמה בעמלק ילחמו גם בי, ע"כ בא עם אשתו לחזור ולזווגה אליו אחר שלוחיה, כי אמר שיעשו חסד עמו בעבור חתנו משה ובניו כי הבנים בניו ובני.

רבי אליעזר המודעי אומר מ"ת שמע ובא, שנאמר שם אל תגשו אל אשה, וחשב יתרו לדרוש אותו ק"ו אשר דרש דרש משה, ומה ישראל שלפי שעה קבלו את התורה פרשו מן האשה כ"ש משה שהשכינה מדברת עמו כל שעה שיהיה פרוש מאשתו מכל וכל ולא ישלח עוד אחריה, ע"כ בא יתרו והביא למשה את אשתו כדי שתדור אצלו כתפארת אדם לשבת בית (ישעיה מד, יג) כדת משה וישראל.

רבי אליעזר אומר קי"ס שמע ובא. כי הוא סובר שמשה שלחה בגט פטורין, כדמסיק בילקוט בפר' זו ורז"ל אמרו (סנהדרין כב, א) קשה לזווגם כקי"ס וזה בזיווג שני, וכפי הנראה שזיווג שני זה היינו המחזיר גרושתו, לפי שפירוד וזיווג זה דומה לפירוד וזיווג של מי הים, כי מתחילה היו המים מחוברים חיבור טבעי וכאשר עבר עליהם רוח קנאת ה' ליתן ריוח בין הדבקים מאז קשה לחברם, ואעפ"כ ראה כי כאשר רצה ה' בחבורם שנית עלה זיווגם יפה, כך חשב יתרו שכמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם. והנה ראה יתרו שאחר שלוחיה שפטרה משה בגט נתבטל הזיווג וחיבור הטבעי כי מאיש לוקחה זאת, וחשב שמעתה א"א שיתחברו יחד לדור באהבה וריעות כבראשונה, וכאשר שמע ענין קריעת י"ס שאחר פירודם שבו לאיתנם כאילו לא נפרדו מעולם, אז ראה שיש תקוה אל הזיווג השני שזיווגו יעלה יפה, כמו שבקריעת י"ס אפשרי כך אפשרי לזווגם, ע"כ לקח את צפורה בתו ובא כו' וזה פירוש יקר.

את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עמו. יש בענין זה כמה ספקות כי בסמוך נאמר ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים מה הוצרך לספר לו הלא כבר שמע יתרו את כל אשר עשה אלהים והכל בכלל, ועו"ק למה נקט כאן למשה ולישראל, ובסמוך אמר לפרעה ולמצרים, וכאן הזכיר שם אלהים ובסמוך שם המיוחד, וכן בפסוק ראשון כשמזכיר משה וישראל מזכיר שם אלהים, ואח"כ נאמר כי הוציא ה' את ישראל, הרי שכשמזכיר את ישראל לבד הוא מזכיר שם המיוחד פעם אחד כאן, ופעם שני בסמוך ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל, גם קשה למה לא הזכיר שם גם את משה, ואולי טעמו שנעשה בשרו חדודין על מה שנעשה לישראל אבל לא בעבור משה כי חתנו הוא, ועוד מ"ש ויספר משה לחותנו וגו' עתה ידעתי כי גדול ה' במה ידע זה עתה ולמה לא ידע זה מיד כששמע את כל אשר עשה ה' למשה ולישראל, ועוד מאחר שנאמר וישמע יתרו את כל אשר עשה אלהים למשה ודאי גם יצ"מ בכלל היתה ולמה יצאת וחזר ואמר כי הוציא ה' וגו'

להתיר שני ספקות האלו נקדים שני הקדמות. האחת היא, שהצדיקים מהפכים מדת הדין לרחמים והרשעים בהפך זה, השניה היא, שבזמן ההוא היה בעולם רבים מעמי הארץ שהיו טועים בטעות של מאני, שטען שיש שני אלהות אחד מושל על הטובות ואחד על הרעות, והנה לדעתם הנבערה שניהם חלשים כי המושל על הרעות חכם הוא להרע ולהיטיב אין אתו, ופשיטא שאין ראוי לכנס תחת כנפיו לקבלו לאלוה כי מי פתי יסור הנה, והמושל על הטובות אין בכחו להרע אפילו לשונאיהם של המאמינים בו וא"כ שוא עבוד אותו כי מקרה אחד לכל לעובדו ולאשר לא עבדו, ועל כן אין ראוי לקבלו לאלוה, ולקבל שניהם גם כן קשה כי יכחישו זה את זה כי זה יקלל וזה יברך

ועל כן כששמע יתרו מתחילה את כל אשר עשה אלהים למשה ולישראל עדיין לא שמע כי אם מן הטובות כי למשה ולישראל הטיב בכל מיני טובה, אע"פ ששמע קי"ס ומלחמת עמלק מ"מ לא שמע כי אם מה שנקרע הים לישראל והלכו ביבשה, אבל לא שמע עדיין טביעת פרעה וחילו, וכן מלחמת עמלק שמע שבא להרע לישראל ונצולו ממנו, וע"כ הוצרך לפרש ולומר כי הוציא ה' וגו' לומר שלא שמע כ"א מן הטובות דהיינו היציאה ממצרים, וחשב יתרו שמא אלוה זה אינו מושל כ"א על הטובות, ועדיין לא היה מרוצה לקבלו לאלוה כי חשב שמא יש אלהים גדול ממנו המושל על הטובות ועל הרעות כאחד, ולא בא כ"א להשיב בתו לבעלה, אמנם אח"כ כשסיפר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים, דהיינו כל הרעות והמכות אשר פעל ה' במצרים ובים סוף, אז ראה ויספרה לאמר הנה זה האלהים מושל על הטובות ועל הרעות כאחד, ועתה ידעתי כי גדול ה' מכל אלהים וראוי לקבלו לאלוה ולכנס בצל כנפיו

ושמא תאמר, דלמא על כל פנים שני אלהות יש שהמושל על הטובות היטיב לישראל והמושל על הרעות הרע לפרעה ולמצרים, ע"ז אמר כי בדבר אשר זדו עליהם, שהרי אנו רואין שנדונו מדה כנגד מדה בכל מכה ומכה, וזה ודאי לפי שזה המכה בפרעה ובמצרים חפץ בטובתן של ישראל, ולפי שהרע להם פרעה ועשה כנגד רצון האל על כן נידון מדה כנגד מדה, וזה מופת חותך שזה אלהים אשר הרע לפרעה הוא אשר חפץ בטובתן של ישראל וא"כ ודאי מאל אחד יצאו שני הפכים אלו והוא גדול מכל אלהים, והמופת על זה כי בדבר אשר זדו עליהם, כי אילו היה מושל על הרעות לבד א"כ כל עושה רעות יקרא עושה רצונו ולמה הביא אותן רעות כנגד הרעות שעשו לישראל, אלא ודאי שזה האל חפץ בטובתן, של ישראל ולהטיב לטובים, ולכך נאמר ויחד יתרו על כל הטובות, כי אע"פ ששמע כבר מן הטובות מ"מ לא היה שמח בהם כי שמא באו מן אותו אלהות אשר בידו להטיב ולא להרע, וא"כ גם לשונאיו ייטיב בהכרח ומה יתרון לבעלי אמונתו, אבל כאשר שמע גם מן הרעות וראה למפרע שהטובות באו מרצונו ית' על כן היה שמח בהם

והזכיר אצל הטובות שעשה למשה ולישראל שם אלהים כי זכותו של משה בצירוף זכות ישראל גרם להפך מדת הדין לרחמים שבכח שם אלהים עשה להם כל הטובות כמ"ש ויסע מלאך האלהים וגו' כי שלוחו של שם אלהים הלך להציל את ישראל, אבל כשמזכיר את ישראל לבד הזכיר שם ה' זה"ש כי הוציא ה' את ישראל, כי זכותם של ישראל בלא זכות של משה לא היה מספיק להפך דין לרחמים, והיציאה ממצרים היתה לישראל לבד שהרי משה לא היה בכלל שעבוד מצרים ומטעם זה נאמר גם בסמוך ויחד יתרו על כל הטובה אשר עשה ה' לישראל אשר הצילו מיד מצרים, כי להצלה זו היו ישראל צריכין ולא משה לכך הזכיר שם ה' לבד. אבל הרשעים מהפכים מדת רחמים לדין על כן נאמר ויספר משה לחותנו את כל אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים. כי השם המיוחד המורה על הרחמים עשה להם כל הרעות, שנאמר וישקף ה' אל מחנה מצרים בעמוד אש וענן. ופירוש זה דבר יקר.

ואוסיף עוד שנית ידי, לבאר שינוי בשמות הקדושים על זה האופן, והוא שלכך הזכיר אצל הטובות שם אלהים ואצל הרעות שם ה' להוציא מלב הטועים האומרים מאחר ששמות חלוקים הם אחד מורה על רחמים ואחד מורה על מדת הדין שמא ח"ו שתי רשויות יש, ע"כ הזכיר אצל הטובות שם אלהים ואצל הרעות שם של רחמים להורות שכולם יצאו מן אל אחד והשינוי בא מצד המקבלים, דוגמת ארז"ל (ברכות יב, א) שמזכירין מדת יום בלילה ומדת לילה ביום, כדרך שפירשנו למעלה בפר' בראשית על פסוק ויהי ערב ויהי בקר יום אחד (א ה) וכמו שפרשנו בחבורינו עוללות אפרים מאמר י"ח על ארז"ל (פסחים נ, א) כתיב ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד (זכריה יד, ט) אטו האידנא לאו אחד הוא, א"ר יוחנן לא כעה"ז העה"ב בעה"ז על בשורות טובות הוא אומר ברוך הטוב והמטיב ועל בשורות רעות הוא אומר ברוך דיין האמת אבל לעה"ב כולם יאמרו ברוך הטוב והמטיב, רצה בזה כי מצד שנראין בעה"ז פעולות הפכיות להרע ולהיטב ע"כ מצאו הטועים מקום לטעות בו ולומר ב' רשויות יש, ולדעתם הנפסדת אין ה' אחד כביכול גם שמו אינו אחד כי התחלפות השמות לקחו להם לראיה, אבל לעה"ב לא יהיו רק טובות, הנה אז לא יצאו למינות ויכירו וידעו כי ה' אחד ושמו אחד. ולא יצאו עוד למינות ולא יראו פעולות הפכיות וענין זה ברור ונכון.

ויקח יתרו חותן משה את צפורה אשת משה. ודאי לא בחנם פירש הכתוב שם אשתו ושמות בניו, וזה כי אמר לו יתרו צא בגין אשתך צפורה כי כצפור נודד מקנו כן איש נודד ממקומו, ובא להזכירו צער אשתו כל זמן היותה נודדת מביתה, ואם לא בגינה כי אולי אין האדם מרגיש כל כך בצער אשתו צא בגין בנך גרשם על שם כי גר הייתי בארץ נכריה, ובא להזכיר צער בנים שאינן מסובים על שלחן אביהם כי גרים המה ואמר לו אתה ידעת את נפש הגר כי גר היית גם אתה, ואם לא בגינו צא בגין בנך אליעזר שנקרא על שם כי אלהי אבי בעזרי, ושמו כשם רבו ודומה כאילו אתה מקבל פני השכינה כי שמו בקרבו, ע"כ הזכיר שמותם כי כך שלח אליו יתרו שיעשה בגין אשתו שהיתה כצפור נודדת מקנה ובעבור צער זה שסבלה ראוי לכבדה ולצאת כנגדה, וכן בעבור בנו שהיה גר בארץ נכריה, וכן בעבור שם אליעזר כי בזה דומה כאילו יצא לקראת האלהים, ומ"ש ושם האחד אליעזר וארז"ל (ילקו"ש יתרו רסח) שאמר הקב"ה לעתיד ידרוש אליעזר פרה בת שתים עגלה בת שנתה, יתבאר בע"ה בפר' חקת (יט ב).

ויקח יתרו חותן משה עולה וזבחים לאלוהים. תמהו כל המפרשים על שבכל הקרבנות לא נזכר לא אל ולא אלהים כ"א השם המיוחד וכאן הזכיר לאלהים ואומר אני ליישב זה על דרך שכתבנו למעלה שכל הטובות אשר עשה ה' למשה ולישראל היו בשם אלהים כי הצדיקים מהפכים דין לרחמים, וכל הרעות אשר עשה ה' לפרעה ולמצרים היו בשם המיוחד כי הרשעים מהפכים רחמים לדין, ע"כ זבח יתרו לאלהים על כל הטובה והיה שמח וטוב לב ונתן הודיה לשמו ית' על כל הטובות אשר הטיב עמהם, אבל לא שמח על מפלתן של מצרים שנעשו בשם המיוחד ע"כ לא זבח לשם המיוחד כי בזה הראה מחשבתו שהיה מיצר על אבדן של מצרים, ולכך נקט דוקא לשון ויחד שיש במשמעתו לשון שמחה ולשון חידודין כי על הטובות של ישראל שמח ועל אבדון של מצרים נעשה בשרו חדודין.

ויעמוד העם על משה מן הבקר עד הערב. מכאן שאין דנין בלילה ורז"ל (שבת י, א) אמרו שכל דיין הדן דין אמת לאמיתו אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו נעשה שותף להקב"ה במעשה בראשית שנאמר ויהי ערב ויהי בקר. והדבר צריך ביאור כי כפי הנראה שמראה הערב והבקר שנזכר בב' מקומות אלו אינן דומין זה לזה, כי כאן מתחיל מן הבקר ומסיים בערב ובמעשה בראשית מתחיל מן הערב ומסיים בבוקר, ותשכיל ותדע כי זה העולם בכלל אינו מתקיים כ"א בזמן שיש דין למטה או למעלה כי רצה הקב"ה לברא את העולם במה"ד ואע"פ ששיתף לו גם מדה"ר מ"מ גם מדה"ד במקומה עומדת כי מלך במשפט יעמיד ארץ, ובמדרש (דב"ר ה, ד) א"ר אלעזר במקום שיש דין אין דין ובמקום שאין דין יש דין כיצד יש דין למטה אין דין למעלה אין דין למטה יש דין למעלה, ועל סדר זה העולם נכון שאין שעה פנויה בלא דין כי ידוע שמדה"ד שלמעלה שולטת בלילה דווקא אע"פ שהקב"ה פוסק הדין ביום היינו כשאין דין למטה ביום אז הקב"ה דן גם ביום בין התחתונים על החמס שביניהם אבל אם יש דין למטה ביום מ"מ יש גם דין למעלה בין שרי מעלה, וא"כ זמן דין שלמעלה מערב עד בקר וזמן דין שלמטה מבקר עד ערב, ומטעם זה הדיין שותף להקב"ה במעשה בראשית וחלק כחלק יעמידו יסודות של כל העולמות העומדים על הדין כי מלכו של עולם במשפט יעמיד ארץ ושמים מן הערב עד הבקר ומלכי רבנן במשפט יעמיד ארץ מן הבוקר עד הערב ודברים אלו עתיקים ונכונים והוא דבר יקר.

מן הבוקר עד הערב. פירש"י וכי אפשר לומר כן אלא לומר לך כו' אפילו שעה אחת מעלה עליו הכתוב כאילו עסק בתורה כל היום, וא"כ מהו זה שאמר יתרו וכל העם נצב עליך מן בקר עד ערב הרי באמת לא היה דן מבקר עד ערב אלא שמעלה עליו הכתוב כאילו היה דן כו' וכאילו נעשה שותף במעשה הבקר והערב הידועים בהוראת ה"א הידיעה רמז למעשה בראשית. ועוד קשה שהפסוק אומר ויעמוד העם על משה. ויתרו אמר וכל העם נצב עליך למה הזכיר נצב במקום עמידה. וכאן הקדים לשון עמידה אל העם ויתרו הקדים העם אל לשון נצב.

ונ"ל שלשון עמידה. שייך בעומדים לפני הדיינים קודם גמר דין כמ"ש (דברים יט, יז) ועמדו ב' האנשים אשר להם הריב. ולשון נצב שייך אחר גמר דין שדרכם לעשות מריבה עם הדיין כמ"ש (דברים א, יב) טרחכם ומשאכם וריבכם. כי לשון נצים ונצבים. מורה על דברי ריבות ודתן ואבירם יוכיחו וכמ"ש (ישעיה ג, יג) נצב ה' לריב ועומד לדין עמים, ובכ"מ שהזכיר את ישראל בלשון העם היא שם כנוי לרשעים כמו שפירש"י בפסוק ויהי העם כמתאוננים אין העם אלא רשעים כו' (במדבר יא, א) וכן כאן ארז"ל שבזמן שבעלי דינין עומדים לפניך יהיו בעיניך כרשעים (משנה אבות פ"א מ"ח) לכך נאמר כאן על תחילת הדין ויעמוד העם כי יכול להיות שאינן רשעים, אך שהעמידה לדין גרמה להם שיהיו דומין כרשעים לכך הקדים לשון עמידה להעם. אבל יתרו מדבר באותן דברי ריבות שעשו עם משה אחר גמר דין שאם היו מקבלים עליהם היו כצדיקים ולפי שקראו תגר על הדיין ע"כ קראם רשעים גם אחר גמר דין, לכך נאמר וכל העם נצב עליך כי מצד היותם רשעים ע"כ נצבו לריב כי כל איש טוב מקבל עליו הדין ואינו עושה מריבה עם הדיין ע"כ הקדים העם לנצב.

ולהנחה זו לא שאל יתרו אל משה על אריכות זמן הדין כל היום, שהרי באמת לא היה דן כל היום כ"א זמן דיינים דהיינו ו' שעות אך שאלו על מה שראה שאחר גמר דין נצבו לריב עמו מן הבקר עד הערב כל היום קראו תגר עליו וחשב יתרו אולי משה עשה להם איזו דבר אשר בעבורו הם מריבים עמו וכ"ש וירא חותן משה את כל אשר הוא עושה לעם ראה והתבונן כה וכה בכל שאר הדברים אם יוכל למצוא איזו דבר אשר הוא עושה לעם שלא כהוגן ויחפש ולא מצא ולפיכך שאלו ויאמר מה הדבר הזה אשר אתה עושה לעם, כי רצה לידע אם הוא עושה לעם איזו דבר זולת המשפט ואחר שלא ענהו משה הבין מזה שודאי אינו עושה להם מאומה ואז חשב יתרו ודאי עבור המשפט הם מריבים עמו וכל היוצא חייב בדינו נצב לריב עמו ע"כ שאלו מדוע אתה יושב לבדך, כי אילו היה עמך דיינים רבים אז לא היה המתחייב יודע מי מחייבו ועל מי יצעק ומאחר שאתה יושב לבדך בסבה זו כל העם דהיינו הפחותים נצבים עליך לריב מבקר עד ערב.

פסוק טו[עריכה]

טו) ויאמר משה לחותנו כי יבא אלי העם לדרוש אלהים. כי הרוצה לידע מאיזו טעם דנתוני אף אם יהיו ק' דיינים יושבים אצלי בדין לעולם לא יבא כ"א אלי לדרוש אלהים ר"ל משפטי ה' ואין לי מקום להפטר מצעקתם, וא"ת א"כ היה לך לחשוך מן הדין לגמרי ולמנות אחרים ותכל תלונתם מעליך ע"ז אמר כי יהיה להם דבר בא אלי באו אלי לא נאמר אלא שקאי על אותו דבר כי הדבר בא אלי בנבואה והכל ביד ה' עלי השכיל וכל דבר נעלם שאין עדים בדבר בא אלי עד שיש בי כח לשפוט בין איש ובין רעהו ר"ל בדברים שביניהם שאין עדים בדבר ע"כ אין נכון לי להשמט מן הדינין, ואולי שע"ז אמר והדבר אשר יקשה מכם תקריבון אלי ושמעתיו (דברים א, יז) דהיינו במקום שאין עדים בדבר תקריבון אלי ושמעתיו מפי הגבורה, ואמר לו יתרו אעפ"כ לא טוב הדבר אשר אתה עושה ולא אמר כאן לעם כמ"ש למעלה לפי שאמר לו שלא טוב אתה עושה גם לך גם לעם כי נבל תבול גם אתה גם העם כי כבד ממך הדבר וצריך אתה להקל תלונתם מעליך.

ד"א כי יהיה להם דבר בא אלי. אחד מהם כי התובע בא אלי לבדו כדי לסדר טענותיו בפני ואני איני שומע לדבריו אלא ושפטתי בין איש ובין רעהו כשיהיו שניהם לפני דווקא

פסוק כא[עריכה]

ואתה תחזה מכל העם אנשי חיל וגו'. לפי שארז"ל (נדרים לח, א) אין הקב"ה משרה שכינתו כ"א על גבור, חכם, עשיר, ועניו, וכולם ממשה, ע"כ הזכיר כאן כל ד' תוארים אלו כי הדיין צריך לכולם לכך נאמר ואתה תחזה ברוח הקודש שעליך כי ממנו יוקח להאציל על הזקנים יושבי על מדין, וצריכין המה שיתדמו אליך בכל התוארים שבך כי המאציל והמאוצל צריך שיהיה דמיון ויחס אחד ביניהם וכל המעלות שבך צריכין להיות גם בדיינים. אנשי חיל, המה גבורי כח אשר ככחם אז כן עתה לשבר זרועות רמות האומרים ידינו רמה כי כל דיין תש כח מסתמא הוא עובר בלא תגור ממנו. יראי אלהים, המה הענוים כי ענוה מביאה לידי יראה שנאמר (משלי כב, ד) עקב ענוה יראת ה'. לכך נאמר ידרך ענוים במשפט. כי ע"י הענוה יבא לידי יראה וכל הגס לבו בהוראה שוטה רשע וגס רוח. אנשי אמת, המה החכמים היודעים להבחין בין אמת לשקר כדי לדון דין אמת לאמתו כי מי פתי יסור להבחין בין אמת לשקר בלי ספק לא ידע ולא יבין בחשיכה יתהלך. שונאי בצע, אלו העשירים אשר יש להם כל ובצע לא לקחו וכל דיין עני יש לחוש פן יקח שוחד להטות דין.

ועל ד' כתות אלו, אמר המשורר (תהלים פב, א) מזמור לאסף אלהים נצב בעדת אל בקרב אלהים ישפוט, כי הקב"ה נצב להיות שופט את שופטי ישראל על העול הנעשה בקרבם זה"ש בקרב אלקים דהיינו הדיינים אותם ישפוט לדבר עמהם משפטים. ואמר עד מתי תשפטו עול ופני רשעים תשאו סלה. כנגד העדר היראה כי בזמן שאין הדיין ירא אלהים וגס רוח אז הוא נושא פני הרשע ביתר שאת כדי שיכבדו וינשאו גם הרשע, מצד רום לבבו של הדיין המבקש התנשאות. שפטו דל ויתום עני ורש הצדיקו. הורה שלא היו עשירים והיו לוקחין שוחד ע"כ לעולם לא יצא שום דל ויתום צדיק בריבו כי לא היה לו מה ליתן לדיין לשחדו, אח"כ אמר פלטו דל ואביון מיד רשעים הצילו. כי היו ממנים דיינים חלשים אשר אין בידם לפלט ולהציל עני מיד חזק ממנו, אח"כ אמר לא ידעו ולא יבינו בחשיכה יתהלכו. כי היו ממנים דיין דלא גמיר ולא סביר נעדרי החכמה ע"כ לא ידעו בין ימין לשמאל ולא יבינו בין אמת לשקר ע"כ ימוטו כל מוסדי ארץ. כי על הדינין העולם עומד ונתקלקל היסוד נופל גם הבנין שעליו, אני אמרתי אלהים אתם, כי הדן דין אמת לאמתו כאילו נעשה שותף להקב"ה להיות כאלהים, אכן כאדם תמותון, כי גם הוא גרם קלקול העולם כמותכם, קומה אלהים שפטה הארץ, כי בזמן שאין דין למטה יש דין למעלה כי המשפט לאלהים הוא, וכל מה שהדיין מוציא מיד זה שלא כדין הקב"ה מחזירו ומנחילו משלו זה"ש כי אתה תנחל בכל הגוים. עליך מוטל להנחילם על כן המשפט לאלהים הוא.

פסוק כג[עריכה]

אם את הדבר הזה תעשה וצוך אלהים. ודאי משה לא יעשה דבר זה עד אחר שיצוה לו ה' וצריך הוא להמלך בגבורה תחילה וא"כ היה לו להפך הסדר ולומר וצוך אלהים קודם אם את הדבר הזה תעשה ונראה שקאי על מ"ש והזהרת אתהם את החוקים ואת התורות וגו', ואח"כ ואתה תחזה מכל העם וגו'. כי צריך אתה ללמדם תחילה משפטי ה' כי לאו כל כמיניה למנות דיין דלא גמיר ולא סביר, וע"ז אמר אם את הדבר הזה תעשה ללמדם תחילה חקי האלהים ותורותיו אז וצוך אלהים יכול להיות שיסכים הקב"ה על ידך אבל קודם זה ודאי לא יסכים.

ומ"ש וכל העם הזה על מקומו יבא בשלום. נראה שחסר כאן תיבת איש כי הל"ל איש על מקומו וגו' ופירושו שכל איש פרטי ישב בשלום תחת גפנו ותאנתו כשיש דין למטה ושלום על ישראל ומדלא קאמר איש ש"מ שמדבר במקום כללי המיוחד לכל העם בכלל כאחד ואין זה כ"א א"י כמ"ש (דברים טז, כ) צדק צדק תרדוף למען תחיה וירשת את הארץ. פירש"י כדאי הוא מנוי הדיינים הכשרים להחיות את ישראל ולהושיבן על אדמתם לכך לא נאמר כאן ישב בשלום אלא יבא בשלום לומר שבזכות מנוי דיינים כשרים יבא כל העם הזה על מקומו המיוחד לכל העם והוא אדמת ישראל, לשם יבא כל העם בשלום שמה שהרי עדיין לא באו שמה והורה שהחמס מקלקל הארץ ודור המבול יוכיח וגלו בעבור העדר המשפט שנאמר (ישעיה א, כג) יתום לא ישפוטו וגו' ולעתיד ציון במשפט תפדה (שם א.כז) ואמר על משה ויכלת עמוד כאן וגם כל העם על מקומו יבא בשלום. הוציא את משה מן הכלל כי כבר נגזר עליו בפסוק עתה תראה את אשר אעשה לפרעה וגו' (שמות ו, א) שמשה לא יבא שמה על כל פנים.


מתוך: כלי יקר על שמות יט (עריכה)

פסוק ב[עריכה]

ויסעו מרפידים ויבאו מדבר סיני ויחנו במדבר ויחן שם ישראל נגד ההר. ראה כמה כפלים נכתבו כאן ומה היה המקרא חסר אם היה אומר ויסעו מרפידים ויחנו במדבר סיני נגד ההר, ולמה אמר תחילה ויחנו ואח"כ ויחן, תחילה אמר מדבר סיני ואח"כ אמר סתם במדבר, ותחילה קרא להר בשם סיני ואח"כ קראו סתם הר ונראה שכל זה ראיה שלא היו ישראל ראוין לקבלת התורה עד אשר יהיה שלום ביניהם בעלי אסופות נתנו מרועה אחד (קהלת יב, יא) והתורה כל נתיבותיה שלום, כי מתוך פירוד הלבבות זה אוסר וזה מתיר ונמצא התורה כשתי תורות, זה"ש בחדש השלישי וגו' ביום הזה באו מדבר סיני. הורה שחודש זה שמזלו תאומים המורה על הדיבוק והאהבה שיחדיו יהיו תמים כתאומים זה לזה ואז יהיה שלום רב לאוהבי התורה, ויש בזה רמז ג"כ לב' הלוחות שהיו כתאומים יחדיו חמשה מול חמשה.

ואח"כ אמר ויסעו מרפידים. היינו מן המקום אשר היו שם בריב ומחלוקת כי המקום ההוא נקרא מסה ומריבה ורפידים אותיות פרידים כמו כשב כבש על שם הפירוד שהיה ביניהם ורז"ל (סנהדרין קו, א) דרשוהו מלשון רף ידים, כי זה תלוי בזה כי ע"י הפירוד שהיה ביניהם רפו ידיהם מן התורה ועכשיו נסעו מרפידים מן המקום ההוא ר"ל הסיעו עצמם מן הפירוד ויבואו מדבר סיני. כי מקום זה גרם להם שהיו באגודה אחת כי בקשת הכבוד והשררה סבה לכל ריב ולכל נגע וע"י שראו שהר סיני הנמוך שבהרים הוא ההר חמד אלהים לשבתו, אז ראו שהקב"ה בוחר בענוים ועי"ז בחרו במדת ההכנעה וזהו סבת השלום לכך הוא מזכירם בלשון רבים ויבואו מדבר סיני ויחנו במדבר, להורות שמצד המדבר עדיין היו חלוקים בדעתם ולא היו בלב אחד כאיש אחד עדיין, אך בבואם נגד ההר והוגד להם כי על הר זה ירד ה' אז ויחן ישראל היו בלב אחד כאיש אחד, אבל מתחילה קודם שבאו להר הזה בין בבואם אל תוך המדבר בין בחנייתם במדבר עדיין לא סרו ממחלוקתם עד שבאו נגד ההר כאמור, לפי ששמו מורה על ההפך דהיינו שנאה כארז"ל (שבת פט, ב) סיני שמשם ירדה שנאה לאומות כו' לכך אמר ויחן שם ישראל נגד ההר כי מהות ההר גרם השלום ולא שמו.

פסוק ד[עריכה]

ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי. הזכיר כאן ג' מדריגות זו למעלה מזו מתחילה אמר ואשא אתכם על כנפי נשרים וזהו כאשר ישא האומן את היונק, ואז הקב"ה במדריגת האב וישראל במדריגת הבן ואח"כ אמר ואביא אתכם אלי משמע שתהיו שוים לי ונהיה כב' אחים שוים במדריגתם, ואח"כ אמר ואתם תהיו לי ממלכת כביכול מלכים לי כמ"ש (שמואל ב כג, ג) צדיק מושל יראת ה' וזה מבואר על דרך מדרש חזית הביאו הרמב"ן פר' חיי שרה (כד א) וז"ל שאל רשב"י את רבי אלעזר בר יוסי אפשר ששמעת מאביך מהו בעטרה שעטרה לו אמו (שיר ג, יא) א"ל מלה"ד למלך שהיה לו בת יחידה והיה מחבבה ביותר ומתחילה קראה בתי, לא זז מחבבה עד שקראה אחותי, לא זז מחבבה עד שקראה אמי, כך הקב"ה מחבב את ישראל וקרא אותם בתי שנאמר (תהלים מה, יא) שמעי בת וראי לא זז מחבבן עד שקראם אחותי שנאמר (שיר ה, ב) פתחי לי אחותי רעיתי. לא זז מחבבן עד שקראן אמי שנאמר (ישעיה נא, ד) הקשיבו אלי עמי ולאמי לאמי כתיב.

וכפי הנראה שמדרש זה לא אמר סדר המדריגות, כי מתחילה בת, ואח"כ הוסיף לחבבה וקראה אחותי, והוספה זו גרעון היא כי בלי ספק שיותר האדם מחבב את בתו מאחותו ובלי ספק שמדרש זה מדבר במדריגות הממשלה שיש לזה על זה כי האב מושל על הבת וכן האם אבל אח ואחות שוין המה כך מתחילה קרא הקב"ה לישראל בת מצד אהבתו לישראל ואך לו ית' המלוכה למשול על ישראל כממשלת האב על בתו וזה היה בימי אברהם כי פסוק שמעי בת וראי נדרש על אברהם (בר"ר לט, א) וזו היא המדריגה האמורה כאן ראשונה ואשא אתכם על כנפי נשרים ונשיאה זו היא כאשר ישא האומן את היונק. ואח"כ העלה אותם הקב"ה למדריגה גדולה מזו לקרא אותם אחותי, לומר שהם שוים אליו ית' והשוה הקב"ה כבודו ומוראו ית' לכבודם וכארז"ל שהצדיקים דומים כאילו נעשו שותפים למקום ברוך הוא וזה היה בימי יצחק שאמר לו הקב"ה גור בארץ הזאת ואהיה עמך (בראשית כו, ג) היינו בשוה לך כי נתוסף לו זכותו על זכות אברהם אביו ע"כ לא נאמר לשון ואהיה עמך לאברהם כמו ליצחק וזו היא המדריגה השניה האמורה כאן ואביא אתכם אלי, כי זה דומה למאמר ואהיה עמך, ואח"כ כשבא יעקב חבל נחלתו חוט המשולש העלה אותו ה' למדריגה גדולה מזו לקרא אותו אם כמו שהאם מושלת על הבת כך צדיק מושל ביראת ה' כמו שדרז"ל (מו"ק טז, ב) וז"ש ביעקב כי שרית עם אלהים ואנשים ותוכל. אע"פ שגם ליעקב נאמר (בראשית לא, ג) ואהיה עמך. מ"מ אח"כ הועלה למדריגה שלישית כשישר אל אל ויוכל וז"ש (מגילה יח, א) הקב"ה קראו ליעקב אל ר"ל מושל עליו כביכול, וזהו שנאמר כאן ואתם תהיו לי ממלכת מלכים לי כביכול אני גוזר גזירה והצדיק מבטלה וזכו למעלה זו מצד היותם בני ישראל כמו שמתחיל הענין כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל וגו'.

ונוכל לפרש פסוק ואתם תהיו לי ממלכת כהנים. מלכים על הכהנים כי ע"י קבלת התורה יש ללומדיה יתרון על הכהנים כי אפילו ממזר ת"ח קודם לכ"ג עם הארץ (הוריות יג, א) וי"א אתם ראיתם את אשר עשיתי למצרים היינו המכות כי בזמן שבאו המכות מן הארץ דם כינים וכיוצא בהם אז ואשא אתכם על כנפי נשרים, שלא תנזקו בהם כאילו הגבהתי אתכם מן הארץ, ואח"כ כשבאו המכות מן השמים אש וברד אז ואביא אתכם אלי, להגביה אתכם למעלה מן המערכה. וי"א שהגביה אותם למעלה מן המלאכים שנקראו בעלי כנפים ועל זה אמר ואשא אתכם על כנפי נשרים ר"ל נשאתי אתכם במעלה שהיא למעלה מן כנפי נשרים.

פסוק ט[עריכה]

ויגד משה את דברי העם אל ה'. פסוק זה כולו מיותר כי כבר נאמר וישב משה את דברי העם אל ה' ורש"י פירש שהגיד להקב"ה איך אמרו ישראל רצוננו לראות מלכנו, ודבר זה אינו מפורש במקרא. ואולי קשה לרש"י שתיבות אל ה' נראין מיותרים כי היה לו לומר ויגד משה את דברי העם אליו שהרי עם ה' הוא מדבר אלא לפי שזה תשובה על מה שאמר לו הקב"ה בעבור ישמע העם בדברי עמך וגם בך יאמינו לעולם. והם אמרו נשמע אל ה' ולא אל משה ז"ש ויגד משה את דברי העם ומה הם דבריהם ע"ז אמר אל ה' כי אמרו אל ה' נשמע ולא אליך, ועדיין לא פירש במקרא היכן שמע משה מהם שאמרו זה, ועו"ק למה נאמר למעלה וישב משה וכאן נאמר ויגד משה.

אלא כך פירושו, לפי שנאמר ויבא משה ויקרא לזקני העם וגו' ויענו כל העם כל אשר דבר ה' נעשה והלא עדיין לא אמרו להם הזקנים כלום ואיך ענו תיכף, אלא ודאי שמיד כאשר ראו שמשה דבר דבריו אל הזקנים אז מיד הבינו שכל הדברים יהיו דרך סרסרות שהקב"ה ידבר למשה ומשה לזקנים וזקנים לישראל, מיד קפצו ישראל לענות למשה והורו בזה שאין להם חפץ בסרסרות של הזקנים, ובאמרם כל אשר דבר ה' נעשה הורו שאינן חפצים גם בסרסרות של משה, ואמרו שנעשה כל אשר ידבר ה' אלינו ולא מה שתדבר אתה אלינו וטעמם ונימוקם עמם כי רצונם לראות מלכם, כי היה להם לומר סתם כן נעשה אלא שאמרו כל אשר דבר ה' למעט דברי משה, גם רמזו באמרם כל אשר דבר ה' נעשה. והקב"ה דבר ועתה אם שמוע תשמעו בקולי. ש"מ שרצה ה' שהמה ישמעו קול ה' מדבר עמהם ולא ע"י סרסרות. ואמר לו הקב"ה אלה הדברים אשר תדבר אל בני ישראל אתה בעצמך לא ע"י שום סרסרות ומשה הלך והגיד אל הזקנים תחילה והיה חרה לישראל היטב על שידבר עמהם ה' ע"י ב' סרסורים ע"כ אמרו כל אשר דבר ה' נעשה לשמוע בקול ה' ממש. לפיכך בפעם ראשון לא השיב משה אל ה' כ"א הדבר אשר עיקר השליחות תלוי בו והוא מ"ש נעשה כל דברי ה' ושייך בזה לשון וישב ועדיין לא אמר משה אל ה' כלום ממה שהבין מהם שרצונם לראות מלכם, כי חשב משה ודאי אלהים הבין דרכם ומחשבתם ויעשה כרצונם וכשחזר ואמר לו הקב"ה הנה אנכי בא אליך בעב הענן וגו' וגם בך יאמינו לעולם אז הבין שעדיין הקב"ה רוצה לדבר עמהם על ידי סרסרות, אז ויגד משה את דברי העם אל ה' הגיד לו מה שאמרו כל אשר דבר ה' נעשה ושייך בזה לשון הגדה ולא לשון תשובה כי דבר זה אינו תשובה על עיקר השליחות אלא הגדת דברים בעלמא את כל אשר קרהו עמהם. ואמר לו הקב"ה א"כ איפא זאת עשה, לך אל העם וקדשתם היום ומחר כי לראיית פני מלכם הם צריכין להיות קדושים כי קדוש אני וביום השלישי ירד ה' לעיני כל העם, ואז יראו פני מלכם ובאמת שהתחיל לדבר עמהם בעצמו שהרי ב' דברות ראשונות מפי הגבורה שמעו עד שהיו יראים מן האש והקולות אז חזרו ממשאלותם ואמרו דבר אתה עמנו ונשמעה.

ומ"ש הנה אנכי בא אליך בעב הענן. לפי שלעולם אין האדם יכול להשתמש בב' חושים בשוה כאחד לראות ולשמוע כאחד, ע"כ אמר הקב"ה אם אראה להם בגלוי יתנו לבם ודעתם על הראיה לראות מלכם ולא יתנו לבם על השמיעה לפיכך אבא בעב הענן עד שלא יכלו לראות כדי לחזק חוש השמע זה שאמר בעבור ישמע העם

פסוק טז[עריכה]

ויהי קולות וברקים. מקצת מפרשי התורה רצו ליתן טעם על מה זה היו קולות אלו וקול השופר, וכל אחד עושה רמזים על דרך הדרש כפי שכלו והקרוב אלי להוסיף דמיון בזה מאחר שאנו רואין שהקולות וברקים הם הפכים אל קול השופר כי קולות של רעם היוצאים מתוך הענן הוא קלא דפסק מהרה, והברק יצא חצו כרגע נראה וכרגע ספו תמו, אבל קול השופר היה הולך וחזק. ע"כ קרוב לומר שרמז זה הוא לשני כתות המקבלים התורה זקני ת"ח וזקני עם הארץ כי אלו מוסיפין חכמה ואלו מטפשין והולכים. כך שופר זה שהיה מן אילו של יצחק ומתיחס אחר הצדיק קולו הולך וחזק כי זקני ת"ח מוסיפין חכמה תמיד, אבל הענן הגס והעב המתיחס אחר זקני עם הארץ בעלי חומר הנה קולם וניצוץ אורם אינו כי אם לפי שעה. ומלת שופר דרשו (ויק"ר כט, ו) מלשון שפרו מעשיכם וזה מסכים לדברינו, ורמז ג"כ לזכותו של יצחק שהולך וחזק ונשמע קולו בכל דור ודור הולך וחזק.

ורמז עוד למ"ש (בפרקי ר"א לא) אילו של יצחק לא היה בו דבר לבטלה קרנו של שמאל הוא שתקע בו בהר סיני, קרנו של ימין יתקע בו לעתיד שנאמר (ישעיה כז, יג) והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול. וטעם לגדלו כי בעה"ז אין קול התורה נשמע בארצנו כי אם ביעודי שכר העולם הזה כעושר וכבוד שבשמאלה, ושכר הרוחני לא רצתה התורה לפרש לנעדרי ההשגה כי בעוד היות האדם מסובך בחומר אין בו כח להבין מהות השכר הרוחני, אבל לעתיד מלאה הארץ דעה ואז ישמיע ה' לגאולי ה' השכר הרוחני ואורך ימים בימינה בעולם שכולו ארוך וזהו קול נוסף וחזק על קולו של מתן תורה ע"כ נאמר ויהי קול השופר הולך וחזק מאד.

פסוק יז[עריכה]

ויוצא משה את העם לקראת האלהים. משמע דשכינתא קדמא ואזלא לקראתם וכן פירש"י, מסכים למה שמסיק בילקוט בירמיה (לשיב.) בפסוק מי זה ערב לגשת אמר רבה בר רב הונא זו מעלה יתירה לישראל מבגרים דאילו בישראל כתיב (ירמיה לא, לב) והייתי להם לאלהים ואח"כ והמה יהיו לי לעם. ואילו בגרים כתיב (ירמיה ל, כא) מי הוא זה ערב את לבו לגשת אלי ואח"כ והייתם לי לעם ואנכי אהיה לכם לאלהים. ורש"י פירש כחתן היוצא לקראת כלה כו' כי מי מחזר אחר מי בעל האבידה מחזר אחר אבידתו, כך הקב"ה מחזר אחר ישראל אשר היו כצאן אובדות בגוים וכמ"ש (הושע ט, י) כענבים במדבר מצאתי אבותיכם וגו'.

ויתיצבו בתחתית ההר. מכאן למדו רז"ל (שבת פח, א) שכפה עליהם ההר כגיגית לומר שאם לא תקבלו התורה שם תהא קבורתכם ורב אחא בר יעקב אמר מכאן מודעא רבא לאורייתא שיכולין ישראל לומר אנוסים היינו. אין הפירוש שרצה ה' לאנסם כדי שיהיה להם פתחון פה דא"כ כשחזר על כל האומות ולא רצו לקבל התורה למה לא הכריחם, ועוד הרי כבר קבלו ישראל מרצון טוב ואמרו כל אשר דבר ה' נעשה, ועוד בימי יחזקאל כשרצו לפרוק מעליהם עול מלכות שמים ואמרו נהיה ככל הגוים, והשיב להם ה' כי בחימה שפוכה אמלוך עליכם. (יחזקאל כ, לב-לג) ואילו היו אנוסים בקבלת התורה איך היה יכול להכריחם. אלא ודאי שלטובתם כפה עליהם ההר לומר ראו שכל זמן שאין אתם מקבלים התורה הרי אתם חשובים כמתים גם בחייכם ובמותכם אין לכם שום השארות אלא שמה תהא קבורתכם ומתים בל יחיו רפאים בל יקומו, וע"י התורה יהיו חייכם חיים בזה ובבא. ורב אחא בר יעקב אמר אע"פ שלא רצה לאנסם על קבלת התורה מ"מ נמשך נזק מזה אל הדורות הבאים שיטעו לומר אנוסים היינו, וזה היה טענתם בימי יחזקאל, ובימי אחשורוש קבלו מה שכבר קיימו ר"ל קבלו עליהם שלא לטעון עוד טענת אונס כי טענה בטעות היא.

וי"ל עוד שם תהא קבורתכם, שלא תזכו להכנס לא"י כי הובטחו על נחלת גוים בתנאי אם ישמרו חקיו, ונקט דווקא הקבורה לפי שמתי א"י חיין תחילה ואמר להם אם לא תקבלו התורה אז ודאי אין לכם בתחיית המתים חלק לעה"ב ואז אין חילוק בין קבורת א"י לחו"ל על כן במדבר תמותו ושם תקברו, כי למנ"מ ישאו גם עצמותיכם להקבר שמה אם אין לכם חלק לעה"ב


מתוך: כלי יקר על שמות כ (עריכה)

פסוק א[עריכה]

וידבר אלהים את כל הדברים האלה לאמר. הזכיר דבור ואמירה אחד קשה ואחד רך דהיינו כמ"ש כה תאמר לבית יעקב אלו הנשים תאמר להם בלשון רכה ותגיד לבני ישראל לזכרים דברים קשים כגידין, כי מטעם זה נקראו אלו י' הדברות וכל בריאת העולם נקראו י' מאמרות לפי שכל מעשה בראשית נבראו בצביונם דהיינו באותן צורות שבחרו להם דהיינו אמירה רכה בלא גזירה, אבל מצות ה' כולם גזירת מלך הם כי לא יאמר האדם אי אפשי לאכול חזיר ונפשי קצה בו אלא אפשי והקב"ה גזר עלי דהיינו דבור קשה, אבל מ"מ לנשים חלושי השכל צריך להסביר בלשון רכה להודיעם תועלת המצות כי כל בעל שכל מקבל עליו גזירות הקב"ה וחלושי השכל צריכין הסברה כדי שיהיו בצביונם ואפילו בבריאת שמים וארץ כתיב (תהלים לגו) בדבר ה' שמים נעשו וגו'. לפי שהם בעלי שכל ע"כ היו מקבלים עליהם גזירת הש"י אפילו שלא בצביונם, אבל בתחתונים נאמר (שם ח–ט) יראו מה' כל הארץ, כי הוא אמר ויהי. ר"ל הרי אמר להם אמירה רכה ובצביונם נבראו, אך בעליונים מצינו גערה שנאמר (בראשית א.ו) יהי רקיע כי תחת גערה במבין, וכן משה אמר (דברים לב.א) האזינו השמים ואדברה ותשמע הארץ אמרי פי. ואתי שפיר לשון דבור ואמירה הן אם בסתם שמים וארץ הוא מדבר הן אם מדבר כלפי האנשים אשר גובה וגובה להם כגבוה שמים וכלפי עמי הארץ. 2 והיו דברות אלו עשרה, להורות כי עליהם העולם עומד שנברא בעשרה מאמרות כדי לגלות הוויות עשר ספירות בלי מה, ועוד כדי להפרע מן הרשעים כו' כי אומרים לרשע רע, היה לך ליתן לב שלא בחנם נברא העולם בעשרה מאמרות, אלא לפי שקיומו תלוי בי' הדברות הכוללים כל התורה כמו שפירש"י סוף פרשת משפטים (כדיב) ואם כן בעברך עליהם אתה מאבד עולם מלא ובסבה זו ראוי להפרע מהם כו'.

פסוק ב[עריכה]

אנכי ה' אלהיך וגו'. יש מחלוקת בין המפרשים כי י"א שרק אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, וראייתם ממה שב' דברות אלו נאמרו בלשון מדבר בעדו ושאר הדברות בלשון נסתר, וי"א ששמענו מפי הקב"ה כל י' הדברות ומה שאמרו (שמות כטז) דבר אתה עמנו ונשמעה זהו לאחר ששמעו י' הדברות, ולפי זה הדבר צריך ביאור למה נאמרו דוקא שני דברות אלו בלשון מדבר בעדו. ולפי פשוטו אימא מילתא דשווייה לתרוויהו כי מדרך העולם שאחר שהאדם רואה פני המלך ומכירו ויודעו מאז הוא מקבלו למלך ואחר שקבל עליו עול מלכותו ראוי לקבל מצותיו הן מה שיצוה לו על ידי שליח הן מה שיצוה לו בעצמו אע"פ שפני המלך לא ראה בשעת הציווי, אבל אם עדיין פני המלך לא ראה מעולם והוא מסופק בקבלתו איך ישמע לשלוחו כי אם אין משלח אין שליח, כך הוצרך הקב"ה לדבר תחילה בנוכח אנכי ה' אלהיך להכניס בברית קבלת אלהותו כי עין בעין יראו את ה' קדושיו ואחר קבלת אלהותו ראוי לשמוע גם אל שלוחו אשר יבא בשמו. ואך לפי שאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים ולא נאמר אשר בראתיך ואשר ברא שמים וארץ מן הטעם שיתבאר בסמוך. יצא מזה משפט מעוקל לטועים לאמר את"ל שכן הוא שזה ה' אשר הוציאנו מארץ מצרים שמא יש אלוה אחר אשר בראנו ואשר ברא שמים וארץ ומאי חזית לשמוע בקול זה אלהים אלהינו אשר הוציאנו ממצרים שמא יש אלהים אחר אשר בראנו ובקולו אשמע. ע"כ אמר מיד לא יהיה לך אלהים אחרים על פני להורות שאין זולתו שום אלוה וא"כ אין אתה רשאי לשמוע לשום שליח כ"א לזה השלוח מאתי. 2 ולפיכך הוצרך הקב"ה לצוות ב' דברות אלו בנוכח, כדי לחזק בלבם קבלת עול מלכות שמים ואח"ז נתחייבו ממילא לשמוע גם אל שלוחו המדבר בלשון נסתר אבל לא היה יכול לצוות ב' דברות אלו ע"י שליח שהרי עדיין לא קבלו עליהם את המשלח לאלוה ואם אין משלח אין שליח ותירוץ זה מסכים לשני הדיעות כי לדעת האומרים אנכי ולא יהיה מפי הגבורה שמענום אתי שפיר כדי להודיעם מי הוא המשלח אשר ראוי לשמוע בקול שלוחו, ולדעת האומרים שכל הדברות שמעו מפי הגבורה הנה בב' דברות ראשונות דבר אתם ה' פנים אל פנים בנוכח כדי שיכירו מי הוא מלכם, ואחר זה חייבים לשמוע בקולו אף אם אינן רואין תמונה זולתי קול אף על פי שגם בראשונות לא ראו שום תמונה מ"מ הדבור בנוכח מורה על הדבור פנים אל פנים כמ"ש (דברים ה.ד) פנים בפנים דבר ה' עמכם וגו', אבל שאר הדברות דבר בלשון נסתר להודיע כי הוא אל מסתתר ואעפ"כ חייבים לשמוע בקולו אחר קבלת עול מלכותו פנים בפנים 3 דבר אחר, לפי שכל מצות אלו הם חובת הגוף ואינן תלוין בארץ וישראל חייבים בהם בין בארץ בין בחו"ל בין בזמן שבהמ"ק קיים בין בזמן שאינו קיים, חוץ מן שני מצות אלו אנכי ולא יהיה לך אינן מתקיימים כי אם בזמן שישראל יושבים על אדמתם ויאר ה' פניו אליהם ומדבר עמהם בנוכח כי אינן בהסתרת פנים, אבל בזמן שגלו הבנים מעל שלחן אביהם אז אנכי ה' אלהיך אינו מקויים כי כבר ארז"ל (כתובות קי;) שהדר בח"ל דומה כאלו אין לו אלוה כו' ולא יהיה לך אלהים אחרים אינו מקויים לפי שנאמר בתוכחה (דברים כחסד) ועבדתם שם אלהים אחרים. פירש"י מתוך שאתה מעלה מס לכומרי ע"ז מעלה עליו הכתוב כאילו עבדם, ע"כ דיבר הקב"ה ב' מצות אילו דוקא בנוכח כי בזמן שישראל בהצלחתם נאמר (ויקרא כו.ט) ופניתי אליכם. ואז הקב"ה מדבר עמהם פנים אל פנים ובזמן ההוא מתקיימים ב' דברות אלו לכך נאמר על פני אבל שאר הדברות מתקיימים אף בזמן שישראל בהסתרת פנים ע"כ הם נאמרים בלשון נסתר, וז"ש (מכות כד.) אנכי ולא יהיה לך מפי הגבורה שמענום, הזכירו דווקא כנוי לשון גבורה כלפי הש"י כי זה נאמר על הזמן שישראל בשלותם ובזמן ההוא מוסיפין כח בגבורה של מעלה אבל בזמן שהם בהסתרת פנים הם מתישין כחו כביכול כמו שארז"ל (ילקוש"מ האזינו תתקמה) שהצדיקים מוסיפין כח בגבורה של מעלה שנאמר (במדבר יד.יז) ועתה יגדל נא כח ה'. והרשעים מתישין כחו שנאמר צור ילדך תשי. וכל זה נאמר מצד המקבלים כי באמת אין שנוי למעלה כמ"ש (מלאכי ג.ו) אני ה' לא שניתי. אך תשות כח זה הוא בזמן שעונותיו לכדו את הרשע ודינו חרוץ להפסיק שפע הצנורות ממנו, נראה כאלו יש חלילה תשות כח למעלה אשר מנעה מלהטיב עמו אבל הצדיקים גורמים השפעת הצינורות ועל ידם נראית גבורה שלמעלה. 4 ומה שנאמר אשר הוצאתיך מארץ מצרים, ולא נאמר אשר בראתי שמים וארץ לפי שהרוצה לשקר ירחיק עדיו שהרי דבר זה לא ראו ע"כ הזכיר להם הדבר אשר ראו בעיניהם וכן תמצא בספר הזוהר, ואשר בראתיך לא נאמר לפי שאמרו רז"ל (עירובין יג:) נוח לו לאדם שלא נברא משנברא ולא בא כאן להזכיר כ"א הטובות אשר הטיב להם כי בעבורם הם חייבים לעובדו

פסוק ג[עריכה]

לא יהיה לך אלהים אחרים על פני. לפי שאמר אנכי ה' ושם המיוחד הוא לשון הויה לומר שהוא ית' תמיד בהוייתו הן בעבר הן בהוה הן בעתיד בכל הזמנים הוא היה הוה ויהיה בהווייה אחת, הוצרך לומר כאן לא יהיה לך כי אלו אינן בהוייתן והם משתנים, כי מצינו לרז"ל (פסחים כג) לשון יהיה מורה על בהווייתן יהיו על כן אמר כאן לא יהיה לך לומר שלא יהיו בהווייתן אלא הם משתנים ונעשו אחרים, הן מצד שכל עוד שהיא מזקנת היא מפסדת צורתה ובעיר צלמם תבזה, (תהלים עג.כ) הן מצד שמשתנים מן כסף לזהב ולעץ ולאבן, הן מצד שהם אחרים לעובדיהם צועקים אליהם ואינן נענין, על כן אמר לא יהיה לך והמופת על זה שהרי הם אלהים אחרים. ואמר על פני כבר אמרנו למעלה לומר דווקא בזמן שפני נשואות אליך אז לא יהיה לך אלהים אחרים אבל אם יגרום החטא שתהיו בהסתרת פנים אז בהכרח תעבוד אלהים אחרים, כמו שיעד משה בתוכחה (דברים כח.סד) ועבדת שם אלהים אחרים שפירושו מתוך שאתה מעלה מס לכומרי ע"ז מעלה הכתוב כאילו עבדם. 2 ד"א לפי שנראה להם ה' בהרבה פנים, על הים כגבור מלחמה ועל הר סיני כזקן יושב בישיבה, ושמא תאמר מאחר שנראתי בכמה פנים שהרבה רשויות יש ע"כ אמר על פני לשון רבים במשמע לומר שכל אותן הפנים הכל אחד המה 3 ד"א פני לשון כעס וחימה, שאם יאמרו כדרך שאמרו בימי יחזקאל נהיה כגוים וגו' ורצו לפרוק מעליהם עול מלכות שמים והשיב להם הקב"ה והעולה על רוחכם היו לא תהיה כי ביד חזקה ובחמה שפוכה אמלוך עליכם (יחזקאל כלב–לג) לכך נאמר על פני כי באפי ובחמתי אמלוך עליכם אם תרצו לפרוק עול מלכותי מעליכם.

פסוק ד[עריכה]

ואמר לא תעשה לך פסל וכל תמונה אשר בשמים וגו'. אע"פ שיש כמה מיני עבודה זרה שאין להם תמונה לא בשמים ולא בארץ מכל מקום נקט דוקא אלו לפי שאילו היו עובדים לדברים שאין לעולם בהם צורך היה הקב"ה מאבדם אבל עכשיו שהם עובדים גם לדברים שיש לעולם בהם צורך כחמה ולבנה ודוגמתם וכי מפני השוטים שקלקלו יאבד עולמו ואילו היה מאבד אותן שאין לעולם בהם צורך כל שכן דפקר טפי העובד לדברים שיש לעולם בהם צורך כי יאמר מאחר שאלו נאבדו ואלו נתקימו ודאי יש בהם ממש, על כן נקט דווקא אלו שבשמים ובארץ שלאבדם אי אפשר ואם לא יעבדו לאלו אין לחוש לשאר ע"ז כי בנקל לאבדם כמוץ אשר תדפנו רוח 2 ה) כי אנכי ה' אלהיך אל קנא. אין הפירוש כסתם לשון קנאה שהרי אין גבור מתקנא כי אם בגבור כמותו אלא קנא הוא כפירש"י מקנא ליפרע כו' וזהו שביאר ענין הקנאה ואמר פוקד עון אבות על בנים וטעם על שלשים ועל רבעים. אמרו המפרשים כי אותן הדורות יכול החוטא לראות בחייו ועיניו יראו כיחודם ונ"ל שזהו טעם ועושה חסד לאלפים כי הצדיקים קרוין חיים גם במיתתם ואם כן גם במותו יראה שכרו ופעולתו לפניו בראותו ילדיו מצליחים בחסד אלהים עולם ועד. וטעם שהבנים נתפסים בעון אבותם, אם הם קטנים הרי הם כענף מן האילן ועובר ירך אמו ואביו הוא. ואם הם גדולים ואוחזים מעשה ידי אבותם בידיהם הרי עדיין הם דבוקים באבותם מצד המעשים והרי הם כענף הדבוק באילן ע"כ דין שיקחו כפלים ככל חטאתם כי בעונם ובעון אבותם ימקו, אבל אם אינן אוחזים מעשה ידי אבותם בידיהם הרי המה כענף הנכרת מן האילן לגמרי ואין להם שום אחיזה ודביקה עם אבותם. 3 ומה שנקט כאן לשון פקידה וכאן לשון עשיה. כבר בארנו למעלה פר' וירא בפסוק וה' פקד את שרה ההבדל שבין פקידה לעשיה שיש יותר ממשות בעשיה מבפקידה ולעולם מדה טובה מרובה לכך אמר בעונש לשון פקידה דהיינו רק זכירה בעלמא אבל במדה טובה אמר ועושה חסד עשייה ממש בפועל כי אל פועל ישועות הוא ומפי עליון לא תצא הרעות בפועל, ובמדה רעה אמר על בנים ולא אמר לבנים כי על בנים היינו בזמן שאוחזים מעשה אבותיהם בידיהם ונוסף על עון בנים יזכר גם עון אבותם להם אבל במדה טובה אמר לאלפים ולא אמר על אלפים לומר שאפילו בזמן שאין לבנים זכות עצמם מ"מ הם אוכלים בזכות אבותם והבטחה זו היא שעמדה לנו בכל דור ודור שאפילו דור שכולו חייב אוכל בזכות אבותיו

פסוק ו[עריכה]

ומ"ש לאלפים ובסוף פר' ואתחנן כתיב, שומר הברית והחסד לאוהביו ולשומרי מצותיו לאלף דור נ"ל שהכל חשבון אחד כי הפלגת הטובה כפלים פי שנים הרמוז בברית ובחסד שהוא לאלף דור, היינו הך שמירת החסד לבד בלא ברית לאלפים. ובגמרא (סוטה לא.) תרצו הא מאהבה הא מיראה.

פסוק ז[עריכה]

לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. ארז"ל (שבועות לט) שכל העולם נזדעזע בשעה שאמר הקב"ה לא תשא וגו' וטעמו של דבר לפי שנאמר (הושע ד.ב–ג) אלה וכחש ורצוח וגנוב על זאת תאבל הארץ ומן פסוק זה למדו רז"ל (שם לט.) שבכל העבירות נפרעים ממנו ובשבועת שוא נפרעים ממנו ומכל העולם, וא"כ בדין נזדעזע כל העולם בשעה שאמר לא תשא כי כולם נוגעים בדבר העונש, וטעמו של דבר מבואר בלשון לא תשא שהוא לשון הגבהה כי דבר זה דומה לנושא האילן ומגביהו שודאי כל הענפים מזדעזעים עם האילן כך הנשבע בשמו ית' יען כי כל הנמצאים תלוין בשמו יתברך והנושא את שמו ית' כאילו נשא והגביה כל הענפים הנשואים עמו ודבוקים בו דהיינו כל נמצאי מעלה ומטה, וא"כ דין הוא שכולם מזדעזעים ושיהיה הפורענות נוגע בכולם ולפיכך נאמר כאן כי לא ינקה ה' לשון כי, הוא כמו נתינת טעם וכאילו הוא מילתא דפסיקא שא"א לנקותו כי לא ניתן למחילה כלל, והוא הדבר אשר דברנו בשם ה' כי אין הקב"ה מוחל כי אם בדברים שבינו לבין הבריות אבל לא בדברים שבין אדם לחבירו. ולפיכך זה שנגע בגוף האילן הקדוש וגרם פורענות לכל הענפים דרי מעלה עם דרי מטה איך ימחול לו הקב"ה, והנמצאים שקבלו הפורענות בעבורו איפה הם שיכול לפייסם וכי יוכל לילך מקצה השמים ועד קצהו ומתהום ארעא עד רום רקיע לפייס את כל הנמצאים שבעליונים ובתחתונים שהרי נגע בכולם לכך נאמר כי לא ינקה ה', אין הדבר ביד הקב"ה למחול עון זה כי לא ניתן למחילה כלל. 2 ואין להאריך יותר בחומר השבועה, ובחומר המזכיר שם שמים לבטלה, כי זה ידוע ומפורסם ואורך גלות זה יוכיח כי יספיק עון זה לבד לאורך גלות החל הזה מצד ההרגל המצוי על לשונינו כי שם שמים שגור בפה כל איש מישראל לא יזדעזע ולא יפחד בזכירתו, ועל כל עבירות שבין אדם לחבירו יש דין למטה ובעון פלילי זה לית דין ולית דיין. 3 וכן אמר ישעיה הנביא (מחא–ב) שמעו זאת בית יעקב הנקראים בשם ישראל וממי יהודה יצאו הנשבעים בשם ה' ובאלהי ישראל יזכירו לא באמת ולא בצדקה כי מעיר הקודש נקראו ועל אלהי ישראל נסמכו ה' צבאות שמו. יאמר כי היה להם להיות נזהר בזכירת שמו הגדול ית' כי שמם כשם רבם כי הם בית יעקב שנקרא בשם ישראל כי בו נכלל שם של אל ישר אל וממי יהודה יצאו כי בו נכללו כל אותיות השם המיוחד והרי שם אל ושם המיוחד כלל בהם, ואעפ"כ הם נשבעים בשני שמות אלו בשם ה' ובאלהי ישראל יזכירו לא באמת וגו', כי על ב' שמות אלו נאמר לא תשא את שם ה' אלהיך לשוא. וא"ת שלכך אינן נזהרים בב' שמות הללו לפי שאינן ספונין וחשובים בעיניהם, על זה אמר כי מעיר הקודש נקראו שהרי הם מתיחסים אחר עיר הקודש הנקראת בשם ה' כמ"ש (יחזקאל מח.לה) ושם העיר מיום ה' שמה, ועל אלהי ישראל נסמכו לומר ה' צבאות שמו שהוא ה' על כל צבאות ישראל, וא"כ בכל מקום הם מתיחסים אחר שמו ית' והרי כל השמות ספונין וחשובין בעיניהם ואעפ"כ אינן נזהרין בהם ומזכירין השם לא באמת ולא בצדקה, כנגד ב' פעמים לשוא שהזכיר כאן אחד לשון חנם ואחד לשון שקר. והנה האמת הפך השקר ומ"ש לא בצדקה היינו בחנם כי הנשבע בב"ד כוונתו להצדיק טענותיו ועל זה נאמר (דברים י.כ) ובשמו תשבע, אבל המזכיר השם בחנם אין כוונתו להצדיק טענותיו כי אם להצדיק דברי הבאי שלו וזה נקרא לא בצדקה.

פסוק ח[עריכה]

זכור את יום השבת לקדשו. לפי שהזהיר על קבלת עול מלכותו ית' שלא יהיה לו אלהים אחרים וסמך לו ענין איסור השבועה כי כל זה מענין קדושת שמו ית', סמך להם זכירת יום השבת שבכל ימות השבוע יזכור את יום השבת כי מטעם זה אמרו במכילתא שלא תהיה מונה כדרך ששאר האומות מונין אלא תהא מונה לשם שבת ראשון בשבת, שני בשבת, ועי"ז תזכור את יום השבת, וזכירה זו מועלת לקדש את השי"ת וז"ש לקדשו כי לא אמר קדש את יום השבת כי כבר הוא מקודש ועומד אלא לקדשו שב אל השי"ת שהזכיר למעלה בלא תשא. כי ע"י השבועה הוא מחלל את השם כמ"ש (ויקרא יט.יב) ולא תשבעו בשמי לשקר וחללת את שם ה' אלהיך. ולעומת זה זכירת יום השבת מועלת לך לקדש את השי"ת ע"י שתזכור כי ששת ימים עשה ה' את השמים ואת הארץ בשמו ית' כמ"ש (ישעיה כו.ד) כי ביה ה' צור עולמים. וע"י זכירה זו תדע לנהוג קדושה בשמו ית', בזכרך כי בשמו ית' נבראו כל העולמות וא"כ ודאי כולם תלוין בשמו ית'. 2 ותדע ותשכיל מה שכתבו המקובלים, ששבועה נגזר מן לשון שבעה כמ"ש רבינו בחיי פר' זו ובפר' וירא בפסוק ע"כ קרא למקום באר שבע כי שם נשבעו שניהם (כאלא) וזה כי הש"י ברא כל הנמצאים והגבילם בו' קצוות והשם הגדול ית' הוא השביעי הרוכב על כלם והנשבע הוא נוגע בשביעי דהיינו בשמו ית' והשבת מקדש שביעי ע"כ ראוי שיתקדש הש"י השביעי מן יום השביעי והמשכילים יבינו ענין זה כי ברור הוא, וכשם שאין משתמשים בשם מן השמות הקדושים הרמוזים במספר שביעי כך אין להשתמש במלאכה ביום השביעי ע"כ כל שביעי קודש לה' הן בימים הן בשמיטה הן ביובל. 3 זכור את יום השבת לקדשו. ראה ראינו ליתן טוב טעם ודעת על השינויים שנמצאו בדברות ראשונות ואחרונות א', בראשונות כתיב זכור את יום השבת ובאחרונות כתיב שמור את יום השבת. ב', בראשונות לא כתיב כאשר צוך ה' אלהיך ובאחרונות כתיב בשבת ובכבוד אב ואם כאשר צוך ה' אלהיך, ג', בראשונות נתן טעם לשמירת השבת כי ששת ימים עשה ה' וגו' ובאחרונות נתן טעם אחר וזכרת כי עבד היית וגו'. ד', בראשונות לא הזכיר בשבת שור וחמור ובאחרונות אמר ושורך וחמורך וכל בהמתך. ה', בראשונות כתיב למען יאריכון ימיך ובאחרונות הוסיף למען ייטב לך. ו', בראשונות כתיב לא תחמוד ובאחרונות הוסיף לא תתאוה. ז', בראשונות לא הזכיר שדהו ובאחרונות הוסיף שדהו. ח', בראשונות הקדים בית רעך לאשת רעך ובאחרונות הקדים אשת רעך לבית רעך. ט', בראשונות כתיב עד שקר ובאחרונות אמר עד שוא. י', בראשונות לא תנאף לא תגנוב כולם בלא וי"ו ובאחרונות כולם בוי"ו. 4 בשכבר יצאו מפרשי התורה ללקוט טעמים מפוזרים, ולא מצאו דרך אחד אשר יספיק לכל הספיקות הנזכרים, הלא קרוב לשמוע הצעה אחת קצרה לקוחה מדברי רז"ל (ילקוש"מ ברכה לגתתקנא.) שחזר הקב"ה על כל האומות אם ירצו לקבל התורה ועשו לא רצה לקבלה בעבור לא תרצח, וישמעאל בעבור לא תגנוב, ועמון ומואב בעבור לא תנאף. ש"מ ששמעו תחילה כל האומות כל עשרת הדברות וכאשר אמרה כל אומה לא חפצתי לקחתה מאז מסרה לישראל ועל כן נמצאו כל השינויים הללו בין דברות ראשונות לאחרונות, כי הדברות הראשונות נאמרו בלשון אשר השמיע ה' לכל האומות אף על פי שנאמרו בנוכח לישראל כמו שמשמע מן לשון אשר הוצאתיך מארץ מצרים. מ"מ אילו היו האומות רוצים היו מקבלים גם המה עליהם ועל זרעם כל הדברים אשר צוה ה' לישראל, דרך משל יצחק צוה ליעקב שלא יקח אשה מבנות כנען, וירא עשו כי רעות בנות כנען בעיני יצחק אביו וילך עשו אל ישמעאל וגו'. אף על פי שיצחק לא צוה לעשו כלום, מ"מ אחר שראה כי דעת אביו אינה נוחה מן בנות כנען רצה גם הוא למלאות רצון אביו למצוא חן בעיניו כך כל האומות כששמעו כל הדברות אשר צוה ה' לישראל וראו כי רצה ה' במצות אלו מן הדין היה שיקבלו גם המה לשמור ולעשות ככל אשר צוה ה' לישראל, ועל כן אמר הקב"ה דברות הראשונות באותו ענין שלא ימצאו האומות שום פתחון פה לטעון ולערער עליהם בשום צד ועל כן נאמרו דברות ראשונות בקולי קולות והיה הקול הולך מסוף העולם ועד סופו כדי שישמעו כל האומות ויקבלו מהם כל דבר הנאות לכולם בשוה, ולפי שמאנו לקבלם מחמת אותן מצות פרטיות שהם כנגדם כמו לא תרצח לא תנאף על כן אמר אחר כך דברות שניות בחשאי לישראל לבד. 5 ובזה יתורצו כל השינויים הללו, בראשונות אמר זכור את יום השבת. לא רצה לומר שמור את יום השבת כדי שלא ליתן פתחון פה לאומות לומר איך הוא מצוה אותנו על השמירה מכל מלאכה הלא כבר נאמר לבני נח יום ולילה לא ישבותו (בראשית ח.כב) ורז"ל (סנהדרין נח:) למדו מכאן גוי ששבת חייב מיתה, על כן נאמר זכור את יום השבת. לומר כי אפילו מי שאינו בשמירה לפחות ישנו בזכירה כי כל האומות חייבים לזכור את יום השבת כדי לקבוע בלבם אמונת חידוש העולם אשר יתן עדות ה' נאמנה על מציאת השי"ת כי בכלל שבע מצות של בני נח הוא שלא יעבדו ע"ז, ואף על פי שהאומות לא יוכלו לקבל ציווי לא תעשה כל מלאכה מ"מ יכולים הם לקבל עליהם מצות הזכירה אשר גם המה חייבים בה להיות חידוש העולם לנגד עיניהם לזכרון. ומטעם זה הוצרך ליתן טעם בדברות ראשונות כי ששת ימים עשה ה' וגו' כי זה טעם לזכור חידוש העולם ואילו היה נותן טעם וזכרת כי עבד היית וגו' היו אומרים האומות אנחנו לא היינו עבדים במצרים על כן אין אנו צריכין לקבל השבת לפיכך נתן להם טעם כי ששת ימים עשה ה' וגו'. כי טעם זה מספיק לשניהם לישראל ולאומות ואל תשיבני ממה שנאמר אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך מארץ מצרים שמא יאמרו האומות אותנו לא הוציא ממצרים ועל כן אין אנו חייבים לקבלו לאלהות, תשובה לדבר אין הפירוש שבעבור אותה הוצאה חייבים לקבלו שהרי בלאו הכי חייבים לקבלו מצד כי הוא ברא שמים וארץ וכל אשר בהם ומה שתלה הדבר בהוצאה זו לומר שאפילו הוצאה זו לבד תספיק לשעבד אותך לי וזהו שפירש"י כדאי היא ההוצאה שתהיו משועבדים לי, מדקאמר כדאי היא ההוצאה ש"מ שאין זה עיקר הטעם. 6 אבל דברות שניות שנאמרו לישראל לבד נאמרו בלשון שמור. כי המה חייבים בזכירה ובשמירה מכל מלאכה על כן נתן הטעם וזכרת כי עבד היית וגו', כי זהו טעם על השביתה ממלאכה 7 ויש אומרים, כי הנעלם מן זכר כשתכתוב זיי"ן כ"ף רי"ש סוף תיבות נפש והנעלם מן שמר כשתכתוב שי"ן מ"ם ר"יש סוף תיבות נשם רמז לתוספת נשמה שיש לכל איש מישראל ביום השבת ולפי דרכינו רמז לנשמה יתירה דווקא באותו ציווי הבא לישראל לבד אבל האומות אין בהם כי אם הנפש לבד בסוד רוח נפש נשמה כידוע ליודעי מדע ע"כ בא הרמז מלת נפש בתיבת זכור המשותף לשניהם 8 באחרונות נאמר כאשר צוך ה' אלהיך. בשבת, ובכיבוד אב ואם. כי במרה נצטוו ישראל עליהם אבל לא האומות ואילו היה אומר כן בדברות הראשונות היה נותן פתחון פה לאומות לומר למה לא צוה גם לנו על שני מצות אלו קודם מתן תורה ויאמרו כאשר התחיל לצוות לישראל ולא לנו גם עתה אין רצונינו לקבל ועם מי שהתחיל יגמור 9 בראשונות לא אמר למען ייטב לך. כי הראב"ע פירש למען ייטב לך זהו לעולם הבא שכולו טוב, ולמען יאריכון ימיך בעה"ז, על כן לא רצה הקב"ה ליעד בדברות הראשונות לאומות העולם כי אם שכר העה"ז אשר עין בעין יראה שכרו אתו ופעולתו לפניו, אבל אם היה מיעד להם שכר העה"ב אשר עין לא ראתה ודאי לא ישמעו כי יאמרו הרוצה לשקר ירחיק עדיו ויאמרו מדהא ליתא גם הא ליתא ויהיו מסופקים גם בשכר של העולם הזה אבל דברות אחרונות שנאמרו לישראל לבד יעד שכר העה"ב כי המה מאמינים בני מאמינים ואינן מהרהרין אחרי ה' ומאמינים בכל יעודיו בין בזה בין בבא. 10 בדברות ראשונות לא הזכיר ושורך וחמורך כי הוא בכלל בהמתך, אבל בדברות אחרונות נאמר שורך וחמורך לדרוש מהם גזירה שוה שור שור לחסימה חמור חמור לפריקה (בבא קמא נד:) כי כבר קבלו ישראל כל הדברות ומצות פריקה וחסימה שנאמרו אחר מתן תורה, אבל האומות קודם ששמעו עשרת הדברות רצה הקדוש ברוך הוא לנסותם תחילה אם יקבלו עליהם דברות אלו ואם היו מקבלים עליהם הדברות היה מצוה להם אח"כ גם שאר המצות וחסימה ופריקה גם כן, וע"כ לא היה לו לכתוב כאן ושורך וחמורך לג"ש כי עדיין כל המצות בספק אם יקבלום אבל ישראל אמרו כל אשר דבר ה' נעשה ונשמע היינו מה שיצוה לנו עוד

פסוק ט[עריכה]

ואמר ששת ימים תעבוד ועשית כל מלאכתך. פסוק זה כולו מיותר, ועוד שהתחיל בעבודה וסיים במלאכה, ועוד שלשון עבודה צריך ביאור כי אין עבד כ"א בצירוף אדון והעובד לעצמו מי אדון לו ובחבורינו עוללות אפרים מאמר רס"ט פרשנו שתעבוד בעבודת הש"י הוא מדבר, ואמר שכל ו' ימים תעבוד עבודת השם תחילה ואח"כ תעשה גם כל מלאכתך כי טובה תורה שעמה מלאכה, אבל יום השביעי כולו לה' אלהיך לא תעשה בו כל מלאכה שלך אבל עבודת הש"י תעבוד גם בשבת. ואמר ששת ולא אמר ששה להורות שלא ששה ימים שלמים תעשה מלאכתך שהרי צריך להוסיף מחול על הקודש וששת כמו שלשת ימים שפירושו שלוש של ימים. 2 ומה שנאמר בדברות ראשונות, כי ששת ימים עשה ה' וגו' ובשניות כתיב (דברים ה.טו) וזכרת כי עבד היית וגו'. הכל טעם אחד הוא לדעת המפרשים האומרים שטעם לכל מכות של מצרים היתה כדי לפרסם אמונת חידוש העולם כמ"ש מהרי"א ז"ל וכן כתבנו למעלה פר' וארא, כי מתוך אותן הניסים יאמינו גם בחדוש העולם א"כ ב' טעמים אלו הכל אחד ובסמוך יתבאר זה בדרך אחר ועוד דברו המפרשים בהיתר ספק זה לשכנו תדרשנו ומצאת.

פסוק יב[עריכה]

כבד את אביך ואת אמך. במצוה זו חתם חמשה דברות ראשונות המדברים בכבוד המקום ברוך הוא כי מטעם זה נאמר בכולם ה' אלהיך ולא הזכיר השם בכל ה' דברות אחרונות המדברים בדברים שבין אדם לחבירו, ומצות כבוד אב ואם אע"פ שהוא בין אדם לחבירו מ"מ מצוה זו נוגעת גם בכבוד המקום ברוך הוא לפי שג' שותפין באדם הקב"ה ואביו ואמו, ואם תכבד אב ואם בעבור שמהם נוצר החומר והגוף הכלה והבלה ק"ו בן בנו של ק"ו שתכבד את אביך שבשמים אשר נתן בך הנשמה החלק המעולה הקיים לנצח ובמס' קידושין (ל;) ת"ר ג' שותפים באדם כו' ומסיק שם בזמן שאדם מכבד את אביו ואמו מעלה אני עליכם כאילו דרתי ביניכם וכבדוני וקשה דירה מאן דכר שמיה ומהיכן למדו לומר כאילו דרתי ביניכם, ודאי למדו זה ממה שמצינו שבכל ה' דברות אחרונות לא נזכר השם לפי שמדברים בדברים שבין אדם לחבירו וא"כ למה הזכיר ה' אלהיך אצל כיבוד אב ואם, אלא שעשה הקב"ה דירה לשמו הגדול ית' אצל אב ואם לומר שהמכבד אב ואם כאילו דרתי ביניכם וכבדוני. וע"כ שכרו אריכות ימים כי הדבקות בה' מקור חיים נותן חיים ארוכים אל האדם, ואם הוא מכבד אב ואם בעבור שמהם נוצר החומר אם כן גם הנשמה חלק אלוה ממעל תתן כבוד לאביה שבשמים ועל ידי הדבקות שיש לה עמו תזכה לאריכות ימים כמ"ש (דברים ד.ד) ואתם הדבקים בה' אלהיכם חיים כלכם היום.

פסוק יג[עריכה]

ומה שנאמר בדברות אחרונות לא תרצח ולא תנאף. וי"ו מוסיף על ענין ראשון לאסור לישראל אפילו ניאוף ביד להוציא זרע לבטלה כי ניאוף זה יש בו צד רציחה והיינו דם זרעיותיו וכדמסיק במס' (נדה יג:) אמר רבי אלעזר מאי דכתיב (ישעיה אטו) ידיכם דמים מלאו. אלו המנאפים ביד וכן דרשו על זה פסוק שוחטי הילדים בנחלים (שם נז.ה) אע"פ שדרשו (שם יג.) שאל תקרי שוחטי אלא סוחטי מ"מ קרי ביה נמי שוחטי ממש שהרי נאמר ידיכם דמים מלאו. וזו אזהרה לישראל דוקא כי קדושים המה מימות אבותיהם ויוכלו לעמוד בזה, אבל דברות ראשונות שנאמרו גם לאומות לא רצה להחמיר עליהם כל כך כי אולי לא יוכלו לעמוד בזה. 2 ולא תגנוב. רמז בו"ו העיטוף שלא זו ניאוף של א"א אלא אפילו ניאוף עם הפנויה אסור כי הוא נקרא מים גנובים כמ"ש (משלי טיז) מים גנובים ימתקו ופסוק זה מדבר בניאוף פנויה. 3 ולא תענה ברעך עד שוא. וי"ו מוסיף על ענין ראשון לומר שלא זו גניבת נפשות או ממון שאסור אלא אפילו גניבת דעת אסור שלא ירבה אליו בתקרובת מנחה ויודע בו שאינו מקבל וכיוצא בזה וזה בכלל דבור שוא ובטל ובחנם והוא בכלל לא תענה ברעך עד שוא 4 לא תרצח לא תנאף וגו'. אחר שהשלים ה' דברות שבין אדם למקום ברוך הוא הזכיר כנגדם ה' דברות שבין אדם לחבירו כדרך שנזכרו במכילתא איך היו מקבילים זה לעומת זה והדמיונות ההם כי מה שאמרו לא תרצח כנגד אנכי, כי כל מי ששופך דמים כאילו ממעט הצלם והדמות שנאמר (בראשית טו) שופך דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלהים עשה את האדם. ואין צורך לטעם זה כי אם לאומר הרגני נא הרוג ומוחל לו ההריגה ואעפ"כ דמו ישפך כי לא ניתן למחילה בעבור שיש בו חלק אלוה ממעל וחלק גבוה מי יתיר וזהו הטעם גם בהורג עצמו. 5 וענין הצלם והדמות הוא, שבכל המראות דרכו ית' להתראות בדמיון צלם האדם אע"פ שבלי ספק אין שם צלם ודמות כביכול כמ"ש (ישעיה מכה) ואל מי תדמיוני ואשוה יאמר קדוש. וכתיב מה דמות תערכו לו, (שם מ.יח) מ"מ כשהוא מתראה אז הוא מראה דמות אדם לבריות ובעבור חשיבתו של האדם הוא מתראה בדמיון זה כמ"ש (יחזקאל א.כו) ועל הכסא דמות כמראה אדם, הנך רואה שבאמת לא היה שם מראה אדם אלא דמות כמראה אדם וכן נראה על הים כגבור ועל הר סיני כזקן, ולפיכך ראוי לנהוג כבוד באותו דמות והרוצח ממעט הדמות כי הוא גורם שאין הקב"ה ירצה עוד להתראות בדמיון זה מאחר שהוא בזוי על הבריות והרואה הנרצח הוא דוגמת כי קללת אלהים תלוי ואין להאריך עוד מזה. 6 ולי נראה לומר לכך בא דבור לא תרצח, כנגד אנכי, לפי שיעקב ועשו עשו חלוקה ביניהם כי יעקב בחר לו יה לחלקו וה' מנת חלקו ועשו בחר לו אומנות על חרבך תחיה וע"כ כפר בעיקר כדמסיק (בב"ב טז:) שכפר בעיקר מדכתיב למה זה לי וכתיב זה אלי וגו' ולפיכך בא ציווי אנכי לבית יעקב, וכנגד זה הזהירם שלא יאחזו באומנות עשו כי אומנות זה הביאו לידי כפירה ומטעם לא תרצח לא קבלו בני עשו התורה כי הרציחה מביאו לידי כפירה באנכי ה' אלהיך וא"כ בטלה כל התורה כ"א אין מצוה אין מקום לשום ציווי וע"כ לא רצה לקבל אפילו שאר הדברות כי ענין הרציחה סותר הכל, כי הרוצח חושב שהוא עושה רצון מזל מאדים בכח השר של מעלה ובזה הוא מכחיש אלהותו ית' ואלו דברים עתיקים. 7 לא יהיה לך אלהים אחרים, כנגדו לא תנאף. כמ"ש בעובדי ע"ז האשה המנאפת וגו' (יחזקאל טזלב) וכן רבים. ול"נ לומר שהניאוף גורם גם לעבוד ע"ז ומעשה בעל פעור בשיטים יוכיח וכמ"ש בחיתון ז' אומות כי יסיר את בנך מאחרי (דברים ז.א) כי אין לך דבר המביא לידי ע"ז כמו פיתוי אשה זרה אשר בחלק שפתיה תדיחנו מעל ה' ודבר זה ידוע ומפורסם והמפורסמות א"צ ראיה. 8 לא תשא כנגד לא תגנוב. כי הגונב סופו לישבע לשקר שנאמר (ויקרא יטיא–יב) לא תגנובו וגו' ולא תשבעו וגו' כי זה גורר את זה ולכך נאמר (זכריה ה.ד) ובאה אל בית הגנב ואל בית הנשבע בשמי לשקר וכלתו וגו'. השוה ב' עבירות אלו לפי שאחת גוררת חבירתה וענינם אחד כי הגונב עושה עין של מעלה כאילו אינו רואה כביכול וכן זה הנשבע לשקר כדי לאמת שקרו בפני הבריות עושה ג"כ עין של מעלה כאילו אינו רואה כביכול, ולפיכך מאן דעביד הא נפיל בהא אף אם נשבע באיזה דבר אחר שאינו מענין גניבה כך נ"ל נוסף על מה שנזכר במכילתא. 9 זכור את יום השבת, כנגדו לא תענה. כי כל מחלל שבת מעיד שלא ברא הקב"ה עולמו בו' ימים ונח בז' ול"נ לפי שנאמר בשבת ממצוא חפצך ודבר דבר (ישעיה נח.יג) וארז"ל (שבת קיג:) שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול, וטעמו של דבר הוא לפי שכל פעולות האדם הוא בכלי המעשה שלו אבל פעולת הקב"ה הוא בדבור לבד כי בדבר ה' שמים נעשו, והוא אמר ויהי, (תהלים לג.ו–ט) ולפי זה כשהאדם שובת בשבת ואינו עושה מלאכה בכלי המעשה שלו אין שביתה זו דומה לשביתת הקב"ה כי הקב"ה שבת אפילו מדיבור פיו והאדם אינו שובת כ"א מפעולת כלי המעשה ע"כ נאמר ודבר דבר שלא יהא דבורך של שבת כדבורך של חול לזכור שביתת הקב"ה אשר שבת מן הדבור וממנו תראה וכן תעשה שלא לדבר בשבת מחפצך כי אם מחפצי שמים וע"י שיזכור את יום השבת שהוא מחוייב לקדש מוצא שפתיו שלא לדבר בדברי חול אז לפחות בשאר ימות השבוע אע"פ שכלי שנשתמש בו קודש בשבת ישתמש בו חול בימי השבוע מ"מ לפחות יקדש דברי שפתיו שלא להוציא שקר מפיו ולענות סרה בחבירו. 10 בראשונות אמר עד שקר, ובאחרונות הוסיף עד שוא. פירש הרמב"ן שלא יעיד אפילו על דבר שלא יתחייב בו כלום כגון שיעיד אמר פלוני ליתן לזה מנה ולא קנו מידו זה נקרא שוא ודבר בטל וזה הרחקה יתירה, וציווי זה לא יתכן כי אם לישראל כי שארית ישראל לא יעשו עולה ולא ידברו כזב אף על פי שאותו דבר כזב אינו מזיק לחבירו כלום ואולי לא היו האומות יכולין לעמוד בהרחקה יתירה זו על כן נאמר בראשונות עד שקר ומה שנאמר עד לשון יחיד נ"ל שלא יעיד בו אפילו יחידי כי אף על פי שעד אחד אינו מחייבו ממון מ"מ קם הוא לשבועה אבל כשמעיד על דבר שוא ובטל אינו קם אפילו לשבועה.

פסוק יד[עריכה]

ולא תחמוד וי"ו מוסיף על ענין ראשון כי כל גונב דעת הבריות דרכו להחניף לו מצד שחומד את של חבירו ומצפה לקבל ממנו איזו הנאה בעבור זה ואם לא יחמוד למה יחניף לו בחנם, וכל אלו הרחקות יתירות שאין האומות היו יכולים לעמוד בהם ע"כ לא רצה ה' להחמיר עליהם כל כך וכולי האי ואולי ישמעו, וכאשר לא רצו האומות לקבל עליהם כלום אפילו הקלות חזר ואמרם לישראל עם כל החומרות הללו כי ידע בהם שחומרם זך ונקי ויכולין לעמוד בהם ובזה הותרו כל הספיקות והשינויים 2 באחרונות אמר לא תתאוה, במקום לא תחמוד. תדע שהראב"ע כתב שהחמדה תאמר גם כן על גזלת דבר הנחמד כמ"ש (מיכה בב) וחמדו שדות וגזלו. וכתיב (יהושע ז.כא) ואחמדם ואקחם. והסכים הרמב"ם על ידו לומר שאינו עובר בלא תחמוד עד שיקח החפץ אשר חמד אבל התאוה אינה אלא בלב בלבד, והשתדל הראב"ע לבאר שיש כח בהרגל האדם לעמוד על אזהרת החמדה והתאוה אפילו בלב וזה כשירגיל אדם עצמו במדת ההסתפקות במה שיש לו, ולפי דבריו אתי שפיר מה שנאמר לא תתאוה דווקא בדברות אחרונות השייכים לישראל לבד כי המה הורגלו במדת ההסתפקות בעוני מצרים והיה בידם לקבל ציווי זה לקיימו, אבל האומות שלא הורגלו במדת ההסתפקות איך יקבלו מצות לא תתאוה כי דבר זה אין ביד האדם לקיימו כי אין לבו מסור בידו אלא הרשעים הם ברשות לבם על כן לא הזכיר כי אם החמדה של גזילה. ומזה הטעם לא הזכיר בדברות ראשונות שדהו כי סתם קרקע אינה נגזלת ותמיד ברשות מרא קיימא אבל בענין התאוה שבלב הזכיר גם שדהו. 3 ומה שהזהיר באחרונות לשון חמדה באשת רעך ולשון תאוה בממונו, הכל לרבותא כי בממונו אסר אפילו התאוה שבלב וכ"ש חמדה של גזילה אבל באשה ארז"ל (יומא כט.) הרהורי עבירה קשים מעבירה ולפי זה נקט לא תחמוד לרבותא וכ"ש הרהור הלב, וענין חימוד של לקיחה באשה היינו מתוך שהוא חומדה הוא מסבב סבות וגלגולים שבעלה יגרשה והוא יקחה וזהו ודאי אינו רע כל כך כמו ההרהור התמידי. בראשונות הקדים בית לאשה כי חמדת הבית היינו כדי ליקח אותו בגזילה דהיינו לאו שיש בו מעשה. אבל חמדת האשה אין הפירוש שלא יחמוד לגוזלה בעודה תחת חבירו דא"כ היינו לא תנאף אלא שלא יסבב לחבירו לגרשה כדי שיקח אותה הוא וזה אין בו מעשה כל כך לכך אמר דרך לא זו אף זו לומר לא זו חמדת בית והון לגוזלם פשיטא שאסור אלא אפילו חמדת אשת רעהו לקחת אותה אחר שיגרשה גם זה אסור אע"פ שאין בו מעשה כל כך, אבל באחרונות שנקט לא תתאוה לרבותא שבממון אסור אפילו תאוה שבלב ובאשה הזכיר לא תחמוד אין כאן לא זו אף זו כי החמדה והתאוה ב' ענינים ושקולים המה. 4 כבד את אביך וגו', כנגדו לא תחמוד. ומסיק במכילתא שכל החומד לסוף מוליד בן שמקללו ודבר זה מחוסר ביאור כי מה ענין זה לזה, ונראה לפרש לפי שכל חומד אשת רעהו ודאי הוא מהרהר בה בשעת תשמיש ודומה כאילו הבן נולד לו מאשה אחרת אשר חמד והרהר בה ע"כ אינו מכבד את אמו כראוי לפי שאביו היה מהרהר באשה אחרת, וגם את אביו לא יכבד כראוי כי החומד נשים אין כוונתו להוליד כי אם למלאות תאותו ולא נתכוין אל בן זה להולידו ע"כ דומה כאילו אינו בנו וע"כ לא יכבדו גם כן כי הכל הולך אחר הכוונה, וחמדת ממון תלוי ג"כ בכבוד אב ואם כי החומד ממון אחרים אינו מכבדם כראוי מחמת היותו להוט בפולמוס חמדת הממון כי הכיבוד הוא מהונו להאכילם ולהשקותם ולהלבישם, וזה החומד בלי ספק שעינו צרה גם באביו ואמו מלתת להם די מחסורם

פסוק טו[עריכה]

וכל העם רואים את הקולות וגו'. יש לדקדק בענין זה איך ראו את הנשמע, ומהו שאמר אח"כ וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק אחר שכבר נאמר וכל העם רואים וגו' א"כ וירא למה לי, וכן מ"ש דבר אתה עמנו ונשמעה מלת ונשמעה מיותרת. 2 והנה קרוב לשמוע שכל דבור ודבור שיצא מפי הקב"ה, מיד נתגשם אותו דבור והיה בו כ"כ ממשות עד שהיו רואין באויר כל האותיות פורחות וכאילו היה הכל כתוב לפניהם, וראיה לזה ממ"ש (תהלים לגו) בדבר ה' שמים נעשו וגו'. הרי שכל דבור שיוצא מפי הקב"ה בורא בריאה חדשה, וכן לאחר היצירה אמרו (חגיגה יד.) שמכל דבור שיוצא מפי הקב"ה נברא מלאך וכן כל דברות אלו אחר שיצאו מפי הגבורה היה בהם ממשות, ולפיכך ארז"ל (פסחים פז:) שכששבר משה הלוחות היו האותיות פורחות ואם לא היה ממשות באותיות איך היו פורחות, וראיה גדולה מזו שבלוחות אחרונות כתיב (שמות לד.א) וכתבתי על הלוחות את הדברים אשר היו על הלוחות הראשונים, כדברים אשר היו לא נאמר אלא את הדברים אשר היו למד שאותן אותיות שהיו פורחות מן לוחות ראשונות נקבעו בשניות וא"כ ודאי היה ממשות באותן אותיות, ע"כ נאמר וכל העם רואים את הקולות דהיינו קול אלהים המדבר אתם אותן קולות ראו בעיניהם. 3 ותבין ותדע כי חוש הראות יותר דק באדם מן חוש השמע, כי אדם יכול לראות ברחוק הרבה מילין אבל אינו יכול לשמוע כ"כ ברחוק כי חוש השמע אינו שולט כ"כ למרחוק כמו חוש הראות, וישראל היו מפחדים עכ"פ מן קול אלהים כי נורא הוא ע"כ כשראו ישראל שיוכלו לראות את קול דברו ית' אז חשבו אף אם יעמדו ברחוק ולא ישמעו את הקול מדבר אתם מ"מ די להם כשיראו לפניהם תמונת האותיות באויר לכך נאמר וירא העם וינועו ויעמדו מרחוק ר"ל לפי שוירא העם שראו תמונת האותיות לפיכך ויעמדו מרחוק כי אמרו בראייה לחוד סגי לנו אף בלא שמיעה, ואח"כ נתחרטו ישראל ואמרו למה ה' יעמוד ברחוק, הלא טוב לנו להתקרב אל מקום קדשו וכדי להנצל מן פחד הקול אמרו למשה דבר אתה עמנו ונשמעה כי אע"פ שאינו דומה שמיעה לראיה מ"מ די לנו כשנשמעה אף אם לא נראה כל תמונת האותיות ורז"ל אמרו (שבת פח:) כשחזרו ישראל לאחוריהם היו מלאכי השרת מדדין אותן לקרבם לצד שכינה כו', ועל אותו זמן נאמר פסוק דבר אתה עמנו ונשמעה. אע"פ שלא פורש במקרא זה שהיו מדדין אותן מ"מ בא דוד ופרשה ואמר מלכי צבאות ידודון ידודון וגו' (תהלים סח.יג).

פסוק יז[עריכה]

ויאמר משה אל העם אל תיראו. מן השמיעה בקול ה' כי לבעבור נסות אתכם בא האלהים ובעבור תהיה יראתו על פניכם אמר כי טוב לכם לקבל הדברות מתוך הראיה והשמיעה כאחד כי מכל אחד בפני עצמו יצא תכלית מיוחד, כי על השמיעה נתן טעם לבעבור נסות אתכם בא האלהים. ונסות לשון הרמת דגל נס כי רצה ה' להגביה אתכם ביתר שאת על כל העמים ע"כ הוא רוצה שתשמעו בקולו כי לא נשמע כזה בשום אומה שתוכל להתפאר בזה ששמעו קול אלהים וחיו כמ"ש (דברים ה.כג) כי מי כל בשר אשר שמע קול אלהים חיים מדבר מתוך האש כמונו ויחי. ומכאן ראיה בריאה וטובה ששמיעת קול אלהים הוא לישראל הרמת דגל נס על כל אומה ולשון. ועל ראיית האותיות לפניהם באויר נתן טעם ב' ואמר בעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו. כי התורה נקראת יראת ה' טהורה וציור זה רצה ה' שיהיה על פניכם תמיד כדי שלעולם יהיה נראה לכם כאילו התורה כתובה לפניכם כדי שלא תבואו לידי חטא לעולם כי לא תשכח מפיכם ע"י שישארו ציורי רושם אותיות אלו נגד פניכם תמיד וזה פירוש יקר מאוד.

פסוק יט[עריכה]

אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם וגו'. רז"ל אמרו (מכילתא יתרו פר' ה) שנראה הקב"ה לישראל על הים כגבור עושה מלחמה ועל הר סיני כזקן יושב בישיבה והנה הגבור במלחמה מורה על מראה אדומה כמ"ש (ישעיה סג.ב–ג) מדוע אדום ללבושיך וכל בגדיך כדורך בגת, פורה דרכתי לבדי וגו' ויז נצחם על בגדי וגו'. וזקן יושב בישיבה מורה על מראה לבנה לבושיה כתלג חיור ושער רישיה כעמר נקי (דניאל ז.ט) ואם אולי לזכר זה תרצו לעשות צורות לבנות מן כסף וצורות אדומות מן זהב כדי להמשיך עליכם ע"י צורות אלו שפע רצון מסבה ראשונה ית', על כן אמר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. כזקן יושב בישיבה וכבר ראיתם בים דמיון האודם ע"כ אני צריך להזהיר אתכם שלא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב לא תעשו לכם. 2 ואמר אתי, ולכם, כי הצורות לבנות מכסף הוא כדי להיות אתי כי אני ה' מלמדך להועיל ותרצו במראה זו לקרב התלמיד אל המלמד, אבל הצורה האדומה מזהב תעשו לכם שתהיו נצולין מן העושה מלחמה שלא ילחם גם בכם, אך מאחר שאמר מיד מזבח אדמה תעשה לי. נראין הדברים שהוא נקשר עם תחילת הענין כי רצה ה' שיבנו מזבח אדמה ולא מכסף וזהב, כי העושה כן דומה כאילו עשה אלהי כסף וזהב כי אין חפץ לה' בהרבות מהר ומתן כסף וזהב כ"א מזבח אדמה תעשה לי המורה על גדר ההכנעה כי באלה חפצתי נאם ה' וממני יראו וכן יעשו, כי בכ"מ שאתה מוצא גדולתו של הקב"ה שם אתה מוצא ענותנותו (מגילה לא.) ומורה על שמו הגדול ית' אשר חיבר מן אותיות אשר מספרם עולה המועט מכל אותיות אלפ"א בית"א כשתכתוב יו"ד ה"א וי"ו ה"א בדרך שבארנו למעלה (פר' מקץ מא.א) וכן בפרשה זו אחר שגמר עשרת הדברות שיש בהם תיבות כמנין עקב, וכן פירש ריב"ה ועשה כמה פירושים על מלת עקב, ואומר אני שזה רמז למה שנאמר (משלי כב.ד) עקב ענוה יראת ה'. כי כל המתיהר חכמת תורתו מסתלקת ממנו, וההכנעה זה הדבר אשר צוה ה' והיא יסוד לכל התורה ע"כ אמר אתם ראיתם כי מן השמים דברתי עמכם. כי רם ה' ושפל יראה. ואע"פ ששכינתי בשמים מ"מ ממכון שבתי דברתי עמכם וזה מופת שאין חפץ לה' ברמי הקומה לפיכך לא תעשון אתי אלהי כסף וגו'. וזה ציווי על המזבח שלא יעשנו מכסף וזהב כ"א מזבח אדמה תעשה לי המורה על גדר הענוה. 3 ואמר בכל המקום אשר אזכיר את שמי. שהוא מחובר מן אותיות שמספרם המועט כאמור אז אבא אליך אל דכא ושפל אנשים כמוך כדמסיק במס' סוטה (ה) אשכון את דכא ושפל רוח (ישעיה נז.טו) רב הונא ורב חסדא, חד אמר אתי דכא פירש רש"י אני מגביהו עד ששוכן אצלי, וחד אמר אני את דכא, ר"ל אני מרביץ שכינתי אצלו ומסתברא כמ"ד אני את דכא שהרי הקב"ה הניח כל הרים וגבעות והשרה שכינתו על הר סיני עכ"ל וז"ש אבא אליך וברכתיך דהיינו אני את דכא. 4 כב) ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה. הורה בזה שרצה ה' להראות במזבח זה עניני ענוה והחרב ענינו הגאוה כמ"ש (דברים לגכט.) ואשר חרב גאותך. ע"כ הנפת החרב מחללו, וחתם גדר הענוה במאמר ולא תעלה במעלות על מזבחי וגו'. כי העליה במעלות היא ממדריגה למדריגה ויש בעליה זו דרך גאה וגאון ולא יתכן שתהיה בעליה זו דרך גסות במקום זבחי אלהים רוח נשברה. ונתן טעם לדבר אשר לא תגלה ערותך עליו. אע"פ שהמקרא כפשוטו מ"מ יש בו ג"כ רמז שכל דרך גאה וגאון יש בו צד גילוי ערוה כארז"ל (סוטה ד:) כל המתגאה כאילו בא על כל העריות כו', ואמרו עוד שם כל המתגאה לסוף נכשל באשת איש, וטעמו של דבר יתבאר בע"ה בפר' קרח בפסוק וישמע משה ויפול על פניו. וארז"ל (סנהדרין קי.) שחשדוהו באשת איש וזהו לפי שאמרו שכל מעשיו לשם התנשאות שנאמר (במדבר טז.ג) ומדוע תתנשאו על קהל ה' וישמע משה וגו' הבין זה מדבריהם שאמרו כי כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו כי בכ"מ שיש קדושה שם יש גדר ערוה ואם כן מדוע תתנשאו לחלל קדושתם ע"י ערוה לפיכך וישמע משה ושם מבואר כל הענין וטעמו של דבר. ובסמוך פר' משפטים (כא.א) יתבאר שלכך היה מושב הסנהדרין אצל המזבח כדי שיתדמו זה לזה וכל הפוסל במזבח פוסל גם בדיינים ומטעם זה דרשו רז"ל (ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג) פסוק לא תעשון אתי אלהי כסף. על דיינים שאינם הגונים שנתמנו בשביל שהוא תפוס כסף וזהב וכל רוח אין בו על כן מצאנו מקום לבאר כל הפר' על מנוי הדיינים הכשרים.

פסוק כב[עריכה]

ואם מזבח אבנים תעשה לי לא תבנה אתהן גזית כי חרבך הנפת עליה. הורה בזה שרצה ה' להראות במזבח זה עניני ענוה והחרב ענינו הגאוה כמ"ש (דברים לג.כט.) ואשר חרב גאותך. ע"כ הנפת החרב מחללו, וחתם גדר הענוה במאמר ולא תעלה במעלות על מזבחי וגו'. כי העליה במעלות היא ממדריגה למדריגה ויש בעליה זו דרך גאה וגאון ולא יתכן שתהיה בעליה זו דרך גסות במקום זבחי אלהים רוח נשברה. ונתן טעם לדבר אשר לא תגלה ערותך עליו. אע"פ שהמקרא כפשוטו מ"מ יש בו ג"כ רמז שכל דרך גאה וגאון יש בו צד גילוי ערוה כארז"ל (סוטה ד:) כל המתגאה כאילו בא על כל העריות כו', ואמרו עוד שם כל המתגאה לסוף נכשל באשת איש, וטעמו של דבר יתבאר בע"ה בפר' קרח בפסוק וישמע משה ויפול על פניו. וארז"ל (סנהדרין קי.) שחשדוהו באשת איש וזהו לפי שאמרו שכל מעשיו לשם התנשאות שנאמר (במדבר טז.ג) ומדוע תתנשאו על קהל ה' וישמע משה וגו' הבין זה מדבריהם שאמרו כי כל העדה כלם קדושים ומדוע תתנשאו כי בכ"מ שיש קדושה שם יש גדר ערוה ואם כן מדוע תתנשאו לחלל קדושתם ע"י ערוה לפיכך וישמע משה ושם מבואר כל הענין וטעמו של דבר. ובסמוך פר' משפטים (כא.א) יתבאר שלכך היה מושב הסנהדרין אצל המזבח כדי שיתדמו זה לזה וכל הפוסל במזבח פוסל גם בדיינים ומטעם זה דרשו רז"ל (ירושלמי בכורים פ"ג ה"ג) פסוק לא תעשון אתי אלהי כסף. על דיינים שאינם הגונים שנתמנו בשביל שהוא תפוס כסף וזהב וכל רוח אין בו על כן מצאנו מקום לבאר כל הפר' על מנוי הדיינים הכשרים.