משנה כלים ג ה
זרעים · מועד · נשים · נזיקין · קדשים · טהרות
<< | משנה · סדר טהרות · מסכת כלים · פרק ג · משנה ה | >>
הטופל כלי חרס הבריא, רבי מאיר ורבי שמעון מטמאים.
וחכמים אומרים, הטופל את הבריא, טהור.
ואת הרעוע, טמא.
וכן בחידוק הקרויה.
הַטּוֹפֵל כְּלִי חֶרֶס הַבָּרִיא,
- רַבִּי מֵאִיר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן מְטַמְּאִים.
- וַחֲכָמִים אוֹמְרִים:
- הַטּוֹפֵל אֶת הַבָּרִיא, טָהוֹר;
- וְאֶת הָרָעוּעַ, טָמֵא.
- וְכֵן בְּחִדּוּק הַקֵּרוּיָה:
הטופל כלי חרס הבריא -
- רבי מאיר, ורבי שמעון - מטמאין.
- וחכמים אומרין:
- הטופל את הבריא - טהור,
- את הרעוע - טמא.
- וכן בחידוק הקירויה.
הבריא - החזק והשלם.
ואמרו רבי מאיר ורבי שמעון, כי כאשר נטמא זה הכלי בנפול הטומאה באוירו, הנה כל מה שנגע בזה הטפלה מהאוכלים והמשקים יטמא, לפי שזאת הטפלה מכלל הכלי וכאילו היה מעצמו, וזהו עניין אמרו מטמאים.
וחכמים אומרים, אמנם שזה הדין יתחייב לטופל הכלי אשר כבר נסדק, אשר הוא צריך לזאת הטפלה.
וקירויה - שם כלי חרס אשר ישתו בו המים מן הבארות, כמו שעושין אצלנו בכלי הנחושת והברזל.
וחידוק - הוא כמו "הידוק", והוא הסיתום והקישור.
ואמר שזה המחלוקת בעצמו במי שיקשור זה הכלי בעור או בנייר והדומה לו. שדעת רבי מאיר, שאם נטמא הקרוייה יטמא בעבורה זה הקשור גם כן ואפילו הוא שלם. וחכמים אומרים, אם היה קשור בעבור שנסדק אז יהיה הקשור חשוב כעצמה.
והלכה כחכמים:
הטופל את הבריא טהור. יש מפרשים דכיון דטופלו שלא לצורך מתבטל אגב הגללים והוה ליה ככלי גללים דבטיל שם חרס ממנו. ולא יתכן כלל דאדרבה אפכא מסתברא דכלי רעוע שטפלתו מעמידתו ראוי להתבטל אגב הטפילה יותר מן הבריא שעומד בלא טפילה. ונראה לפרש דלענין הנוגע בטפילה אי הוי כנוגע בכלי או לא דאע"ג דאין כלי חרס מטמא מגבו נפקא מינה בכלי טמא אי מטמא אוכלין ומשקין הנוגעים בטפילה או לענין כלי שנטמאו אחוריו במשקין דכלי הבריא הנוגע בטפילה לאו כנוגע בכלי וטהור דאין הטפילה חשובה חיבור אבל רעוע שטפילתו מעמידתו וטפילתו צריכה לו הרי הוא חיבור והרי הוא כנוגע בכלי עצמו וטמא. וכשיטה זו מוכחת הכא שאחרי כן יבלית שטופלים בה ונוגע בטפילו של תנור ומיחם שטפלו כלהו מיירי בנוגע בטפילה:
רעוע. כמו רועע:
חידוק קרויה דלעת יבשה וחלולה מבפנים ודולין בה מים כדתנן בפרק כל הכלים (דף קכה.) האבן שבקרויה:
וחידוק. כמו הידוק וקורא אותה כן לפי שרגילין לסבבה בעיגול של עץ או של ברזל המהודק בה לחוזק שלא תשבר אם תגוף באבן או בעץ ופליגי ר' מאיר ור' שמעון וחכמים כמו בכלי חרס: תניא בתוספתא (פ"ג) כלי חרס שטפלו להיות מבשל בו הרי זה אינו חיבור והיקרין שטפלן להיות זופת בהן הרי אלו חיבור ומודים חכמי' לר"מ ולר"ש במיחם שטפלו עד מקום שהאור שולט בו שהוא חיבור (נ"א הטבילה) הטפילה אין חוצץ עליה. פירוש יקרין הם כלים שמבשלין בהן זפת לזפת הספינות וטפילתן לצורך היא אפילו בבריאים שצריכין הסק גדול וכן מיחם עד מקום שהאור שולט בו אפילו בבריא הויא טפילה חיבור ואין חוצץ בטבילה. סתם מיחם של מתכת ובר טבילה הוא כדמוכח בפרק כירה (דף מא:) אמתני' דהמיחם שפינהו דשייך ביה צירוף: הברוייה כמו הבריאה אינו חיבור דהיינו פלוגתייהו כדתנן במתני' וכן בחידוק קרוייה: הטבילה אין חוצץ היה ראוי לומר חוצץ כאן [דבטבילה] איירי דלא חשיבא הטפילה ככלי עצמו. וצריך לומר כ"כ אינו חוצץ דמתוך שהיא חלקה ביותר אין הטפילה נדבקת בה והמים באים בנתים אי נמי הוי כמיעוטא שאינו מקפיד:
כלי חרס הבריא - שאינו לא רעוע ולא שבור:
מטמאין - אם נטמא הכלי מאוירו, טמאים אוכלים ומשקים שנגעו בטפילה, מפני שהיא חשובה ככלי עצמו:
הטופל את הבריא טהור - דדוקא הכלי רעוע שצריך לאותה טפילה הוא דחשיבה הטפלה ככלי ונטמאו האוכלים הנוגעים בה כשהכלי טמא, אבל טפילת הבריא אינה חשובה ככלי. והלכה כחכמים:
וכן בחידוק קרויה - כשם שנחלקו רבי מאיר ורבי שמעון עם חכמים בטפילת הבריא כך נחלקו בחידוק קרויה, והיא דלעת יבשה וחלולה ששואבין בה מים, ורגילים להדק סביבותיה בעגול של עץ או של ברזל כדי שלא תשבר אם תגוף באבן. דרבי מאיר ורבי שמעון דמטמאין בטפילת הבריא מטמאין אף בזו, ואפילו היתה הקרויה בריאה. וחכמים אומרים אם היתה הקרויה בריאה ואינה צריכה לעוגל זה לא חשיב העוגל כגופה של קרויה, ואם נטמאת הקרויה לא נטמא העוגל:
וכן בחידוק הקרויה. וכן העתיק הר"ב. ולשון הרמב"ם והר"ש חידוק. כמו הידוק. ע"כ. ובס"א גרסי' הידוק:
.אין פירוש למשנה זו
הטופל וכו': מה שפירש ר"ע ז"ל דנפקא מינה לענין אוכלין ומשקין הנוגעים בטפלה הוא פי' הרמב"ם והר"ש ז"ל: ועוד פי' הר"ש ז"ל ונפקא מינה לענין מי שנטמאו אחוריו במשקים דאם הטפלה בכלי הבריא הנוגע בטפלה לאו כנוגע בכלי וטהור דאין הטפלה חשובה חבור אבל רעוע שטפלתו מעמידתו וטפלתו צריכה לו הרי הוא חבור והרי הוא כנוגע בכלי עצמו וטמא וכשיטה זו מוכחת הכא דבתר הכי קתני יבלית שטופלין בה ונוגע בטפילו של תנור ומיחם שטפלו דכולהו מיירי בנוגע בטפלה ע"כ:
ואת הראוע: כמו רעוע:
חידוק: כמו הידוק הר"ש ז"ל וכן בערוך אכן בפי' הרמב"ם ז"ל נראה שכתוב בהפך הידוק כמו חידוק ודומה שהוא טעות אע"פ שלא הוגה בפירושו המוגה שהעתקתי:
הקרויה: מצאתי כתוב הכרוייה כמו הבריאה ע"כ אבל בפי' הר"ש ז"ל הביא גירסא זו ופי' זה אתוספתא ע"ש וברמב"ם שם רפ"ב פי' דבקרויה של חרס מיירי מתני' וז"ל וכן המהדק את הקרויה של חרס הדולין בה מים אם חיפה אותה בעור או בקלף וכיוצא בו אם היתה רעועה הרי הן כגופה ע"כ:
יכין
רבי מאיר ורבי שמעון מטמאים: דמשום דהטפול מחזיק הכלי. מחשב הטיפול כיד. והו"ל חבור. ולהכי אף שאין שום טומאה מטמא להטיפול. מדלא עדיף הטיפול הזה מגב של כלי חרס. אפ"ה אם נטמא הכלי באוירו או במגע בפנים. וחזר ונגע טהרה בהטיפול נטמא:
וחכ"א הטופל את הבריא טהור: ר"ל לא מחשב חיבור לו. ואינו בכלל כל המחובר לטמא טמא [פי"ב מ"ב] דהכא א"צ לו כלל. ומה"ט גם כיד לא הוה:
ואת הרעוע טמא: דמדצריך להטיפול הו"ל חיבור לו. ואף דעכ"פ היא עצמה רעועה שלא היתה מחזקת חצי קב גרוגרות. ורק הגללים יחזיקוה. נמצא שהגללים הן עיקר הכלי וכלי גללים אמק"ט. אפ"ה כל שלא בטל שם כלי ממנה בתחילה גם השתא עדיין מחשבה כ"ח ומק"ט וכלעיל:
וכן בחידוק הקרויה: ר"ל וכ"כ פליגי ברייפען שהדקום סביב לדלעת יבישה ובריאה. דאע"ג דדלעת נוחה להשתבר. אפ"ה לרבנן לא הו"ל כרעועה. ולפיכך אין החידוק חיבור לו [רב"א] ואע"ג דדלעת נידון ככלי עץ [כרמב"ם ספ"א דכלים] וא"כ מק"ט מגבו. עכ"פ מדאין החידוק חבור להדלעת. להכי כשנטמא הדלעת לא נטמא החידוק וכשנגע טומאה בהחידוק אף החידוק עצמו לא נטמא. דמדלא הוה חיבור להדלעת אפי' כיד אינו נידון. והו"ל רק כפשוטי כלי עץ שאמק"ט כלל. ואי"ל עכ"פ נהוי כתשמישי כלי בשעת ושלא בשעת מלאכתן. דמק"ט [כפט"ו סמ"ז]. י"ל דהכא שאינו רק משמרו שלא ישתבר שמור לא מחשב תשמיש:
בועז
פירושים נוספים
- כתבי יד סרוקים של המשנה ב"אוצר כתבי יד תלמודיים" של הספרייה הלאומית
- דפים מכל רחבי ויקיטקסט שמקשרים למשנה זו
- מהדורת ויקיטקסט המבוארת