"ויעש כן הלך ערום ויחף" (ישעיה, כ', 2).

הרמב"ם ב"מורה נבוכים", חלק ב', פרק מו', אומר, כי עניין זה היה רק במראה הנבואה, כלומר בחלום. וכן הוא מביא שם את העניינים שכיוצא בזה: " "מה שאמר יחזקאל,אני יושב בביתי וזקני יהודה יושבים לפני וגו' ותשא אותי רוח בין הארץ ובין השמים ותבא אותי ירושלמה במראות אלהים (יחזקאל, ח', א-ג'). כך אמרו ואקום ואצא אל הבקעה (שם, ג', כג') לא היה אלא במראות אלהים, כמו שנאמר באברהם ויוצא אותו החוצה (בראשית, טו', ה') והיה זה במחזה, כך אמרו ויניחני בתוך הבקעה (יחזקאל, לז', א') לא היה אלא במראות אלהים. והזכיר יחזקאל באותו המראה אשר הובא בו לירושלים אמר דבר שזה לשונו, ואראה והנה חר אחד בקיר ויאמר אלי בן אדם חתר נא בקיר ואחתר בקיר והנה פתח וגו' (שם, ח', ז'-ח'), וכשם שהוא ראה במראות אלהים שהוא נצטוה לחתור בקיר כדי שיכנס ויראה מה שנעשה שם, וחתר כפי שהזכיר במראות אלהים, ונכנס במחתרת וראה מה שראה וכל זה במראה הנבואה" - עד כאן הוא, כפי שכותב הרמב"ם שם קודם "מן הפשוטים אשר לא יטעה בו שום אדם", אך לא כן המשכו - "כך מה שאמר לו ואתה קח לך לבנה וגו' ואתה שכב על צדך השמאלי וגו' ואתה קח לך חטין ושעורין וגו' (שם, ד', א'-ט'), וכן מה שאמר לו והעברת על ראשך ועל זקנך (יחזקאל, ה', א'), כל זה במראה הנבואה ראה שהוא עשה את המעשים אשר נצטוה לעשותם" ואנו קופצים - "כך אני אומר באמרו כאשר הלך עבדי ישעיהו ערום ויחף (ישעיה, כ', ג') לא היה זה אלא במראות אלהים, אלא שטועים חלושי ההגיון בכל זה ומדמים שהנביא מספר שהוא נצטוה לעשות כך ועשה וכך ספר שהוא נצטוה לחתור את הקיר אשר בהר הבית והוא היה בבבל ואמר שהוא חתרו כמו שאמר ואחתר בקיר (יחזקאל, ח', ח'), וכבר באר כי זה היה במראות אלהים, וכמו שנאמר באברהם היה דבר ה' אל אברם במחזה לאמר (בראשית, טו', א'), ונאמר באותו מראה הנבואה יוצא אותו החוצה ויאמר הבט נא השמימה וספר הכוכבים (שם, טו', ה'), והנה זה ברור שהוא במראה הנבואה וגו'", אך אין דין דבר שהוא ברור למה שהוא לא ברור, והוא ממשיך - "כך אני אומר בצווי שנצטווה בו ירמיה לטמון את האזור בפרת, וטמנו, ובקרו לאחר זמן רב ומצאו שכבר נקרב ונפסד (ראה ירמיה, יג', ד'-ז'), כל המשלים הללו במראה הנבואה, ולא יצא ירמיה מארץ ישראל לבבל ולא ראה פרת. וכך אמרו להושע קח לך אשת זנונים וילדי זנונים (הושע, א', ב') וכל אותה הפרשה וגו'", אך זהו רק מסיוגו - "וחלילה לאל שיעשה את נביאיו לעג וקלס לנבלים" הוא אומר כך, והוא ממשיך - "וכך נראה לי כי פרשת גדעון בגזה (ראה שופטים, ו', כא'-לז')... וכן דבר זכריה וארעה את צאן ההרגה לכן עניי הצאן ואקח לי שני מקלות (זכריה, יא', ז') וכל הפרשה עד סופה, דרישת השכר בנחת וקבלת השכר וספירת הכסף ונתינתו בבית היוצר (שם, יא', יב'-יג') וגו'" ".

ואולם, לפי ראייתי, הגזים הרמב"ם בדברים שהם במראות הנבואה, ובאופן זה נחלשת האמונה ולא מתחזקת, שהרי שומה עלינו להאמין בניסים כמו שהם, כמו למשל - בפרשת השבוע הזה - נס קריעת ים סוף ונס המן. כל זה הוא בהתאם לנטיית ההפשטה החובקת-כל שלו, אך שאין היא, כאמור, תמיד במקומה. גם בתלמוד אנו מוצאים הגשמת אל לרוב באגדותיהם, וגם אם יש לקרוא גם אותם באופן מטאפורי. כרגע עולה בדעתי רק דוגמא אחת לזה, והיא - כי אלוהים מניח תפילין, בהן כתוב - "ומי כעמך ישראל גוי אחד" (מסכת ברכות, דף ו', עמוד א'), אך מצויים עוד כגון זה. וגם בספר בראשית בראשיתו מוצאים אנו הגשמת אל לרוב ובאופן כללי השפעות מיתיות קדומות. על כל פנים, לסיכום, יש ערך רב, לדעתי, באמונה, שהנבואות האמורות, בחלקן, וכלול בהן הפסוק בראש הנאמר כאן, אינן במראות אלהים אלא באמת. והרי - נוסיף - שלוש שנים הם משך זמן ולא הגיוני לומר שבחלום עבר כולו.