"שלש שנים", ר"ל אחרי שלש שנים יהיה דבר זה אות על מצרים וכוש שילכו ערומים בגולה, (וכבר בארתי במק"א כי כל דברי ה' שנבא ע"י הנביא לרעה על עם אחד, היה אפשרות שלא יהיה הדבר ולא יבא, כי רחום וחנון ה' ובעת שעשו תשובה בטל את הגזירה, והעד נבואת יונה בנינוה, ודברי ירמיה לחנניה בן עזור (שם כ"ח) אבל כל שחזק ה' את דברי הנביא במה שצוה לו לעשות מעשה בפועל אז הדבר מוכרח שיבא, וכ"ש אם היה הפועל ההוא דבר זר מפליא אזני השומעים ועיני הרואים, שכל שהוא זר יותר יהיה הוראתו וקיומו יותר חזק, וע"ז קראו אות ומופת, אות לסימן וזכרון, ומופת מפני זרות הדבר ההוא לעיני הרואים וזה היה הענין שצוה ה' להושע לקחת אשה זונה ודומיהם, וא"צ לדברי הראב"ע וחבריו אשר נטו בזה לדרך אחר שלא כמשפט):
ביאור המילות
"אות ומופת". בארתי הבדלם למעלה (ז' יד, ח' יח), אות הוא מה שהוא לסימן אל דבר אחר, ומופת הוא על דבר זר שרבים מתפלאים עליו, ובזה במה שהלך ערום ויחף היה אות על מצרים, ובמה שהיה שלא כמנהג שהנביא ילך ערום ויחף היה מופת:
"שבי מצרים", מצרים לא הגלה רק שבה ממנו שבי, ואת כוש הגלה כולו.
"ערות מצרים", ידוע שמצרים נקראת אשת הזימה והנביאים גינו אותה תמיד בזה וע"כ פרט את מצרים בגנאי הזה:
ביאור המילות
"שבי, גלות". הבדלם מבואר, גלות הוא אם מגלה כל האומה, ושבי הוא אם אינו שובה רק מקצתם לעבדים ושפחות, והאומה נשארת במקומה, וכן את כוש הגלה, אבל את מצרים לא הגלה רק שבה מהם שבי.
"וחתו", המאמר מגביל, "וחתו מכוש מבטם, ובשו ממצרים תפארתם", אותם שהביטו אל כוש להשיג מהם עזר, עתה יחתו כי יראו שאין להם עוד תקוה, ואותם שהיו מתפארים במצרים ולא הביטו אליהם לעזרה רק שהיו מתפארים בכבודם ובבריתם, יבושו עתה לעומת מה שהתפארו תחלה:
