ילקוט שמעוני על בראשית טו ז

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

[עריכה]

אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. אמרו: בשעה שהפיל נמרוד הרשע את אברהם לתוך כבשן האש, אמר לפניו גבריאל: רבונו של עולם, ארד ואציל את הצדיק מכבשן האש? א"ל: אני יחיד בעולמי והוא יחיד בעולמו, נאה ליחיד להציל את היחיד. ולפי שאין הקב"ה מקפח שכר כל בריה, א"ל: תזכה ותציל שלשה מבני בניו:

אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. כפתוהו ועקדוהו לאברהם והניחוהו על גבי הארץ, והקיפו לו עצים מארבע רוחותיו, ה' אמות לכל צד, וגבהן של עצים ה' אמות. ועד אותה שעה לא הכיר תרח את בוראו. מיד באו שכניו ובני עירו וטפחו לו על ראשו, א"ל: בושת בושה גדולה וכלמה, בן שהיית אומר עליו שהוא יורש העולם הזה והעולם הבא שרפו נמרוד באש! מיד נתגלגלו רחמיו של הקב"ה וירד והצילו. אמר תרח בלבו: שמא יעמדו ויהרגו את בני? עמד ויצא משם, שנאמר: "ויקח תרח" וגו'. ובשכר שיצא משם לשם שמים, המליכו הקב"ה לאברהם אבינו בחייו ל"ה שנה, שנאמר: "נשיא אלהים אתה", ולהלן הוא אומר: "אשר נשיא יחטא"; מה להלן שאין על גביו אלא ה' אלקיו. ומ' שנה מלך אחר מיתתו, הרי ע"ה שנה, ועליו הוא אומר: "לבבתיני אחותי כלה":

אמר רב חנן בר רבא אמר רב: עשר שנים נחבש אברהם אבינו, ג' בכותא, ז' בקרדו, ורב דימי מנהרדעא מתני איפכא. אמר רב: עיברא זעירא דכותא, זה הוא אור כשדים. הדא הוא דכתיב: "כי מי גוי גדול אשר לו אלהים קרובים אליו". בנוהג שבעולם, בשר ודם עושה לו פטרון שיהא מתקיים עליו, והוא נתפס באנקליטין. הלכו ואמרו לו: נתפס בן ביתך, א"ל: אני מתקיים עליו. יצא ליהרג, היכן הוא והיכן פטרונו? אבל הקב"ה אינו כן. אמרו מלאכי השרת: נתפס אברהם בן בריתך, א"ל: אני מתקיים עליו. א"ל: הרי הוא עומד לפני אמרפל, הרי אפומנימא שלו נקראין, הרי הוא יוצא לישרף! א"ל: הריני מתקיים עליו. הושלך לכבשן האש, ירד הקב"ה והצילו, אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים:

תרח היה רואה במזלות, רואה מזלו של הרן שהוא נשרף, ומזלו של הרן שהעולם מתמלא הימנו. נכנסו אומות העולם אצל אברהם אבינו, אמרו ליה: של מי אתה? אמר להם: לעולם לא אניח את הקב"ה שבשמים. מיד השליכוהו לכבשן האש. לא ירד עמו לא עיר ולא שרף ולא מלאך, אלא הקב"ה בעצמו, שנאמר: "אני ה' אשר הוצאתיך". הרן היה לבו חלוק, היה נוטה על דברי אביו. נכנסו אצלו, א"ל: של מי אתה? אמר בלבבו: אברהם אחי הוא גדול ממני, אם ראיתיו שנמלט, אומר אני: של אברהם אני. מיד השליכוהו לכבשן האש, ולא הספיק לירד עד שהמיתו האש, ונטלו המלך והשליכו לפני אביו, שנאמר: "וימת הרן על פני תרח אביו". ותרח אביו יפה ראה שהעולם מתמלא ממנו, ואינו יודע אם מן האנשים אם מן הנשים. שרי היתה בתו, שנאמר: "בת הרן אבי מלכה ואבי יסכה", ונתמלא כל העולם ממנה:

שבעה דברי מופת נעשו בעולם, שלא נבראו כמותם מיום שנבראו שמים וארץ. מופת הראשון, שניצל אברהם מכבשן האש, שנאמר: אני ה' אשר הוצאתיך מאור כשדים. והמופת השני, שילדה שרה בת תשעים שנה, ולא האמינו עד שהניקה בנים שרה. מופת השלישי, שנזרקה בו שיבה באברהם, שנאמר: "ואברהם זקן". מופת הרביעי, לא היה אדם עוטש וחיה, אלא בכל מקום היתה נפשו יוצאה, בין בשוק בין בדרך, עד שבא יעקב אבינו ובקש רחמים על הדבר ואמר: רבונו של עולם, אל תקח נפשי ממני עד שאצוה על בני; ונעתר לו, שנאמר: "ויאמר ליוסף הנה אביך חולה". לפיכך חייב אדם בעטישה להודות להקב"ה שנהפך ממות לחיים, שנאמר: "עטישותיו תהל אור". מופת החמישי, "ובני ישראל הלכו ביבשה". מופת הששי, "שמש בגבעון דום", שבא יהושע ועשה מלחמת ישראל, והגיע ערב שבת, וראה בצרתן של ישראל שלא יחללו את השבת, עד שראה חכמי הגוים רוגשים במזלות לבוא על ישראל. מה עשה? פשט את ידו לאור השמש והירח והזכיר עליהם את השם, ועמד כל אחד ואחד במקומו ל"ו שעות עד מוצאי שבת. מופת השביעי, לא היה אדם עומד מחליו, עד שבא חזקיהו מלך יהודה ועמד וחיה, שנאמר: "מכתב לחזקיהו בחלותו ויחי מחליו". "ויאמר חזקיהו מה אות", אמר ליה: אחז אביך רגש במזלות והיה משתחוה לשמש, וירד השמש וברח במערב עשר מעלות. אם רוצה אתה, ירד עשר מעלות אחורנית. אמר חזקיה: לא כי, אלא אותן עשר שעות שתרד יעמוד במקומו. ונעתר לו, שנאמר: "הנני משיב את צל וגו' אשר ירד במעלות אחז". כשראה חזקיהו שלוחי מלך בבל, נתגאה בלבו למעלה והראה להם את כל האוצרות, ועוד שפתח הארון והראה להם את הלוחות, אמר להם: בו אנו עושין מלחמה ונוצחין. כעס עליו הקב"ה, אמר ליה: לא די לך שהראית להם אוצרות מלכי יהודה ואת כל אוצרות בית קודש הקדשים, ועוד שפתחת להם את הארון והראית להם הלוחות מעשה ידי? חייך, הם יעלו ויקחו את כל האוצרות, ותחת הלוחות יהיו בניך סריסים בהיכל מלך בבל, אלו חנניה מישאל ועזריה: