ילקוט שמעוני וישב
<< · ילקוט שמעוני · וישב · >>
פרשת וישב:[עריכה]
פרק לז[עריכה]
כתיב: "בזעקך יצילוך קבוציך ואת כולם ישא רוח יקח הבל והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קודשי". תני: כינוסו וכינוס בניו הצילו מיד עשו. "ואת כולם ישא רוח יקח הבל", זה עשו. "והחוסה בי ינחל ארץ ויירש הר קודשי", זה יעקב. "נסו ואין רודף רשע וצדיק ככפיר יבטח", ערק רשיעא ולא רדפין ליה, זה עשו, "וילך אל ארץ מפני יעקב אחיו". "וצדיק ככפיר יבטח", וישב יעקב בארץ מגורי אביו.
"אם שוט ימית פתאום למסת נקים ילעג". אנטונינוס שאל את רבינו: מהו "אם שוט ימית פתאום"? אמר לו: גזור דיסיב מאה מגלבין. הוו יהבין גביה מאה דינרין, דין סכום לדין ודין סכום לדין ולא מפקין מניה כלום, כעניין הזה מלעיג על המוכה. "למסת נקים ילעג", בשעה שהצדיקים מבקשין לישב בשלוה בעולם הזה. וכן יעקב אבינו, על ידי שביקש לישב בשלוה בעולם הזה נזדווג לו שטנו של יוסף.
וישב יעקב, "לא שלותי ולא שקטתי ולא נחתי ויבוא רגז". לא שלותי, מעשו; ולא שקטתי, מלבן; ולא נחתי, מדינה; ויבוא רגז, בא עלי רגזו של יוסף.
אמר ר' יוחנן: כל מקום שנאמר "וישב", אינו אלא לשון צער. "וישב ישראל בשטים", מה כתיב? "ויחל העם לזנות". וישב יעקב, מה אירע שם? מכירת יוסף. "וישב ישראל בארץ מצרים", מה כתיב? "ויקרבו ימי ישראל למות". "וישב העם לאכול ושתו, ויקומו לצחק". "וישב ישראל ויהודה לבטח", וכתיב: "ויקם ה' שטן לשלמה":
וישב יעקב בארץ מגורי אביו. אברהם גייר גרים, שנאמר: "ואת הנפש אשר עשו בחרן". אם מתכנסין כל באי עולם לברוא יתוש אחד ולזרוק בו נשמה – אינן יכולין, ואת אמרת "ואת הנפש אשר עשו בחרן"? אלא אלו הגרים שגיירו. ולמה עשו? אלא ללמדך, כל המגייר את הגר כאילו בראו. יעקב גייר גרים: "ויאמר יעקב אל ביתו ואל כל אשר עמו הסירו את אלהי הנכר". ביצחק לא שמענו, אלא וישב יעקב בארץ מגורי אביו, מגויירי אביו.
מה כתיב למעלה מן העניין? "ואלה המלכים אשר מלכו בארץ אדום", וכתיב וישב יעקב. משל לאחד שהיה מהלך בדרך, וראה כת של כלבים, ונתירא מהן וישב לו ביניהן. כך כיון שראה יעקב אבינו עשו ואלופיו, נתירא מהן וישב לו ביניהן. אמר ר' לוי: משל לנפח שהיה פתחו פתוח לרשות הרבים, ופתח בנו זהבי פתוח כנגדו, וראה חבילות חבילות של קוצים נכנסות למדינה. אמר: חבל למדינה מה נכנס בתוכה. והיה שם פקח אחד, אמר לו: מאלו אתה מתיירא? גץ אחד משלך וגץ אחד משל בנך שורפין אותן; הדא הוא דכתיב: "והיה בית יעקב אש" וגו'.
אלה תולדות יעקב יוסף. התולדות הללו לא באו אלא בזכות יוסף ובשבילו, לא הלך יעקב אצל לבן אלא בשביל רחל. התולדות היו ממתינים עד שבא יוסף, הדא הוא דכתיב: "ויהי כאשר ילדה רחל את יוסף". מי מורידו למצרים? יוסף. מי מכלכלן במצרים? יוסף. לא נקרע הים אלא בשביל יוסף, הדא הוא דכתיב: "ראוך מים יחילו... גאלת בזרוע עמך בני יעקב ויוסף". אף הירדן לא נקרע אלא בשביל יוסף.
אלה תולדות וגו'. לא הוה צריך קרא למימר אלא "אלה תולדות יעקב ראובן"? אלא מה יעקב נולד מהול, אף יוסף נולד מהול. מה זה היתה אמו עקרה, אף זה היתה אמו עקרה. מה זה נתקשה אמו בשעת לידה, אף זה נתקשה אמו בשעת לידה. מה זה ילדה אמו שנים, אף זה ילדה אמו שנים. מה זה אחיו שונא אותו, אף זה אחיו שונאים אותו. מה זה אחיו מבקש להרגו, אף זה אחיו מבקשים להרגו. זה רועה וזה רועה. זה נשטם וזה נשטם. זה נגנב וזה נגנב. זה נגנב שני פעמים וזה נגנב שני פעמים. זה נתברך בעושר וזה נתברך בעושר. זה יצא חוצה לארץ וזה יצא חוצה לארץ. זה נשא אשה חוצה לארץ וזה נשא אשה חוצה לארץ. זה הוליד בנים חוצה לארץ וזה הוליד בנים חוצה לארץ. זה ליווהו מלאכים וזה ליווהו מלאכים. זה נתגדל על ידי חלום וזה נתגדל על ידי חלום. זה נתברך בית חמיו בשבילו וזה נתברך בית חמיו בשבילו. זה ירד למצרים וזה ירד למצרים. זה כילה את הרעב וזה כילה את הרעב. זה משביע וזה משביע. זה מצוה וזה מצוה. זה מת במצרים וזה מת במצרים. זה נחנט וזה נחנט. זה עלו עצמותיו וזה עלו עצמותיו.
אלה תולדות יעקב יוסף. אמרו: ראוי היה יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים כדרך שיצאו מיעקב אביו, שנאמר: אלה תולדות יעקב יוסף, אלא שיצא שכבת זרע ממנו מבין צפרני ידיו. ואף על פי כן יצאו מבנימין אחיו, וכולן נקראו על שמו וכו', כדכתוב בפסוק "ויבוא הביתה לעשות מלאכתו" (ילקוט שמעוני על בראשית לט יא).
ראויה היתה בכורה לצאת מרחל, דכתיב: אלה תולדות יעקב יוסף וגו' (כדכתוב ברמז קכ"ה וברמז מ"ט).
יוסף בן שבע עשרה שנה. ואת אמרת והוא נער? אלא שעשה מעשה נערות: ממשמש בעיניו ומתקן בשערו ומתלה בעקבו.
ויבא יוסף את דבתם רעה. מה אמר? "חשודין הן בניך על אבר מן החי". ר' יהודה אומר: "מזלזלין הן בניך בבני השפחות". ר' שמעון אומר: "תולין הן עיניהן בבנות הארץ". אמר ר' יהודה בר' סימון: על תלתיהון לקה, "פלס ומאזני משפט לה'". אמר לו הקב"ה: אתה אמרת חשודין הן בניך על אבר מן החי? חייך שאפילו בשעת הקלקלה אינן אלא שוחטין ואוכלין, שנאמר: "וישחטו שעיר עזים". אתה אומר מזלזלין בבני השפחות וקורין להם עבדים? "לעבד נמכר יוסף". אתה אומר תולין הם עיניהן בבנות הארץ? חייך שאני מגרה בך את הדוב, שנאמר: "ותשא אשת אדוניו" וגו'.
וישראל אהב את יוסף וגו'. ר' יהודה אומר: שהיה זיו איקונין שלו דומה לו. ר' נחמיה אומר: שכל ההלכות שמסרו שם ועבר ליעקב מסרן לו.
ועשה לו כתונת פסים. צריך האדם שלא לשנות בנו בין בניו, שעל ידי כתונת פסים שעשה יעקב ליוסף לא יכלו דברו לשלום. פסים, שהיתה מגעת עד פס ידו. פסים, שהפיסו עליה איזה מהם יוליכה לאביו. פסים, על שם צרות שהגיעוהו: פוטיפר סוחרים ישמעאלים מדינים.
רמז קמא
"לכו חזו מפעלות אלהים", וכתיב בתריה: "הפך ים ליבשה". למה? וישנאו אותו, שקרע לפניהם את הים פסים פסים.
אמר רב: לעולם אל ישנה אדם בנו בין הבנים, שבשביל משקל שני סלעים מילת שהוסיף יעקב ליוסף משאר בניו – נתקנאו בו אחיו ונתגלגל הדבר וירדו אבותינו למצרים. ולא יכלו דברו וגו', שהיה בא ושואל בשלום ולא היו משיבים אותו. וכן משנכנס לשררה – היה שואל בשלום אחיו, "וישאל להם לשלום". מתוך גנותם של שבטים אתה יודע שבחם. להלן לא דבר אבשלום עם אמנון למטוב ועד רע, לדבליבא בליבא; ברם הכא לא יכלו דברו לשלום, דבליבא בפומא.
ויחלום יוסף חלום... ויאמר אליהם שמעו נא החלום הזה. אמר להם, כך יהיו נביאים מוכיחים אתכם: "שמעו נא את אשר ה' אומר".
והנה אנחנו מאלמים, אתם כונסין פירות ואני כונס פירות; שלכם מרקיבים, ושלי עומדין, והנה קמה אלומתי. ר' לוי אמר: עתידין אתם לעשות אלילים אלמים לפני עגליו של ירבעם ולאמר, "אלה אלהיך ישראל". ר' אחא אמר: עתידים אתם להעלים עלי דברים לפני אבא לומר, "חיה רעה אכלתהו"; ומה קאים לי? משתיקותא דאימא קמה, [והנה קמה] אלומתי וגם נצבה.
והנה תסובינה אלומותיכם ותשתחוין לאלומתי, כנגד חמשה פעמים שהן עתידין להשתחוות לו.
ויאמרו לו אחיו המלוך תמלוך עלינו. ר' לוי אמר: לפי שענו אותו בעין הרע, לפיכך הוא מעמיד רשעים. ר' סימון אומר: לפי שענו אותו בלשון כפול, הוא מעמיד מלכים (כתוב ברמז קי"ח).
ויגער בו אביו. כך תהיו גוערים בנביאכם, שנאמר: "למה לא גערת בירמיה הענתותי". ויאמר לו מה החלום הזה אשר חלמת, כך היה אבינו יעקב סבור שתחיית המתים מגעת בימיו, שנאמר: הבוא נבוא אני ואמך? רחל מתה, ואת אמרת אני ואמך? ולא היה אבינו יעקב יודע שהדברים מגיעים לבלהה שפחת רחל שגדלה אותו כאמו. אמר ר' ברכיה: חלום אף על פי שכולו אין מתקיים – מקצתו מתקיים, מנלן? מיוסף, שנאמר: הבוא נבוא אני ואמך, והאי יומא אמיה לא הואי. אמר ר' לוי: לעולם יצפה אדם לחלום טוב עד עשרים ושתים שנה, מנלן? מיוסף, שנאמר: "יוסף בן שבע עשרה שנה" וגו', וכתיב: "ויוסף בן שלושים שנה" וגו', משבע עשרה עד שלושים הוו תליסר, ושבע דשבעא ותרתין דכפנא הויין עשרין ותרתין.
תנו רבנן: קידה על אפים, וכן הוא אומר: "ותקד בת שבע אפים". כריעה על ברכים, וכן הוא אומר: "מכרוע על ברכיו". השתחויה זו פישוט ידים ורגלים, וכן הוא אומר: הבוא נבוא אני ואמך ואחיך להשתחוות לך ארצה:
ויקנאו בו אחיו ואביו שמר את הדבר. נטל קולמוס וכתב באיזה יום באיזו שעה באיזה מקום, שנאמר: ואביו שמר את הדבר. ורוח הקודש אומרת: שמור את הדבר, עתידים הדברים ליגע בך. אבינו יעקב רואה את הדברים ממשמשין ובאים, אמרה: אם נתבקרה פנקסי, מה אני יכול לעשות?
וילכו אחיו לרעות את צאן אביהן בשכם. את נקוד עליו, מלמד שלא הלכו אלא לרעות את עצמן.
ויאמר ישראל אל יוסף. נהג בו כבוד, כמורא האב על הבן.
ויאמר לו הנני. הדברים היה אבינו יעקב נזכר ומעיו מתחתכין, יודע היית שאחיך שונאין אותך והיית אומר הנני.
לך נא ראה. מכאן לתלמיד חכם שלא יצא יחידי בלילה וכו' [כדכתיב בויותר יעקב לבדו (ילקוט שמעוני על בראשית לב כה)].
וישלחהו מעמק חברון. והלא אין חבירון נתונה אלא בהר, ואת אמרת וישלחהו מעמק חברון? אלא הלך להשלים עצה עמוקה שנתן הקב"ה בינו לבין חבר הנאה שקבור שם, "ועבדום וענו אותם". כיוצא בו אתה אומר: "את מצבת אשר בעמק המלך", בעצה עמוקה של מלכו של עולם, "הנני מקים עליך רעה מביתך":
וימצאהו איש. שלשה מלאכים נזדמנו לו: וימצאהו איש, וישאלהו האיש, ויאמר האיש.
דותינה. שהן מדותיו של הקב"ה.
וימצאהו איש. זה גבריאל המלאך, שנאמר: "והאיש גבריאל אשר מועף ביעף":
ויראו אותו מרחוק ובטרם וגו'. אמרו: נשסה בו את הכלבים.
ויאמר... הנה בעל החלומות. דיליה אתיא וטעין חלמוי. אמר ר' לוי: זהו עתיד להשיאנו לבעלים.
אמר להם הקב"ה, אתם אומרים: ונראה מה יהיו חלומותיו? עתה נראה דבר מי יקום, שלי או שלכם.
ויאמר[ו] איש אל אחיו (כתוב ברמז קנ"ח).
וישמע ראובן ויצילהו מידם. והיכן היה? ר' יוסי אומר: כל אחד ואחד היה משמש את אביו יומו, ואותו היום של ראובן היה. ר' נחמיה אומר, אמר: בכור אני, וכל הסרחון אין נתלה אלא בי. רבנן אמרי, הוא מונה אותי עם אחי, דכתיב: "ואחד עשר כוכבים" וגו', ואיני מצילו? אמר לו הקב"ה: אתה פתחת בהצלה תחילה, חייך שאין מפרישין ערי מקלט תחלה אלא בתחומך; הדא הוא דכתיב: "את בצר במדבר בארץ המישור לראובני". לימדתך תורה דרך ארץ, שכשהאדם עושה מצוה, יהא עושה אותה בלב שמח; שאילו היה יודע ראובן שהקב"ה כותב אחריו: וישמע ראובן ויצילהו מידם, בכתפיו היה טוענו ומוליכו אצל אביו. אילו היה אהרן יודע שהקב"ה כותב עליו: "וגם הנה הוא יוצא לקראתך" וגו', בתופים ובמחולות היה יוצא לקראתו. אילו היה בועז יודע שכותב עליו: "ויצבט לה קלי", עגלות פטומות היה מביא ומאכילה. לשעבר היה אדם עושה מצוה, והנביאים כותבין אותה; ועכשיו שאין נביאים, מי כותב אותה? אליהו ומשיח והקב"ה חותם, הדא הוא דכתיב: "אז נדברו יראי ה'" וגו':
רמז קמב
ויהי כאשר בא יוסף. ר' אליעזר אומר: בקילוס היה בא.
ויפשיטו את יוסף, זה הפינס. את כתנתו, זה חלוק. את כתונת הפסים, זה הפרגוד. אשר עליו, זה פלמניא.
ויקחוהו וישליכו אותו הבורה. מי היה זה? שמעון; אימתי פרע לו? "ויקח מאתם את שמעון". כיון שנתנוהו בתוך הבור, היה שמעון מצוה והיו משליכים אבנים כדי להרגו; אבל כשנפל הוא ביד יוסף, היה משליך עליו פטומות כדי להאכילו.
והבור רֵק אין בו מים. דרש רב נתן בר מניומי משמיה דרבא: מים אין בו, אבל נחשים ועקרבים יש בו. אמר ר' אחא: נתרוקן בורו של יעקב, אין בו מים – אין בו דברי תורה שנמשלו למים, דכתיב: "הוי כל צמא לכו למים". כתיב: "כי ימצא איש גונב נפש מאחיו", ואתם מכרתם את אחיכם וכו'?
וישבו לאכל לחם. עבירתן של שבטים זכורה לעולם, תקוה היא להם לעולם, מאכיל לחם לכל באי עולם.
וישאו עיניהם ויראו. והלא אין דרכן של ישמעאלים להיות טוענין אלא עורות ועטרן; אלא בוא וראה מה זימן הקב"ה לאותו צדיק באותה שעה, שקים מלאים בשמים שהרוח מנשבת בהן, מפני ריחן של ערביים.
בשלושה מקומות המליכו יהודה עליהן: ויאמר יהודה אל אחיו מה בצע, "ויבוא יהודה ואחיו ביתה יוסף", "ויגש אליו יהודה".
לכו ונמכרנו לישמעאלים. אמרו: נלך ונתפוס דרכו של עולם; כנען שחטא, לא לעבד נתקלל? אף זה, לכו ונמכרנו לישמעאלים.
ויעברו אנשים מדינים. עברו אותן הדינין. כתיב: "למה תתענו ה' מדרכיך"; כשרצית נתת בלבם לאהוב, כשרצית נתת בלבם לשנוא. אמר להם הקב"ה: אתם מכרתם בנה של רחל בחמשה סלעים, לפיכך יהא כל אחד ואחד מכם נותן חמשה סלעים במנה צורי. אתם מכרתם בנה של רחל בעשרים כסף, לפיכך יהא כל אחד ואחד מכם מפריש בקע לגלגלת.
וימכרו את יוסף לישמעאלים בעשרים כסף. כל אחד ואחד מהם נטל שני כספים לקנות מנעלים לרגליהם, שנאמר: "על מכרם בכסף צדיק ואביון בעבור נעלים". אמרו: נחרים בינינו שאין אחד ממנו מגיד את הדבר הזה ליעקב. אמר להם יהודה: ראובן אינו כאן, אין החרם מתקיים בתשעה. מה עשו? שתפו למקום עמהם וחרמו. הגידו לראובן שעשו את החרם, ושמע החרם ושתק. ואף הקב"ה, כתיב: "מגיד דבריו ליעקב", דבר זה לא הגיד מפני החרם. וכשבאו למצרים ומצאו, אז התירו החרם ושמע יעקב, "ותחי רוח יעקב" וגו'; וכי מתה היתה רוחו של יעקב? אלא מפני החרם נסתלקה רוח הקודש מעליו, וכיון שהתירו החרם, שרתה רוח הקודש עליו כבתחילה. רבי עקיבא אומר: החרם הוא השבועה והשבועה הוא החרם, וכל מי שהוא מפר את החרם כאילו מפר את השבועה.
וישב ראובן אל הבור. והיכן היה? ר' אליעזר אומר: עסוק היה בשקו ובתעניתו; מכיון שנפנה, הלך אל הבור. ר' יהושע אומר: כל טרחותו של בית אביו היתה מושלכת עליו, וכיון שנפנה, הציץ בבור. אמר לו הקב"ה: מעולם לא חטא אדם לפני ועשה תשובה, ואתה פתחת בתשובה; חייך שבן בנך עומד ופותח בתשובה, ואיזה? זה הושע, שנאמר: "שובה ישראל עד ה' אלהיך".
וישחטו שעיר עזים. למה שחטו שעיר עזים? שדמו דומה לדם אדם.
אמר ר' ענני בר ששון: למה נסמכה פרשת בגדי כהונה לפרשת קרבנות? לומר לך, מה קרבנות מכפרין, אף בגדי כהונה מכפרין. כתונת מכפרת על שפיכות דמים, שנאמר: וישחטו שעיר עזים ויטבלו את הכתנת בדם וכו'.
הכר נא הכתנת בנך היא. אמר ליה הקב"ה ליהודה: אתה אמרת לאביך, הכר נא? חייך שתמר אומרת לך: "הכר נא למי החותמת והפתילים".
רמז קמג
ויכירה ויאמר כתנת בני. אמר: ידע אנא מה אנא חמי? חיה רעה אכלתהו נצנצה בו רוח הקודש, זו אשת פוטיפרע. דבר אחר: זה יהודה, שנאמר: חיה רעה; ואין חיה רעה אלא אריה, דכתיב: "גור אריה יהודה".
ויקרע יעקב שמלותיו. שבטים גרמו לאביהם לקרוע; והיכן נפרע להם? במצרים, "ויקרעו שמלותם". יוסף גרם וכו'. מנשה גרם לשבטים, לפיכך נקרע נחלתו, חציה בעבר הירדן וחציה בארץ כנען. בנימין גרם לשבטים לקרוע, והיכן נפרע לו? בשושן הבירה, "ויקרע מרדכי את בגדיו".
וישם שק במתניו. לפי שתפס יעקב את השק, לפיכך לא זז מבניו ומבני בניו עד סוף כל הדורות. דוד, שנאמר: "ויפול דוד והזקנים מכוסים בשקים" (דברי הימים א כא טז). אחאב, שנאמר: "וישם שק על בשרו". יורם, שנאמר: "וירא העם והנה השק על בשרו מבית". מרדכי, "וילבש שק ואפר".
ויתאבל על בנו ימים רבים. אלו עשרים ושתים שנה.
ויקומו כל בניו וכל בנותיו לנחמו. רבי יהודה אומר: לאחיותיהן נשאו השבטים; הדא הוא דכתיב: ויקומו כל בניו וגו'. רבי נחמיה אומר: כנעניות היו. רב נחמן אמר: על הדא דרבי יהודה, וכל בנותיו, כמה בנות היו לו? חדא הות ליה ולואי קברה! אלא אין אדם מונע לקרוא לחתנו בנו ולכלתו בתו.
וימאן להתנחם. מטרונא שאלה את רבי יוסי, אמרה ליה, כתיב: "כי יהודה גבר באחיו", וכתיב: "וינחם יהודה"; וזה שהוא אביהם של כולם, יצרו תקיף עליו, וימאן להתנחם? אמר לה: מתנחמים על המתים ואין מתנחמין על החיים. שאל מין אחד לרבינו: אפשר שהמתים חיים? אבותיכם אינם מודים, ואתם מודים? מה כתיב ביעקב, וימאן להתנחם; אילו היה יודע שהמתים חיים, היה ממאן להתנחם? אמר לו: שוטה! לפי שהיה יודע ברוח הקודש שהוא חי ואין מקבלין תנחומין על החי. דבר אחר, אמר יעקב: הרי נפרצה ברית השבטים! כמה יגעתי להעמיד י"ב. כל מעשיו של הקב"ה כנגד [י"ב], י"ב שבטים, י"ב מזלות, י"ב שעות ביום, י"ב שעות בלילה, י"ב חודשים, י"ב אבנים באפוד, הרי נפרצה ברית השבטים. ולא רצה יעקב לישא אשה ולהוליד בן מפני שבועתו של לבן, "ואם תקח נשים על בנותי" וגו'.
ויבך אותו אביו. זה יצחק. רבי לוי אמר: אצלו היה בוכה, וכיון שהיה יוצא ממנו היה הולך ורוחץ במרחץ ואוכל ושותה. ולמה לא גילה לו? אמר: הקב"ה אינו מגלה לו ואני מגלה לו? רבי סימון אומר: על שם כל המתאבלים עליו מתאבלים עמו.
והמדנים מכרו אותו אל מצרים. כמה אוניות נכתבות עליו. רבי יודן אמר: מכרוהו אחיו לישמעאלים, וישמעאלים לסוחרים, וסוחרים למדנים, ומדנים למצרים. רב נחמן אומר, חמישה: מדינים מכרו אותו לדמוסיא של מדינה, בא פוטיפר ונטלו מדמוסיא של מדינה:
רמז קמד
פרק לח
ויהי בעת ההיא וירד יהודה. כתיב: "בגדה יהודה ותועבה נעשתה". אמר לו: כפרת יהודה, שקרת יהודה. כי חלל יהודה, נעשתה חולין יהודה, "קודש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר". וירד יהודה מאת אחיו, שנאמר: "עד היורש אביא לך יושבת מרשה, עד עדולם יבוא כבוד ישראל".
רבי שמואל בר נחמן פתח: "כי אנכי ידעתי את המחשבות". שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה ירד ליקח לו אשה, והקב"ה מביא אורו של מלך המשיח. "בטרם תחיל ילדה", עד שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון.
ויהי בעת ההיא. מה כתיב למעלה מהעניין? "והמדנים מכרו אותו". לא היה צריך קרא למימר אלא "ויוסף הורד מצרימה"? ר' יוחנן אמר: כדי לסמוך ירידה לירידה. ר' אלעזר אומר: כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשת פוטיפר, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, דאמר ר' יהושע בן לוי: רואה היתה באיסטרולוגין שלה שהוא עתיד להעמיד ממנה בן, ולא היתה יודעת אם ממנה אם מבתה; הדא הוא דכתיב: "מודיעים לחודשים מאשר יבואו עליך", "מאשר" ולא כל אשר. ודכוותה "ולא יתבוששו והנחש היה ערום", לא היה צריך קרא למימר אלא "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", אלא להודיעך מאיזה חטא קפץ עליהם הרשע הזה, מתוך שראה אותן עסוקין בדרך ארץ נתאוה להם. אמר ר' יעקב דכפר חנן: שלא להפסיק בפרשתו של נחש. ודכוותה "ודי מהלכין בגוה יכיל להשפלה, בלשאצר מלכא עבד לחם רב", והיכן הוא אויל מרודך? ר"א אומר: כדי לסמוך רשע לרשע, קוצץ לקוצץ, גיותן לגיותן. ר' שמואל בר נחמן אמר: כדי לסמוך הפסקת מלכות להפסקת מלכות. ודכוותה "ביה בליליא קטיל בלשאצר מלכא כשדאה ודריוש מדאה קבל מלכותא", והן הוא בשנת שלש? שלא יאמר [דברי] פיוטין הם, כדי שידעו [הכל] שאמרו ברוח הקודש. ורבנן אמרי: כדי לסרג על הספר כולו, שאמרו ברוח הקודש.
אמרו: בואו ונפזר את עצמינו, שכל זמן שאנו מכונסים, השטר מצוי לגבות. אמר להם הקב"ה: עשרה בני אדם שנמצאו בגניבה, אין אחד נתפס על ידי כולן? וכיון שנמצאו בגניבה, אמרו: "האלהים מצא את עון עבדיך", מצא בעל השטר לגבות את חובו, כזה שהוא ממצה את החבית ומעמידה על שמריה. אמרו: בואו ונפרנס את עצמינו. לשעבר היה עסוק להשיאנו נשים, עכשיו שהוא עסוק בשקו ובתעניתו אינו דין שיהא עסוק להשיאנו נשים? אמרו לו: יהודה, והלא אתה הראש, לך ופרנס את עצמך. מיד וירד מאת אחיו, ירידה הוא לו, שקבר אשתו ובניו. כל מי שהוא מתחיל במצוה ואינו גומר, קובר את אשתו ובניו. ממי את למד? מיהודה, "ויאמר יהודה אל אחיו", היה לו להוליכו בכתפיו אצל אביו; גרם לו לקבר אשתו ובניו. כל מי שמתחיל את המצוה ואינו גומרה ובא אחר וגמרה, נקראת על שמו. הדא הוא דכתיב: "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל"; והלא משה העלן, שנאמר: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו"? אלא שנגזר עליו שלא ליכנס לארץ, ואלו מטפלין, לפיכך נקראת על שמם, שנאמר: "כי השבע השביע" וגו'. משל למה הדבר דומה? לליסטין שנכנסו ונטלו קנקן אחד, הציץ עליהן בעל היין, אמר להם: יערב לכם ויבסם לכם ששתיתם היין, החזירו הקנקן למקומה. כך אמר הקב"ה לשבטים: משכם מכרתם את יוסף, החזירו את עצמותיו למקומם. דבר אחר, אמר להם יוסף: משביע אני עליכם שמשם שגנבתוני שם תחזרוני, וכן עשו, "ואת עצמות יוסף קברו בשכם". ר' אלעזר אומר: מורידין אותו מגדולתו, שנאמר: וירד יהודה.
ויט עד איש עדולמי ושמו חירה. רבנן אמרי: חירה הוא חירם שהיה בימי דוד, "כי אוהב היה חירם לדוד כל הימים", למוד היה אותו האיש להיות אוהב לשבט הזה. ר' יהודה בר סימון אמר: חירם אחר היה. על דעת רבנן חיה קרוב לאלף ומאתים שנה, ועל דעת רבי יהודה חיה קרוב לשמונה מאות שנה:
רמז קמה
וירא שם יהודה בת איש כנעני. מאי כנעני? אילימא כנעני ממש, אפשר בא אברהם והזהיר ליצחק, בא יצחק והזהיר ליעקב, ויהודה אזיל ונסיב? אלא בר גבר תגרא, כדכתיב: "כנען בידו" וגו'. ואיתימא מהכא, "כנעניה נכבדי ארץ", בת גבר תגרא בוצינא דאתרא:
ותקרא את שמו ער. בן שהוער מן העולם.
ותקרא את שמו אונן, שהביא אנינה לעצמו.
ותקרא את שמו שלה וגו', פסקה.
ויהי ער בכור יהודה רע, שהיה חורש בגנות ומערה לאשפות.
בא אל אשת אחיך ויבם אותה. יהודה התחיל במצות יבום תחלה. תני, כל דבר שהיה בכלל היתר ונאסר וחזר והותר, לא להיתרן הראשון חזר אלא להיתרו השני. יבמה בכלל היתר, ונאסרה וחזרה והותרה; יכול תחזור להיתרה הראשון? תלמוד לומר: "יבמה יבוא עליה", מצוה. ר' יוסי בן חלפתא יבם אשת אחיו ובעל חמשה בעילות, דרך סדין בעל וחמשה נטיעות נטע – ר' ישמעאל בר' יוסי ורבי מנחם בר' יוסי ור' חלפתא בר' יוסי ור' אלעזר בר' יוסי ור' אבדימוס בר' יוסי, דהויין עינוהי דמיין לאמיה.
והיה אם בא אל אשת אחיו ושחת, שהיה דש מבפנים וזורה מבחוץ.
וירא שם יהודה בת איש כנעני. שנה אחת לעיבורו של ער, הגדיל שבע שנים ונשא אשה, הרי שמונה שנים. שנה אחת לאונן. שנה אחת לשלה. שנה אחת "שבי אלמנה". שנה אחת "וירבו הימים". שנה אחת לעיבורו של פרץ. הגדיל שבע שנים ונשא אשה, הרי שמונה שנים. שנה אחת לחצרון. שנה אחת לחמול, וירדו עמו למצרים.
תמר מעכה באצבע. והא הוו ער ואונן? שלא כדרכה שמשו. בשלמא אונן כתיב ביה ושחת ארצה, אלא ער מנלן דעבד הכי? אמר קרא: וימת גם אותו, באותה מיתה מת. בשלמא אונן, משום דכתיב: לא לו יהיה הזרע, אלא ער מאי טעמא עבד הכי? סבר, כדי שלא תתעבר ויכחש יפיה (כתוב ברמז נ"א).
ויאמר יהודה לתמר כלתו שבי אלמנה בית אביך. מאי אלמנה? על שום מנה. תינח אלמנה מן הנישואין, אלמנה מן האירוסין מאי איכא למימר? איידי דהא מיקרי אלמנה, האי נמי קרי לה אלמנה. אלמנה דכתיבא בתורה מאי איכא למימר? דעתידי רבנן דמתקני לה כתובתה מנה. ומי כתיב קרא לעתיד? אין, דכתיב: "ושם הנהר השלישי חדקל הוא ההולך קדמת אשור", ואמר רב יוסף: אשור זו סליקא; ומי הואי? אלא דעתידא.
כי אמר פן ימות גם הוא כאחיו. אף על פי שאין נחש, יש סימן.
וירבו הימים. שנים עשר חודש. ותמת בת שוע אשת יהודה. כל מקום שנאמר גזיזה עושה רושם.
כתיב: הנה חמיך עולה תמנתה, וכתיב: "וירד שמשון תמנתה". שמשון שנתגנה בה, כתיב ביה ירידה; יהודה שנתעלה בה, כתיב ביה עליה. ר' שמואל בר נחמן אמר, שתי תמנאות היו, חדא בירידה וחדא בעליה. רב פפא אמר: חדא תמנה הואי; דאתי מהאי גיסא – עליה, ודאתי מהאי גיסא – ירידה.
ותשב בפתח עינים. מלמד שהלכה וישבה בפתחו של אברהם אבינו, מקום שכל העינים מצפים לראותו. ר' חנן אמר: מקום הוא ושמו עינים, שנאמר: "תפוח והעינם". ר' שמואל בר נחמני אמר: שנתנה עינים לדבריה; כשתבעה, אמר לה: שמא גויה את? אמרה ליה: גיורת אני. שמא אשת איש את? אמרה ליה: פנויה אני. שמא קיבל אביך קידושין? אמרה ליה: יתומה אני. שמא טמאה את? אמרה ליה: טהורה אני.
ויראה יהודה ויחשבה לזונה [כי כסתה פניה], משום דכסתה פניה ויחשבה לזונה? אמר ר' אלעזר: שכסתה פניה בבית חמיה, דאמר ר' שמואל בר נחמני אמר ר' יונתן: כל כלה שהיא צנועה בבית חמיה זוכה שיוצאים ממנה מלכים ונביאים, מנלן? מתמר. מלכים מדוד; נביאים דכתיב: "חזון ישעיהו בן אמוץ", ואמר ר' לוי, מסורת בידנו מאבותינו: אמוץ ואמציה אחי הוו.
היא מוצאת. היא מתוצאת מיבעיא ליה? אמר ר' אלעזר: לאחר שנמצאו סימניה, בא סמאל וריחקן, בא גבריאל וקרבן. והיינו דכתיב: "למנצח על יונת אלם רחוקים לדוד מכתם"; אמר ר' יוחנן: בשעה שנתרחקו סימניה נעשית כיונה אלמת. לדוד מכתם, שיצא ממנה דוד, שהיה מך ותם לכל; דבר אחר: שהיתה מכתו תמה, שנולד מהול.
והיא שלחה אל חמיה לאמר. ותימא ליה מימר? אמר [רב] זוטרא בר טוביה: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לכבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים; מנלן? מתמר.
הכר נא. בהכר בישר את אביו, "הכר נא הכתנת בנך היא" – בהכר בשרוהו: הכר נא למי החותמת. הכר נא, אין נא אלא לשון בקשה: בבקשה ממך, הכר נא פני בוראך ואל תעלים עיניך ממני.
ויכר יהודה ויאמר צדקה ממני. מנא ידע? יצאה בת קול ואמרה: ממני יצאו כבושין. ולא יסף עוד לדעתה. כיון שידעה, שוב לא פסק הימנה; כתיב הכא: ולא יסף עוד לדעתה, וכתיב התם "קול גדול ולא יסף".
ויראה יהודה ויחשבה לזונה. צריך אדם להזהר עצמו [באחות אשתו] ובקרובותיו, שלא יכשל באחת מהן. ממי את למד? מיהודה, ויראה יהודה, למה? כי כסתה פניה עד שהיא בבית חמיה. דבר אחר: ויראה יהודה, לא השגיח; כיון שכסתה פניה, אמר: אילו היתה זונה לא היתה מכסה פניה. אמר ר' יוחנן: ביקש לעבור, וזימן לו הקב"ה מלאך שהוא ממונה על התאוה; אמר לו: להיכן אתה הולך, יהודה? מהיכן מלכים עומדים? מהיכן גואלים עומדים?
ויט אליה אל הדרך. בעל כרחו שלא בטובתו.
ותאמר חותמך ופתילך. נצנצה בה רוח הקודש; חותמך זה מלכות, כמה דאת אמר: "כי אם יהיה כניהו בן יהויקים מלך יהודה חותם על יד ימיני"; ופתילך זו סנהדרין, שהן מצויינין בפתיל, כמה דאת אמר: "ונתנו על ציצת הכנף פתיל תכלת"; ומטך אשר בידך, זה מלך המשיח, כמה דאת אמר: "מטה עוזך ישלח ה' מציון".
ויבוא אליה ותהר לו. גיבורים כיוצא בו, צדיקים כיוצא בו.
וישלח יהודה את גדי העזים. "משחקת בתבל ארצו", התורה שהיא משחקת על הבריות. אמר לו הקב"ה ליהודה: את מרמה לאביך בגדי עזים? חייך שתמר מרמה לך בגדי עזים.
ויהי כמשלש חודשים. תמן תנינן: מעוברת דיה שעתה, משהוכר עוברה; וכמה הכרת העובר? סומכוס אומר בשם ר' מאיר: שלשה חודשים; ואף על פי שאין ראיה לדבר – זכר לדבר, ויהי כמשלש חודשים. זכר לדבר? ראיה גדולה היא! משום דאיכא דילדה לתשעה ואיכא דילדה לשבעה.
רבי חמא בשם ר' יוסי: לא סוף דבר שלשה של ימים, אלא רובו של ראשון ורובו של אחרון ואמצעי שלם; ולא סוף דבר שלשה שלמים.
וגם הנה הרה לזנונים, שהיתה מטפחת על כרסה ואמרה: מלכים אני מעוברת, גואלים אני מעוברת.
וגם הנה הרה לזנונים, אמר עולא: תמר זנתה, זמרי זנה. תמר זנתה, יצאו ממנה מלכים ונביאים; זמרי זנה, נפלו כמה רבבות מישראל.
וגם הנה הרה לזנונים, שהיתה נכנסת למרחץ ואומרת לחבירותיה: עברו מלפני, שאני טעונה מלכים. והיה יושב בדין יצחק ויעקב ויהודה, אמר: הוציאוה ותשרף, לפי שבדיני נפשות מתחילין מן הצד.
אפרים מקשאה תלמידו של ר' מאיר אמר בשם ר' מאיר: תמר בתו של שם היתה, וכתיב: "ובת איש כהן כי תחל לזנות" וגו', [לפיכך] הוציאוה ותשרף.
היא מוצאת. מלמד שנאבדו, והמציא הקב"ה אחרים תחתיהם, שנאמר: היא מוצאת, כמה דאת אמר: "או מצא אבדה". היא מוצאת, אתמר: היא והוא צריכין לצאת.
והיא שלחה אל חמיה לאמר. ביקש לכפור, אמרה לו: הכר לברייך עליהון, שלך ושל בוראך הם:
תני תנא קמיה דרב נחמן: המלבין פני חבירו ברבים כאילו שופך דמו. אמר ליה: שפיר קאמרת; תדע, דאזיל סומקא ואתי חוורא. אמר ליה אביי לרב דימי, במערבא במאי זהירי טפי? אמר ליה באחוורי אפי. אמר ר' יוחנן: כל היורדין לגיהנם עולים, חוץ משלשה שיורדין ואינן עולים: המכנה שם לחבירו והמלבין פני חבירו ברבים והבא על אשת איש. היינו מכנה היינו מלבין? אף על גב דדש ביה בשמיה. נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש ואל ילבין פני חבירו ברבים, מנלן? מתמר, דכתיב: היא מוצאת. מר עוקבא הוה ההוא עניא בשבבותיה דהוה רגיל כל יומא דשדי ליה ארבעה זוזי בצינורא דדשא. יומא חד אמר: איזיל ואחזי מאן דעבד לי טיבותא. ההוא יומא נגה ליה למר עוקבא בבי מדרשא, אתיא דביתהו בהדיה. כיון דחמי דקא מצלי ליה לדשא, נפק בתרייהו רהוט מקמיה. עייל לההוא אתונא דהוה גריפא נורא, קא מיקליין כרעיה דמר עוקבא. אמרה ליה דביתהו: שקול כרעיך אותבינהו אכרעי. חלש דעתיה, אמרה ליה: אנא שכיחנא בגו ביתא ומקרבא הנייתי. ולמה ליה כולי האי? דאמר ר' יוחנן בשם ר' שמעון בן יוחאי: נוח לו לאדם שיפיל עצמו לתוך כבשן האש וכו'. ותו, מר עוקבא הוה רגיל ההוא עניא דהוה בשבבותיה דהוה רגיל כל מעלי יומא דכפורי לשדורי ליה [ארבע] מאה זוזי. יומא חד שדרינהו ליה ביד בריה. אתא ואמר ליה: לא צריך; חזאי דהוו מזלפי קמיה יין ישן. אמר ליה: מפנק כולי האי? עייפינהו ושדר ליה. כי הוה נח נפשיה, אמר: אייתי חשבון דצדקה ואחזי כמה צדקה עבידנא. אשכח ביה שבעת אלפי דינרי קסרייתא, אמר: זוודין קלילין לאורחא רחיקא. קם ובזבז לפלגא נכסיה. והיכי עבד הכי? והא אמר ר' אילא: המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, שמא ירד מנכסיו ויצטרך לבריות? הני מילי מחיים, אבל לאחר מיתה לית לן בה:
אמר רבי אלעזר: בג' מקומות הופיע רוח הקודש בבית דינו של שם, דכתיב: ויאמר צדקה ממני. מנא ידע? דלמא כי היכי דאמר דאזקיקא ליה לדידיה, אזקיקא נמי לאחריני? יצאה בת קול ואמרה: ממני יצאו כבושים. בבית דינו של שמואל, "ויאמר הנני ענו בי וגו' ויאמר עד" וגו'. [בבית דינו של שלמה], "ויען המלך ויאמר תנו לה את הילוד החי וגו' היא אמו". מנא ידע? דלמא ערומי מערמא? יצאה בת קול ואמרה: "היא אמו". אמר רבא: ממאי? דלמא יהודה דמנה יומי וירחי ואיתרמי ליה? דחזיא מחזקינן, ודלא חזיא לא מחזקינן. ושמואל נמי, כולהו ישראל יחיד מקרו, דכתיב: "ישראל נושע בה'". בית דינו של שלמה, סברא הוא, הא מרחמא והא לא מרחמא. אלא גמרא גמירי לה:
ויהי בלדתה ויתן יד. אמר רב הונא, הוציא עובר ידו והחזיר, אמו טמאה לידה, שנאמר: ויהי בלדתה ויתן יד. והא תנן: הוציא עובר את ידו אין אמו חוששת לכל דבר? לחוש חוששת, ימי טהרה לא יהבינן עד דנפיק רוביה; ואינה חוששת מדאורייתא, אבל מדרבנן חוששת, וקרא אסמכתא בעלמא:
והנה תאומים, מלא כתיב, על וימלאו ימיה ללדת.
שלשה הן נאמנין לאלתר, ואלו הן: החיה, והשיירא, והמטהרת חברתה, [ובלבד] מעת לעת וכו'.
ויהי כמשיב ידו, זה רבה על כל הפריצים; ממך יעמוד, "עלה הפורץ לפניהם".
ואחר יצא אחיו. כמה ידות כתובות כאן? ר' הונא אמר רב [ארבע] כנגד ארבע חרמים שהוא עתיד לפשוט את ידו [בהן]: חרמו של עמלק, וחרמו של סיחון ועוג, וחרמו של יריחו, וחרמן של כנעניים. ר' יודן אמר כנגד ארבעה דברים שהוא עתיד ליטול מן החרם, שנאמר: "ואראה בשלל אדרת שנער [אחת] טובה מאד ומאתים שקל כסף ולשון זהב אחד":
פרק לט[עריכה]
ויוסף הורד מצרימה. כתיב: "בחבלי אדם אמשכם", זה יוסף. וימשכו ויעלו את יוסף מן הבור, בעבותות אהבה, שנאמר: "וישראל אהב את יוסף". "ואהיה להם כמרימי עול", שרוממתי צריו עליו; ואיזו? זו אשתו של פוטיפר. כל כך למה? "על לחיהם", שהוציא דבר מלחיו, שנאמר: "ויבא יוסף את דבתם רעה". וסוף, "ואט אליו אוכיל", אני מטה עליו אכילות הרבה.
"ויוסף הוא השליט על הארץ", ויוסף הורד מצרימה. שליט בהון, כמה דאת אמר: "וירד מים עד ים". כבשן, כמה דאת אמר: "כי הוא רודה בכל עבר הנהר". נסח יתהון מאתרייהו, כמה דאת אמר: "וירדהו אל כפיו".
ויוסף הורד, הוריד אבינו יעקב. משל לפרה שהיו מושכין אותה למקולין, ולא היתה נמשכת; מה עשו? משכו בנה לפניה, והיתה מהלכת על כרחה שלא בטובתה. כך היה ראוי יעקב אבינו לירד למצרים בשלשלאות של ברזל; אמר הקב"ה: בני בכורי הוא, ואני מוריד אותו בבזיון? הריני מושך בנו לפניו, והוא ירד אחריו בעל כרחו שלא בטובתו. מנא לן שהשכינה ירדה למצרים? דכתיב: "ויהי ה' את יוסף".
מצרימה. תני בשם רב נחמן: כל דבר שצריך למ"ד בתחילתה, הטיל לה ה"א בסופה; שעירה, סדומה, מצרימה, חרנה. התיבון, והכתיב: "ישובו רשעים לשאולה"? לאמבטי התחתונה שבשאול.
ויקנהו, הקנויין קונין. כל העבדים מחסרין בית רבן, וזה "ויברך ה' את בית המצרי בגלל יוסף". כל העבדים חשודין על הגזל, וזה "וילקט יוסף את כל הכסף". כל העבדים חשודין על הערוה, וזה לא שמע אליה. כל העבדים רבן מאכילן בתרומה, וזה האכיל את רבו תרומה, דא"ר יהושע בן קרחה: מבנות פוטיפר לקח אלעזר.
[פוטיפר] הוא פוטיפרע, [פוטיפר] שהיה מפטם פרים לעבודה זרה, פוטיפרע שהיה פוער עצמו לעבודה זרה, וכיון שירד יוסף לשם נעשה פוטינון. סריס פרעה, שנסתרס בגופו, מלמד שלקחו לתשמיש וסרסו הקב"ה בגופו. משל לדוב שהיה משכל בבני המדינה, אמר: תברון ניביה; כך מלמד שלא לקחו אלא לתשמיש, וסרסו הקב"ה. הדא הוא דכתיב: "כי ה' אוהב משפט ולא יעזוב את חסידיו", חסידו כתיב, ואיזה? זה יוסף צדיקא. "לעולם נשמרו וזרע רשעים נכרת", מלמד שלא לקחו אלא לתשמיש וסרסו הקב"ה בגופו.
איש מצרי, גבר ערום; מה היתה ערמתו? בכל מקום גרמני מוכר כושי, וכאן כושי מוכר גרמני? אין זה עבד. אמר להם: הביאו לי ערב. ואין הלשון הזה מיד אלא לשון ערב, כמה דאת אמר: "אנכי אערבנו מידי" וגו', וכתיב: מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה. עבדא זבין ובר אמתא מזבין, ובר חורין עבד לתרוייהו:
ויוסף הורד מצרימה. אל תקרי הורד אלא "הוריד", שהוריד איצטגניני פרעה מגדולתן.
ויקנהו פוטיפר, שקנהו לעצמו, בא גבריאל וסרסו ופרעו. מעיקרא כתיב פוטיפר, ולבסוף כתיב פוטיפרע.
ויהי ה' [את יוסף]. ועם שאר שבטים לא? אמר ר' יודן: משל לאדם שהיו לפניו שתים עשרה בהמות טעונות יין. נכנסה אחת מהן לחנותו של גוי, הניח אחת עשרה והלך אחריה, אמר לו: אלו ברשות הרבים ואיני מתירא שמא יעשו יין נסך, וזו נכנסה לחנותו של גוי ומתירא אני שמא יעשה יין נסך. כך אלו גדולים, וברשות אביהם הם, אבל זה שהוא קטן וברשות עצמו, לפיכך ויהי ה' את יוסף.
ויהי איש מצליח, גבר קפיז, כמא דאת אמר, "וצלחו (את) הירדן לפני המלך". משל לדובא שהיתה עוברת בשוק מקושטת אבנים טובות ומרגליות, אמרו: כל מאן דקפז לה יסב מה דעלה. היה שם פיקח, אמר: אתון מסתכלין במה דעלה, ואני מסתכל בניביה של אותה דובא:
ויהי ה' את יוסף ויט אליו חסד. ולאברהם, שהיה תחילה לאבות ונתנסה י' נסיונות, לא נאמר. משל למלך שהיו לו ב' אוהבים, א' היה רעב וגנב ונתן לו פת קיבר ואכלה שלא בפניו, וא' היו נותנין לו ולא קיבל עליו. כיון ששמע המלך, אמר: זה שלא אכל בגנבה יכנס בסעודה עמי. כך אברהם, "בוא נא אל שפחתי", מיד "וישמע אברם לקול שרי". ויוסף היה רואה בכל יום בנות מלכים, פעמים מקושטות פעמים מבוסמות פעמים ערומות, ולא רצה.
וירא אדוניו כי ה' אתו. היה מלחש ויוצא מלחש ונכנס. ולבסוף שכח, "כי נשני אלהים את כל עמלי". אמר לו: מזוג רותחין, והא רותחין. מזוג פושרין, והא פושרין. אמר: יוסף מכניס תבן לעפרים? קדרים בכפר חנניה? גוזזין בדמשק? חרשים במצרים, באתר דחרשין חרשין? עד היכן? עד שראה שכינה [עומדת] על גביו, הדא הוא דכתיה: וירא אדוניו כי ה' אתו.
ויהי מאז הפקיד אותו. כל מקום שהצדיקים הולכים, שכינה הולכת עמהן. [ירד] יצחק לגרר, באה ברכה לרגלו וכו'. [יעקב], ויברך ה' אותך לרגלי. [יוסף], ויהי ברכת ה' בכל אשר יש לו כו'. י"ב חודשים עשה שם, ששה בבית וששה בשדה.
כי אם הלחם אשר הוא אוכל. לשון נקיה.
ויהי יוסף יפה תאר וגו', זרוק חוטרא לאוירא על עיקריה קאי; לפי שכתוב: "ורחל היתה יפת תאר", לפיכך ויהי יוסף יפה תאר:
ויהי אחר הדברים האלה. "וארא בפתאים", אלו השבטים; בערביא צווחים למינוקא פתיא. "אבינה בבנים. חסר לב", זה יוסף שהיה אומר על אחיו לשון הרע; היש חסר לב יותר מזה? "והנה אשה לקראתו", זה אשת אדוניו: "שית זונה" ליוסף, "ונצורת לב" בעלה. "הומיה היא וסוררת", בוכה היא וטעיתא. "בביתה לא ישכנו רגליה", אלא "פעם בחוץ פעם ברחובות". "ואצל כל פנה תארוב", שלחה ואמרה: חמיתון ליוסף? "החזיקה בו ונשקה לו", ותתפשהו בבגדו. "העיזה פניה", ותאמר שכבה עמי.
"כי לא ינוח שבט הרשע", זו אשתו של פוטיפר. "על גורל הצדיקים", זה יוסף, שנאמר: ותשא אשת אדוניו; מה כתיב למעלה מן העניין? ויהי יוסף יפה תאר וגו' ותשא אשת אדוניו. משל לגיבור שהיה יושב בשוק ממשמש בעיניו מתקן בשערו, אמר: אנא גבר; א"ל: אין את גבר, הא דובא קומך, קפחיניה!
ויהי אחר הדברים האלה, הרהורי דברים היו שם; מי הרהר? יוסף הרהר, אמר: כשהייתי בבית אבי היה אבי רואה איזה מנה יפה ונותן לי, והיו אחי מכניסים בי עין הרע; עכשיו שאני כאן, מודה אני שאני ברווחה. אמר ליה הקב"ה: הטליס, חייך שאני מגרה בך את הדוב. דבר אחר, אמר: אבי נתנסה, זקני נתנסה, אני איני מתנסה? אמר לו הקב"ה: חייך שאני מנסה אותך יותר מכולם.
כך היה וסתן של אומות העולם, אחד מהם לוקח לו עבד, הולך אצל אסטרולוגוס ואומר לו: הא טב נחשא; אין לשון זה ותשא אלא לשון אסטרולוגיא, כמא דאת אמר: "ופן תשא עיניך השמימה".
ותאמר שכבה עמי. ארורים הן הרשעים; כאן ותאמר שכבה עמי כבהמה, ולהלן "ופרשת כנפך על אמתך".
וימאן ויאמר אל אשת אדוניו. בדבר מצוה ממאנין, בדבר עבירה אין ממאנין? אתמהה. בדבר מצוה ממאנין, "מאן יבמי להקים לאחיו שם בישראל"; בדבר עבירה אין ממאני?. בדבר מצוה ממאנין, "אם מאן ימאן אביה"; בדבר עבירה אין ממאנין? וימאן ויאמר הן אדוני וגו', אמר לה: למוד הוא הקב"ה להיות בוחר בבית אבא לעולם, שנאמר: "קח נא את בנך"; אם אשמע לך, שמא אבחר לעולה ואפסל מן הקרבן. דבר אחר: [וימאן] ויאמר אל אשת אדוניו, למוד הוא הקב"ה להיות נגלה על בית אבא בלילה. אברהם, "אחר הדברים האלה היה דבר ה' [אל אברם] במחזה". יצחק, "וירא אליו ה' בלילה ההוא". יעקב, "ויחלום והנה ה' נצב עליו". אשמע לך? שמא יגלה עלי הקב"ה וימצאני טמא.
הן אדוני. מתיירא אני מאדם הראשון, על ידי שעבר עבירה קלה נטרד מגן עדן; וזו גילוי עריות שהיא עבירה חמורה, על אחת כמה וכמה. הן אדוני, מתיירא אני מאבא שבארץ כנען; ראובן, על ידי שכתוב: "וילך ראובן וישכב", נטל בכורתו ונתנה לי; אשמע לך וארד מבכורתי? הן אדוני, מתיירא אני מאדוני. אמרה לו: הורגתו אני. אמר לה: לא די לי שאמנה באיסטרטין של נואפים, אלא שאמנה באיסטרטין של רצחנין? ואם את הדבר הזה את מבקשת, הן אדוני, הידא לקומיך. אמר לה: חלב עזים שחורות וחלב עזים לבנות, טעם אחד להם.
דבר אחר: הן אדוני, מתיירא אני מה'. אמרה לו: איננו! אמר לה: "גדול ה' ומהולל מאד". הכניסתו מחדר לחדר ומקיטון לקיטון עד שהעמידה אותו לפני מיטתה, והיתה עבודה זרה למעלה הימנה. הלכה וכיסתו. אמר לה: הלין אפיא כסית; מי שכתוב בו "עיני ה' [המה משוטטים בכל הארץ]", על אחת כמה וכמה.
איננו גדול בבית הזה ממני. לא שבק קריא כלום. "לה'" אין כתיב כאן אלא לאלהים; 'לאלהים! איני עושה את הדבר הזה'.
ויהי כדברה אל יוסף יום יום. בניה של רחל נסן שוה וגדולתן שוה. נסן שוה, ויהי כדברה אל יוסף יום יום, "ויהי כאמרם אליו יום [ו]יום". גדולתן שוה, "ויסר פרעה את טבעתו". "וילבש אותו בגדי שש", "וילבש את מרדכי". "וישם רביד הזהב", "ומרדכי יצא מלפני המלך". "וירכב אותו במרכבת המשנה", "וירכיבהו על הסוס". "ויקרא לפניו אברך", "ויקרא לפניו ככה יעשה לאיש".
ולא שמע אליה לשכב אצלה, בעולם הזה; להיות עמה, לעתיד לבוא. מטרונא שאלה לרבי יוסי: אפשר יוסף בן י"ז שנה היה עומד בכל חומו ולא היה עושה את הדבר הזה? הביא לפניה ספר בראשית, התחיל קורא מעשה ראובן ומעשה יהודה ותמר. אמר לה: ומה אלו שהיו גדולים וברשות אביהם לא כסה עליהן הכתוב, זה שהוא קטן וברשות עצמו על אחת כמה וכמה.
ולא שמע אליה. אמר רבי: שמע לה, אלא שהביא הקב"ה איקונין שלאביו ונתבייש וברח. פעם שניה נכנס, נטל הקב"ה אבן שתיה, אמר לו: אם תגע בה הריני משליכו ואחריב את העולם, הדא הוא דכתיב: "ויפוזו זרועי ידיו מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל". אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן: כל העושה מצוה אחת בעולם הזה מקדמתו והולכת לפניו לעולם הבא, שנאמר: "והלך לפניך צדקך"; וכל העובר עבירה אחת בעולם הזה מלפפתו והולכת לפניו ליום הדין, שנאמר: "ילפתו ארחות דרכם יעלו בתהו" וגו'. רבי אלעזר אומר: קשורה בו ככלב, שנאמר: ולא שמע אליה לשכב אצלה בעולם הזה, להיות עמה לעולם הבא.
תנו רבנן: עני ועשיר ורשע באין לדין. עני אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אומר: עני היה וטרוד במזונותיו. אומרים לו: כלום היית עני יותר מהלל? אמרו עליו על הלל הזקן שבכל יום ויום היה משתכר בטרעפקיא, חציו נותן לפרנסתו ופרנסת אנשי ביתו וחציו לשומר בית המדרש. פעם אחת לא מצא להשתכר ולא הניחו שומר בית המדרש ליכנס. מה עשה? עלה ונתלה וישב על פני ארובה כדי שישמע דברי אלקים חיים מפי שמעיה ואבטליון. אמרו: ערב שבת היתה ותקופת טבת הוה, ירד עליו שלג. כיון שעלה עמוד השחר אמר ליה שמעיה לאבטליון: אבטליון אחי, בכל יום הבית מאיר והיום אפל! הציצו בו וראו דמות אדם בארובה. עלו ומצאו שלג רום ג' אמות, ופרקוהו ורחצוהו וסכוהו והושיבוהו כנגד המדורה. אמרו: ראוי זה לחלל עליו שבת. עשיר אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אומר: עשיר הייתי וטרוד בנכסי הייתי. אומרים לו: כלום אתה עשיר יותר מרבי אלעזר בן חרסום? אמרו עליו שהניח לו אביו אלף עיירות ביבשה וכנגדן אלף ספינות בים, ולא הלך וראה אותם מעולם אלא ישב ועסק בתורה. פעם אחת מצאוהו עבדיו ועשו בו אנגריא, אמר להם: הניחו לי שאני הולך ללמוד תורה. אמרו לו: חי אדוננו אין אנו מניחין אותך וכו'. רשע אומרים לו: מפני מה לא עסקת בתורה? אומר: נאה וטרוד ביצרי הייתי. אומרים לו: כלום היית יפה תואר יותר מיוסף הצדיק? אמרו עליו שהיתה אשת פוטיפר משדלתו בדברים, בגדים שלבשה לו שחרית לא לבשו לו ערבית, ערבית לא לבשה לו שחרית. אמרה לו: השמע לי. אמר לה: לא. נתנה לו אלף ככר כסף ולא שמע אליה. נמצא הלל מחייב את העניים, ורבי אלעזר בן חרסום מחייב את העשירים, ויוסף הצדיק מחייב את הרשעים:
רמז קמו
אמר רב כהנא בר ביזנא אמר רבי שמעון חסידא: יוסף שקידש שם שמים בסתר, הוסיפו לו אות אחת משמו של הקב"ה; יהודה קידש שם שמים בפרהסיא, נקרא כולו על שמו של הקב"ה. מאי היא? דכתיב: ויהי כהיום הזה ויבוא הביתה לעשות מלאכתו. מלמד ששניהם לדבר עבירה נתכוונו. רב ושמואל, חד אמר: לעשות מלאכתו ממש; וחד אמר: לעשות צרכיו נכנס.
ואין איש מאנשי הבית שם בבית. אפשר בית גדול כביתו של אותו רשע לא היה בו איש? תנא דבי רבי ישמעאל: אותו היום יום חגם היה, והלכו כולם לבית ע"ז שלהם; והיא אמרה להם: חולה אני. אמרה: אין לי יום שאזקק ליוסף כיום הזה.
ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי. באותה שעה נראה לו דמות דיוקנו של אביו, אמרה לו: יוסף, עתידין אחיך שיכתבו על אבני אפוד ואתה עמהם; רצונך שימחה שמך מביניהם ותקרא "ורועה זונות יאבד הון"? מיד "ותשב באיתן קשתו ויפוזו זרועי ידיו", נעץ צפרניו בקרקע. "מידי אביר יעקב משם רועה אבן ישראל", משם זכה ונקרא אבן ישראל, שנאמר: "רועה ישראל האזינה נוהג כצאן יוסף". אמרו: ראוי היה יוסף לצאת ממנו י"ב שבטים כדרך שיצא מאביו, שנאמר: "אלה תולדות יעקב יוסף" וכו', ואף על פי כן יצאו מבנימין אחיו, וכולן נקראו על שמו, שנאמר: "ובני בנימן" וגו'. בלע, שנבלע בין האומות. בכר, שהיה בכור לאמו. אשבל, ששבאו אל. גרא, שגר באכסניות. נעמן, שהיה נעים ביותר. אחי וראש, שהיה אחי וראשי. מופים וחופים, הוא לא ראה בחופתי ואני לא ראיתי בחופתו. וארד, שירד לבין האומות:
ויבוא הביתה לעשות מלאכתו. רבי אליעזר אומר: שבת היה, דכתיב: "כי בו שבת מכל מלאכתו"; ומה מלאכה היתה לו? שונה וקורא מה שאביו למדו. רבי יהודה אומר: יום גידול נילוס היה, והלכו כולם לראות והוא לא הלך, אלא ויבוא הביתה לעשות מלאכתו, לחשוב חשבונות של רבו. רבי נחמיה אומר: יום טיאטרון היה, הלכו כולן לראות והוא לא הלך. ר' שמואל בר נחמן אמר: לעשות מלאכתו ממש. ר' חייא מתני: איקונין לאביו ראה וצנן דמו, שנאמר "מידי אביר". ר' הונא בשם רב מתני: איקונין של אמו ראה וצנן דמו, שנאמר: "משם רועה אבן ישראל". מי עשה כך? "מאל אביך ויעזרך".
הא דתנן אבות מלאכות ארבעים חסר אחת, כנגד מי? אמר רבי חנינא: כנגד עבודות המשכן. ר' שמעון בן יוסי בן לקוניא אמר: כנגד מלאכה ומלאכות שבתורה. בעי רב יוסף: האי ויבוא הביתה לעשות מלאכתו, ממניינא הוא או לא? מספקא ליה משום דכתיב: "והמלאכה היתה דים", והא כמאן דאמר לעשות צרכיו נכנס, או דילמא ויבוא הביתה לעשות מלאכתו ממניינא, והכי קאמר, דשלימא להו עבידתא.
כיון שבא ליזקק לה בא הקב"ה בדמות אביו ונתקררה אמתו, שנאמר: "ותשב באיתן קשתו". אמרה לו: מה לך? אמר לה: אבא אני רואה. אמרה ליה: והיכן הוא, ואין איש מאנשי הבית? אמר לה: את בת חמורים, "אשר בשר חמורים בשרם", וחמור אינו רואה; אבל אנא מן הרואים, שנאמר: "וירא את המקום מרחוק". אותו היום הלכו כולם לעבודה זרה והיא עשתה עצמה חולה. כיון שחזרו הלכו חברותיה לבקרה. אמרו לה: מה לך שפניך כך? ספרה להן כל המאורע. אמרו לה: אין לך תקנה אלא אמור לבעליך כך וכך ויחבשנו בבית האסורין. אמרה להן בבקשה מכן שתאמרנה כל אחת ואחת [לבעליכן] שאף לכן תבע, ועשו כן, ונכנסו כל השרים לחצירו של פוטיפר וספרו לו. רצה להרגו, אמרה ליה: אל תהרגנו ותאבד מעותיך, אלא תחבשנו. אפילו כן רצה להרגו, עד שבאת אסנת בסתר אל פוטיפרע ונשבעה לו וספרה האמת. אמר לה [הקב"ה]: חייך, הואיל ואת לומדת עליו זכות, שבטים שאני מעמיד ממנו על ידך הם באים. ויש אומרים, בת דינה היתה, אלא שגידלה פוטיפרע:
ותתפשהו בבגדו וגו' וינס ויצא החוצה. קפץ בזכות אבות, כמא דאת אמר: "ויוצא אותו החוצה". שמעון איש קטרון אומר: בזכות עצמותיו של יוסף קרע הים לפני ישראל, שנאמר: "הים ראה וינוס", בזכות וינס ויצא החוצה.
ותקרא לאנשי ביתה, נתנה אותו בפיהם של כולם.
ותנח בגדו אצלה, מחבקתו ומנשקתו.
כדברים האלה עשה לי עבדך. אמרה לו בשעת תשמיש.
ויקח אדוני יוסף אותו. אמר ליה: אנא ידע דלית הוא מינך, אלא שלא לערב פסולת בבני. ר' הונא אמר: שמושו היה ערב לרבו, והיה יוצא ומדיח את הכוסות ועורך את השולחנות ומציע המטות, והיתה אומרת לו: בדבר זה עסקתיך, חייך אני עושקתך בדברים אחרים; והוא אומר: "עושה משפט לעשוקים". חותכת אני אנונא שלך, והוא אומר: "נותן לחם לרעבים". כובלתיך אני, והוא אומר: "ה' מתיר אסורים". מסמא אני את עיניך, והוא אומר: "ה' פוקח עורים". כופפת אני קומתך, והוא אומר: "ה' זוקף כפופים". עד היכן? עד שנתנה שרתוע של ברזל תחת צוארו כדי שיתלה עיניו ויביט בה, אף על פי כן לא היה מביט בה, הדא הוא דכתיב: "ברזל באה נפשו".
ויתן שר בית הסוהר ביד יוסף. שמושו היה ערב לרבו, היה יוצא ומדיח את הכוסות ועורך שולחנות ומציע לו את המטות. ירד יוסף למצרים ועשה בבית פוטיפר י"ב חודשים, שנאמר: "ויהי מאז הפקיד אותו בביתו", בבית מפני החמה, בשדה מפני הצנה. י"ב שנה עשה בבית האסורין, שנאמר: "ענו בכבל רגלו", ויוסף בן ל' שנה בעמדו וגו'. בו בפרק מת יצחק, וז' שני השבע וב' שני הרעב, נמצא יוסף פרש מאביו שלא ראהו כ"ב שנה כשם שפרש יעקב מאביו:
אין שר בית הסוהר רואה את כל מאומה בידו באשר ה' אתו. עד עכשיו בשעת צרה; ומניין אף בשעת הרווחה? תלמוד לומר: וכל אשר הוא עושה ה' מצליח בידו:
פרק מ
ויהי אחר הדברים האלה חטאו. "מכל פשעי הצילני חרפת נבל אל תשימני". ר' חמא בר חנינא אמר: לא היו ראויין אומות העולם להיות בהן דוויים וסחופים; ולמה יש בהם? שלא יהו מונין את ישראל ואומרים להן: לא אומה של דוויים אתם? הדא הוא דכתיב: "וחרפת נבל אל תשימני". ר' שמואל בר נחמן אמר: לא היו ראויין אומות העולם שיהא בהן מעלה חטטים, ולמה יש בהן? שלא יהו מונין את ישראל ואומרים להם: לא אומה של מצורעים אתם? על שם "וחרפת נבל אל תשימני". "מכל פשעי הצילני", זה יוסף. "ותקרא לאנשי ביתה" (בראשית לט, יד), נתנה אותו בפיהם של כולם. אמר הקב"ה: מוטב שיפנו אלו באלו ואל יפנו לצדיק זה, הדא הוא דכתיב: ויהי אחר הדברים האלה חטאו.
רבנן אמרי: שר המשקים נמצא זבוב בתוך פיילי פוטירין שלו, ושר האופים נמצא לו זבוב בתוך גלוסקין שלו, הדא הוא דכתיב: חטאו משקה מלך מצרים והאופה לאדוניהם, בתשמיש אדוניהם. ר' אביתר אמר: בקשו להזדווג לבתו של מלך; נאמר כאן: חטאו, ונאמר להלן: "ואיך אעשה הרעה הגדולה הזאת וחטאתי לאלהים".
ר' חנן בשם ר' יוחנן: "לכו וראו מפעלות אלהים נורא עלילה על בני אדם", מקציף אדונים על עבדיהם כדי ליתן גדולה לצדיק, "פרעה קצף על עבדיו"; ומקציף עבדים על אדוניהם כדי ליתן גדולה לצדיק, "קצף בגתן ותרש על אחשורוש", כדי ליתן גדולה למרדכי.
ויקצף פרעה, קונדא מכירין נתנו בתוך מנעליהם. ר' חנין אמר: מנגנין עשו לו לחנקו. שמואל אמר: חכינא הטמינו לו בתוך ספלו, הדא הוא דכתיב: "ויבוקש הדבר וימצא".
ויחלמו חלום שניהם איש חלומו, חלמא ופתרניה.
ויאמרו אליו חלום חלמנו וגו' הלא לאלהים פתרונים וגו'. תלה הגדולה בבעליה.
ובגפן שלשה שריגים. אמר ר' חייא: אלו ג' שרי גאים היוצאים מישראל בכל דור ודור, פעמים ששנים כאן ואחד בארץ ישראל, פעמים שאחד כאן ושנים בארץ ישראל, ויהבו ביה רבנן עינייהו ברבנא נחמיה ורבנא עוקבא בני ברתיה דרב. רבא אמר אלו: שלשה שרי גוים שמלמדין זכות על ישראל בכל דור ודור. תנא, ר' אליעזר אומר: גפן, זה העולם. שלשה שריגים, זה אברהם יצחק ויעקב. והיא כפורחת עלתה נצה, אלו אמהות. הבשילו אשכלותיה ענבים, אלו השבטים. אמר ליה ר' יהושע: וכי מראין לאדם מה שהיה? והלא אין מראין לו לאדם אלא מה שעתיד להיות. אלא גפן, זה תורה. שלשה שריגים, זה משה ואהרן ומרים. והיא כפורחת עלתה נצה, אלו סנהדרין. הבשילו אשכלותיה ענבים, אלו צדיקים שבכל דור ודור. אמר רב גידל: עדיין צריכין אנו למודעי, שהיה ר' אלעזר המודעי אומר: גפן, זה ירושלים. שלשה שריגים, זה מקדש ומלך וכהן גדול. והיא כפורחת עלתה נצה, אלו פרוחי כהונה. הבשילו אשכלותיה ענבים, אלו הנסכים. ר' יהושע בן לוי מוקי לכולה במתנות: גפן, זו תורה. שלשה שריגים, אלו באר, עמוד הענן ומן. והיא כפורחת עלתה נצה, אלו הבכורים. הבשילו אשכלותיה ענבים, אלו הנסכים. ור' ירמיה בר אבא אמר: גפן, אלו ישראל, וכן הוא אומר: "גפן ממצרים תסיע". שלשה שריגים, אלו שלשה רגלים שישראל עולין בהן בכל שנה ושנה. והיא כפורחת, הגיע זמנן של ישראל לפרות ולרבות, וכן הוא אומר: "ובני ישראל פרו וישרצו". עלתה נצה, הגיע זמנן של ישראל ליגאל, וכן הוא אומר: "ויז נצחם על בגדי וכל מלבושי אגאלתי". הבשילו אשכלותיה ענבים, הגיע זמנם של מצרים לשתות כוס התרעלה, והיינו דאמר רבא: שלשה כוסות האמורים במצרים למה? אחד ששתה בימי משה, ואחד ששתה בימי פרעה נכה, ואחד שעתידים לשתות עם כל חברותיה.
אמר ריש לקיש: אומה זו כגפן נמשלה. זמורות שבה אלו בעלי בתים, אשכולות שבה אלו תלמידי חכמים, עלין שבה אלו עמי הארץ, קנוקנות שבה אלו ריקנין שבישראל. והיינו דשלחו מתם: יבעון רחמי אתכליא על עליא, שאלמלא עליא לא מתקיימי אתכליא. מה הגפן הזו בוצרין אותה והיא שותקת, דורכים אותה והיא שותקת, ולבסוף היא מגרה את קרנה וקרנותיה משיגין לאדם ומפילין אותו. ומה הגפן משליכין עליה גולגליות וארנוניות ובסוף משהיין עולה על ראשו הוא לוקה, כך ישראל, "קדש ישראל לה' ראשית תבואתה כל אוכליו יאשמו". מה גפן זאת אינה נטעת בערבוביא אלא שורות שורות, כך ישראל חונין במדבר דגלים דגלים, איש על דגלו באותות. מה הגפן הזו בולשין תחתיה ואחר כך נוטעין אותה, כך ישראל, "תגרש גוים ותטעה". מה הגפן הזו, כל מה שאתה מפנה מפניה היא משבחת, כך הן ישראל, פנית לפניהם שלשים ואחד מלכים. מה הגפן הזו שומרה עולה למעלה ממנה ומשמר, כך ישראל, שומר שלהן עומד למעלה מהן ומשמרן, שנאמר: "הנה לא ינום ולא יישן שומר ישראל". מה הגפן הזו נמוכה מכל האילנות, כך ישראל נמוכין בעולם הזה; אבל לעתיד לבוא עתידין לירש מסוף העולם ועד סופו. מה הגפן הזו, שרביט אחד עולה ממנה והוא מכניע כל האילנות, כך ישראל, צדיק אחד עומד ושמעו הולך מסוף העולים ועד סופו, "ויהי ה' את יהושע ויהי שמעו בכל הארץ", "בהם ינגח יחדו אפסי ארץ". מה הגפן הזו יש בה יין ויש בה חומץ, זה טעון ברכה וזה טעון ברכה, כך הם ישראל, מברכין על מדת הטוב "ברוך הטוב והמיטיב", ועל מדת פורענות "ברוך דיין האמת". מה הגפן הזו יש בה יין ויש בה חומץ ויש בה ענבים ויש בה צימוקים, כך הם ישראל, יש בהם מקרא משנה הלכות אגדות. מה הגפן הזאת, מי שאוכל ממנה בוסר שניו קהות עליו, כך כל מי שבא ומזדווג עם ישראל סוף שהוא נוטל את שלו מתחת ידיהם: פרעה, סיחון ועוג, ול"א מלכים. מה הגפן, העלין חפין על האשכולות, כך ישראל, עמי הארץ חפין על בני תורה. מה הגפן הזו יש בה אשכולות גדולים וקטנים, וכל אשכול הגדול מחבירו נמוך מחבירו, כך כל מי שהוא גדול מחבירו נמוך ממנו. מה הגפן הזו, כל האוכל ממנה פניו מצהילות, כך "חכמת אדם תאיר פניו". מה הגפן הזו סומכין עליה על גבי קנים והיא חיה, כך הם ישראל, אין חיים אלא בזכות התורה שהיא כתובה בקנה. מה הגפן הזו, סומכין אותה על גבי עצים יבשים והיא חיה, כך גם ישראל, אינן חיים אלא בזכות אבותיהם, אף על פי שמתו "וזכרתי" וגו'. מה הגפן הזאת, בתחילה היא נרפסת ואחר כך מעלין אותה לפני מלכים, כך הם ישראל בעולם הזה, "על גבי חרשו" וגו' "ושארא ברגלים", "תרמסנה רגל". אבל לעתיד לבוא, "והיו מלכים אומניך":
רמז קמז
וכוס פרעה בידי. מכאן קבעו חכמים ד' כוסות של לילי פסח. ר' הונא בשם ר' בנאה, כנגד ארבע לשונות של גאולה שנאמרו במצרים: והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי. ר' שמואל בר נחמן אמר: כנגד ד' כוסות שנאמרו כאן: וכוס פרעה בידי, "ואשחט אותם אל כוס פרעה", "ואתן את הכוס על כף פרעה", ["ונתת כוס פרעה בידו"]. ר' לוי אמר: כנגד ארבע מלכיות. ר' יהושע בן לוי אמר: כנגד ארבע כוסות של תרעלה שעתיד הקב"ה להשקות את אומות העולם, הדא הוא דכתיב: "כי כה אמר ה' וגו' קח את כוס היין [החמה הזאת מידי]", "כוס זהב בבל ביד ה'", "כי כוס ביד ה' וגו' מלא מסך", "ימטר על רשעים פחים אש וגפרית ורוח זלעפות מנת כוסם". וכנגדן הקב"ה משקה את ישראל ארבע כוסות של ישועה לעתיד לבוא, שנאמר: "ה' מנת חלקי וכוסי", "דשנת בשמן ראשי כוסי רויה", "כוס ישועות" – שתי ישועות: אחת לימות המשיח, ואחת לימות גוג ומגוג.
אמר לו: אתה בשרתני בשורה טובה, אף אני מבשרך בשורה טובה; בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך.
כי גנב גנבתי. אמר ר' אחא מכאן שנגנב שני פעמים:
אמר ר' יוחנן: מניין שכל החלומות הולכין אחר הפה? שנאמר: ויהי כאשר פתר לנו כן היה. אמר רבא: והוא דפתר ליה מעין חלמיה, שנאמר: "איש כחלומו פתר".
כתיב וירא שר האופים כי טוב פתר. מנא ידע? אמר ר' אלעזר: מלמד שכל אחד ואחד ראה בחלומו פתרון חלומו של חבירו.
אף אני בחלומי (כתוב ברמז כ"ז):
והנה שלשה סלי חורי על ראשי. אלו שלש מלכיות הראשונות. "ובסל העליון", זו מלכות הרביעית, שהיא מכתבת טירוניא מכל אומות העולם. "והעוף אוכל אותם", משאכל העליון, אחר כך אוכל התחתון.
אמר ליה: אתה בשרתני בשורה רעה, אף אני מבשרך בשורה רעה: בעוד שלשת ימים ישא פרעה את ראשך מעליך ותלה אותך על עץ.
ויהי ביום השלישי יום הולדת את פרעה. יום גינוסיא שלו.
ולא זכר שר המשקים את יוסף וישכחהו. בכל יום היה מתנה תנאים, ומלאך בא והופכן; קושר קשרים, ומלאך בא ומתירן. אמר לו הקב"ה: אתה שכחתו ואני לא שכחתיו: