ילקוט שמעוני תורה קמד
<< · ילקוט שמעוני · תורה · קמד · >>
רמז קמד
פרק לח
ויהי בעת ההיא וירד יהודה. כתיב: "בגדה יהודה ותועבה נעשתה". אמר לו: כפרת יהודה, שקרת יהודה. כי חלל יהודה, נעשתה חולין יהודה, "קודש ה' אשר אהב ובעל בת אל נכר". וירד יהודה מאת אחיו, שנאמר: "עד היורש אביא לך יושבת מרשה, עד עדולם יבוא כבוד ישראל".
רבי שמואל בר נחמן פתח: "כי אנכי ידעתי את המחשבות". שבטים היו עסוקין במכירתו של יוסף, ראובן היה עסוק בשקו ובתעניתו, ויהודה ירד ליקח לו אשה, והקב"ה מביא אורו של מלך המשיח. "בטרם תחיל ילדה", עד שלא נולד משעבד הראשון נולד גואל האחרון.
ויהי בעת ההיא. מה כתיב למעלה מהעניין? "והמדנים מכרו אותו". לא היה צריך קרא למימר אלא "ויוסף הורד מצרימה"? ר' יוחנן אמר: כדי לסמוך ירידה לירידה. ר' אלעזר אומר: כדי לסמוך מעשה תמר למעשה אשת פוטיפר, מה זו לשם שמים אף זו לשם שמים, דאמר ר' יהושע בן לוי: רואה היתה באיסטרולוגין שלה שהוא עתיד להעמיד ממנה בן, ולא היתה יודעת אם ממנה אם מבתה; הדא הוא דכתיב: "מודיעים לחודשים מאשר יבואו עליך", "מאשר" ולא כל אשר. ודכוותה "ולא יתבוששו והנחש היה ערום", לא היה צריך קרא למימר אלא "ויעש ה' אלהים לאדם ולאשתו כתנות עור וילבישם", אלא להודיעך מאיזה חטא קפץ עליהם הרשע הזה, מתוך שראה אותן עסוקין בדרך ארץ נתאוה להם. אמר ר' יעקב דכפר חנן: שלא להפסיק בפרשתו של נחש. ודכוותה "ודי מהלכין בגוה יכיל להשפלה, בלשאצר מלכא עבד לחם רב", והיכן הוא אויל מרודך? ר"א אומר: כדי לסמוך רשע לרשע, קוצץ לקוצץ, גיותן לגיותן. ר' שמואל בר נחמן אמר: כדי לסמוך הפסקת מלכות להפסקת מלכות. ודכוותה "ביה בליליא קטיל בלשאצר מלכא כשדאה ודריוש מדאה קבל מלכותא", והן הוא בשנת שלש? שלא יאמר [דברי] פיוטין הם, כדי שידעו [הכל] שאמרו ברוח הקודש. ורבנן אמרי: כדי לסרג על הספר כולו, שאמרו ברוח הקודש.
אמרו: בואו ונפזר את עצמינו, שכל זמן שאנו מכונסים, השטר מצוי לגבות. אמר להם הקב"ה: עשרה בני אדם שנמצאו בגניבה, אין אחד נתפס על ידי כולן? וכיון שנמצאו בגניבה, אמרו: "האלהים מצא את עון עבדיך", מצא בעל השטר לגבות את חובו, כזה שהוא ממצה את החבית ומעמידה על שמריה. אמרו: בואו ונפרנס את עצמינו. לשעבר היה עסוק להשיאנו נשים, עכשיו שהוא עסוק בשקו ובתעניתו אינו דין שיהא עסוק להשיאנו נשים? אמרו לו: יהודה, והלא אתה הראש, לך ופרנס את עצמך. מיד וירד מאת אחיו, ירידה הוא לו, שקבר אשתו ובניו. כל מי שהוא מתחיל במצוה ואינו גומר, קובר את אשתו ובניו. ממי את למד? מיהודה, "ויאמר יהודה אל אחיו", היה לו להוליכו בכתפיו אצל אביו; גרם לו לקבר אשתו ובניו. כל מי שמתחיל את המצוה ואינו גומרה ובא אחר וגמרה, נקראת על שמו. הדא הוא דכתיב: "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל"; והלא משה העלן, שנאמר: "ויקח משה את עצמות יוסף עמו"? אלא שנגזר עליו שלא ליכנס לארץ, ואלו מטפלין, לפיכך נקראת על שמם, שנאמר: "כי השבע השביע" וגו'. משל למה הדבר דומה? לליסטין שנכנסו ונטלו קנקן אחד, הציץ עליהן בעל היין, אמר להם: יערב לכם ויבסם לכם ששתיתם היין, החזירו הקנקן למקומה. כך אמר הקב"ה לשבטים: משכם מכרתם את יוסף, החזירו את עצמותיו למקומם. דבר אחר, אמר להם יוסף: משביע אני עליכם שמשם שגנבתוני שם תחזרוני, וכן עשו, "ואת עצמות יוסף קברו בשכם". ר' אלעזר אומר: מורידין אותו מגדולתו, שנאמר: וירד יהודה.
ויט עד איש עדולמי ושמו חירה. רבנן אמרי: חירה הוא חירם שהיה בימי דוד, "כי אוהב היה חירם לדוד כל הימים", למוד היה אותו האיש להיות אוהב לשבט הזה. ר' יהודה בר סימון אמר: חירם אחר היה. על דעת רבנן חיה קרוב לאלף ומאתים שנה, ועל דעת רבי יהודה חיה קרוב לשמונה מאות שנה: