טור חושן משפט רכג

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · חושן משפט · סימן רכג | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב
ארבעה טורים באתרים אחרים:    alhatorah.org Sefaria.org

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טור[עריכה]

המחליף פרה בחמור ומשך בעל הפרה את החמור ועדיין הפרה בביתו וילדה וטוען בעל הפרה שילדה קודם שמשך החמור ובעל החמור טוען אחר משיכת החמור ילדה וכן המוכר שפחתו וקבל המעות וילדה המוכר אומר שילדה קודם שקבל המעות והלוקח אומר אחר כן ילדה על הלוקח להביא ראיה אפילו אם אין הפרה והשפחה ברשות המוכר אלא עומדת באגם ואפילו אם הלוקח טוען ברי והמוכר טוען שמא ואם הלוקח מוחזק אז צריך המוכר להביא ראיה כתב הרמב"ם ז"ל לא הביא הלוקח ראיה ישבע המוכר על ולד הפרה בנקיטת חפץ אבל על ולד השפחה אינו נשבע אלא היסת שאין נשבעין על העבדים. זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע ואינו ברשות שום אחד מהם יחלוקו. זה אומר ברשותי ילדה והלה שותק זכה השני בולד ע"כ.

ולא נהירא דאין הלכה כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אלא אפילו ששניהם טוענין שמא או אפילו התובע טוען ברי והנתבע טוען שמא אוקימנא ממונא בחזקת מריה קמא והמוציא מחבירו עליו הראיה:

היו לו ב' שדות אחת גדולה ואחת קטנה או שני עבדים אחד גדול ואחד קטן הלוקח אומר גדול לקחתי והמוכר אומר קטן מכרתי על הלקוח להביא ראיה ואם לא יביא ראיה ישבע המוכר היסת שלא מכר אלא הקטן בד"א בשלא טענו אלא שדה ועבד אבל אם טענו שדה גדולה בעומריה ועבד גדול בכסותו וזה אומר לא מכרתי לך אלא שדה קטנה בעומריה ועבד קטן בכסות קטן מאותו כסות שהיא טוען נשבע המוכר שבועת התורה על העומרים ועל הכסות ואגב זה נשבע גם על השדה ועל העבד ואם הלוקח אומר גדול לקחתי והמוכר אומר איני יודע אם אין עסק שבועה ביניהם פטור דלא אמרינן ברי עדיף להוציא ממון ואם יש עסק שבועה ביניהם כגון שתובעו שני עבדים בכסותם ומודה על האחד ועל השני אומר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם:

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המחליף פרה בחמור ומשך בעל הפרה את החמור ועדיין הפרה בביתו וילדה וכו' וכן המוכר שפחתו וקבל המעות וילדה וכו' בפרק השואל (ק.) תנן המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה יחלוקו ובגמרא אמאי יחלוקו ניחזי ברשות דמאן קיימא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה אמר שמואל בעומדת באגם שפחה נמי דקיימא בסימטא ונוקמה בחזקת מרה קמא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין ופסקו הרב אלפס והרב רבינו אשר שם ובריש פרק הפרה הלכה כחכמים כ"פ הרמב"ם ז"ל בפ"ט מהלכות נזקי ממון: ומה שאמר רבינו ואפילו אם הלוקח טוען ברי והמוכר טוען שמא כ"כ הרמב"ם ז"ל בפרק הנזכר וז"ל זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה אפילו אמר המוכר איני יודע על הלוקח להביא ראיה אף ע"פ שהפרה עומדת באגם והשפחה בסימטא לא הביא ראיה ישבע המוכר בנקיטת חפץ על ולד הפרה אבל על ולד השפחה אינו נשבע אלא היסת שאין נשבעין בנקיטת חפץ על העבדים ולכאורה נראה דטעמו מדאמרינן בגמרא לרבה דפסק הרי"ף והרא"ש כוותיה דעד כאן לא אמר סומכוס אלא בשמא ושמא אבל בברי וברי לא אמר ותני זה אומר שמא עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר שמא משלקחתי וסיימו בה הרי"ף והרא"ש אבל בברי וברי או ברי ושמא אע"ג דקיימא באגם וסימטא מוקמינן לה בחזקת מרה קמא והוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה אלא דאיכא למידק דמשמע דהאי ברי ושמא דאמרו הרי"ף והרא"ש היינו במוכר אומר ברי ולוקח אומר שמא ומשום הכי מודה סומכוס אבל בלוקח אומר ברי ומוכר אומר שמא פשיטא דלא מודה בה סומכוס דהמוציא מחבירו עליו הראיה וק"ו הוא משמא ושמא וה"ה כתב בלשון הזה מ"ש המחבר אפילו אומר המוכר איני יודע שישבע מוכר שאינו יודע לאו למימרא דכשהלוקח טוען ברי ולא הביא ראיה לדבריו ומוכר אומר איני יודע שישבע מוכר שאינו יודע ותהיה שלו שהרי יתבאר לפנינו שאם שניהם טוענים שמא יחלוקו כל שכן כשהלוקח טוען טענת ברי והמוכר אומר איני יודע שאינו נוטלה מוכר בשבועה שאינו יודע אלא הכוונה שצריך לוקח להביא ראיה ואין אומרין כיון שהוא טוען ברי ומוכר שמא יטול לוקח בלא ראיה עכ"ל. ואיני יודע מה תקן במ"ש אלא הכוונה שצריך להביא ראיה וכו' דמכל מקום ביד המוכר מעמידין אותה כל זמן שלא הביא הלוקח ראיה והדרא קושיא לדוכתה דכ"ש הוא משניהם אומרים שמא ואין לומר דלמאי דס"ד אם נשבע אפילו הביא אח"כ הלוקח עדים אין מוציאין אותה מיד המוכר דהא ודאי לא עלה על דעת שנכחיש עדות העדים מפני שבועת המוכר ועוד קשה דשבועה זו למה יעמידוה ביד מוכר בלא שבועה וכשיביא הלוקח ראיה יוציאנה מידו וצל"ע: ומ"ש רבינו ואם הלוקח מוחזק אז צריך המוכר להביא ראיה כן כתבו התוס' שם דמדלא קאמר אלא הא מני סומכוס היא משמע דלא הדר ביה ממאי דאוקמה בעומדת באגם ולא איירי סומכוס אלא בשאין מוחזק לא זה ולא זה אבל היכא דמוחזק מודה סומכוס דעל אידך להביא ראיה ועיין בדברי רבינו סימן קל"ט: כתב הרמב"ם לא הביא הלוקח ראיה ישבע המוכר על ולד הפרה בנקיטת חפץ וכו' זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע וכו' זה אומר ברשותי ילדה וכו' הכל בפ"כ מה"מ וכבר כתבתי בסמוך דברי הרב המגיד על מ"ש ישבע המוכר ומה שחילק בשבועה בין ולד פרה לולד שפחה בפרק השואל בברייתא פלוגתא דר"מ וחכמים וקיי"ל כחכמים דאמרי הכי וסתם מתני' דפ' שבועת הדיינין דאין נשבעין על העבדים: ומ"ש זה אומר ברשותי ילדה והלה שותק זכה הטוען בולד ברייתא בפ' השואל וטעמא משום דשתיקה זו כהודאה דמיא: ומ"ש זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע וכו' יחלוקו ברייתא שם ואוקימנא כסומכוס וכתב עליו רבינו דל"נ דאין הלכה כסומכוס אלא כחכמים דאמרי המע"ה וגם ה"ה תמה עליו שהרי הוא עצמו פסק בפ"ט מהלכות נזקי ממון כחכמים וכתב ואולי שהוא סובר דאי מוקמי לה כסומכוס ודלא כרבנן בשעומדת ברשות מוכר היא אבל בעומדת באגם אפילו רבנן מודו ואין זה משמעות הסוגיא וצ"ע עכ"ל:

היו לו שתי שדות א' גדולה ואחת קטנה וכו'. עד ישבע המוכר שהקטן מכר הם דברי הרמב"ם בפ"כ מה"מ וכתב ה"ה ידוע שאין נשבעין על העבדים דבר תורה אלא היסת לפיכך כתב הרב כן: כתב הרמב"ם בפ"כ מה"מ אמר הלוקח גדול לקחתי והמוכר שותק זכה הלוקח בגדול ואם אמר המוכר איני יודע על הלוקח להביא ראיה או נשבע המוכר שאינו יודע ואין לזה אלא קטן עכ"ל: ומ"ש בד"א בשלא טענו אלא שדה ועבד אבל אם טענו שדה גדולה בעומריה ועבד גדול בכסותו וכו' משנה ואוקימתא דגמרא בפרק השואל: ומ"ש ואם הלוקח אומר גדול לקחתי והמוכר אומר איני יודע אם אין עסק שבועה ביניהם פטור וכו' למד כן מדאמרינן בפ' השואל (צז:) אהא דתנן השואל אומר שאולה מתה והלה אומר איני יודע חייב שמע מינה מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב לימא תיהוי תיובתא דרב נחמן דאמר פטור הב"ע בשיש עסק שבועה ביניהם ופרש"י שיש עסק שבועה ביניהם. שנתחייב לו שבועה בטענתו והוא אינו יכול לישבע דהא איני יודע קאמר:

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

המחליף פרה בחמור וכו'. משנה בפ' השואל המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה וכו' זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וז"א משלקחתי ילדה יחלוקו ופירש"י לשם הא דנקט חליפין בפרה ומשיכה בשפחה משום דמכר בפרה בעי משיכה דמעות אינן קונות וכיון דמשך מידע ידע אם ילדה כבר או לא ילדה וליכא לספוקי אבל בחליפין כיון שזכה בעל הפרה בחמור זכה בעל החמור בפרה בכל מקום שהיא ולפיכך נולד הספק ביניהם אבל שפחה נקנית בכסף וכשנתן הכסף היתה באגם או בביתו של מוכר ואינו ידוע אם נתן הכסף קודם שילדה ע"כ וצריך לפרש דלא היה התנאי אלא בסתם שפחה ופרה ולא אמר שפחה זו ופרה זו ולא שפחה ופרה מעוברות דאל"כ אין ספק שזכה בשפחה ובולדה ובפרה ובולדה כדלעיל בסי' ר"ך סעיף י' ובגמ' אמאי יחלוקו ליחזי ברשותא דמאן קיימא וליהוי אידך המוציא מחבירו עליו הראיה אר"ח בר אבא אמר שמואל בעומדת באגם שפחה נמי דקיימא בסימטא ונוקמה בחזקת מרא קמא וליהוי אידך המע"ה הא מני סומכוס הוא דאמר ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה אימור דאמר סומכוס בשמא ושמא בברי וברי מי אמר ואסיק רבא תני זה אומר שמא עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר שמא משלקחתי ילדה ותו בברייתא בגמרא המחליף פרה בחמור וילדה וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר ברשותי וזה שותק זכה זה אומ' איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו זה אומר ברשותי וזה אומר ברשותי ישבע המוכר שברשותו ילדה לפי שכל הנשבעין בתורה נשבעין ולא משלמין דברי ר' מאיר וחכמים אומרים אין נשבעין לא על העבדים ולא על הקרקעות משמע דעד כאן לא פליגי חכמים עליה דר"מ אלא דאין נשבעין לא על העבדים ולא על הקרקעות אבל במאי דקאמר ר"מ בזה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע דיחלוקו לא פליגי עליה ואע"ג דאין ההלכה כסומכוס בשור שנגח את הפרה והתם נמי שמא ושמא הוא שאני התם דהא איכא חזקת ממון ברשות אחד מהם אבל בסוגי' דהשואל מיירי דקיימא באגם הילכך כיון דאין הולד ברשות אחד מהן וגם כ"א ואחד טוען שמא בהא ודאי קיי"ל כסומכוס דיחלוקו והכי נמי משמע מפ' חזקת בסוגיא דההיא ארבא דהוו מינצי עליה בי תרי דאמר כל דאלים גבר דפרכינן עלה ומ"ש מהא דתנן המחליף פרה בחמור וכו' יחלוקו דמדפריך מינה אלמא דבההיא דהמחליף הלכה כסומכוס וכל מה שהביאו התוס' לשם מפ' שור שנגח ומפ' השואל דאין הלכה כסומכוס אין ממנו ראיה כל עיקר לההיא דהמחליף כיון דאיכא תרתי למעליותא חדא דאין הולד ברשות אחד מהן ותו דכ"א טוען שמא הילכך יחלוקו וכך מבואר למדקדק בדברי האלפסי שהרי בר"פ שור שנגח כתב א"ר יהודה אמר שמואל זו דברי סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל חכמים אומרים זה כלל גדול בדין המע"ה וקיי"ל דיחיד ורבים הלכה כרבים ובפ' השואל נמי אמתניתין דשאולה או שכורה מתה תנן זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו כתב האלפסי ג"כ וז"ל הא מני סומכוס היא דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל חכ"א המוציא מחבירו עליו הראיה ואמתני' דהמחליף פרה בחמור וכו' כתב האלפסי וז"ל ואמאי יחלוקו ליחזי ברשותא דמאן קיימא וליהוי אידך הממע"ה א"ר חייא בר אבא אמר שמואל בפרה העומדת באגם ושפחה דקיימא בסימטא ונוקמה אחזקה דמרה קמא וליהוי אידך המע"ה ואוקימנא כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין ותני זה אומר שמא עד שלא מכרתי וזה אומר שמא משלקחתי אבל בברי וברי או בברי ושמא אע"ג דקיימא באגם ובסימטא מוקמינן לה אחזקה דמרה קמא והוי אידך המע"ה ותני נמי בכה"ג המחליף פרה בחמור וכו' עד וחכמים אומרים אין נשבעין לא על העבדים ולא על הקרקעות הנה עין השכל רואה מדהאריך הרי"ף בכל זה ולא כתב כאן ג"כ הא מני סומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין אבל חכמים אומרים המע"ה שמעינן דבההיא דהמחליף כסומכוס קיי"ל ולכן כתב ואוקימנא כסומכוס וכו' כלומר דהכי הוי מסקנא כמו דאוקימנא כסומכוס ודוקא בשמא ושמא דכיון דעומדת באגם דאין הולד ברשות אחד מהן וגם כ"א טוען שמא הילכך יחלוקו אבל בברי וברי או בברי ושמא אע"ג דקיימא באגם ובסימטא מוקמינן לה אחזקה דמרא קמא והוי אידך המע"ה ומביא ראיה מברייתא דתנא נמי כה"ג דע"כ ל"פ חכמים עליה דר"מ אלא דאין נשבעין על העבדים וכו' אבל במאי דקאמר שמא ושמא יחלוקו לא פליגי עליה והיינו נמי בכה"ג דקיימא באגם ובסימטא ומשום הכי דקדק האלפסי בפ' חזקת בההיא דארבא שהביא בדברי המקשה הך ברייתא שמפורש בה זה אומר איני יודע וכו' דהא לפי שיטה זו לא קיי"ל כסומכוס אלא דוקא בעומדת באגם ובשמא ושמא ע"ש וזו היא דעת הרמב"ם שבכל מקום פסק כחכמים דהמע"ה זולת בהמחליף שכתב וז"ל זה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע ואינם ברשות אחד מהן יחלוקו זה אומר ברשותי ילדה והאחר שותק זכה הטוען בולד עכ"ל בפ"כ מה' מכירה כתב כלשון הברייתא ופירשה דמיירי בכה"ג שעומדת באגם וכדכתב הרי"ף. ומעתה נבוא לבאר דברי רבינו שמ"ש המחליף פרה וכו' עד על הלוקח להביא ראיה אפילו אין הפרה והשפחה ברשות המוכר אלא עומדת באגם זה דבר פשוט בסוגיא דברי וברי המע"ה: ומ"ש ואפי' אם הלוקח טוען ברי והמוכר טוען שמא. פי' אע"פ שעומדת באגם וגם הלוקח טוען ברי והמוכר טוען שמא אפילו הכי אוקימנא ממונא בחזקת מרא קמא והמע"ה משום דקיי"ל דאין הלכה כסומכוס בשום מקום וכמו שכתב בסמוך בפירוש וכן היא דעת הרא"ש דבההיא דהמחליף קיצר דברי הרי"ף ושינה וכתב וז"ל ואוקימנא כסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין ותני זה אומר שמא עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר שמא משלקחתי ילדה אבל בברי וברי או בברי ושמא אע"ג דקיימא באגם ובסימטא מוקמינן לה אחזקת מרה קמא והוי אידך המע"ה ולית הלכתא כסומכוס אלא כרבנן דאמרי המע"ה עכ"ל כלומר דלית הלכתא כסומכוס בשום מקום אלא כרבנן דאמרי המע"ה בכל מקום בין בשמא ושמא ובין בברי ושמא וממילא אפילו לוקח טוען ברי ומוכר טוען שמא ואפילו עומדת באגם נמי אוקימנא אחזקת מרא קמא והוי אידך המע"ה: ומ"ש ואם הלוקח מוחזק אז צריך המוכר להביא ראיה. זה פשוט מדפריך אמאי יחלוקו וניחזי ברשותא דמאן קיימא וליהוי אידך המע"ה אלמא דס"ל לתלמודא דלמאי דקס"ד השתא דמתניתין אתיא אפילו כרבנן כל היכא דאיכא חזקה אפי' לגבי לוקח הוה המוכר המוציא מחבירו ועליו הראיה ולא אמר דאוקימנא לה בחזקת מרא קמא דפשיטא דחזקת מרא קמא לאו כלום הוא כנגד הלוקח כשמוחזק בממון אלא מיהו כתבו התוס' לשם דהיינו דוקא בשטוען הלוקח ברי אבל בטוען שמא אע"פ שהוא מוחזק אין תפיסתו כלום דקיי"ל הגודרות אין להם חזקה וע"ש והא דפריך ונוקמא בחזקת מרא קמא היינו דוקא למאי דמשני דקיימא באגם אבל מעיקרא דקס"ד דקיימא ברשותא דחד מינייהו לא אזלינן בתר חזקת מרא קמא היכא דהלוקח מוחזק בממון וטוען ברי: ומ"ש בשם הרמב"ם. זה לשונו בפ"כ מהלכות מכירה המחליף פרה בחמור וכן המוכר שפחתו וילדה זה אומר עד שלא מכרתי ילדה וזה אומר משלקחתי ילדה אפילו אמר המוכר איני יודע על הלוקח להביא ראיה אף ע"פ שהפרה עומדת באגם והשפחה עומדת בסימטא הרי הן בחזקת המוכר עד שיביא הלוקח ראיה לא הביא ראיה ישבע המוכר בנקיטת חפץ על ולד הפרה וכו'. ויש לתמוה דהאיך כתב תחלה במוכר אומר איני יודע דעל הלוקח להביא ראיה ומשמע אפילו לוקח טוען ברי אפ"ה עליו להביא הראיה ואם אינו מביא ראיה אינו נוטל כלום ואח"כ כתב דבשמא ושמא יחלוקו הלא כ"ש הוא דבשמא ושמא על הלוקח להביא ראיה. וז"ל ה' המגיד מ"ש המחבר אפי' המוכר אמר איני יודע שישבע המוכר שאינו יודע לאו למימרא דכשהלוקח טוען ברי ולא הביא ראיה לדבריו והמוכר אומר איני יודע שישבע המוכר שאינו יודע ותהיה שלו שהרי יתבאר לפנינו שאם שניהם טוענין שמא יחלוקו כ"ש כשהלוקח טוען טענת ברי והמוכר אומר איני יודע שאינו נוטל המוכר בשבועה שאינו יודע אלא הכוונה שצריך הלוקח להביא ראיה ואין אומרים כיון שהוא טוען ברי והמוכר שמא יטול הלוקח בלא ראיה: ומ"ש לא הביא ראיה ישבע המוכר וכו' כבר בארתי שאין זה אלא כשהמוכר טוען טענת ברי אבל כשהמוכר טוען טענת שמא יחלוקו עכ"ל מבואר מדבריו שמפרש לדעתו הרמב"ם דבברי וברי אשמועינן דלא אמרינן יחלוקו אלא הרי הן בחזקת המוכר ועל הלוקח להביא ראיה ואם לא יביא ראיה נוטל המוכר בשבועה וכשהמוכר טוען איני יודע והלוקח טוען ברי אשמועינן דלא אמרינן דיטול הלוקח בלא ראיה אלא צריך להביא ראיה ואם לא יביא ראיה לא היה צריך להשמיענו דיחלוקו דהא פשיטא הוא במכל שכן משניהם אומרים שמא אלא שנראה מתחלת דבריו דאף עפ"כ צריך שישבע המוכר שאינו יודע ולפי זה מ"ש הרמב"ם לא הביא ראיה ישבע אתרווייהו קאי אבל מסוף דבריו שאמר כבר בארתי וכו' נראה דישבע לא קאי אלא אברי וברי אבל כשהמוכר טוען שמא חולקין בלא שבועה וכן נראה עיקר שהרי לסומכוס דאמר ממון המוטל בספק חולקין בלא שבועה קאמר דחולקין כדאיתא להדיא בפרק השואל א"כ כל היכא דאמר יחלוקו בלא שבועה יחלוקו וברפ"ק דמציעא אמר וכי מאחר שזה תפוס ועומד וזה תפוס ועומד שבועה זו למה א"ר יוחנן שבועה זו תקנת חכמים היא וכו' אלמא דבעלמא חולקין בלא שבועה. גם נראה לומר שטעות סופר הוא בתחלת דברי ה' המגיד וכן צריך להגיה ומ"ש המחבר אפילו המוכר אומר איני יודע וכו' לאו למימרא וכו' כך מצאתי הנוסחא בדפוס חדש שעם כסף משנה ואיך שיהיה מ"מ כבר נתבאר כוונת הרב המגיד ודלא כמו שהבין הב"י מדבריו והקשה עליהם והניחם בצ"ע. אכן נ"ל ברור שאין דעת הרמב"ם כאשר פירשם ה' המגיד אלא כך פירושם דמ"ש הרמב"ם תחלה המחליף פרה בחמור וכו' אפילו אמר המוכר איני יודע על הלוקח להביא ראיה היינו כפשוטו שאם אינו מביא ראיה אין הלוקח נוטל כלום ומיירי כשעומדת ברשות המוכר דהכי הוה סתמא דמילתא והילכך אפילו אמר המוכר איני יודע והלוקח טוען ברי על הלוקח להביא ראיה ואח"כ כתב הרמב"ם אע"פ שהפרה עומדת באגם וכו' פי' אתא לאשמועינן דאיכא גוונא דאפי' עומדת באגם נמי ה"ה בחזקת המוכר עד שיביא הלוקח ראיה והיינו בברי וברי וזהו שלא כתב הרמב"ם ואע"פ וכו' בוי"ו אלא אע"פ וכו' משום דמילתא חדתא קאמר דתחלה אשמועינן בעומדת ברשות המוכר אפילו המוכר אמר איני יודע דעל הלוקח להביא ראיה ואחר כך אשמועינן בעומדת באגם ובששניהן טוענין ברי דעל הלוקח להביא ראיה ואחר כך כתב אהני תרתי מילי לא הביא ראיה ישבע המוכר וכו' דבתרווייהו ישבע ואין הלוקח נוטל כלום והיינו משום דבחלוקה הראשונה כיון שהמוכר מוחזק אפילו טוען שמא אין להוציאו מידו אלא בראיה ובחלוקה השנייה נמי אף על פי שעומדת באגם מכל מקום כיון שטוען ברי אוקימנא להו בחזקת מרא קמא ואין להוציאו אלא בראיה ולפי זה אתי שפיר מה דכתב בזה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע דיחלוקו דהתם מיירי בעומדת באגם כאשר מפורש בדבריו שכתב ואינם ברשות אחד מהם והילכך יחלוקו פי' בלא שבועה ואצ"ל במוכר טוען שמא והלוקח טוען ברי דיחלוקו כיון שעומדת באגם א"כ יכול להיות דס"ל להרמב"ם דדוקא בששניהם טוענין שמא התם הוא דיחלוקו בעומדת באגם אבל במוכר טוען שמא ולוקח טוען ברי ברי עדיף כיון שעומדת באגם דדוקא כדי להוציא ממון מחזקתו התם הוא דלא אמרינן ברי עדיף אבל כשאינה ברשות אחד מהם התם ודאי ברי עדיף וזה עיקר: ומ"ש רבינו ולא נהירא דאין הלכה כסומכוס. כבר נתבאר דס"ל לרבינו כסברת הרא"ש וכוותיה דרבא דסומכוס לא אמר אלא בשמא ושמא וע"פ דברי התוס' ע"ש רשב"ם דמדלא קאמר אלא הא מני סומכוס היא משמע דלא הדר ביה ממאי דאוקמוה בדקיימא באגם ולא אמר סומכוס אלא כשאין מוחזק לא זה ולא זה וזה וזה טוענין שמא התם הוא דס"ל לסומכוס יחלוקו ופליגי רבנן עליה ומוקמינן לה בחזקת מרא קמא והו"ל לוקח המע"ה והלכה כחכמים אלמא אפילו בדקיימא באגם ושניהם טוענין שמא מוקמינן לה בחזקת המוכר וה"ה בלוקח טוען ברי והמוכר טוען שמא דס"ל נמי לסומכוס דיחלוקו היכא דקיימא באגם א"כ לחכמים מוקמינן לה בחזקת מרא קמא זו היא דעת רבינו. אכן נראה ליישב דברי הרמב"ם דמפרש דסומכוס אפי' במוכר מוחזק ושניהם טוענין ברי נמי יחלוקו היכא דאיכא דררא דממונא כדמוכח להדיא בסוף המניח וכמו שהקשו התוס' בפ' השואל אפרשב"ם והילכך אע"ג דלא אמר תלמודא אלא הא מני סומכוס הוה כמו אלא דהכי אשכחן בתלמודא טובא ולמאי דמוקי למתניתין כסומכוס אפילו קיימא ברשותא דחד מינייהו וזה טוען ברי נמי יחלוקו ולרבא דקיי"ל כוותיה לא קאמר סומכוס אלא בשמא ושמא ורבנן לא פליגי עליה דסומכוס נמי ושמא ושמא אלא היכא דקיימא ברשותא דחד מינייהו אבל בדקיימא באגם ובשמא ושמא מודו רבנן לסומכוס דיחלוקו והכי משמע להדיא בסוגיא דלמאי דמשני מעיקרא דקיימא באגם לא קשיא ליה אלא דנוקמא בחזקת מרא קמא ולא קשיא ליה נמי סיפא דזה אומר איני יודע וזה אומר איני יודע יחלוקו אלמא דלרבנן נמי היכא דקיימא באגם ובשמא ושמא ניחא דיחלוקו ולא קשיא ליה אלא בעומדת באגם ובברי וברי נוקמא בחזקת מרא קמא אלמא דהלכתא הכי לרבנן דפליגי אסומכוס וקיי"ל כוותייהו דהיכא דקיימא באגם ובשמא ושמא דיחלוקו ואם שניהם טוענין ברי מוקמינן בחזקת מרא קמא כנ"ל ליישב דברי הרמב"ם ברווחא. ולענין הלכה הנה גם בהגהות מיימוני בפ"ב מה' מכירה כתב בתוס' והרא"ש דבשום מקום אין הלכה כסומכוס וכך תפס ה' המגיד ולכך גם הוא תמה על הרמב"ם אבל כבר התבאר דהרמב"ם רוח אחרת עמו וס"ל דאע"פ דהלכה כחכמים מ"מ בההיא דהמחליף פרה בחמור בלחוד הלכה כסומכוס דיחלוקו כששניהם טוענין שמא ובעומדת באגם וחכמים נמי מודו בהא לסומכוס כדפרישית בסמוך והיא סברת הרי"ף וכן עיקר:

היו לו ב' שדות וכו'. משנה ואוקימתא דגמרא בפ' השואל וכ"פ הרמב"ם והטעם לפי שאין נשבעין על הקרקעות ולא על העבדים ד"ת אלא היסת והילכך כשאינו טוענו עמרים וכסות אלא שדה ועבד המע"ה לא הביא ראיה נשבע המוכר היסת אבל כשטוען שדה גדולה בעומריה וכו' כיון שנשבע שבועת התורה על המטלטלין זוקקין הנכסים שאין להם אחריות את הנכסים שיש להם אחריות לישבע עליהם ואע"ג דתנינא להא במתני' דקדושין אפ"ה סד"א כסות עבד כעבד דמי ועמרי השדה כשדה דמי וחדא מילתא היא ולא תחייביה שבועה קמ"ל: ומ"ש ועבד קטן בכסות קטן מאותו כסות שהוא טוען. שם בגמרא כסות מה שטענו לא הודה לו מה שהודה לו לא טענו ופי' התוס' בשלמא שדה שהלוקח אומר מכרת לי מ' עמרים ומוכר אמר כ' דהיינו עמרי גדולה וקטנה הוה שפיר מה שטענו הודה לו אבל כסות ששואל סרבל גדול ומודה לו בסרבל קטן אינו מודה לו כלל מה שטוען ומוקי לה רב פפא בדלייפי ופי' נ"י שהבגד הוא כולו מחובר בחתיכה אחת ולוקח אומר ג' אמות דבגד זה לצורך כסות עבד גדול מכרת לי ומוכר אומר שתי אמות לצורך כסות עבד קטן וא"כ הלה מודה מקצת בגד זה דטוען ליה ומ"מ לאו הילך הוא כיון שאין הבגד שתובע לו מסויים אלא יתן לו שתי אמות מהבגד ממקום שירצה ונראה דבעמרים נמי לאו הילך הוא מהאי טעמא: ומה שחילק בין יש עסק שבועה וכו'. מפורש שם בסוגיא:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכ"כ הרמב"ם פ"ט מהלכות נזקי ממון וכתב עליו המ"מ ולאו למימר שיטול המוכר לחוד בשבועה דהא לא גרע משניהן טוענין שמא דכתב הרמב"ם דיחלוקו אלא ר"ל דהלוקח צריך להביא ראיה ואם לא הביא ראיה לא יטול הלוקח לחוד אע"ג דהוא טוען ברי והמוכר שמא כן נ"ל כוונת המ"מ שם ודלא כמו שהבין ממנו ב"י והקשה עליו קושיות ומ"מ לעיקר דינא נראה דלדעת רבינו הוא של מוכר לחוד דהא כתב לקמן דבשמא ושמא אוקי ממונא אחזקתה וא"כ מסולקת דיוקא של המ"מ כנ"ל: