טור ברקת/תקנט
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקנ"ט - מנהגי ט' באב ודין מילה בט' באב - ובו י' סעיפים
- אם חל תשעה באב במוצאי שבת, אין אומרים "צדקתך" במנחה בשבת.
- בליל תשעה באב אומר אחר קינות ואיכה סדר קדושה. ומתחיל מ"אתה קדוש". ואם חל במוצאי שבת, אין אומרים ויהי נועם.
- ליל תשעה באב ויומו, יושבים בבית הכנסת לארץ עד תפילת המנחה. ואין מדליקין נרות בלילה, כי אם נר אחד, לומר לאורו קינות ואיכה.
- אין אומרים תחנון בט' באב ואין נופלים על פניהם משום דמקרי מועד.
- בשעת הקינות אסור לספר דבר ולצאת חוץ כדי שלא יפסוק לבו מן האבל. וכל שכן שלא לשיח עם העכו"ם.
- אם יש אבל בעיר הולך בלילה לבית הכנסת וגם ביום עד שיגמרו הקינות.
- אם יש תינוק למול, מלין אותו אחר שגומרים הקינות. ויש ממתינים למולו עד אחר חצות. ומברכים ברכת המילה בלא בשמים. ואם היולדת מצויה במקום המילה, יברך על הכוס ותשתה ממנו היולדת, והוא שתשמע הברכה, ולא תפסוק בדברים בין שמיעת הברכה לשתיית הכוס. ואם אינה שם, יברך על הכוס ויטעים לתינוקות.
- בעל ברית לובש בגדים אחרים, אך לא לבנים ממש.
- תשעה באב שחל להיות בשבת ונדחה ליום ראשון, בעל ברית מתפלל מנחה בעוד היום גדול, ורוחץ, ואינו משלים תעניתו, לפי שיום טוב שלו הוא.
- נוהגים שלא לשחוט ושלא להכין צורכי סעודה עד אחר חצות.
טור ברקת[עריכה]
הנה כשחל ראש חדש בא' בשבת אין אומרים צדקתך בשבת במנחה. אמנם לא מן השם הוא זה. וכבר נתבאר כי אין עיקר כל אלו הדברים משום שנקרא 'מועד' כי מה מועיל שם זה שנקרא 'מועד' מאחר שהוא לרעה? וכן הוא אומר "קרא עלי מועד לשבור בחורי". אמנם כונת זה הפך מזה.
והענין הוא כי הנה הטעם שאין אנו אומרים צדקתך בשבת כשחל ראש חדש באחד בשבת מפני כי לפי גודל של הקדושה הניתוספת אז באותו הפרק - לכן אין אנו צריכים לומר 'צידוק הדין' על אותם הג' צדיקים כאשר הם בצדקתם וזכותם מועילים לעורר הייחוד העליון. לא כן אנחנו. וכדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף קנ"ו (ח"ב קנו, א) וזה לשונו: "משה אסתלק מעלמא בההיא שעתא דצלותא דמנחה דשבת בשעתא דעת רצון אשתכח. ובההיא שעתא רעוא הוה לעילא וצערא לתתא וכו'. תלתא אינון דאסתלקו מעלמא בההוא זמנא וכולהו כלילן במשה. חד - משה נביאה עילאה. וחד יוסף צדיקא. וחד דוד מלכא וכו'. בשעתא דמית יוסף צדיקא יבשו מקורין ומבועין וכולהו שבטין נפלו בגלותא. פתחו עילאי ואמרו צדקתך וכו'. בשעתא דמית משה אתחשך שמשא בטיהרא ואנעלת תורה שבכתב נהורה' דאספקלרייא דנהרא וכו'. בשעתא דמית דוד מלכא כנישת סיהרא נהורהא ואורייתא דבעל פה כניסת נמי נהורהא. ומההוא זמנא הוה מחלוקת על משנה וכו'".
הרי נתבאר מזה המאמר דבר והפכו. ולכן בשבת שלפני ראש חדש אין אומרים צדקתך במנחה בשבת מפני כי מועיל לנו מה שנסתלקו אלו הצדיקים באותה שעה והזכות שלהם גדול הוא. ולכן יש בהם כח לעורר הייחוד העליון מעצמן ואינם צריכים לנו למעשינו. אמנם בשבת זו איכא למימר הוא הטעם שאין לומר צדקתך מפני טעם הנאמר כי הוא 'מועד'. או כי הענין הוא כי מעתה ומעכשיו התחיל למעלה הרגשת ההעדר - ולכן גם שנאמר צדקתך ונזכיר זכות הצדיקים הללו - אין עושה התעוררות למעלה וכנראה שנמנע אותו הייחוד באותה שעה כנזכר.
"בליל ט' באב אומר אחר קינות ואיכה סדר קדושה" כדי להמשיך מן הקדושה של יום השבת למטה."ומתחיל מואתה קדוש" כמו שאר לילות של מוצאי שבת. דאע"ג שאומרים קינות ואיכה ובזה מתעוררים מאריהון דיבבא ויללא - אף על פי כן למה יגרע סדר קדושה דהיינו כמו שאר הדברים שאנו אומרים שהם סדר היום. "ואם חל במוצאי שבת אין אומרים ויהי נועם" - מפני כי ענין של "ויהי נועם" הוא כדי להמשיך הארה מן העולם עליון למטה. וכדאיתא בזוהר פרשת מקץ דף קצ"ז (ח"א קצז, א) וזה לשונו: "דבר אחר: עלמא דאתי אקרי נועם. וכד אתער עלמא דאתי כל חידו וכל טיבו וכל נהורין וכל חידו דעלמא אתער. ובגיני כך אקרי נועם וכו'".
- [כאן בדפוס מופיע ציטוט של סעיפי שו"ע מסעיף ג' עד הסוף]
הנה נתבאר למעלה כי כל המעשה אשר יעשה האיש הישראלי למטה כך הוא מתעורר למעלה. ומה גם עתה בכל אלו הדברים כי מנהגן של ישראל תורה הוא וצריכים תלמוד. ולכן התבונן מ"ש בזוהר פרשת עקב דף רע"ב (ח"ג רעב, א) וזה לשונו: "ואלין דאתמר עלייהו למזבחים ולמקטרים למלאכת השמים ולמזלות אשר לא צויתי - הוא פולחנא דשפחה בישא דשלטא בערבי שבתות וערבי לילי רביעיות מה הוו עבדין אילין הוו נטלין לבושין אוכמין וחשכאן נהורין ועבדין הספד' בליל שבתות כדי להשתתפא בהדה כמה דאיהי שבייא כי גם זה לעומת זה עשה האלהים בתר דחאבו ישראל ואתחרב בי מקדשא איתמר בשכינתא אימא קדישא איכה ישבה בדד העיר רבתי עם היתה כאלמנה. ומכבין בליל ט' באב נהורין ושרגין ועבדין הספד ויתבין כאבלים לאשתתפא בשכינתא בדוחקה בגין דאינון גרמו לה כל ההוא תבירו", עכ"ל לענייננו.
והנה מבואר מזה המאמר כי צריך לישב בארץ לפי כי הנה כך אמר הלשון "ויתבין כאבלים". ונודע הוא כי ישיבת האבל הוא בארץ שנאמר "וישבו אתו לארץ". וכן נמי "אין מדליקין נרות". וכן נאמר במאמר "ומכבין בליל ט' באב נהורין ושרגין". ולכן כל זה יעשה איש הישראלי על ענין הסיבה האמורה במאמר "לאשתתפא בשכינתא בגין דאינון גרמו לה כל ההוא תבירו" כנזכר.
"ואין מניחין כי אם נר אחד לומר עליו לאורו קינות ואיכה" - ונחזור ונלמוד דבר זה ממ"ש בזוהר פרשת שלח לך דף קס"ו (ח"ג קסו, א) וזה לשונו: "בגלגולא דעמודין ונשרין כל אינון אתוון מרקמן באשא חוורא ודהבא ירוקא תרין אלפין ומאה מנרתין דתליין בין אינון עמודין ותרין אלפין ומאה שרגין בכל מנרתא ומנרתא דלקין ביממא ובלילא מ***ני על צערא דישראל. כד אתי צפרא דלקין כולהו מגרמייהו", עכ"ל.
הנה מבואר מזה המאמר כי כל אותם המנורות ואותם הנרות שהם דולקים בחצי הלילה הם כבים מעצמן מפני הצער של ישראל. וענין זה הוא נוהג בכל לילה ולילה כל ימות השנה, ומה גם עתה בליל ט' באב כי כך צריך לעשות ולא להדליק נר. ומאחר כי השכינה נקראת 'נר' כנזכר למעלה. ומה גם בענין דין הבדיקה כי צריך להיות על ידי נר. ובליל ט' באב אשר חשכו מאוריה - מן הראוי הוא שלא להדליק נר כלל כמו שאמר הכתוב "אותי נהג ויולך חשך ולא אור" (איכה ג, ב).
"אין אומרים תחנון בט' באב וכו'". והענין כי הנה כבר נתבאר כי צריך האדם לעשות מעשיו לשם שמים וכנזכר במאמר כגון "לאשתתפא בשכינתא". ולכן אין ראוי לומר תחנון ביום זה לפי כי השכינה היא נקראת 'תחינה' מפני כי זה דרכה כדאיתא בתיקונים "איהי תחינה דיליה דאתחננת לגביה ואתנפלת לרגלוי ושאילת לע בנהא". וקרוב לזה נאמר בזוהר פרשת פנחס דף ר"ל (ח"ג רל, א) וזה לשונו: "עמידה דאיהי מזליה דקיימא עמיה וכו'. ואתנפלת לרגלוי למשאל מניה רחמים על בנהא". ומאחר כי ביום הזה ישבה בדד כאבל כנ"ל -- אין ראוי להתחנן בשום ענין ולא לומר נפילת אפים מן הטעם האמור כמ"ש במאמר זה דבנפילת אפים דאתנפלת לרגלוי וכל דברים הללו - אין נעשים ביום זה. וכבר נתבאר לעיל מ"ש בתיקונים באילין קליפין אתלבשת שכינתא בגין לנטרא להו לישראל.
ולענין הנוגע בעצם אדם יובן עם מ"ש בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ז (ח"ג רמז, א) וזה לשונו: "שכינתא תתאה נהורא דילה וכו' בלא פגימו דחשוכא ובלא תערובת חשוכא כלל דהא אינון חשוכין עם נהורין כבר קדם מוץ ותבן ובחוביהון דישראל מתערבין חשוכין בנהורין וכגוונא דדש בר נש תבואה וכו' כן ישראל צריך למעבד ברוחיהון כד אתערב בהון חשוכא. ורזא דמלה זבחי אלהים רוח נשברה. דהכי אתבר חשוכא דאיהי יצר הרע דמכסה על רוחא כמוץ דמסכה על חטה. או כענן דמכסה על שמשא ולא מנח ליה לאנהרא. ובזמנין דחשך דאיהי יצר הרע מכסה על יצר הטוב דאיהו אור - איהו כמאן דתפיס בבית האסורין דרוחא. אוף הכי כד יצר הטוב איהו תפוס ברשו דיצר הרע הכי אינון תפוסין חיילין דיליה ברשו דחיילין דיצר הרע ובזמנא דיתבר בר נש רוחיה קדם ה' מה כתיב? "לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו"", עכ"ל לענייננו.
והענין מובן כי כל הדברים אלו צריך האדם לחשוב כי כך הוא הדמיון בעצמו מפני כי מעשיו גרמו לו וישוב אל ה'.
"בשעת הקינות אסור לדבר" אלא כמי שמתו מוטל לפניו, שיחשוב כי כך נעשה הספד מר למעלה שנאמר "הן אראלם צעקו חוצה". "ולא לצאת לחוץ כדי שלא יפסוק לבו מן האבל" ולחשוב מחשבות. כי אבל זה כבד למעלה. ומה גם על עצמו כי הוא גרם האבל לעצמו - איהו דאפסיד אנפשיה. "וכל שכן שלא ישיח עם העכו"ם" - דאיכא תרתי לריעותא. כי יפנה לבבו מן האבל ונדבק עם הקליפה.
"אם יש אבל בעיר הולך בלילה לבית הכנסת וכיום ביום עד שיגמרו הקינות" - דקים ליה בדרבא מניה. ומה יהיה הצער שלו לפני הצער של החרבן ושל השכינה? ולכן יותר טוב להתערב בצער של רבים. ומה גם על צער בת רבים כדאיתא במדרש כשיצא ירמיהו לילך לענתות נשא עיניו וראה והנה אשה בראש ההר. א"ל מי את וכו'? אמרה לו אני אשה שהיה לי שבעה בנים ונפל הבית עליהם וכו'. אמר לה ולא את טובה מאימא ציון שהיתה מרעית(?) לחיה וכו'. א"ל עליך נאמר אומללה יולדת השבעה וכו'. ולכן מה טוב לאדם להשתתף בצער בוראו כדבר האמור.
"אם יש תינוק למול מוהלין אותו אחר הקינות" - רמז למה שאמר הכתוב "גם את בדם בריתך שלחתי אסיריך מבור אין מים בו". "ויש שממתינים למול עד אחר חצות" מטעם שאמר במדרש כי אז נולד הגואל מנחם בן עמיאל. "ואומרים ברכת המילה בלא בשמים" - על שם שנאמר "והשימותי את מקדשיכם ולא אריח בריח ניחוחכם". ולפי שהריח הוא הנאה לנפש האדם ולא נכון ליהנות ביום זה לא הגוף ולא הנפש החוטאת.
"ואם היולדת במקום המילה וכו'" - ודאי שראוי שתטעום שלא להיות ברכה לבטלה. "ואם לאו יטעום לתינוקות" שהם חביבים כדאיתא במדרש גלו משמרות וגלתה סנהדרין ולא גלתה שכינה, וכיון שגלו תינוקות וכו' שנאמר "עולליה הלכו שבי לפני צר" - מיד "ויצא מן בת ציון כל הדרה".
"בעל ברית לובש בגדים אחרים" - ר"ל שלא יהיו שחורים דווקא. "אך לא לבנים ממש" שהרי נתבאר כי אימא ציון לובשת שחורים וכנ"ל ממאמר פרשת עקב היתה כאלמנה לובשת שחורים. ונאמר "ויקרא ה' ביום ההוא לבכי ולקרחה ולחגור שק".
"ט' באב שנדחה ליום ראשון בעל ברית וכו' ואינו משלים תעניתו מפני כי יום טוב שלו הוא". ולדברי האומר כי עיקר המצוה הוא הסנדק או המוהל - גם שישלים תעניתו אין בכך כלום.
"נוהגין שלא לשחוט ושלא להכין צורכי סעודה עד אחר חצות" - הני מילי להיות מתעסקים בקינות וכיוצא. אבל יותר טוב להתעסק בצורכי סעודה שלא יהיה מתעסק בדברים בטלים ויבא לידי שחוק. והעיקר להיות מקיים "ישבה בדד וידום" - דיו לעבד להיות כרבו.