טור ברקת/תקס
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תק"ס - לעשות זכר לחרבן - ובו ה' סעיפים
- משחרב בית המקדש תקנו חכמים שהיו באותו הדור שאין בונים לעולם בניין מסוייר ומכוייר כבנין המלכים אלא טח ביתו בטיט וסד ומשייר מקום אמה על אמה כנגד הפתח בלא סיד. והלוקח חצר מסויירת ומכויירת הרי זו בחזקתה ואין מחייבים אותו לקלוף בכותלים.
- וכן התקינו שהעורך שלחן לעשות סעודה לאורחים מחסר ממנו מעט ומניח מקום פנוי בלא קערה מן הקערות הראויות לתת שם. וכשהאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב - משיירה מין ממיני התכשיט שנוהגת בהם כדי שלא יהיה תכשיט שלם. וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר ונותן בראשו במקום הנחת תפילין.
- וכל אלו הדברים כדי לזכור את ירושלים שנאמר אם אשכחך ירושלים..אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי.
- וכן גזרו שלא לנגן בכלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמח בהם.
- ואסור לשומעם מפני החרבן. ואפילו שירה בפה על היין אסורה שנאמר "בשיר לא ישתו יין". וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות או שיר של הודאות וזכרון חסדי הקדוש ברוך הוא על היין.
- וכן גזרו על עטרות חתנים שלא להניחם כלל. ושלא יניח החתן בראשו שום כליל שנאמר "הסר המצנפת והרם העטרה". וכן גזרו על עטרות הכלה אם היה של כסף. אבל של גדיל מותר לכולם. ודוקא לחתן וכלה אבל בשאר כל אנשים ונשים לא גזרו.
- אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה.
טור ברקת[עריכה]
הנה מאחר שנתקיים בנו מה שאמר הכתוב "והשימותי את מקדשיכם", ונאמר "ועריכם יהיו חרבה". ובדבר הזה נמצא העדר גדול בענין כל מקומות ובתים של איש ישראל שנאמר "נחליתנו נהפכה לזרים בתינו לנכרים". גם מזה ההעדר הגיע נמי לכל איש ישראל מן המצות שהם תלויים בארץ כגון שמיטין ויובלות וענין המעשרות וכיוצא. ומה גם לכל איש ישראל אשר נדחו לחוץ והם בחוץ לארץ. וכל זה הוא ענין העדר בעצם האדם מפני כי סכום המצות הם כנגד איברי האדם ולכן נמצא כי מאז נחרב בית קדשינו נתחסרנו כל השליחות אשר נמצא בעצם אדם.
ולכן חז"ל עשו כל תקנות הללו מהם בכל מושב בני ישראל בבתיהם ובטירותם. וגם יש דברים שתקנו באדם עצמו מפני שיהיה מרגיש מה שנתחסר מן השלימות בעבור החרבן. ולכן "תקנו חכמים שבאותו הדור" כי המה ידעו דרך השם והפגם שהגיע לנו כמדובר. ולכן תקנו "שאין בונים לעולם בניין מסוייד ומכוייר" ותהי זאת לזכרון מעשינו שגרמו החרבן ועדיין אנו טמועים בזה. ונאמר "כל בית גדול שרף באש". והנה איתא בספר הזוהר פרשת שמות דף ד' (ח"ב ד, א) וזה לשונו: "ויהי ככלות שלמה לבנות וכו' כיון דאמר בית ה' מהו בית המלך וכו'? אלא בית ה' - דא ב"ה. בית המלך - דא ק"ק דאיהו פנימאה דכולא וכו'".
הנה מבואר מן המאמר כי בית ה' נקרא בית המקדש, ובית המלך הוא בית ק"ק. ואמנם הענין מובן כפי פשוטו אבל יש סוד בענין כי "בית ה'" מכונה למדה האחרונה אשר הוא בית לתפארת ישראל. ו"בית המלך" - מה שאמרו חז"ל זה ק"ק - הוא בסוד ה' ראשונה כי אלו הם מה שאמר הכתוב "שני בתי ישראל". ולכן מה שאמר הכתוב "וישרוף את בית ה' ואת בית המלך" (מלכים ב, כה) - הוא דומה בדומה בית ה' הוא אות ה' אחרונה, ואת בית המלך - הוא כנגד ה' ראשונה. מכל מקום לא נאמר שם ענין שרפה. אמנם "ואת כל בית גדול שרף באש" - בזה איכא תרתי לריעותא. כי אמר 'שרף' ולא כמו שאמר בתחילה "וישרף" - דמשמע תגבורת הגבורות ביותר הנקר' שרפה. אבל בית זה שרף באש נמי - הוא אש זרה בסוד "ושפחה כי תירש גבירתה".
ולכן התקינו שאין בונים לעולם בניין מסוייד ומכויר כי הנה היה בבית המקדש היו אותם הציורים בכתלי הבית כרובים ותמורות וכדאיתא במדרש, כי כל אותם האילנות היו מוציאין פירות בזמנם. וכאשר נכנס האויב נאמר "ופרח לבנון אומלל". וסוד הדבר מה שעשה שלמה המלך ע"ה כל ציורים הללו על שם התכשיטים של הכלה עליונה שנאמר בה "ויבן ה' אלהים את הצלע וכו' ויביאה", ואמרו חז"ל קשטה בכ"ד קישוטים כמנין ויבאה כדלקמן. ולכן אין לעשות עוד סיוד וכיור.
ומה גם כי בתים הללו הם אות בעצם אדם, רמז לגוף שלו שהוא בית מושב לנשמה הנקרא 'אדם' שנאמר "על בשר אדם לא ייסך". וכל זה ההעדר נמצא בגוף האדם באיברים שלו כאשר יבא לקמן. ולכן מכל הסיבות וכל הצדדין אין לעשות בית מסוייד ומכוייר. "אלא טח ביתו בטיט וסד בלבד". וסוד הדבר מ"ש פרשת תרומה בענין אפרסמון ואפריון, כי אות ס' מורה על עולם עליון אבל אות מ' למטה ומורה על אותה חיה דמרבעא בארבע סטרי עלמא כדאיתא בזוהר, אין להאריך בזה. ולכן בא השיעור "אמה על אמה בריבוע". וזה "בלא סיד" להורות על מה ששנינו "בור סיד שאינו מאבד טיפה". לא כן בזמן הגלות שנאמר "אותי עזבו מקור מים חיים וכו' בארות נשברים אשר לא יכילו המים". ומה גם בעצם השם מורה הענין כי הנה אף על גב כי מלת סד בגימטריא אדני - מכל מקום בעצם האותיות חסר אות א'. ולכן נמצא מאבד טיפה.
אמנם "הלוקח חצר מסויידת ומכויירת הרי זו בחזקתה". והענין כי הנה אף על גב שצריך האדם לשייר אמה על אמה בלא סיד להורות על העדר הבחינה עליונה הנזכר - מכל מקום ידענו נאמנה כי חוזרת ונבנית מדה זו בכל יום יעיר בבקר בבקר לשמוע בלמודים. ובפרט על ידי התפילה כמו שאמר הכתוב "חדשים לבקרים". ועל ידי כן נעשית "רבה" וגדולה "אמונתך". ולכן להורות על ענין זה כאשר האדם קונה חצר מסויידת ומכויירת שהרמז זה מורה לחצר בית ה' שהוא בנוי ומסוייד ומכוייר - לכן הרי זה בחזקתה שחזרה ונבנית שנאמר "עוד אבנך ונבנית בתולת בת ציון וכו'". ולכן "אין מחייבים אותו לקלוף בכתלים" להורות על החרבן אלא מאי דהוה הוה.
"וכן התקינו שהעורך שולחן לעשות סעודה לאורחים מחסר ממנו מעט וכו'" - לפי שנאמר "זה השולחן אשר לפני ה'", וכדאיתא בזוהר פרשת עקב דף רע"ב (ח"ג רעב, א) וזה לשונו: "פתח ואמר והיה באכלכם מלחם הארץ וכו' - ועשרה דברים צריך אדם למעבד בסעודתא וכו' וצריך לאחזרה עלייהו ולתקנא לון ברזא קדישא דאיהי כלילא מעשר ספירן ואיהי פתורא דקוב"ה מסטרא דגבורה וכו'". ולכן להורות על העדר מה שהגיע למדה זו - לכן אמרו "שהעורך שולחן לעשות סעודה לאורחים מחסר ממנו מעט" כדי שירגיש האורח בדבר. ואיתא בזוהר פרשת עקב דף רע"ב (ח"ג רעב, א) וזה לשונו: "ועוד אוקמוה דאורח מברך בגין דיברך לבעל הבית. ואורח רזא(?) בעל הבית בוצע - דא עמודא דאמצעיתא דאיהו קו האמצעי וכו'. ואורח מברך - ואורח צדיקים כאור נוגה. וברכות לראש צדיק. ובגין דא אורח מברך", עכ"ל.
ולכן "מניח מקום פנוי קערה אחת מן הקערות הראויות לתת שם" כי בזה בא הרמז להעדר שהגיע למדה אחת מן המדות של השולחן העשירית שנתחסר משם האוכל לפי שנאמר "צדיק אוכל לשובע נפשו". ואם העדר הקערה הוא מן הראש היינו מה שאמר הכתוב "נפלה עטרת ראשינו". ולכן מכל מקום הצדיק מצטער הוא מה שאמרו חז"ל במדרש למלך שהיה עטרה בראשו ונפלה - הוא שנאמר בה אשת חיל עטרת בעלה (מאמר).
ולענין הנוגע בעצם אדם: שולחן זה הוא בקרב איש ולב עמוק, שאדם עורך לעשות סעודה ל'אורחים' הבאים אליו - הקב"ה ושכינת עוזו - על ידי מחשבות טהורות בתורה ובמצות. ולכן "מחסר ממנו מעט מן השולחן" הנזכר, שהוא הלב, צריך למעט בענין הנאותיו כי צריך "לחסר קערה אחת מן הקערות ויהיה המקום פנוי" מן הקערה הראויה לתת שם, כי העיקר הוא מיעוט המאכל.
"וכשהאשה עושה תכשיטי הכסף והזהב" - גם בזה תיקנו חז"ל להודיע ולהוודע כמה הגיע מן ההעדר לנשים יקרות. דאילו לאנשים כבר הוא מפורש בשום שכל שנתחסרו מן המצות התלויות בארץ כנזכר. אמנם גם בנשים הגיע העדר. לכן תקנו כי האשה כאשר עושה תכשיטיה של כסף וזהב - להורות על ההעדר שהגיע לאשת חיל, ומה גם בעולם הזה לנשים יקרות -- לכן "מנחת ומשיירת מין ממיני התכשיט שנוהגת בהם" כדי שלא יהא התכשיט שלה. שהנה נאמר "ויבאה אל האדם", ואמרו חז"ל שעשה לה כ"ד קישוטין כמנין ויבאה. ואחר כך נתחברה עם האדם. ולכן להודיע כי אין שלימות בחיבור הנמצא בזמן של החרבן - לכן משיירת מין ממיני התכשיט שנוהגת בהם כדי שלא יהיה תכשיט שלם. כי הנה חז"ל אמרו נאים התכשיטים לגוף המעודן. ומאחר כין אין הגוף מעודן שנאמר "רגליה יורדות מות" - גם התכשיט לא יהיה שלם.
"וכשהחתן נושא אשה לוקח אפר מקלה ונותן בראשו במקום הנחת תפילין" - להורות על סוד אפר פרה אדומה שמטהרת את הטמאים. והענין בקיצור כי הנה אשר חכמים ז"ל הגידו כי הפרה היא רמז לארבע מלכיות. וביותר למלכות רביעית הוא אדום שעתיד הקב"ה לדון אותה באש שנאמר "חזה הוית עד די קטילת חיותא ויהיבת ליקדת אשא". אז נאמר "ולקחו לטמא מעפר שרפת החטאת". היינו מ"ש בזוהר פרשת אמור דף פ"ט (ח"ג פט, א) וזה לשונו: "ולאחותו הבתולה וכו' - ר' אבא פתח: מי זה בא מאדום - זמין קוב"ה ללבשא לבושי נוקמא על אדום דאחריבו ביתיה ואוקדו היכליה וגלו לכנסת ישראל ביני עממיא. ולמעבד להו נוקמא עלמין עד דישתכחון(?) כל טורין מליין מקטולי עמין ולמקרי לכל עופא דשמיא וכל חיות ברא ויתזנן מנייהו תריסר ירחי, ועופא דשמיא שבע שנין וכו'. וכל כך למה דכתיב ולאחותו הבתולה וכו' - לה יטמא".
ולכן משים אפר במקום הנחת תפילין להורות כי זה הפאר של התפילין שנתחסר בט' באב מפני החרבן - עתיד לחזור על ידי אפר זה. וכמו שאמרו חז"ל אמרה כנסת ישראל איני מתנחמת עד שתראני בצדי שהיו אומרים אי אלהימו. ולכן לשמח הכלה ולהגיד לה שעתיד לקיים מה שהבטיח שנאמר "לה יטמא", ועתיד לקיים "והיה בית יעקב אש ובית יוסף להבה ובית עשו לקש ודלקו בהם... ולא יהיה שריד לבית עשו". ומאותו אפר יטהר כמ"ש "וכל מלבושי אגאלתי". ולכן נותן האפר במצחו לרצון לפני ה'.
"וכל אלו הדברים לזכור את ירושלים שנאמר אם לא אעלה את ירושלים על ראש שמחתי". כי מתחילה קטרגה הירח ואמרה "אי איפשר לשני מלכים להשתמש בכתר אחד". ולכן הבטיח כי עתיד להעלות את ירושלים. כי המדה הנקראת את - מעלה אותה על ראש הצדיק, ומדת ירושלים בכלל מעלה על "ראש שמחתי" - בסוד הכתר שעל ראשו.
"וכן גזרו שלא לנגן בכל כלי שיר וכל מיני זמר וכל משמיעי קול של שיר לשמוח בהם" - כי הנה אמרו חז"ל "השותה בד' מיני זמר מביא גלות לעולם". וביארתי טעם לדבר בספר דניאל באותם מיני זמר שעשה נבוכדנצר שחיק מחיק לפני הצלם. לפי כי הנביאים היו לפניהם ד' מיני זמר להשראת שכינה עליהם שנאמר (ש"א י, ה) "ולפניהם נבל וחליל ותוף וכנור והמה מתנבאים". ובעבור החרבן פסקה הנבואה ולכן כל מיני זמר אסור לשמוח בהם.
וזה יהיה למשמיעים. אמנם גם "אסור לשומעם מפני החרבן". "ואפילו שירה בפה על היין אסור שנאמר בשיר לא ישתו יין. וכבר נהגו כל ישראל לומר דברי תושבחות וכו' על היין" - ומי יתן כי לא ישתו יין ולא יאמרו דברי תושבחות זולת בסעודות של מצוה שהרי כמה דורות אבד היין כמו שאמרו חז"ל.
"וכן גזרו על עטרות חתנים וכו'" - שהרי נאמר "נפלה עטרת ראשינו", ואיתא בזוהר "ומיומא דאתחרב בית המקדש לא אתעטר קוב"ה בעטרוי". וכן גזרו "על עטרות הכלה" מכל שכן שכן הפסוק אומר "הסר המצנפת והרם העטרה". "ודווקא של כסף וזהב" שנאמר "לי הכסף ולי הזהב", ובזמן הגלות נאמר "הנה מלכך וכו' עני ורוכב על חמור".
"אסור לאדם שימלא פיו שחוק בעולם הזה" שנאמר אז ימלא שחוק פינו - מכלל דהאידנא אסור לפי כי ישחק בגימטריא ביתו, ואמרו חז"ל אין בית אלא אשה. והעיקר מה שאמר הכתוב "והנה יצחק משחק". ולכן אין להקב"ה שחוק לעתיד[1] שנאמר "יושב בשמים ישחק", ולכן גם האדם בזמן החרבן אסור למלאת פיו שחוק כמדובר.
- ^ לא מובן לי ולא ברור איך להגיה כאן - ויקיעורך