טור ברקת/תקמו
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקמ"ו - דיני ארוסין ונשואין בחול המועד - ובו ה' סעיפים
- אין נושאין נשים במועד. לא בתולות ולא אלמנות. ולא מייבמין. ומותר לארס ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין הארוס בבית ארוסתו בשעת אירוסין. ומותר לעשות ריקודין ומחולות ולעשות סעודה הארוס עם מרעיו שלא בבית ארוסתו. וכן לסעוד הארוס בבית ארוסתו שלא בשעת אירוסין מותר.
- מותר להחזיר גרושתו מן הנישואין.
- הכל מותרים לישא בערב הרגל ולעשות סעודה ברגל, בין בתולות בין אלמנות.
- מותר לעשות ברגל סעודת ברית מילה. וכן סעודת פדיון הבן.
- עושה אשה כל תכשיטיה במועד - כוחלת ופוקסת ומעברה סרק על פניה וטופלת עצמה בסיד וכיוצא. והוא שתוכל לסלקו במועד. ומעברת שער מבית השחי ומבית הערוה בין ביד בין בכל. ומעברת סכין על פדחתה.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
מאחר שידענו נאמנה כי השמחה העיקרית היא שמחת הנפש שעל כן אמרו חז"ל "יפה שעה אחת של קורת רוח בעולם הבא מכל חיי העולם הזה", שלכן להיות שאנו מצווים לשמוח במועד ואמרו חז"ל "אין מערבין שמחה בשמחה שנאמר ויעש שלמה וכו' שבעת ימים ושבעת ימים". ולכן "אין נושאים נשים במועד". ואף על גב כי לפי הנראה לעיני בשר היה ראוי להנשא מפני כי מצוה רבה היא שנאמר "ואתם פרו ורבו" ונאמר "קחו נשים והולידו בנים". והאדם - שואלים ממנו "עסקת בפריה ורביה". מכל מקום נדחה מצוה זו מפני המצוה של שמחת המועד. ומה גם כי ענין הנישואין אינה שמחה של מצוה בהחלט, רק משותפת עם צרכי הגוף וקיום המין. גם בזה ימצא התעוררות לאיש שהוא בעל חי מרגיש לבקש לו נישואין אחרים במועד בתורה שנאמר בה "אילת אהבים ויעלת חן דדיה ירווך בכל עת וכו'" - היא האשה העיקרית לאדם. והמצות הם הבנים כמו שאמרו חז"ל בפסוק "פרי צדיק עץ חיים" - מה הם פירותיו של צדיק? מצוה ומעשים טובים.
וכאשר בתורה יתבונן אז ימצא כי תמורת מה ששנינו "אין נושאים נשים במועד" בלשון ריבוי - כי כן הוא בעסק התורה כמה מיני נשים הם שהעוסק בהם מתחבר עמהם ונקרא 'בעל תורה' ממש. וכדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף צ"ט (ח"ב צט, א) וזה לשונו: "תא חזי אחרא דאורייתא כך הוא. בקדמיתא כד שרייא לאתגלייא לגבי דבר נש ברגעא ארמיזת ליה ברמיזו. אי ידע - טב. ואי לא - שדרת לגביה ואמרה ליה מי פתי יסור הנה וכו' שריאת למללא עמיה מבתר פרוכתא וכו' ודא הוא דרשה. לבתר תשתעי עמיה מבתר שושיפא דקיק מלין דחידה. ודא איהו הגדה. לבתר דאיהו רגיל לגבה אתגליאת לגביה אפין באפין ומלילת בהדיה כל מלין סתימין דילה וכל אורחין סתימין דהוו בלבה טמירין מיומין קדמאין. כדין איהו בר נש שלים בעל תורה ודאי. מארי דביתא וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי לזאת התורה תקרא 'אשה' ועל ידי הלימוד הוא נושא אשה אחרת בסוד הנשמה וכדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף צ"ד (ח"ב צד, א) וזה לשונו: "תא חזי בר נש כד אתייליד יהבין ליה נפשא מסטרא דבעירא מסטרא דדכיו מסטרא דאלין דאתקרון אופני קדש. זכה יתיר יהבין ליה רוחא מסטרא דחיוון דאינון חיות הקדש. זכה יתיר יהבין ליה נשמתא מסטרא דכרסיא. ותלת אלין אינון אמה עבד ושפחה דברתא דמלכא. זכה יתיר יהבין ליה נפשא באורח אצילות וכו'".
והנה את כל אלה החלקים הם בערך נשים אל האדם הגשמי להיות שהם מעלמא דנוקבא. ואמנם כל זה זוכה האדם על ידי עסק התורה כפי מה שמשיג בה - כך זוכה לחלק מאלה מן העולמות. וכך הוא מבואר בזוהר פרשת בראשית דף י"ב (ח"א יב, א) וזה לשונו: "פקודא חמשאה כתיב ישרצו המים שרץ נפש חיה - בהאי קרא אית תלת פקודין. חד לאתעסקא באורייתא וכו' למלעי באורייתא ולאשתדלא בה ולאפשא לה בכל יומא לתקנא נפשיה ורוחיה דכיון דבר נש אתעסק באורייתא אתתקן בנשמא אחרא קדישא וכו'. ועל דא אמר דוד לב טהור ברא לי אלהים - למלעי באורייתא. וכדין ורוח נכון חדש בקרבי", עכ"ל.
הנה מבואר מדברי המאמר כי כפי ערך עסק התורה שהאדם יגע בה - כך מתחדש בו נשמה חדשה. וזה יהיה סיבה כי לאחר מיתה הוא זוכה לישא אשה שהיא בת זוגו כדאיתא בזוהר פרשת שלך לך דף קס"ז (ח"ג קסז, א) וזה לשונו: "זכאה חולקהון דצדיקייא גוברין ונשין דאזלי באורח מישר בהאי עלמא וזכאן לכולהו ענוגין דההוא עלמא וכו'. אי רבי אי רבי, אלמלא בר יוחאי את, לא אתמסר לגלאה זווגא דההוא עלמא אתעביד איבא יתיר מאיבא דאתעביד בהאי עלמא. בזווגא דילהון בזווגא דההוא עלמא בתיאובתא דילהון כחדא כד מתדבקן נשמתין דא עם דא עבדי איבין ונפקי נהורין מנייהו ואתעבידו שרגין(?) ואינון נשמתין לגיורין דמתגיירין. וכל הני עיילי להיכלא דא וכד מתגיירא גיורא חדא פרחא מההוא היכלא נשמתא ועאלת תחות גדפהא דשכינתא ונשקת לה בגין דאיהי איבא דצדיקיא ומשדרת ליה לגו ההוא גיורא ושראת ביה וכו'".
הנה מבואר מן המאמר כי האדם נושא אשתו לאחר המיתה. וכדאיתא בתיקונים "כגוונא דעביד בר נש בהאי עלמא הכי עביד קוב"ה ליה ולבת זוגיה בההוא עלמא". ומה גם אחר כך לעולם התחיה דבר פשוט הוא.
ולכן על כל אלה הדברים יאמר נא:
"ומותר לארס" - כי הנה הנישואין בעולם הזה נחשב בערך אירוסין לעתיד. אם לענין התורה כמו שאמרו חז"ל "תורה צוה לנו משה מורשה - אל תקרי מורשה אלא מאורסה". אבל לעתיד תהיה לנו בערך נשואה. ואיתא בזוהר פרשת תצא דף רע"ו (ח"ג רעו, א) וזה לשונו: "בסתרי תורה אית לן להמשיל משל נשמתא אית דאיהי מטרוניתא. ונשמתא אית דאיהי אָמה - וכי ימכור איש את בתו לאמה. ונשמתא אית דאיהי שפחה הדיוט וכו'. ואית אחרנין מארי סתרא תורה דאינון ירתין נשמתין מסטרא דמלכותא קדישא דאיהי כלילא מעשר ספירן וכו'".
ולכן יאמר "ומותר לארס ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין הארוס בבית ארוסתו". והיינו בגשמי. אבל עושים סעודה לגמרה של תורה כמו שאמרו חז"ל. "ומותר לעשות ריקודין ומחולות וכו'" שנאמר "תחת אשר לא עבדת את ה' בשמחה ובטוב לבב מרוב כל".
"מותר להחזיר גרושתו מן הנישואין" - מאחר שהנחנו כי הנישואין הללו הדוגמא להם הוא שמתחבר האדם לתורה על ידי שעוסק בה כמו ששנינו "אשרי מי שעמלו בתורה ועושה נחת רוח ליוצרו". ולכן יאמר מותר להחזיר גרושתו - כלומר דאע"ג שלפעמים פורש אדם עצמו מן הלימוד, ואע"ג כי דבר קשה הוא כמו ששנינו "איזה מעוות שאינו יכול לתקן? זה תלמיד חכם שפירש מן התורה". אמנם אם חוזר בו - מותר לחזור ליקח גרושתו. כך אמרו חז"ל "תורה צוה לנו משה מורשה" - כלום אדם מתבייש לחזור לירושת אבותיו? וכן הוא אצלי בפסוק "אם תשוב ישראל נאום ה' אלי תשובו" (ירמיהו, ד), ר"ל כי אמר ה' אם תשוב ישראל לאותם דברים של תורה שהם "נאם ה'" - שנאמרו מפי הגבורה - "אלי תשוב" - מה אתה מתבייש? ולכן מותר להחזיר גרושתו מן הנשואין שנאמר בה "תורה צוה לנו משה מורשה". ועל ידי כך הוא נמי מחזיר גרושתו - זו נשמתו. כי כאשר הוא פורש מן התורה ונאמר "ולא מצאה היונה מנוח", והיא בורחת ממנו לפי כי זה בזה תלוי. כי כמו שעל ידי עסק התורה הוא קונה נשמה חדשה כדלעיל שנאמר "לב טהור ברא לי אלהים", לאתעסקא באורייתא, וכדין "ורוח נכון חדש בקרבי" -- כך כאשר האדם לבבו פונה מעסק התורה - אז תכף הנשמה הולכת לה כאמור. וכאשר מחזיר גרושתו (זו התורה) - כך נמי הוא מחזיר גרושתו - היינו נשמתו מן הנשואין כאמור.
"הכל מותרים לישא אשה בערב הרגל וכו'" - הנה חזר והגיד כי אע"ג שכבר נתבאר למעלה כי על ידי עסק התורה היא האשה הנצחית אילת אהבים ויעלת חן - קונה האדם אשה אחרת (היא הנשמה הקדושה כאמור) -- עם כל זה גם יש זמן כי זה כל האדם הם יכולים להשיג תוספת נשמה. והיינו בערב הרגל יד כולם שוה. והיינו מ"ש "הכל מותרים לישא" - כל איש הישראלי, מותר לישא אשה (היא נשמה קדושה) בערב הרגל כאמור.
"ולעשות סעודה ברגל" - כי לאו מלה זוטרתא היא. ונשים הללו הם "בין בתולות בין אלמנות" - כלומר בין תוספת נשמה שלא באה עליו מעולם ולכן תקרא 'בתולה', ואיש לא ידעה. או אם כבר הוא רגיל בה תהיה אצלו בערך אלמנה מפני שהלכה ועוד חוזרת לבא עליו.
"מותר לעשות ברגל סעודת ברית מילה וכו'" - לפי שרוב האדם הנשמה שלהם הם מן עץ הדעת טוב ורע, והאדם על ידי מעשיו מואס ברע ובוחר בטוב. אמנם אם יזכה האדם להעביר ממנו בחינת הרע לגמרי, היינו הערלה, בלי ספק כי ראוי לו לעשות סעודה. וכדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף קי"ד (ח"ב קיד, א) וזה לשונו: "עד כאן חברייא, מכאן ולהלאה תנדעון דהא סטרא בישא לא שלטא עלייכו ואנא ייבא סבא קאימנא קמייהו לאתערא מלין אלין", עכ"ל. ובכן פקח עיניך וראה - אם לאותם התנאים מוסדי ארץ מבשר ואומר כי מאותה שעה ואילך אינו שולט עליהם עוד סטרא אחרא - הלואי שאנחנו נוכל להעביר אותו בערב הרגל וצריך ודאי לעשות סעודה.
וכן נמי לענין "פדיון הבן" שהרמז הוא כאשר האדם פודה נפשו מסטרא אחרא שהוא בכור כדאיתא בזוהר פרשת בראשית דף י"ד (ח"א יד, א) וזה לשונו: "פקודא למעבד פורקנא לבריה לקשרא ליה בחיין. דתרין ממנן אינון. חד דחיין וחד דמותא וכו'". ואיתא בזוהר פרשת פנחס דסטרא אחרא בכור. והסוד בפסוק "נחלה מבהלת בראשונה". ולכן הנמלט ממנו ראוי לעשות סעודה כי כן יהיה לעתיד כאשר יגדל המספד בירושלם על יצר הרע שנהרג - אחר כך הקב"ה עושה סעודה לצדיקים כנזכר לעיל.
"עושה אשה כל תכשיטיה במועד וכו'" - נודע הוא כי כל המעשים אשר יעשה האדם הוא נרשם בפניו. וזהו שאמר הכתוב "וענה גאון ישראל בפניו" ונאמר "הכרת פניהם ענתה בם". וכן לענין הטובה נאמר "כל רואיהם יכירום כי הם זרע ברך ה'". ולכן בזמן המועד אשר קנה האדם אותה נשמה, אשה חדשה זו, כחו לאלהיו לעשות "כל תכשיטיה". "כוחלת" - ושח עינים (יוכיח) [יושיע][1], "ומעברת סרק על פניה" - כמה שאמר הכתוב "חי אני כי כולם כעדי תלבשי וכו'", "וטופלת עצמה בסיד" לפי שנאמר "והיו עמים משרפות סיד" - על עסקי סיד שלא למדו תורה. ולכן זהו היופי שלו. "ומעברת שער בית השחי ובית הערוה" לפי שהוא צדיק ולא נמצא בו ערות דבר כדרך הרשעים שלכן לעתיד נדמה להם יצר הרע כחוט השערה ועליהם נאמר "הוי מושכי העון בחבלי השוא". "ומעברת סכין על פדחתה" להראות יופיה שאין בה עזות מצח אשה זונה שלכן מפני כל השלימות הנמצא לאיש הישראלי במועד ובפרט לעוסק בתורה לכן בה החיוב להקביל פני רבו ברגל כמו שאמרו חז"ל, כי בזה יקנה לו לב חדש בתורה ויש בה לנפש טהורה כפי הדבקות אשר ישיג יקנה.
פירוש שני לצד עילאה[עריכה]
עוד לאלוה מלין לצד עילאה ימלל.
"אין נושאים נשים במועד וכו'" - הנה מה שאמר הכתוב "עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו" - נתבאר בזוהר פרשת אמור דף ס' (ח"ג ס, א), גם בזוהר פרשת ויקרא דף י"ט (ח"ג יט, א) זה לשונו: "בכל זמנין דגזברין אשתכחו חייבין קמי קוב"ה הא אוקימנא אינון נשים דלעילא זמינין לשלטאה עליהון סטרא דדינא קשיא דכתיב עמי נוגשיו מעולל ונשים משלו בו. נשים משלו בו ודאי וכו'".
והנה מבואר שדברי המאמר כי מעשה התחתונים מעורר אשות הזימה הללו ועולות למעלה. ולכן נאסר לישא אשה גשמית במועד להיות לאות כי בזמן של המועד אין להם יכולת נשים הללו לעלות למעלה להתאחז בקדושה. ואמנם עיקר הדבר להודיע הקדושה הניתוסף בזמן המועד. ולכן דין זה יתבאר בכמה פנים. זה יצא ראשונה: להודיע כי אותו הייחוד הנעשה למטה בימי החול על ידי מט"ט כדאיתא בתיקונים "מט"ט על ידו מתייחדן צדיק וצדיק בשית יומין דחול" - ולכן יאמר כי בימי חול המועד ימצא בו תוספת קדושה, ובמה יודע איפה ענין זה? כי הנה "אין נושאין נשים במועד" - אות הוא להודיע כי אותה אשה כשרה הצדקת היורדת היא למטה ומתלבשת במט"ט בסוד "כי שמי בקרבו", ושם נעשה הייחוד עם הצדיק על ידי מט"ט -- לא כך יהיה בימים הללו מפני שנמצא בהם מוסף שהוא דוגמא ליוסף הצדיק שהוא בא בדרך תוספת עמו - הוא זה הייחוד למעלה, צדיק וצדק. ולא עבר זר בתוכם. ולכן "אין נושאים נשים במועד לא בתולות ולא אלמנות".
כאשר נאמר "כי ישבו אחים יחדיו ומת אחד מהם", ולכן "לא חולצין ולא מייבמין" - שהוא בסוד מט"ט (כנודע כי בו הוא סוד הייבום, גם החליצה). "ומותר לאדם" כי ענין הייחוד הנעשה אז הוא סוד "אירוסין" בלבד. "ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין הארוס בבית ארוסתו בשעת אירוסין" - דהיינו למטה. "ומותר לעשות ריקודין וכו' ולעשות סעודה הארוס" - מט"ט, "עם מריעיו" - השושבינין שלו שהם מן המרכבה, "שלא בבית ארוסתו". "וכן לסעוד הארוס זה בבית ארוסתו" בדרך הזמנה "שלא בשעת אירוסין מותר" - שהרי במועד הוא מזומן למעלה כדאיתא בזוהר פרשת קרח בפסוק "מקראי קדש" כדלעיל.
וכן "מותר להחזיר גרושתו" - היא בת זוגו המשנה(?) כי אז היא גרושה לו "מן הנישואין" - לפי שהוא עסוק לייחד צדיק וצדק כאמור, ואחר כך מותר להחזיר אותה ולהתייחד עמה.
ועוד ירצה במאמרו זה: "אין נושאין נשים במועד" - הוא מ"ש בזוהר פרשת ויקהל דף ר"ג (ח"ב רג, א) וזה לשונו: "כד ערלה שרי על קיימא קדישא לסאבא מקדשא - כדין ההוא מקדשא אתעכב מלאתגלאה רזא דאת קיימא מגו ערלה. וכד האי נוגה עאל לגו ואפריש בין ערלה ובין מקדשא - כדין אתקרי חש מל. חש ואתגלייא. מל - מהו מל? כמה דאת אמר מל יהושע - רזא דאת קיימא דלא אתעכב מלאתגלאה מגו ערלה", עכ"ל לענייננו.
והנה הענין הוא בסוד יוסף הצדיק כאשר אשת פוטיפרע העזה פניה ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי - אז נאמר "כי מפני הרעה נאסף הצדיק", ר"ל מפני שנתעוררה אשה רעה זו - לכן נאסף הצדיק ופנה למעלה. והנה זה הענין ימצא בימים של חול לפעמים בדרך מקרה. ולא כן בזמן ימים טובים ומה גם לא בחול המועד. ולכן בא הדין "אין נושאין נשים במועד" לתת רמז כי אין הצדיק מתערב עם אחת מנשים הללו אשות הזימה. דאע"ג דכתיב "הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא", ואיתא בזוהר פרשת אחרי מות בדף ס"ט (ח"ג סט, א) וזה לשונו: "בכה ר' שמעון ואמר מלכא בלא מטרוניתא לא אקרי מלכא. מלכא דאתדבק בשפחה באמהו דילה דמטרוניתא - אן הוא יקרא דיליה? רזא דמלה זמינא קלא לבשרא למטרוניתא ולימא גילי מאד בת ציון וכו' הנה מלכך יבא לך צדיק ונושע הוא" - כלומר צדיק הוא נושע - "בגין דהוה רכיב עד השתא באתר דלאו דיליה; באתר נוכראה ויניק ליה. ועל דא כתיב עני ורוכב על חמור וכו'. אינון כתרין תתאין דעמין עע"ז וכו'". ולכן יאמר נא: "אין נושאין נשים" הללו במועד שהם כתרין תתאין הנזכר, "לא בתולות ולא אלמנות ולא מייבמין וכו'".
ואם כה נאמר כי הנשים הללו היינו מסטרא דקדושה, כך היה אומר:
לפי כי נודע הוא שמדת המלכות היא יורדת בעולמות התחתונים בכל עולם כמה חלקים ממנה (כאשר נתבאר בתיקונים). ואמנם המדות הללו בכל יום ויום הם חוזרים לעלות למעלה ונבנית בהם מדת המלכות ואחר כך מתייחדת עם דודה. וכך היא המדה. ואחר כך חוזרת ומתמעטת ויורדים אותם הבחינות שלה בעולמות כאמור.
והנה בזמן המועד - אז מדת המלכות "זמינת לכל חילהא" כנזכר פרשת קרח הובא למעלה. כי אמר "כגוונא דמלכותא דארעא כך מלכותא דרקיעא. כגוונא דקדש עילאה זמין לכל אינון כתרין קדישין דשמא קדישא אתקרי בהון - כך קדש תתאה חכמת שלמה אזמינת לכל חילהא לאעטרא להו ולאעלא להו תחות גדפהא". ולכן ימצא כי כל הבחינות שלה הם בכלל הזמנה זו בזמנא דמועד שרייא בעלמא.
ולכן להודיע אל עיקר זה יאמר נא: "אין נושאים נשים במועד" לפי כי הנה נשים הללו כבר נשואות הם משעה שעלו לעולם העליון כאמור. ואמר "לא בתולות ולא אלמנות" - כלומר כי הנה מאחר שהכלה היא בסוד בתולה - פשוט הוא כי כך כל המדות שלה הם בסוד בתולות. אמנם מה שנקרא' אלמנות היינו בערך כאשר הם הולכות בגלות. עוד ירמוז על אותם הבתולות שהם עולמתאן דמטרוניתא כי הנה כאשר הם למטה בעולם הבריאה - אז יש להם נישואין עם אותם הסריסים שנאמר בהם "לסריסים אשר ישמרו את שבתותי". אמנם כאשר הם מעלים את הכסא למעלה כדאיתא בזוהר פרשת תרומה בסוד "וישרנה הפרות בדרך" - אז אין להם ייחוד למעלה רק צדיק וצדק שהם מתייחדים. והיינו מ"ש אין נושאין נשים לא בתולות הללו ולא אלמנות - המדות היורדות למטה.
"ולא מייבמין" מהבחינה שבעולם היצירה אשר שם הוא סוד הייבום עם מט"ט כנודע. "ומותר לארס" - שנאמר "וארסתיך לי לעולם", "ובלבד שלא יעשה סעודת אירוסין הארוס (הצדיק) בתוך בית ארוסתו" שהנה נאמר "ויקרא הוציאו כל איש מעלי ולא עמד איש אתו בהתוודע יוסף". וזה "בשעת אירוסין" דווקא.
"ומותר לעשות ריקודין ומחולות" - כך אמרו חז"ל עתיד הקב"ה לעשות ראש חולה לצדיקים לעתיד לבא שנאמר "שיתו לבכם לחילה" - כאלין עולמתאן. "ולעשות סעודה הארוס", הצדיק ותפארת ישראל, "עם מריעיו", השושבינים דמטרוניתא, הם הנצחים. "שלא בבית ארוסתו" אלא למעלה מותר לפי כי כן אחר הייחוד עם עולים למעלה בסוד אור חוזר אצל אבא ואימא והם מעוררים את הייחוד ביניהם שהוא בסוד 'אכילה' כדאיתא בזוהר פרשת ויקרא בפסוק "אכלו רעים - לעילא".
"וכן לסעוד הארוס", זה הצדיק, "בבית ארוסתו" - היא הצדקת בסוד "הלחם אשר הוא אוכל", "שלא בשעת אירוסין מותר" - ועל סוד יסוד היו עושים במקדש קיץ(?) המזבח. והבן.
"מותר להחזיר גרושתו מן הנישואין" - סוד הענין כי הנה בזמן החרבן נאמר "השליך משמים ארץ תפארת ישראל", ונאמר "גת דרך ה' לבתולת בת יהודה". וסוד הענין נתבאר אצלי בפירוש איכה אצל מה שאמרו חז"ל כי חנמאל דוד ירמיהו השביע לשרו של עולם והעלה את ירושלים למעלה ואז בעט בה הקב"ה והשליך אותה למטה. והענין כי כן נמי העלה ירושלים העליונה, מדת המלכות, למעלה אצל הזכר ואז בעט בה תפארת ישראל והשליך אותה לארץ אחרת. והיינו שנעשית בסוד גרושה - אות הוא לבית ישראל שנאמר "על אודות אשר נאפה שלחתיה ואתן ספר כריתותיה אליה". ולכן יאמר "מותר להחזיר גרושתו מן הנישואין" כאמור שהרי נאמר "איזה ספר כריתות אמכם אשר שלחתיה" כנזכר במקומו.
"הכל מותרים לישא אשה ערב הרגל וכו'" - כי מאחר שהנחנו מן המאמר הנזכר פרשת קרח כי חכמה שלמה זמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון ולמיעל לון תחות גדפהא אימתי בזמנא דמועד שרייא בעלמא שנאמר "מקראי קדש" - לכן אין זמן זה כשאר הזמנים. דאילו בשאר מקראי קדש הוא צריך לעשות הייחוד עליון בסתר שנאמר "והצנע לכת עם אלהיך" כמו שאמרו חז"ל זו הכנסת כלה. וכדאיתא פרשת תרומה דף קל"ד (ח"ב קלד, א) "בשעתא דאיהי אתת בעולמתהא ובעאת לאתפרשא מסטרא אחרא לא א*** אלא כמאן דאזדמנת למחמי ביקרא דמלכא ולא **** הכי מכריזין דיזדמנון למחמי ביקרא דמלכא. כדין סטרא אחרא לא ניחא ליה למחמי ואתפרש מינה, כמה דאת אמר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה - פוקו למחמי ביקרא דמלכא. כיון דאתת כל אינון שמשהא עיילין לה לחופה בהדי מלכא עילאה בלחישו וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי כך היא המדה תמיד לעשות הייחוד בהצנע. אמנם בזמן המועד לא צריכא למימר צאינה וראינה שהרי כולם הם מזומנים ועלו למעלה. וסטרא אחרא נתפרש חלץ מהם ונשאר למטה. ואז אין צורך לענין זה כלל. ולכן יאמר: "הכל מותרים לישא ברגל[2]" כי זה נעשה בפרהסייא כאמור מפני כי אין שם סטרא אחרא שהוא מעכב הייחוד בשאר הזמנים.
"ולעשות סעודה ברגל בין בתולות בין אלמנות" על דרך הנ"ל. והסעודה הוא בסוד "הלחם אשר הוא אוכל" כאמור.
"מותר לעשות ברגל סעודת ברית מילה" - הענין הוא כי הנה נתבאר פרשת ויקהל כד שרי ערלה על את קדישא בסוד חשמל. ואז צריך לעשות מילה כנזכר שם דף ר"ג (ח"ב רג, א) וזה לשונו: "אבל מבוצינא קדישא שמענא עלה רזא דרזין. כד ערלה שרי על קיימא קדישא לסאבא מקדשא - כדין ההוא מקדשא אתעכב מלגלאה רזא דאת קיימא מגו ערלה. כדד האי נוגה עאל לגו ואפריש בין ערלה ובין מקדשא - כדין אתקרי חשמל. חש ואתגלייא. מל - מהו מל? כמה דאת אמר מל יהושע. רזא דאת קיימא דלא אתעכב מלאתגלאה מגו ערלה", עכ"ל.
ולכן יאמר נא:
"מותר לעשות ברגל סעודה לברית מילה" - דהיינו כי זהו דוגמא לאתגלאה ברית קיימא מגו ערלה כאמור. "וכן לענין פדיון הבן" - הדוגמא למעלה הוא פדיון הבן הקדוש (הנקרא "בני בכורי ישראל") מן הגלות. לפי שנשבע הקב"ה שלא יכנס בירושלים של מעלה עד שיכנס ישראל הקדוש בירושלים של מטה. ולכן עושים "סעודה" בסוד "אכלו רעים - לעילא, שתו ושכרו דודים - לתתא".
"עושה אשה כל תכשיטיה במועד" - כי מאחר שהעולם הזה הוא עולם המעשה - כל אשר נעשה בו כך נעשה למעלה. ובפרט אם יהיה מצורף מחשבה טובה לענין המעשה כמו שאומרים חז"ל ובילקוט "מה זכתה יעל שבאה ישועה לישראל על ידה? אמר אליהו ז"ל מעידני עלי בין איש בין אשה וכו' הכל לפי מעשיו של אדם וכו'".
ולכן יאמר נא: "עושה אשה כל תכשיטיה במועד" דאיכא תרתי לטיבותא - ליפות עצמה ולמצא חן בעיני בעלה. וזה הוא סיבה כי אשה עליונה הצדקת עושה תכשיטיה במועד דוגמא לזה, "ומעברת שער" לפי כי מפני החרבן תלה שק על פתחו הקב"ה, ושער שחור צמח בו כאשר נתבאר במקומו. ולכן יחזור הדבר נמי שהיה מתחילה כי בנות ישראל לא היה להם שער בית השחי ובית הערוה כמו שאומרים חז"ל בפסוק (יחזקאל טז, יד) "ויצא לך שם בגוים ביופיך". ולפי שבעבור מעשה התחתונים נאמר "ומצח אשה זונה היה לך" וכדאיתה פרשת נח דף ס"א (ח"א סא, א) וזה לשונו: "ובזמנא דאסגיאו חובי בני נשא באתגליא - ארעא שויאת אנפהא כנוקבא דלית לה כסופא כמה דאת אמר והארץ חנפה תחת יושביה". ולכן **ה(?) "מעברת סכין על פדחתה" לפי כי מסוה הבושה על פניה ובעבור כך מתגלה מצח הרצון עליון ואז נאמר "ישר יחזו פנימו".
- ^ התיקון הוא משלי על בסיס הפסוק (איוב כב, כט). וצע"ע - ויקיעורך
- ^ כך מובא בדפוס. ונלע"ד שיש להגיה [לישא בערב הרגל] - ויקיעורך