טור ברקת/תקמה
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקמ"ה - דיני כתיבה בחול המועד - ובו י"א סעיפים
- אסור לכתוב בחול המועד. ואפילו להגיה אות אחד בספר אסור.
- נראה לי שאם אין להם ספר תורה כשר לקרות בו בצבור - מותר להגיהו בחול המועד כדי לקרות בו בצבור. וכן בספרי מקרא וגמרא שצריך לקרות במועד - מותר להגיהם במועד משום דהוי דבר האבד. ואם אין להם ספר תורה כלל - אם איפשר לכותבו כולו בחול המועד על ידי סופרים הרבה - יכתבוהו; דצורך המועד הוא לקרות בתורה בצבור במועד.
- כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו, וטווה על ירכו תכלת לבגדו. ואם אין לו מה יאכל כותב ומוכר לאחרים כדי פרנסתו.
- מותר לכתוב חשבונותיו ולחשב יציאותיו.
- מותר לכתוב שטרי קידושין ושטרי פסיקתא, גיטין ושוברי דייתקי, מתנות, פרוזבולין, אגרות שום ואגרות מזון, שטרי חליצה ומיאונין, ושטרי בירורין ופסקי דינין, ואגרות שאלת שלום שאדם שולח לחבירו. ואפילו על פרקמטיא שאינה אבודה.
- אין כותבין שטרי חוב במועד. ואם אינו מאמינו מלוה ללוה, או שאין לו לסופר מה יאכל - הרי זה יכתוב.
- כל הדברים שמותר לכתוב - אפילו בלא שינוי מותר. וכל מה שאסור לכתוב אפילו על ידי שינוי אסור.
- מי ששלחו לשאול ממנו שאלה ואין השליח רוצה להתעכב עד אחר המועד - מותר לכותבה. וכן מותר להעתיקה מפני שחשוב דבר האבד.
- ואם שמע דבר חידוש - מותר לכתבו כדי שלא ישכח. וכן אם ראה ספר מחודש - מותר להעתיקו אם לא ימצא להעתיקו לאחר המועד.
- [בזמן הבית היו][1] דנין בין דיני ממונות בין דיני נפשות. ומשמתין ומכין למי שלא יקבל עליו הדין.
- מותר לקבול בשביל חובותיו בחול המועד.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
להיות כי בענין הכתיבה שייך דבר והפכו; כי יש כתיבה לענין הזכיות ויש נמי לעונות. שלכן שנינו "ג' ספרים נפתחים בראש השנה. אחד של צדיקים גמורים, ואחד של רשעים גמורים וכו'". ולכן "אסור לכתוב בחול המועד" דמאחר שהנחנו למעלה כי חול המועד הוא דוגמא לבני האדם שהם כדרך חול (כדאיתא בזוהר "אית בני נשא דאינון כחולין דטהרה"). ולכן נמי "אפילו להגיה אות אחת בספר אסור" כדי שלא לעורר על ספר של רשעים גמורים שהרי כבר נאמר בזוהר כי מעשה התחתונים מעורר דוגמתו בעליונים.
"יראה לי שאם אין ספר תורה כשר בצבור לקרות בו וכו'" - דברים של טעם הם ופשוטים הם.
"שנינו כותב אדם תפילין ומזוזות לעצמו וכו'" - כי הנה יש בזה ענין רמז בדבר - הוא הדבר אשר חז"ל הגידו "מנין שהקב"ה מניח תפילין שנאמר נשבע ה' בימינו - זו תורה. וזרוע עוזו - אלו תפילין". ובברכות: "תפילין דמאריה עלמא מה כתיב בהו? מי כעמך ישראל וכו' ומשתבח קוב"ה בתושבחייהו דישראל? אין. דכתיב ישראל אשר בך אתפאר", עכ"ל.
ומאחר כי כן הקב"ה משתבח בעם ישראל - לכן יאמר נא כי "כותב אדם תפילין לעצמו", כלומר מלת "לעצמו" רצונו לומר שיהיה הוא עצמו ראוי לכך להיות בערך תפילין; כי יעשה מעשים הגונים כולם נכוחים, עד שיצדק בו שכותב לעצמו להיות בערך תפילין כדי שיהיה הקב"ה מתפאר בו כאמור. וכן נמי "כותב מזוזה לעצמו" - הוא מה שאמרו חז"ל בפסוק "לשמור מזוזות פתחי" - וכי יש מזוזה בבתי כנסיות? אלא לומר לך מה מזוזה אינה זזה מן הפתח כך אתה לא תהיה זז מבתי כנסיות ובתי מדרשות.
"טווה על ירכו תכלת" - הוא מה שאמרו חז"ל "מה נשתנה תכלת מכל מיני צבעונים? לפי שדומה לים וכו' דומה לכסא הכבוד". כי בו דנים דיני נפשות כדאיתא בזוהר כדי שיהיה ירא מהקב"ה. והיינו דקאמר "טווה על ירכו" כמה דאת אמר "חגור חרבך על ירך גבור" - כי שם בסמוך לירך מתגבר על יצרו האדם ותכלת זה יהיה "לבגדו" כי לכן אינו מתיירא מן העבירה שנאמר "ותתפשהו בבגדו" וכדאמרינן בסמיכות "גדילים תעשה לך" וסמיך ליה "כי יקח איש אשה", כי מי שיש לו ציצית הוא ניצול מאשה של עבירה כמעשה שהיה.
וכן נמי יאמר "וטווה על ירכו תכלת" שמועיל לבגדו וכדאיתא בזוהר בפסוק "ובגד בוגדים - מי שאין לו ציצית". נמצא כי הדברים הללו הם סמוכים לעד כי להיות האדם בחשיבות תפילין לעצמו לפני הקב"ה צריך סור מרע ועשה טוב, דהיינו שיעשה עצמו מזוזה בבית הכנסת ובית המדרש ללמוד וללמד. ובורח מן העבירה על ידי הציצית לבגדו. ובלי ספק כי לכן יזכה לבגדים נאים כמו שאמרו חז"ל הם חלוקא דרבנן.
"ואם אין לו מה יאכל" - כי מדמה בדעתו שהוא עני מן התורה והמצוה, ואין לו מה יאכל בגן עדן. "כותב ומוכר לאחרים" לזכות את הרבים "כדי פרנסתו" לעולם הבא.
"מותר לכתוב חשבונותיו" - הוא מ"ש בזוהר בפסוק "כי אין מעשה וחשבון בשאול - אלין מאריהון דחושבנא", כי בכל לילה צריך האדם לחשב בלבו מה שעשה ביום ויעשה תשובה, שלכן אמרו חז"ל "אם ראית תלמיד חכם שחטא ביום אל תהרהר אחריו בלילה כי ודאי עשה תשובה", לפי כי קודם שישן מחשב מה מעשיו. וזה הוא מ"ש "מותר לכתוב חשבונותיו ולחשב יציאותיו" - הם החטאות כי יצא מן הכלל כדי לעשות מהם תשובה כאמור.
"מותר לכתוב שטרי קידושין וכו'" - להיות אשר חז"ל הגידו בפסוק "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך", כי הנשמה בכל לילה היא עולה למעלה ומעידה על האדם על מחשבות אשר בלב האדם. נמצא כי המלאכים הם מעידים על המעשה שיעשה האדם בגלוי, והנשמה היא מעידה על מומין שבסתר. והנה אותם שבגלוי הם נכתבים בספר, ואותם שבסתר עליהם נאמר "ביד כל אדם יחתום" וכמו שאמרו חז"ל בשעת מיתתו של אדם אומרים לו כך וכך דברת שנאמר "מגיד לאדם מה שיחו" - אפילו שיחה קלה שאדם מדבר עם אשתו ביותר בשעת תשמיש נותן עליה דין. היינו "שטרי קידושין".
וכן אתה דורש מעשה כולם - אין להאריך. "ואגרות שלום" כמו שאמרו חז"ל אפילו שיחה נאה פורע הקב"ה שכן הבכירה אמרה "מואב" - נפרע ממנה, אך הצעירה שאמרה "בן עמי" - בהם נאמר "וקרבת מול בני עמון אל תצורם" כל מין צרה, "ואל תתגר בם" כלל.
וכן נמי "דבר של חידוש" מותר להעתיק אותו לפי כי כן נמי יש איזו הארה בנשמה בחול המועד ואינו כערך ימי החול שהרי אנו אומרים בהם הלל ומוסף ואומרים "כתר יתנו לך". וכן לענין הדין שאדם נידון בכל יום - כך הוא בחול המועד. ולכן "דנין דיני נפשות ודיני ממונות" ומענישין למתחייב.
וכן נמי "מותר לקבול על חובותיו" לפי כי כן נמי המקטרג עולה ומקטרג על מעשיו של אדם. ולכן על כל אלה הדברים הם סיבה כי החי יתן אל לבו לשוב.
פירוש שני[עריכה]
גם זה מבשר בענין הכתיבה כדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף קנ"ט (ח"ב קנט, א) וזה לשונו: "ועשו ארון עצי שטים - ספר עמודא דאמצעיתא ארון דיליה שכינתא, מבית ומחוץ תצפנו לקוב"ה בשכינתיה מלבר ומלגו דילה. וכלא חד. מה דלאו הכי בארון דהאי עלמא דאורייתא מלגאו מין אחד וארון מין אחרא. דא בכתיבת דיו ודא עץ מצופה זהב וכו'. הכי אינון מארי תורה - אוכמין בהאי עלמא דאיהו לבר ושפירין בההוא עלמא דאתי דאיהו מלגו. ובגין לישנא דא "דיו לעבד להיות כרבו" - דיו - יוד. זהו חכמה ותבונה ודעת דכתב בר נש בידו בדיו", עכ"ל.
ולכן בא הרמז בדין זה כי להיות חול המועד להורות כי נמצא בו שלימות ואין זה בערך ימי החול - לכן "אסור לכתוב ואפילו להגיה אות אחת בספר" להורות כי נמצא השלימות למעלה בענין הכתיבה של הדיו שרומז לאותיות יה"ו ואלו הם הנמצאים בסוד התפילין. ולכן אין אנו לובשים תפילין במועד לפי כי אות הוא לבית ישראל. וגם כן למעלה - אין צורך להניח תפילין דקים ליה בדרבא מניה, שהרי בראש חדש מסירים התפילין מפני שאומרים בו "כתר", והוא לשעה. מכל שכן בחול המועד כי הארת הכתר מועיל לכל היום.
ומה ששנינו "כותב אדם תפילין לעצמו" - היינו כדי להיות לו מוכנים לימי החול. ומה גם כי אין איסור להניח אותם. אמנם לפי כי כל מעשה האדם הוא הוראה כי כך הוא נעשה למעלה - והא ליתי - כי אין הקב"ה מניח תפילין בחול המועד - ולכן כאשר האדם הגשמי מניח אותם הוא מורה על שני דברים של העדר. ראשונה אחת היא כי מורה שלא היה שם בחינת תפילין עד שאדם זה נתעורר ללבוש תפילין. ועוד כאשר חולץ אותם הוא יורה כי כן נמי למעלה - שם היו תפילין ועתה חלץ מהם. והא נמי ליתי. ולכן אין ראוי להניח אותם כלל. אמנם "כותב אדם תפילין לעצמו" לפי כי ענין המעשה גדול הוא והכתיבה הוא עושה ייחוד אז באותה שעה.
וכן נמי כשהוא "טווה תכלת לציצית" - מאחר שהוא אומר שהוא עושה לשם מצוה - אז נעשה ייחוד למעלה. וכן נמי בשעה שהוא כותב המזוזה כי כן הוא בכל ענין של מעשה הנעשה למטה בעולם הגשמי - דוגמא שלו הוא נעשה למעלה ברוחני כאשר הובא בכמה מקומות מן הזוהר, גם הובא למעלה.
ולכן "מותר לכתוב שטרי קידושין" כדי לעורר הייחוד למעלה בענין נוסף. ולכן מותר לכתוב "אגרות של שאלת שלום" לקיים מ"ש "תלמידי חכמים מרבים שלום בעולם שנאמר וכל בניך למודי ה'". "ואפילו על פרקמטיא שאינה אבודה" שמורה על פרקמטיא של צדיקים לעתיד כמו שאמרו חז", והוא הנוגע למעלה פרקמטייא של שני צדיקים, יוסף ובנימין, שנתן זה לזה משאות ותרב משאת בנימן ה' ידות.
"אין כותבין שטרי חוב במועד וכו'" - כדי שלא לעורר סטרא אחרא הנקרא 'חובה'. והוא מקטרג על חובות מעשה האדם הגשמי ומערבב השמחה. "ואם אינו מאמינו מלוה ללוה", כי זה אינו כן למעלה שהרי התורה נתנה מנאמן לנאמן ולעולם הצדיק מפקיד לצדקת ומלווה אותה - ולכן בצד זה "יכתוב". "או שאין לו מה יאכל הסופר" בסוד הצדיק שנאמר "הצדיק אבד", כי אבד ברכאן עילאין - "מותר לכתוב".
"מי ששלחו לו לשאול שאלה וכו'" - הנה ענין זה מבואר כי כל דבר של חידוש הוא נקרא 'דבר האבד'. וסוד הענין הוא בשני פנים. ראשונה - הלא לך לדעת כי כל ענין חידוש הוא מן הבירורים של שבעה מלכין קדמאין דמיתו. ובכל שעה יש בירור מחדש. והוא מדבר שכבר נאבד זה הענין עצמו הוא גורם לדבר אחר שנעשה מדחש ונקרא 'דבר האבד'. והוא כי כאשר עולים אותם הבירורים מלמטה בסוד אור חוזר - אז הוא גורם התעוררות עליון ונעשה ייחוד למעלה, וירית ההוא ברא קדישא תרין עטרין כדאיתא בזוהר. ומעטר גם לכלה כדאיתא פרשת בלק (הובא למעלה בפסוק "צאינה וראינה במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו ביום חתונתו" - וגם לכלתו). והרי זה דבר חדש. אמנם הוא "דבר האבד" כי אחד כן מסתלק. והבן. ולכן כל דבר של חידוש מותר לכתבו כי זה גורם שתשאר הארה למעלה בראש בסוד דיו הנ"ל (שהם חכמה ותבונה ודעת).
"דנין בין דיני ממונות בין דיני נפשות" - כי כן הקב"ה ידין לס"מ ונחש ביני ממונות שגזלה למטרוניתא כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף קי"ח (ח"ב קיח, א) וזה לשונו: "לדון בכל מיני דינין לשפחה בישא דמינה כל נזיקין אשתכחו וכו' אל אחר מזיק גזלן רשע ובת זוגיה, סם המות, נזק שבת ובשת ורפוי לשכינתא וכו' כמה ברכאן גזלת לשכינתא וכו' ובשת דמטרוניתא דאשתארת ערומה מארבע בגדי זהב וכו' שור מועד בעלה על לבי מלכא רבוניה בארבע אבות נזיקין דיליה וכו' בגופא דיליה הרכין על הכלים וכו'". הלשון ארוך - כי תדרשנו ימצא לך כיצד הקב"ה דן אותם בדיני ממונות.
וגם כן דן אותם בדיני נפשות כדאיתא בזוהר פרשת שופטים דף רע"ד (ח"ג רעד, א) וזה לשונו: "פקודא לדון בסייף לסמאל, הדא הוא דכתיב כי רותה בשמים חרבי הנה על אדום תרד וכו'". וכן כל ארבע מיתות בית דין דן הקב"ה לסמאל כנזכר שם. ולכן דנין נמי "דיני נפשות במועד" כאמור. דמשמתין ומכין למי שאינו מקבל עליו הדין - הוא ס"מ ונחש. שלכן עתיד הקב"ה להעביר אותם מן העולם.
"מותר לקבול על חובות" - כי הנה ס"מ ונחש הם החריבו נונו(?) מקום שהיינו מתכפרים בו ובטות הקרבנות ולקחו בגדי זהב ובגדי לבן שהיו לנו לכפרה, ובוטל התמיד שלא לן אדם בירושלים ובידו עון. ולכן על כל חובות אלו והדומה להם שהם מחטיאים אותנו - אנו צועקים. כך אמרו חז"ל: שתי משפחות קדמו בחרב לישראל ונאמר לא תתעב אדומי לא תתעב מצרי. ושתים קדמו לישראל בעבירה ונאמר לא יבא עמני ומואבי בקהל ה'. ולכן אנו קובלים על אלו לפני הקב"ה לפי שהם מחטיאי אדם בדבר שמושכי העון בחבלי השוא וכעבות העגלה חטאה, ולא הניחו לנו דבר להתכפר בו עד שהקב"ה יפרע מהם.
- ^ זה מופיע בדפוס שו"ע שלנו אבל בדפוס של הטור ברקת מילים אלו לא הופיעו - ויקיעורך