טור ברקת/תקמד
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקמ"ד - דין צרכי רבים בחול המועד - ובו ב' סעיפים
- צרכי רבים מותר לעשותם בחול המועד כגון לתקן הדרכים ולהסיר מהם המכשולות ולציין הקבר כדי שיזהרו מהם הכהנים ולתקן המקואות.
- בורות ומעיינות של רבים שנפל בהם עפר ואבנים ונתקלקלו - מותר לתקנם. ואפילו אין רבים צריכים להם עתה, כיון שאינו מעשה אומן. אבל לחפור להם בורות מחדש שהוא מעשה אומן - אם הרבים צריכים להם עתה - מותר. אפילו אם כיוונו מלאכתן במועד ואפילו בפרהסיא ובטירחא יתירתא. ואם אין הרבים צריכים להם עתה - לא יעשו. אבל בורות שיחין ומערות של יחיד אסור לחפור אותם מחדש ואפילו צריך להם עתה. ואם היו עשוים כבר ונתקלקלו - אם צריך להם עתה - מותר לתקנם. ואם אין צריך להם עתה - אסור לתקנם. אבל מותר להמשיך מים לתוכן אפילו אין צריך להם עתה.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
הנה ענין התשובה כבר אמרו חז"ל "שאלו לחכמה: חוטא מהו עונשו? אמרה חטאים תרדף רעה", דהיינו ייסורין. "שאלו לנבואה: חוטא מהו עונשו? אמרה הנפש החטאת היא תמות", היינו מיתה. "שאלו לתורה - אמרה יביא קרבן. שאלו להקב"ה אמר יתודה". וכן פסק הר"ם במז"ל יתודה שנאמר "והתוודו את עונם וכו'". וכן הוא הדין המקדש את האשה על מנת שהוא צדיק והיה רשע גמור - מקודשת, איפשר כי הרהר בלבו תשובה. אם כן מהו זה ארבעה חלוקי כפרה שהיה ר' ישמעאל דורש עבר אדם על מצות עשה ועשה תשובה לא זז משם עד שמוחלים לו שנאמר שובו בנים שובבים וכו'. עבר על לא תעשה - תשובה תולה ויום הכפורים מכפר שנאמר כי ביום ההוא יכפר עליכם לטהר אתכם. עבר על כריתות ומיתות בית דין - תשובה תולה וייסורין ויום הכפורים מכפר. אבל לענין חילול השם נאמר "חי אני אם יכופר העון עד ימותון".
ולכן תדע ותשכל ממוצא דבר זה אמיתות הדברים - הלא לך לדעת כי הכל אמת, אלו ואלו דברי אלהים חיים. וביותר כל שאר הסיגופים אשר נעשים ותעניות ושק וכיוצא. אמנם ענין החטא כבר המשילו אותו חז"ל לקודח בספינה, ואיתא בזוהר פרשת נשא דף קכ"ב (ח"ג קכב, א) וזה לשונו: "ר' יהודה פתח: כי יפתח איש בור או כי יכרה איש בור ולא יכסנו וכו'. מה כתיב בתריה? בעל הבור ישלם וכו'. ומה על דא כך - מאן דגרים לאבאשא בחובוי עלמא על אחת כמה וכמה". וכדאיתא בפסוק "ויקב בן האשה הישראלית וכו' כמה דאת אמר ויקוב חור בדלתו". ולענין פגם זה כאשר האדם מתחרט ומתודה ומעיד עליו יודע תעלומות שלא לעשותם עוד כמ"ש הרמב"ם ז"ל בהלכות תשובה -- אז תכף מתקבל לפני הקב"ה כמו שאמרו חז"ל בפסוק "שובה ישראל עד ה' אלהיך" - עֵד הוא ה' אלהיך. אמנם אחר כך צריך לתקן הפגם שעשה למעלה במקום שמגיע שורש נשמתו, ועל זה אמר הרשב"י ע"ה פרשת פנחס רי"ז (ח"ג ריז, א) וזה לשונו: "מהכא אוליפנא בדרגא דחב בר נש לקוב"ה - לההיא אתר אצטריך למעבד תקנתא לנפשיה. אינון חבו בברית קדישא דאקרי שמש - דינא ותיקונה נגד השמש, ולאו באתר אחרא. מכאן דלא אצטריך בר נש לתקנא נפשיה אלא בההוא אתר דחב לגביה. ומאן דלא עביד הכי לית ליה תיקונא לעלמין כדקא יאות", עכ"ל.
אמנם כאשר מתקן נפשו אל המקום אשר פגם שם - אז נתקן נשמתו לגמרי כאשר מבואר תיקון כל חטא בפרט בדברי מורי הרב האלהיי חיים ויטאל זלה"ה. ואמנם בכלל הדבר הזה הוא מתקן אשר קלקל בכל העולם כמ"ש במאמר הנ"ל "דפגים עלמא בחובוי". ולכן על עיקר זה יאמר:
"צרכי רבים מותר לעשותם בחול המועד" - היא התשובה כמו שאמרו חז"ל "לעולם יראה אדם עצמו כאילו הוא וכל העולם מחצה זכיות ומחצה עונות. עשה מצוה - הכריע את עצמו ואת כל העולם לכף זכות". ועוד אמרו חז"ל "מנין ליחיד שעשה תשובה שמוחלין לו ולכל העולם? שנאמר ארפא משובתם וכו' כי שב אפי ממנו. מהם לא נאמר". ולכן התשובה של היחיד נקרא 'צרכי רבים'.
"כגון לתקן הדרכים" - כמו שאמר הכתוב "יעזוב רשע דרכו", והם המנהגים רעים שהם יותר קשים להעביר אותם האדם מן העבירות החמורות. "ולהסיר מהם המכשולות" - הם כינוי לחטאות שהם בשגגה כמה דאת אמר "סולו פנו דרך" ואחר כך "הרימו מכשול מדרך עמי". "ולציין הקברות" על דרך מה שאמרו חז"ל יזכור ליום המיתה. "כדי שיזהרו מהם הכהנים" הנגשים אל ה', כל ישראל הנקרא כן כמה דאת אמר "ואתם תהיו לי ממלכת כהנים". וכן לעתיד נאמר "ואתם כהני ה' תקראו".
"ולתקן המקואות" לענין טהרת הנפש. היא הדבר אשר ביארתי בפסוק "ומדדו את תבנית", שהענין הוא מ"ש הראשונים בענין תשובה המשקל צריך למדוד שיעור מה שחטא וסמיך ליה "ואם נכלמו מכל אשר עשו" כמו שאמרו חז"ל {{צ|כל שמתבייש מעבירה שבידו מוחלין לו שנאמר "למען תזכרי ובשת ובכפרי לך את כל אשר עשית". והיינו שצריך למדוד המקוה לדעת שיעור מימי הטהרה כמה צריך להיות בהם כדי לטהר נשמתו טהרה עצמית כדבר האמור.
"בורות ומעינות של רבים" שהם כינוי אל הלימוד שנאמר תבנית:נוזלים מתוך בארך ונאמר "יפוצו מעינותיך חוצה" כי כל זה הוא ענין שהוא צורך לתשובה כמו ששנינו "ולא עם הארץ חסיד". ואיתא בזוהר פרשת נשא דף קכ"ד (ח"ג קכד, א) וזה לשונו: "כען צריך לאהדרא על פתח התשובה זכי מכמה מינין איהו תשובה דעבדין בני נשא כולהו טבין אבל לאו כל אפיא שוין. אית בר נש דאיהו רשע גמור ועבד על כמה פיקודין דל"ת ומתחרט ומודה עלייהו ולבתר כן לא עביד לא טב ולא ביש. לדא ודאי ימחול ליה קוב"ה אבל לא יזכה לתשובה עילאה. אית בר נש לבתר דתב מחטאיו איהו אזיל בדרך מצוה ומתעסק בכל כחו בדחילו ורחימו דקוב"ה - דא זכי לתשובה תתאה דאתקרי ה' וכו'. ואית בר נש דלבתר דמתחרט מחובוי ויעבד תשובה יתעסק באורייתא בדחילו ורחימו דקוב"ה ולא על מנת לקבל פרס וכו'".
והנה מבואר מדברי המאמר כי העיקר אל צורך התשובה הוא לימוד התורה. ולכן יאמר "בורות ומעיינות של רבים" - לאו דוקא של רבים אלא אפילו יחיד לפי שהרי נתבאר דאפילו יחיד שעשה תשובה מוחלין לו ולכל העולם. וכן נמי לענין מה שלמד בתורה אחר כך מועיל לו ולכל העולם. אם כן שפיר שייך לומר בלימוד שלו שהוא "של רבים". מכל שכן אם למד בתורה ברבים דשייך טפי לומר שהם בורות ומעיינות של רבים.
"שנפל בהם עפר ואבנים ונתקלקלו" מפאת היצר שנתגבר - הוא אבן נגף. "מותר לתקנם" על ידי מעשה הטוב. "ואפילו אין צריכים רבים להם עתה כיון שאינו מעשה אומן" התיקון זה כגון תענית וכיוצא. מותר. "אבל לחפור להם בארות מחדש" - ענין הלכה מחודשת "שהוא מעשה אומן", בקי בעיון. "אם הרבים צריכים להם עתה" אותה הלכה או דין או פסק וכיוצא. "אפילו כיוונו מלאכתן" מלאכת שמים "במועד ואפילו בפרהסיא ובטירחא יתרה מותר".
"ואם אין הרבים צריכים להם עתה" - מאחר שהוא טורח גדול - "לא יעשו". "אבל בורות שיחין ומערות של יחיד" - היינו דוגמא למקרא משנה תלמוד של יחיד, כלומר כי אין זה הלימוד לצורך תשובה הנקרא "של רבים" כאמור, אלא זה הוא "של יחיד" לעצמו, "אסור לחפור אותה מחדש" ומכל שכן שלא לחקור על ענין החטא למצא עונו לתקנו. "ואפילו צריך להם עתה" לפי כי בכל עת צריך האדם לפשפש במעשיו ולעשות תשובה שלכן הוא הטעם אצלי מה שאמרו חז"ל בפסוק "ועתה ישראל מה ה' שואל מעמך - אין ועתה אלא תשובה" (מאמר) דלמה אמרו "אין ועתה" בלשון שלילה? היה לו לומר "כל מקום שנאמר ועתה הוא לשון תשובה". אמנם הם אמרו דבר גדול: "אין ועתה" - ר"ל אע"ג שנאמר "וזכור את בוראך בימי בחורתך" וכן שנינו "שוב יום אחד לפני מיתתך", התבונן מה שאמר הכתוב "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" דמשמע בכל שעה, לכן פקח עיניך כי "אין "ועתה" אלא תשובה" -- כלומר אפילו שעה אחת אין לך לישב בלא תשובה מאחר שנאמר "ימיו כצל עובר" ואמרו חז"ל כצלה של דבורה. אם כן אין ועתה שעה אחת אלא בכל חלקי השעה. והיינו מה שאמרו חז"ל אדם נידון בכל יום שנאמר "ותפקדנו לבקרים - ר"י אמר בכל רגע שנאמר לרגעים תבחננו", אם כן מוכרח הוא להבין כי מה שאמר הכתוב "בכל עת יהיו בגדיך לבנים" היינו בכל חלק מהעת. ולכן אמרו חז"ל "כצל עובר - הלואי כצלו של כותל ושל אילן", דמשמע מה שאמר הכתוב "בכל עת" שהוא שעה אחת תמימה -- אינו כן -- אלא כצלו של עוף בשעה שהוא עף. ובזה יובן מה שאמרו חז"ל בפסוק "ואל יבא בכל עת - יש עת לשעה" (מאמר), כלומר אע"ג כי 'עת' משמע באחד מחלקי השעה - עם כל זה יש עת לשעה, יש מלת 'עת' דמשמע שעה גמורה.
ולכן יאמר נא "אע"ג שהוא צריך להם עתה" - לצורך התשובה כאמור "אסור לחפור" ולגלות אותם שנאמר "כי יכרה איש בור ולא יכסנו" חייב בתשלומין.
"ואם הם עשויים כבר ונתקלקלו" - הגיע לו חטא שוגג או מניעה לענין הלימוד האמור, "אם צריך להם עתה מותר לתקנם, ואם אין צריך להם עתה אסור לתקנם אבל מותר להמשיך מים" של תורה "לתוכם אפילו אין צריך להם עתה" לפי שנאמר "הלא כה דברי כאש" כי כן התורה נמי ממרקת העון כנודע.
פירוש שני[עריכה]
ועוד זה יאמר לה' אני - וכך היה אומר:
"צרכי רבים מותר לעשותן בחול המועד" כי הנה רומז בזה עניינים רבים, זה יצא ראשונה לענין העונש והדין הנעשה בנשמות. הגיד כי זה נעשה במועד לפי שהוא צרכי רבים. דאע"ג כי בשבת לא נעשה בהם דין. וכן נמי ביום טוב בקצת לפי כי כן אין דנים בהם דיני נפשות - אמנם בחול המועד לא כך הוא, ואש של גהינם אינו כבה. ולכן הוא 'צרכי רבים' לתקן נשמתם כי כל איש אשר בו מום לא יקרב. ולכן נעשה במועד.
"כגון לתקן הדרכים" - הוא מ"ש בזוהר פרשת משפטים דף צ"ז (ח"ב צז, א) וזה לשונו: "לעם נכרי וכו' - עלובתא איהי נשמתא דכד נפקת מעלמא ובר נש אסטי ארחיה וכו' בגין דמשריין קדישין קיימין בההוא ארחא דגן עדן ומשריין נכראין קיימין בההוא ארחא דגהינם וכו'. ואינון משריין דמלאכי חבלה זמינין למעבד בה נוקמין וכו'". ולכן אמר ומתקנין את הדרכים הללו שהם לצורך הנשמות כמו שאמר הכתוב "לעם נכרי לא ימשול למכרה".
"ולהסיר מהם המכשולות" - אותם כלבים דצווחין ואמרין הב הב, דהיינו אבן נגף, צור מכשול שעליו נאמר "אשר קרך בדרך". "ולציין הקברות" להיות נינוחים עליהם הנפשות כמו ששנינו "בונים לו נפש על קברו".
וכן נמי הוא מורה על ענין גלגול הנשמות כי זה הדבר נמי הוא 'צרכי רבים'. שלא תאמר מאחר דקים לן "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף", וזה לא יתכן לבא במועד, לכן כך נמי יהיה הדין בהשואה אחת עם ענין הגלגול -- אין הדבר כן לפי כי זה הגלגול הוא "צורכי רבים", כלומר לא לצורך בני אדם אשר בארץ המה להמצא להם ענין גאולה, אלא גם בזה נמצא צורך אל המתים. ולכן זה דווקא צורך להקרא 'צורכי רבים', כלומר לחיים אשר בארץ המה ואחריו אל המתים. ולכן הוא אומר "מתקנין את הדרכים וכו'" כי את כל אלה הדברים צריך לתקן כדי לטהר הנשמה המגולגלת כדי שלא יענש.
ובכלל הדבר הזה עושים כל צרכי רבים דסטרא דקדושה כי הנה העיקר הוא לתקן המדות העליונות כי הם 'דרכי הרבים' בשני פנים. הראשון הוא היות מדת המלכות מתפשטת ויורדת בעולמות למטה בעבור עון התחתונים שהם גורמים גלות הנשמות. וכדי שלא יאבדו לגמרי - האם רובצת על האפרוחים או על הבצים לפי שנאמר "בן כסיל תוגת אמו". ובגין דלא אקדימת קיסטא לבנוהי היא אסורה בגלות החיל הזה בבית הסוהר. ולכן להצלת הצדקת "מתקנים הדרכים ומסלקים מהם המכשולות" - אותם הצדיקים הנקראים "מחצדי חקלא קדישא".
"ומתקנים המקואות" - הוא ענין צרכי רבים באופן השני. כי צריך האדם על ידי מעשיו ותורתו יהגה להעלות הצדקת הזאת ממאסר הגלות כנזכר בזוהר ובתיקונים לאמר לאסירים צאו - הם צדיק וצדק. ולתקן הדרכים שנאמר בהם "דרכי ציון אבלות" כמו שאמרו חז"ל "אפילו הדרכים מבקשין תפקידן. מבלי בורגנין אינו אומר אלא מבלי באי מועד" (מאמר) (איכה רבה א, ל). והענין בקיצור לפי כי הייחוד בימות החול נעשה על ידי מט"ט כדאיתא בתיקונים כנ"ל. וזה יקרא דוגמא של 'בורגנין' לפי כי בעבור הגלות הצדקת יורדת לבורגן זה לנוח שם. אבל מ"מ(?) אין זה הנרצה לה באי מועד הביאה של מועד שהצדיק ותפרת ישראל נכנסים באותם הדרכים הנקראים 'דרכי ציון' המצויינים בה כמה דאת אמר "דרך בנשים" ונאמר "כי דרך נשים לי". ולכן "מתקנים דרכים" אלו מפני כי כך אמרו חז"ל כל הדרכים בחזקת סכנה מאותו שנאמר "אשר קרך בדרך". "ומסקלים את האבנים" - אבנין כסילן כדאיתא פרשת ויצא, "להסיר מהם המכשולות". "ולתקן המקואות" לטהר הכלה אחר כך, כדאיתא בזוהר פרשת אמור דף צ"ח (ח"ג צח, א) וזה לשונו: "תא חזי חבריא מתקני בהאי ליליא תכשיטהא לכלה ומעטרי לה בעטרהא. ומאן מתקן למלכא וכו'? אימא עילאה. הדא הוא דכתיב צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה שעטרה לו אמו וכו'. לבתר עאלת לבי כלה, חמאת עולמתהא דקא מתקני עטרהא ולבושא ותכשיטהא. אמרה לון אתקינית בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סוחרני אינון מיין. ליתי כלתי מטרוניתא דברי ועולמתהא ויתדכון בההוא אתר דאתקינית בההוא בי טבילה דמיין נבעין דעמי וכו'".
ולכן יאמר "ומתקנין המקואות" - מי מתקן? אותם הצדיקים על ידי מעשיהם, כי כל אחד מהם נקרא 'פועל צדק' כנזכר שם. ובכלל הוא טובל ונטהר מעונותיו כראוי כנזכר במאמר.
"בורות ומעיינות של רבים שנפל בהם עפר או אבנים" - מאחר שהנחנו כי הענין יצדק למעלה מסיבת מעשה התחתונים - לכן יאמר נא "בורות ומעיינות של רבים", דמאחר כי האדם על ידי מעשיו הוא גורם לכלתא דא להיות בבחינת 'בור', שלכן נאמר "הביטו אל צור חוצבתם ואל מקבת בור נוקרתם". וכאשר משתדל יותר גורם להיות מדה זו בסוד 'מעין' כדאיתא בזוהר פרשת פנחס בפסוק "מעין גנים באר מים חיים", והיינו "של רבים" לפי כי אינו דומה המעשה של היחיד למעשה של הרבים לפי כי מעשה היחיד הוא גורם לכלה להתחבר עם הצדיק הנקרא "יחיד חי העולמים". אבל מעשה הרבים גורם לכלה להתחבר עם האבות הנקראים 'רבים' כדאיתא בזוהר ובתיקונים "יחיד ורבים הלכה כרבים". ולכן כאשר "נפל בהם עפר או אבנים ונתקלקלו" כמ"ש חז"ל בפסוק "מעין נרפש צדיק מט לפני רשע", ואיתא בזוהר פרשת משפטים דף קט"ו (ח"ב קטו, א) וזה לשונו: "דאוקמוה מארי מתינין, חמשים שערי בינה וכו' חוץ מאחד ואשתאר מט. ודא גרם לך צדיק מט לפני רשע. מאי רשע? דא סמאל וכו'".
ולכן מותר לתקנם אפילו אין רבים צריכים להם עתה "כיון שאינו מעשה אומן" שנאמר "ויבן ה' את הצלע". "אבל לחפור להם עתה מחדש בורות שהוא מעשה אומן" שנאמר "ואהיה אצלו אמון" - אומן. או יהיה בסוד אברהם אבינו ע"ה שהיה חופר בורות מים והוא אומן של הבת היקרה כמו שאומרים חכמים ז"ל "בת היתה לו לאברהם ובכל שמה". ואיתא בזוהר פרשת תצא "והוא גדיל לה כגון ויהי אומן את הדסה". "אם הרבים", הם האבות, "צריכים להם עתה" או הרבים מן התחתונים, "מותר אפילו כוונו מלאכתן במועד" מלאכת שמים. "ואפילו בפרהסיא" - דאף על גב שנאמר "והצנע לכת עם אלהיך - זו הכנסת כלה" כדאיתא פרשת תרומה שמכניסין הכלה עליונה בהצנע לכת כדי שלא ירגיש סטרא אחרא -- במועד עושים בפרהסייא כנזכר פרשת בהעלותך שהכרוז אומר "מאן דלא יכיל למחמי יתי ויחמי עד דלא ינעלון תרעי וכו'".
"אף על גב דאיכא טירחא יתירתא" מפני סטרא אחרא, "מותר". "ואם אין הרבים צריכים להם עתה" - לא יעשו. "אבל בורות שיחין ומערות של יחיד" - דהיינו הדוגמא שלהם בעולמות למטה, "אסור לחפור אותם מחדש" - הוא מה שאמר בזוהר פרשת בלק דף ר"ב (ח"ג רב, א) וזה לשונו: "פתח רבי פנחס ואמר מעין גנים וכו' הכי אוקימנא כלא בכנסת ישראל קאמר. מאן גנים? חמש גנים אית ליה לקדוש ברוך הוא דקא משתעשעא ומעיינא חדא עלווייהו דקא אשקי להו ורוי לון טמיר וגניז וכו'. והאי גנתא אתהפך והוי מעין דאשקי להו באר מים חיים כד אצטריך הוי מעין וכד אצטריך הוי באר וכו'".
ולכן אסור לחפור מחדש שמורה העדר למעלה ח"ו. "ואפילו צריך להם עתה".
אמנם "אם הם עשויים כבר ונתקלקלו" - שמורה היות המדות מתוקנות למעלה אמנם נתקלקלו מפני מעשה התחתונים כנודע, כי כן הוא תמיד, "מותר לתקנם" לפי כי כך היא המדה כי מעשה הטוב הוא מתקן המדות עליונות וקרב אותם אחד אל אחד, ואחר כך ישר יחזו פנימו. "ואם אין צריך להם עתה אסור לתקנם" שמורה ענין העדר למעלה חלילה. "אבל מותם להמשיך מים לתוכם אפילו שאין צורך להם עתה" לפי כי המים הם צורך ביותר שנאמר "מים קרים על נפש עיפה". ולפי כי מדה האחרונה כולה דינים בסוד "מנורה זהב כלה" וכל חפצה לאשדאה מיין נוקבין לקבל מיין דכורין - ולכן מותר להמשיך מים לתוך אותם הבורות לתקן מה שנתרעם הקב"ה ואמר "אותי עזבו מקור מים חיים".