טור ברקת/תקמג
שולחן ערוך
[עריכה]- סימן תקמ"ג - דין מלאכה על ידי עכו"ם בחול המועד - ובו ג' סעיפים
- כל דבר שאסור לעשותו אסור לומר לעכו"ם לעשותו.
- עכו"ם שקבל מערב יום טוב לבנות ביתו של ישראל בקבלנות - אסור להניח לעשות בחול המועד אף על פי שהוא חוץ לתחום. אבל אם נתן לו מלאכה בתלוש קודם המועד בקבלנות לעשותה בתוך ביתו של עכו"ם - מותר.
- מותר ליתן לעכו"ם מלאכה בקיבולת או בשכיר יום שיעשנה אחר המועד ובלבד ובלבד שלא ימדוד וישקול וימנה כדרך שעושה בחול.
טור ברקת
[עריכה]פירוש ראשון
[עריכה]שנינו "לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם", ופירש רש"י ז"ל "ולית ביה משום יוהרא". אשר על כן באו ככה דינים - הלא הם אשר נאסרו משום דמחזי כעובדא דחול, כלומר כי העושה אחת מהנה מתראה שהוא עם הארץ והרי נאמר כי לעולם יעשה אדם עצמו תלמיד חכם אשר הוא דרך משל לשבת ויום טוב כדאיתא בזוהר הובא למעלה. וכן נמי יש מלאכות שהם אסורות לעולם זאת על תלמיד חכם דהיינו מה שאמרו חז"ל "היכי דמי חילול השם? כגון אנא דמסגינא ארבע אמות בלא תורה ובלא תפילין או דשקילנא בשרא ולא יהיבנא דמי לאלתר". אמנם עוד יש דברים אחרים שהם אסורים במועד בלבד לעשותם ובהם יד הכל הכל שוה, כל איש ישראל, והם סחורה ובניין וכיוצא כנ"ל. כי הללו הם מורים על ענין שלימות הנפש. כי צריך האדם לעשותם מקודם על דרך "מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת". ולכן אסרו טירחא יתירא במועד כדי שיעשה האדם זוודין לאורחא רחיקא. ולכן אחר כך לא לאדם לומר הניחוני ואלך ואעשה תשובה או אעשה מעשים טובים דכתיב "אשר אנכי מצוך היום לעשותם" ולא למחר לעשותם.
ולכן יאמר "כל דבר שאסור לעשותו", כלומר כי צריך מקודם לתקן אותו ולא לעת תמוט רגלים, רגל מועד בזמן שהוא מועד לכל, אפילו דברים קלים צריך האדם לתקן אותם כי דבר לא נעלם מן המלך. וכן נמי "אסור לעשותו על ידי עכו"ם" - כגון להחליף זה בזה. כך אמרו חז"ל "לך ה' חסד כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" - כשהולך אדם מן העולם הזה מוציאין עליו מצות ועוונות במנין והוא טוען "יצאו אלו נגד אלו". הקב"ה אומר לא כך הוא - אלא אתה נענש על העוונות ועל הפשעים ואחר כך מקבל שכר על המצות. והיינו מה שכתב אסור לומר לעכו"ם לעשותו - כלומר לומר לו "טול לך כמה מצות בכמה עונות, ויצאו אלו כנגד אלו". שהרי כל העונות הם נתונים נתונים המה לסטרא אחרא עד שנפרעים מן האדם.
או יהיה הענין מ"ש בזוהר פרשת משפטים כי הצדיק עליו נאמר "ושביעית יצא לחפשי חנם" ונאמר "לא תעבוד בו עבודת עבד". בצדיק אסור לעשות בו מלאכה. וכן שנינו "ודאשתמש בתגא חלף" קל וחומר מבלשאצר שנשתמש בכלים שנעשו חול. ולכן אמר דרך כלל "כל דבר שאסור לעשותו", היינו דברים של מלאכה שאדם אסור לעשות אותם במועד שהוא דוגמא לצדיק, כדאיתא בזוהר פרשת בהעלותך דף קנ"ב (ח"ג קנב, א) וזה לשונו: "אית בני נשא כחולין דטהרה מסטרא דמיכאל, וכחולין דהקדש וכו' ואית בני נשא דאינון כיומין טבין ואינון קדש קדשים וכו'". ולכן יאמר דרך כלל: כל דבר שאסור לעשותו - דהיינו לאותם בני אדם קדשי קדשים פשוט הוא דאסור. אמנם גם לאותם בני אדם שהם דוגמא לחולין דטהרה וכחולין דהקדש - כל דבר שאסור להם לעשותו "אסור לומר לעכו"ם" לעשותו להם כדאיתא בזוהר פרשת משפטים בפסוק "לעם נכרי לא ימשול למוכרה בבגדו בה". הם סטרא אחרא, עם נכרי, לא ימשול למכרה להם כנזכר שם.
"עכו"ם שקבל מערב יום טוב לבנות ביתו של ישראל וכו'" - היינו מה שאמר הכתוב "ובנו בני נכר חומותיך" והם אותם חומות אשר חרב נבוכדנצר שחיק מחיק כאשר סמך על ירושלים שנאמר (תהלים עד, ו) "ועתה פתוחיה יחד בְּכַשִּׁיל וְכֵילַפֹּת יַהֲלֹמוּן". כי על ידי מעשה זה נתעורר סטרא אחרא ונכנס אל תוך הקדושה לחטוף הנשמות הקדושות כאשר נתבאר אצלי בפירוש איכה בפסוק (ירמיהו ט, כ) "כי עלה מות בחלונינו בא בארמנותינו להכרית עולל מחוץ" - הם מין אחד של נשמות שהם דוגמא לעוללים לא ראו אור תורה ומצוה. "בחורים מרחובות" - הם מין נשמות של צדיקים הנקראים 'בחור מעם'. כל אותם נשמות נפלו בגלות בעון כי שלמה המלך ע"ה אז בנה את המלוא ובית יעשה לבת פרעה. לכן נאמר "כי על אפי ועל חמתי היתה לי העיר הזאת מן היום אשר בנו אותה" - רצה לומר שבנה שלמה החומה לבת פרעה. ולכן נפרצה החומה והלכו בגלות אותם הנשמות כאמור. לכן יאמר נא: "עכו"ם" סטרא אחרא. "שקבל עליו לבנות ביתו של ישראל בקבלנות".
ועוד ירצה כי אות הוא לבית ישראל מה שאומרים חכמים ז"ל "אם יאמר לך אדם קסרין וירושלים - חרבו שתיהן או נבנו שתיהן - לא תאמן שנאמר אמלאה החרבה. אם מלאה זו חריבה זו". ולכן זה שאמר "עכו"ם שקבל מערב יום טוב לבנות בית ישראל" - היינו ירושלים, וזה הוא "בקבלנות" - דבר קצוב הוא. "אסור להניח לעשות בחול המועד". וכן לא יעשה רק בזמן החול.
"אבל אם נתן לו מלאכה בתלוש", שהוא ענין הנשמות, "קודם המועד" לקבל עונשם קודם המועד "בקבלנות" - כי בזה יש תועלת לקליפה שנהנה מאותם העונות בסוד "ונשא השעיר עליו את כל עונות תם". ולכן קבל עליו עכו"ם לעשות אותה מלאכה של תיקון הנשמות "בתוך ביתו של עכו"ם", היינו גהינם סוד הקליפה. "מותר לעשות" - לפי כי כן כל הנשמות הנידונים אין להם מנוחה בזמן חול המועד כנודע.
ואם נאמר כי בית זה הוא בית המקדש הנקרא "בית ישראל" שנאמר "והיה לאבן נגף לשני בתי ישראל". ועכו"ם היא הקליפה, "קבל עליו לבנות" בית זה ישראל כדרך שהיה בתחילה שנאמר "והבית בהבנותו", כך אמרו חז"ל "אפילו רוחות אפילו שדים היו מסייעין". וענין זה הוא "בקבלנות" שנאמר "תחת הנחשת אביא זהב ותחת האבנים נחשת וכו'" ואיתא בזוהר פרשת שלח לך דף קס"ז (ח"ג קסז, א) וזה לשונו: "אמרו ליה ולא חמית ניייחא דרוחא דעבד לך מארך חמית נהירא רביתא ברקיעא. א"ל חמינא. אמרו ליה ביה שעתא אפיק תהומא בי מקדשא ואעבריה קוב"ה בימא רבא ומנהירו דיליה הוה נהיר ברקיעא וכו'". הנה מבואר מדברי המאמר כי בית המקדש הוא בתוך הקליפה.
ובזה יובן מה שאמרו חז"ל "למה משכן משכן שני פעמים? שנתמשכן בעונותינו שני פעמים" (מאמר). וכפי פשוטו הענין הוא בלתי מתיישב. אמנם עם מה שנתבאר אמת הדבר - כי הנה הוא ממושכן ביד סטרא אחרא.
ולכן יאמר:
"אם עכו"ם", זה הקליפה, "קבל מערב יום טוב", לפי שהגאולה העתידה היא בזמן המועד שנאמר "ליל שמורים הוא לכל בני ישראל לדורותם" - לכן יאמר שקבל מערב יום טוב "לבנות ביתו של ישראל", זה בית המקדש, "בקבלנות" - הריוח שיש להם עתה ממנו, "אסור להניח לעשות בחול המועד אפילו שהוא חוץ לתחום" - שהרי כך הוא - שהרי הבית הזה הוא כעת 'חוץ לתחום' של הקדושה כאמור. "אבל אם נתן לו מלאכה בתלוש" ואינו בית שלם זולת אבנים "קודם המועד לעשותה בקבלנות בתוך ביתו של עכו"ם מותר" - כההוא דדרש ר"י עתיד הקב"ה להביא אבנים של שלשים אמה וכו' ולהעמיד אותם בשערי ירושלים שנאמר "ושמתי כדכד שמשותיך ושעריך לאבני אקדח", וכמעשה אותו שראה מנסרים אותם מלאכי השרת.
"מותר ליתן מלאכה בקיבולת לעכו"ם וכו'" - אשר חז"ל הגידו עתידים לשמש לאיש הישראלי אלפים ת"ח 2,408 עבדים בזכות הציצית שנאמר "אשר יחזיקו עשרה אנשים מכל לשונות הגוים בכנף איש יהודי וכו'". ולכן יאמר "מותר ליתן לעכו"ם איזו מלאכה בקבולת לעשות או בשכיר יום" שנאמר "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד". כי ענין הקבולת הוא קבלת מלכות שמים עליהם כמ"ש "לקרא כולם בשם ה'". ו"שכיר יום" היינו לעבדו שכם אחד.
וזה יהיה "אחר המועד" של ישראל - הוא הגאולה כנ"ל. "ובלבד שלא ימדוד וישקול וימנה כדרך שהוא עושה בחול" - דוגמא הוא לשבח איש הישראלי כי יש בו שלשה מעלות הללו כדאיתא פרשת במדבר רבה. למלך שהיה לו כמה גורנות. אמר לבן ביתו: גורן זו מנה אותה מדוד אותה כמה שקים וכו'. למה כל הגרנות הם מטונפות מעורבות זונין. לא כן גורן זה שנאמר כולך יפה רעיתי וכו'. ולכן לא יעשה ה' לאותם העמים שלשה דברים הללו - לא ימדוד וישקול וימנה - כי לעתיד ימנה את ישראל פעם עשירית כמו שאמרו חז"ל שנאמר "עוד תעבורנה הצאן על ידי מונה". וזה יהיה בחול אך לא כך יעשה לזולת כאמור.
פירוש שני לצד עילאה
[עריכה]עוד יש דרך עמדי בענין דינים הללו לצד עילאה ימלל.
"כל דבר שאסור לעשותו אסור לומר לעכו"ם לעשותו" - כי הנה איתא במדרש "קומי אורי - אני הולך לנחם לכ"י לפי שעברתי על לא תשנא את אחיך בלבבך לפי שנאמר לא תעבוד בבכור צאנך ואני אמרתי הביאו את צואריכם בעול מלך בבל. כתבתי בתורתי לא תכלה פאת שדך ואני כליתי חמתי שנאמר כלה ה' את חמתו". ולכן על כל אלה הדברים והדומה להם הוא אומר: "כל דבר שאסור לעשותו" - היינו הקב"ה על דרך הנזכר, "אסור לומר לעכו"ם לעשותו". ולפי שעבר על כל הדברים האמורים הוא הולך לנחם לכנסת ישראל כדאיתא בילקוט.
"עכו"ם שקבל מערב יום טוב לבנות ביתו של ישראל בקבלנות וכו'" - הוא הנרצה בדברי חז"ל "ג' משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר יושב הקב"ה ושואג כארי ואומר אוי שהחרבתי את ביתי וכו'". ואיתא בזוהר "וחרבתי את ביתי - דא זווגא דמטרוניתא". ואמרו חז"ל "גלו לבבל - שכינה עמהם שנאמר למענכם שֻלחתי בבלה". עד "גלו לאדום שכינה עמהם שנאמר ושב ה' אלהיך וכו' ונאמר מי זה בא מאדום". ולכן סטרא אחרא מקבל עליו דין של הקב"ה "בקבלנות", והוא הסיבה "לבנות ביתו של ישראל" עליון כדאיתא בתיקונים. ולפי דסמא"ל ונחש עבדו קלנא בשכינתא - כל מכבדיה הזילוה וכו' - לכן נאמר "כי שמים כעשן נמלחו והארץ כבגד תבלה" - דא ס"מ ונחש.
ועם כל זה "אסור להניח" לעשות נקמה מהם "בחול המועד אפילו שהוא חוץ לתחום", כי מלאכה זו שיעשה הקב"ה בהם הוא 'חוץ לתחום' שבקדושה.
אם כה נאמר שמדבר בעד ישראל הכי קאמר: "כל דבר שאסור לעשותו" הקב"ה עם איש הישראלי שהוא דומה לחול המועד כי הוא אדם בינוני. כי הנה הצדיק הוא מכונה לשבת ויום טוב כדלעיל שנאמר "לא תעבוד בו עבודת עבד" ונאמר "ויום השביעי שבת לה' אלהיך וכו'", וכדאיתא בסוף האדרא רבא "מה שבת קדש אוף הרשב"י קדש". אך אינו חול גמור אלא 'חול המועד' על דרך מ"ש בזוהר "אית חולין דטהרה" כדלעיל. ולכן כל דבר שאסור לעשות לאדם זה - "אסור נמי לומר לעכו"ם" סטרא אחרא "לעשות" לו מן איזה עונש אשר נתחייב להיות לו על ידו.
"מותר ליתן לעכו"ם מלאכה לעשות בקבולת וכו'" - כי הנה מלאכה זו שייך באחד משני פנים. אם לענין של הנשמות וטהרתן - כי מלאכה היא. ומה גם להפרע מן הרשעים וכדאיתא פרשת ויקהל רי"א (ח"ב ריא, א) וזה לשונו: "תרין מלאכין שליחן אית זמינין בגנתא דעדן וקיימין לתבעא וצווחין לגבי אינון ממנן דבההוא אתר דגהינם בגין לקבלא ההיא נשמתא וההיא נשמתא עד לא אתלבנת בנורא אינון ממנן דבההוא אתר צווחין לגבייהו ואמרי הנה וכו'". הנה מבואר כי הנשמות נמסרות לסטרא אחרא ללבן אותם בגהינם כנזכר לקמן.
ולכן "מותר ליתן לעכו"ם" (הוא סטרא אחרא) "לעשות מלאכה" זו של טהרת הנשמות ובכלל הדבר הוא המיתה. וזה הוא "בקבולת" - שמקבלים אותם מיד הקדושה שאי לאו כן אין להם רשות ליגע בהם כדאיתא בזוהר פרשת שלח לך בענין הבגדים הצואים שמלבישים את הנפש בתחילה ואחר כך נמסר ביד סטרא אחרא לירד לגהינם. וכל כיוצא בזה. מותר ליתן הנפשות המחוייבות עונש למוסרם לסטרא אחרא לעשות בהם משפט כתוב "לאחר המועד". "ובלבד שלא ימדוד" להם כמדתם, "ולא ישקול" מעשיהם כמו שאמר הכתוב "פלס ומאזני משפט לה'", "ולא ימנה" כמה עונותיהם עד לאחר המועד לטוב להם.