טור ברקת/תקלז
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקל"ז - דין מלאכת דבר האבד - ובו י"ו סעיפים
- דבר האבד מותר לעשותו בחול המועד בלא שינוי. לפיכך בית השלחין שהתחיל להשקותה קודם המועד - מותר להשקותה. שכיון שהתחיל להשקותה קודם לכן - אם לא ישקנו עכשיו - תפסד. אבל שדה הבעל שאין משקין אותה אלא להשביחה יותר - אסור להשקותה.
- אפילו בבית השלחין לא התירו אלא היכא דלית טרחא יתירא, כגון מן המעיין בין חדש בין ישן, שהוא ממשיכו ומשקה. אבל לא ידלה וישקה מן הבריכה או ממי הגשמים מקובצים מפני שהוא טורח גדול. אפילו ערוגה אחת חציה גבוה וחציה נמוך - אין דולים ממקום נמוך להשקות מקום גבוה.
- נהרות המושכים מן האגמים - מותר להשקות מהם בית השלחין במועד. והוא שלא פסקו. וכן הבריכות שאמת המים עוברת ביניהם - מותר להשקות מהן. וכן בריכה שנטפה מבית השלחין ועדיין היא נוטפת - מותר להשקות ממנה בית השלחין אחרת, והוא שלא פסק המעיין המשקה בית השלחין העליונה.
- ירקות שרוצה לאכלן במועד - יכול לדלות מים להשקותן כדי שיגדלו ויהיו ראויים למועד. אבל אם אינו רוצה לאכלן במועד ועושה כדי להשביחן - אסור.
- אין עושין החריצים שבעיקרי הגפנים כדי שיתמלאו מים. ואם היו עשויות ונתקלקלו - הרי זה מתקנן במועד.
- אמת המים שנתקלקלה - מתקנין אותה. היתה עמוקה טפח - חופר בה עד ששה. היתה עמוקה טפחיים מעמיקה עד שבעה.
- מושכין את המים מאילן לאילן ובלבד שלא ישקה את כל השדה. ואם היתה שדה לחה מותר להשקות את כולה.
- אסור לפתוח מקום לשדה כדי שיכנסו בה מים להשקותה. ואם עשה כדי לצוד דגים כדי לאכלן במועד כגון שפותח למעלה מקום שיכנסו ולמטה מקום שיצאו - מותר.
- אסור להשוות השדה לצורך חרישה. ואם ניכר שמכוין כדי לדוש לצורך המועד כגון שמשוה כולה מותר.
- אסור ללקט עצים מן השדה ליפותו לחרישה. ואם ניכר שמכוין בצרכו שצריך לעצים כגון שנוטל הגדולים ומניח הקטנים - מותר.
- אסור לקצץ ענפי האילן לתקנו. ואם ניכר שמכוין בשביל הענפים להאכילן לבהמתו ולא לתקנו כגון שקוצץ כולן מצד אחד - מותר.
- אין מתליעים האילנות ולא מזהמין הנטיעות. אבל סכין האילנות והפירות בשמן.
- אישות ועכברים המפסידים בשדה אילן - מותר לצודן כדרכן שחופר גומא ותולה בה המצודה. ואפילו בשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן מותר לצודן כדרכו; שיוצאין ממנה ומפסידין האילן. ואם אינה סמוכה לשדה האילן - אין צדין אותן אלא על ידי שינוי שנועץ שפוד בארץ ומנענעו לכאן ולכאן עד שנעשית גומא, ותולה בה המצודה. ויש אומרים שבשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן אינו מותר אלא על ידי שינוי, ואם אינה סמוכה לשדה האילן אסור אפילו על ידי שינוי.
- אין מכניסין צאן לדיר בחול המועד לזבל השדה. ואם מכניסן העכו"ם מעצמו מותר אף בשבת, אפילו אם מחזיק לו טובה על שהכניסן. ובלבד שלא יתן לו שכר. ואפילו אינו נותן לו אלא שכר מזונו - אסור. וביום טוב יכול ליתן לו שכר מזונו ובלבד שלא יתן לו שכר אחר. ובחול המועד אפילו אם נותן לו שכר אחר מותר ובלבד שלא ישכירנו ולא יסייענו ולא ימסור לו שומר לנער הצאן. ואם היה העכו"ם שכיר שבת שכיר חדש שכיר שנה - מסייעין אותו בחול המועד ומשכירין[1] לו שומר לנער הצאן.
- אסור לקצור השדה בחול המועד אם אינו נפסד אם יעמוד עד לאחר המועד. ואם אין לו מה יאכל - אפילו מוצא בשוק לקנות - אין מצריכין אותו ליקח מן השוק אלא קוצר ומעמר ודש וזורה ובורר כדרכו. ובלבד שלא ידוש בפרות. והני מילי שאינו צריך אלא לו לבדו, אבל אם הוא צריך לדוש לצורך רבים - דש אפילו בפרות.
- מי שיש לו כרם אצל כרמו של עכו"ם, והעכו"ם בוצר שלו בחול המועד, ואם לא יבצור הישראלי גם את שלו יפסיד - יכול לבוצרו ולדרוך היין ולעשות החביות וכל צורך היין בלא שינוי. ובלבד שלא יכוין לעשות מלאכתו במועד.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון על סעיפים א-ט[עריכה]
הנה נתבאר למעלה כי הקב"ה בחמלתו על עמו שקבלו תורתו לכן מקרב אותם לעבודתו וחשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח עד שמתקיים מה שאמר הכתוב "ועמך כולם צדיקים" כאמור לעיל. ולכן בא הצורך דין זה לענין "דבר האבד מותר לעשות בלא שינוי בחול המועד". והענין כי דבר האבד ימצא בכמה פנים בזמן ההוה, ומה גם לזמן שעבר. כי הנה בזמן שעבר היינו כי על ידי שחטא אדם הראשון נתמעטה קומתו ואותו השיעור אשר נתמעט כך כל אותם הנשמות נפלו לתוך הקליפות. ואם ימעט בעיניך - צא וחשוב כי הנה אדם הראשון היה מתחילה ממזרח למערב ואחר כך נתמעט ונעשה מאה אמה. משם תראה כמה שיעור מן הנשמות לאין קץ נפלו בקליפה. ולפי כי ישראל נאמר עליהם "והמה כאדם עברו ברית", חזרו ונפלו הנשמות בתוך הקליפה כשיעור הראשון דומה לו ממש. ולכן ארך קץ פדותנו לפי כי אין בן דוד בא עד שיכלו לבא כל הנשמות שבגוף כמו שאמרו חז"ל. וכל זה הוא נקרא "דבר האבד" לשעבר.
ונוסף(?) עוד מן ההווה בכל זמן סוג האדם המאבד עצמו לדעת, יען כי הוא חוטא על הנפש ומאבד אותה. ובזה נמצא חלוקות רבים. בין בחיים - כי תכף כאשר האדם חוטא מסתלק ממנו בחינת הנשמה כאמור כמו שאומרים חכמים ז"ל "אין אדם חוטא". ומה גם אחר המיתה נחלק לחלקים הרבה - אין להאריך בדבר. הצד השוה בכולם כי הם הנקראים 'דבר האבד'. ולכן על כל הצדדים האמורים אלו הוא אמר "דבר האבד מותר לעשותו בחול המועד" ולתקן אותו.
וזה יהיה "בלא שינוי" לפי כי יש חלק מן הנשמות שנעשה בהם שינוי כאמור על ידי הגלגול בהרכבה שלהם כדאיתא בזוהר פרשת בא דף מ"ב (ח"ב מב, א) כי תדרשנו ימצא לך. גם כן פרשת משפטים ובתיקונים. כי בכל פעם שמתגלגל האדם בא הרכבתו בסגנון משונה מן הראשון. ואין להאריך. אמנם בזה מיירי בהיותו בעולם ונאבד ממנו על ידי רוע בחירתו רוחו ונשמתו. ולכן מותר לעשות כל צורך דבר האבד לתקן נשמתו, ולכן מותר לעשותו "בלי שינוי".
"לפיכך משקין בית השלחין" - היינו שדה שהיא צריכה השקאה תמיד, שאם לא ישקו אותה תפסד. והדוגמא לזה הוא מה שאמרו חז"ל "שלחין מלשון משלהי - כמה דאת אמר ואתה עיף ויגע ולא ירא אלהים". ולפי כי אדם זה נתייגע בדבר עבירה כמו שאמרו חז"ל "אתה הרתעת(?) כל איבריך על דבר שאינו ראוי לך" - ולכן זה גרם לו להיות נגזר עליו כרת. והיינו בעצם אדם כי מסתלק נשמתו ורוחו אליו יאסוף. והיינו 'שלחין' מלשון "ויעש שלח לרוב", כי האדם הורג עצמו על דרך מה שאומרים חכמים ז"ל "מנין לחונק עצמו שהוא חייב שנאמר שופך דם האדם באדם". ולכן מה גרם לעצמו - כי נסתלק נשמתו ממנו. היינו "שלחין" שנאמר "שלח לרוחו ונשמתו ממנו".
ולכן מפני כל הסיבות הללו נקרא 'בית השלחין' ולכן צריך להשקות אותו תמיד מאותם המים של התשובה שנאמר בה "שפכי כמים לבך נוכח פני ה'". ומה גם צריך להשקות אותו ממים של תורה שנאמר "הוי כל צמא לכו למים".
ולכן "אם התחיל להשקותה קודם המועד", ונתן אל לבו לשוב אל ה' בכל לבבו, "מותר להשקותה" מאותם המים. ויש בזה שני טעמים. זה יצא ראשונה: "שכיון שהתחיל להשקותה" מן התשובה והתורה, "קודם המועד", לכן "אם לא ישקנה עתה" גם כן מימי התשובה והתורה - "תפסד", כי יחזור היצר להתגבר עליו ויחטא ואשם. ועוד טעם אחר: לפי שמאחר שכבר התחיל בענין התשובה - ולכן לא יהיה עליו עתה טירחא יתירה למשא כבד ויתמיד בענין התשובה ובתורתו יהגה יומם ולילה.
"אבל שדה הבעל" שהוא לישנא דמייתבא כמה דאת אמר "כי יבעל בחור בתולה", דהיינו כי לא נעשה פגם בחטאו ללכת נשמתו ממנו, ועדיין הגוף אצלו הוא הבעל שלו, שאין צריך השקאה אלא למטר השמים, כלומר כי אין ** צריך רק לענין התורה שהוא "מן השמים", רצה לומר לפי כי כאשר האדם מפליג ברשעו אז תורתו נמאסת - "ולרשע אמר ה' מה לך לספר חקי וכו'". ולכן הוא צריך לתשובה בתחילה ואחר כך ילמוד בתורה. אמנם זה שהוא 'שדה הבעל' - כי לא הפליג ברשעו ולא נשתרש בחטא ועדיין הנפש שלו בעולת בעל כי לא הלכה בנשמה ממנו -- לכן אינו צריך השקאה כל כך לפי שהרי יש לו מטר השמים (הוא ענין התורה) -- ולכן "אין משקין אותה" מימי התשובה "אלא להשביחה יותר". לכן "אסור להשקותה" מימי התשובה שהרי אין זה נקרא 'דבר האבד' לגמרי על דרך הנזכר.
"אפילו בבית השלחין לא התירו אלא היכא דליכא טירחא יתירה" - אע"ג כי אותו בן אדם שהוא דוגמא לבית השלחין, כי צריך להשקות אותו שני מיני מים של התשובה ושל התורה להיות שהוא עיף ויגע, משלהי, ולא ירא אלהים. עם כל זה "לא התירו אלא היכא דליכא טרחא יתירא" - כי סוף סוף הוא מועד וראוי שלא להיות האדם עצב ודואג, וראוי להיות שמח. והעושה תשובה אי איפשר שלא ידאג ולא יתעצב בענין החרטה והוידוי.
ולכן לא התירו אלא "כגון מן המעיין בין חדש בין ישן". והענין יצדק בין לענין התורה ובין לענין התשובה. כי הנה עסק התורה כי צריך שילמד האדם לתקן את נפשו כאמור - זה יהיה "מן המעיין" של תורה אשר הוא נמשך מאליו בו, כגון מקרא משנה, "בין חדש" שאינו למד זולת עתה, "בין ישן" שכבר למד בו. "שהוא ממשיכו ומשקה" לעצמו כדי צרכו. "אבל לא ידלה וישקה" תורה מן העיון להשקות "מן הבריכה" של תורה "או ממי הגשמים מקובצים מפני שהוא טורח גדול. אפילו ערוגה אחת" - הלכה אחת שנפשו תערוג לדעת אותה, רק כי "חציה גבוה ממנו" כי הוא קשה עליו, "וחציו נמוך" שהוא ידוע אצלו - "אין דולים ממקום נמוך" דפשיטא ליה, "להשקות מקום גבוה" שאינו מבין אותו וקשה עליו.
וכן הוא לענין התשובה.
לא התירו להשקות בית השלחין זה אלא "היכא דליכא טירחא יתירא" - עול התשובה, "כגון מן המעיין" של התשובה, "בין שהיה חדש" בענין התשובה, "בין ישן" - שלפני המועד כבר התחיל לעשות התשובה. "שהוא ממשיכו ומשקה" אותם מים של התשובה. אין מעכב אותם היצר שהוא צריך להמשיך אותו כמו שאומרים חז"ל "אם פגע בך מנוול זה משכהו לבית המדרש" - אין לו צורך בזה רק "ממשיכו המעיין ומשקה" ואין מעכב כלל.
"אבל לא ידלה וישקה" עתה מחדש "מן הבריכה" - הוא מה שאומרים חז"ל בראובן "עשית לך מקוה בריכת מים וטהרת עצמך בה", "או מימי הגשמים מקובצים מפני שהוא טורח גדול אפילו ערוגה אחת" - הוא מה שאומרים חז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות". ולכן יאמר "אפילו ערוגה אחת" - הדוגמא הוא על אבר אחד פרטי, "חציה גבוה וחציה נמוך", דהיינו כי נמצא באותו אבר חציו גבוה לצד עילאה ממעשה המצוה, וחציו נמוך מפני העון הנמצא בו. "אין דולים ממקום נמוך" מים של התשובה "להשקות מקום גבוה" של המצוה להיות זה כנגד זה, דהיינו 'טרחא' הנזכר.
וכאשר נאמר כי מדבר דין זה אחז"ל הגידו "כתיב הוי כל צמא לכו למים וכתיב לקראת צמא אתיו מים. לא קשיא כאן בתלמיד הגון, כאן בתלמיד שאינו הגון". ועל עיקר זה הוא אומר "דבר האבד". וזה "מותר לעשותו בחול המועד בלי שינוי". והדוגמא שלו כי לאדם שאין בו תורה שנקרא באמת 'דבר האבד', וזה "מותר לעשותו" ולתקנו על דרך "את הנפש אשר עשו בחרן". וזה יהיה "בלי שינוי" של מעשים. כי אינו צריך זולת לימוד בתורה.
"לפיכך בית השלחין" - הוא דוגמא לתלמיד שאינו הגון מפני כי הוא "משלהי" - עיף ויגע. ולכן הוא צריך בכל שעה לשתות מימי התורה. ולכן הוא "התחיל להשקותה" מימי התורה "קודם המועד", "מותר להשקותה" דהיינו ללכת אצלו וללמדו תורה. שכיון שהתחיל להשקותה ושתה מימי התורה קודם לכן - "אם לא ישקנו עתה" וילך המלמד אצלו ללמדו תורה -"תפסד" ופקר טפי.
"אבל שדה הבעל" - דהיינו הדוגמא שלו על תלמיד הגון, כי הוא נקרא 'בעל תורה'. וכמו שהשדה זו הוא למטר השמים תשתה מים - כך תלמיד זה מקבל עול תורה שניתנה מן השמים. והנה כמו ששדה זו "אין משקין אותה אלא להשביחה יותר", ולכן "אסור להשקותה". כמו כן תלמיד הגון זה המלמד אותו תורה היינו להשביח אותו יותר. ולכן אסור לילך אצלו במועד ללמדו תורה לפי שהוא טירחא יתירא למלמד התורה.
וכאשר נאמר כי מדבר בענין הגלגול. והיינו "דבר האבד", כי הוא "מותר בחול המועד בלי שינוי" - היינו מה שאמר בזוהר פרשת פנחס דף רי"ג (ח"ג ריג, א) וזה לשונו: "אמר רבי שמעון האי בר נש דנטיל גלגולא דנשמתא ולא זכי דיתתקן בה כאילו משקר בקושטא דמלכא ואנא קרינא עליה האי קרא או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר וכחש בה. טב ליה דלא אברי", עכ"ל.
ולכן יאמר נא כי דבר האבד זה שנאמר "או מצא אבידה", היינו דנטיל גלגולא דנשמתא. "מותר לעשותו" ולתקנו בחול המועד "בלי שינוי" ולא יצטרך להשתנות. הוא מה שאמר בזוהר פרשת משפטים דף ק"א (ח"ב קא, א) וזה לשונו: "ובת כהן - הא אוקימנא מלה. אלמנה מההוא גופא קדמאה וגרושה שלא עאלת לפרגודא דמלכא וכו'. ושבה אל בית אביה - מאן בית אביה? דא עלמא דנוקבא וכו'". הנה מבואר מזה המאמר כי הנשמה שאינה זוכה אינה חוזרת למקומה אלא אל בית אביה חוזרת, לעלמא דנוקבא. ולכן יאמר כי אם מתקן את עצמו יהיה "בלי שינוי" מקומו, אלא יחזור אל מקורו ויעלה למעלה.
ואם נאמר כי מה שאמר "מותר לעשותו" כפי פשוטו כי אדם אחר מותר לעשותו ומעלה עליו הכתוב כאילו בראו. והענין הוא מאן דזכה לחייבא, כדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף קכ"ח (ח"ב קכח, א) וזה לשונו: "תא חזי כל מאן דאחיד בידא דחייבא ותב לגביה למשבק ארחא בישא - איהו אסתלק בתלת סילוקין מה דלא אסתלק הכי בר נש אחרא. גרים לאכפייא סטרא אחרא וגרים דאסתלק קדוש ברוך הוא ביקריה. וגרים לקיימא כל עלמא עילא ותתא בקיומיה. ועל האי בר נש כתיב בריתי היתה אתו וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כמה טובה כפולה נמצא לאיש במענה פיו המחזיר בתשובה לחייבא. והיינו "דבר האבד שמותר לעשות אותו בלי שינוי". דאילו לעושה מעשה בלתי טהור חייב להוכיחו שנאמר "הוכח תוכיח את עמיתך" ובלבד "ולא תשא עליו חטא", שלא יהיה כי ישתנו פניו. אמנם מאן דזכי לחייבא והוא דבר האבד - מותר לעשות בלי שינוי - כי אין צורך למוכיח אותו להיות נזהר כי לא ישתנו פניו. ולכן אומר התוכחות שלו לאותו הרשע בלי לשנות הדברים כלל.
ולכן הוא אומר "לפיכך בית השלחין שהתחיל להשקותה" - היינו זה המגולגל, משלהי עיף ויגע ולא ירא ה', כי זה רע ביד נפשאן דחייביא התחיל לדבר על לבו להשקות אותו מימי התשובה ולהודיעו דרכי התורה הנמשלה למים, "מותר להשקותה אחר כך במועד". וזה יהיה מפני שכיון שהתחיל להשקות לאדם זה התורה והתשובה "קודם המועד" - לכן "אם לא ישקנו גם עתה" בלתי הפסק - "תפסד" אותה התשובה הקודמת מפני כי היצר חוזר ומתגבר עליו ומחטיא אותו כנ"ל.
"אבל שדה הבעל" שהוא כינוי לבעל תשובה שכבר אינו צריך השקאה מן הזולת, רק למטר השמים. כך אדם זה אינו מתחסר אלא לדעת לתקן מעשיו. אמנם כבר נתחרט והתודה כמו שאמר הכתוב "והתודו את עונם" והעיד עליו יושב שמים שלא לעשות אותה עוד, ולא נתחסר מכל ענייני התשובה רק ידיעת תיקון החטא שעשה כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רי"ז (ח"ג ריז, א) וזה לשונו: "אמר ר' שמעון מהכא אוליפנא בדרגא דחב בר נש לקוב"ה לההוא אתר אצטריך למעבד תקנתא לנפשיה. אינון חבו בברית קדישא דאקרי שמש, בגין כך דינא ותיקונא איהו נגד השמש ולאו באתר אחרא. מכאן דלא אצטריך בר נש לתקנא נפשיה אלא בההוא אתר דחב לגביה ומאן דלא יעביד הכי לית ליה תיקונא לעלמין כדקא יאות וכו'".
הנה נתבאר מזה המאמר כי צריך האדם לתקן העון באותו מקום שחטא, באותה מדה ממש. ולכן יאמר נא כי זה הבעל תשובה שהוא כינוי ל"שדה הבעל", וכבר עשה תשובה והוא דוגמא לשדה הבעל "שאין משקין אותה אלא להשביח אותה יותר אסור להשקותה". כך בעל תשובה מאחר כי אין לו צורך להשקאת מימי התשובה ואין זה הלימוד מועיל בו זולת להשביח אותו להודיעו באיזו מדה חטא כדי לתקן אותה כראוי בכל המצטרך - אסור להשקות אותו ולהודיעו ענין זה במועד משום שהוא "טרחא יתירא עליו" - עול התשובה נוסף על מה שעבד ופעל ועשה, ולא נכון להסתגף במועד.
"אפילו בבית השלחין" - הוא אותו עיף ויגע ולא ירא אלהים, כי צריך להשקות אותו מים מן התשובה תמיד לרפא אותו. "ולא התירו אלא היכא דליכא טרחא יתירא" מן העול של התשובה, "כגון מן המעיין בין חדש בין ישן" שמשקה אותו ומודיעו ענין התשובה ואינו עושה הפרש בין הזמן אם הוא בבחרותו שנקרא 'חדש', או לעת זקנתו שנקרא 'ישן' על דרך ששנינו "יש קנקן חדש וכו'". וכן נמי אינו מפרש אם העון מחדש או ישן שנשתרש בו. רק מושיבו לאדם למוטב על ידי המשכת הודעת התשובה ומשקה אותו מן מים של התשובה.
"אבל לא ידלה וישקה" שיורה על דברים עמוקים "מן הבריכה" לענין הטהרה, "או מימי הגשמים מקובצים" - כך אמרו חז"ל "מה מים יורדים טיפין טיפין ואחר כך נעשים נחלים כך דברי תורה - למד אדם שתי הלכות היום ושתים למחר". אמנם מי גשמים המקובצים "מפני שהוא טורח גדול" כאמור, "אפילו ערוגה אחת" דהיינו ענין תיקון לאבר אחד שחטא בו, "חציו גבוה" - שנתעלם החטא ממנו, "וחציו נמוך" - שאדם דש בעקביו, "אין דולין" - כלומר אין מגלין מלשון "הא דלית לך חספא" - אין מגלין הענין להודיע וללמד מאותו "מקום נמוך" שהיה דש בעקביו והורגל בו "למקום גבוה" כי מצד הגאוה נעלם ממנו לפי שהוא טרחא יתירא כאמור.
"נהרות המושכים מן האגמים וכו'" - חוזר על כל הדרכים הנזכרים. ראשונה יאמר כי לתלמיד שאינו הגון יאמר לו דברי הגדה שמושכים לבו של אדם כמים כמו שאמרו חז"ל, והיינו נהרות דברים נגלים ופשוטים על דרך "נהירנא כד הוינא טלייא". "המושכים מן האגמים מותר להשקות מהם בית השלחין" - אותו התלמיד שאינו הגון כמו שעשה רבי חייא רבה וכו' לאותו תלמיד שהיו פניו מוריקות לפי שהיה מהרהר בעבירה, למדו תורה עד שנמשך לבו וקבל עליו שלא להרהר עוד באותם דברים. "והוא שלא פסקו" אותם הדברים שמלמד אותו. וכן נמי "והוא שלא פסקו" מאותם מעשים.
וכן לענין המדריך החוטא לדרך ישרה וזכי לחייבא. ואמר "נהרות המושכים מן האגמים" - אותו לימוד שמלמד את הבלתי הגון בענין התשובה שנמשל לנהר המטהר האדם מן הטומאה, הנמשך מן האגם אשר שם נמצא קנה של תורה - "קנה חכמה קנה בינה". "מותר להשקות מהם" אותו המכונה לבית השלחין שהוא משלהי כמה דאת אמר "כשל בעוני כחי". "והוא שלא פסקו" מללמד אותם. והמקבלים נמי לא פסקו מללמוד. כי זה מורה כי יעזוב רשע דרכו.
"וכן הבריכות שאמת המים עוברת ביניהם" - היינו מה שאמרו חז"ל בפסוק "עשיתי לי ברכות מים להשקות מהם יער צומח עצים" (קהלת, ב), דהיינו דברי תורה. ושם ביארתי מלת "לי" דהכי קאמר, מאחר דקים לן "התקוששו תחילה - קשט עצמך ואחר כך קשט לאחרים", ולכן "עשיתי לי" לעצמי בתחילה ברכות מים לטהר עצמו מן העון וללמוד תורה, ומהם הועיל להשקות מהם "יער צומח עצים" - שנים - הם אותו עם הארץ ("לא עץ מאכל הוא") וכן נמי חלק הנאמר בהם "ונערים בעץ כשלו" - להחזיר אותם למוטב. וכן נמי אלו הברכות הם "שאמת המים", היא התשובה, עוברת בתוכם. מותר להשקות מהן.
"וכן בריכה שנטפה מבית השלחין" - כי אותו העושה תשובה ולא עשה תשובה גמורה אלא מעט מעט, היינו "מנטף". וכן לענין לימוד התורה - לתקן את אשר עותו; היה מעט מזער וקראה סירוגין ועדיין היא נוטפת. "מותר להשקות ממנה בית השלחין אחרת" - אדם אחר שהתחיל לעשות תשובה. "והוא שלא פסק המעין המשקה בית השלחין העליונה" - הוא המלמד לאותו בעל תשובה דרך ה'.
וכן נמי מובן על האדם עצמו שחזר בתשובה רק שעשה לפעמים מנטף - מותר להשקות וללמוד "בית השלחין אחר" - אדם אחר שעושה תשובה. "ובלבד שלא פסק המעין" - הוא בעל תשובה, בית השלחין הראשון העליונה מלעשות אותו שהיה מטנף[2] כאמור.
"ירקות שרוצה לאכלן במועד וכו'" - הנה זה יהיה כינוי לבני האדם על דרך מה שאמרו בני אדם דומים לעשבי השדה. ואמנם להיותם בלתי שלמים הם מכונים ל'ירקות' שהם פחותים ממדרגת 'עץ השדה' - הלא זה דברי כמשחז"ל "ושניהם לבדם בשדה" - כשהיו עוסקים בתורה אחיה וירבעם וכל תלמידי חכמים דומים לפניהם כעשבי השדה (מאמר). כי אין כונת חז"ל בזה אלא להודיע מעלת התורה שהיו עוסקים בה עד שהעיד עליהם הכתוב כי שניהם לבדם נחשבים שהיו "בשדה", ולהעריך(?) ענין זה אמרו שתלמידי חכמים היו בערכם כעשבי השדה שהוא מדרגה שנייה - דומם וצומח. ושניהם היו במדרגת 'בעל חי מדבר'. נמצא שהיו שני מדרגות למעלה מכל תלמידי חכמים הנמצאים באותו הדור, כי את כולם העריכו במדרגת עשבי השדה כאמור.
וכן נמי הם "ירקות" אלו "שרוצה לאכלן במועד" - הם בני אדם שדומים לירקות כאמור, ורוצה לאכלן במועד - לאכול מזכות אשר יעשה בהם. "יכול לדלות מים" מן התורה "להשקותן כדי שיגדלו" בתורה ובמעשה ועל ידי כן תגדל נפשם בעיני אלהים ואדם, ויהיו ראוים למועד לאותה סעודה שעתיד הקב"ה לעשות לצדיקים לזרעו של יצחק דכתיב "למועד אשוב אליך". מותר.
"אבל אם אינו רוצה לאכלן במועד" עתה, "רק עושה להשביחן" ולתקן אותם בלבד, "אסור" לפי כי בהנאה שנמשך לו יש צד הנאה למעלה כדאיתא בזוהר פרשת תרומה עיין שם. ולכן אסור כאמור.
"אין עושין החריצים שבעיקרי הגפנים" - היינו מה שאמרו חז"ל בפסוק "אם חרוצים ימיו" (איוב יד, ה) שברא הקב"ה את העולם תרין/חריץ(?) ימיו של כל א** זכה משלימין לו, לא זכה פוחתין לו. ולכן יאמר נא על עיקר זה שידענו כי חרוצה היא ביד הצדיקים שהקב"ה ממלא שנותיהם מיום ליום שנאמר "את מספר ימיך אמלא". ולרשע הוא בהפך - כי חרוצים ונכרתים ימיו. ולכן אין "עושים" ומתקנים "החריצים" - הם הגומות שהאדם קודח על ידי העון אשר יעשה ומודיע לכל העולם. וזהו "שבעיקרי הגפנים" - הם עדת ישראל דווקא, לא עשה כן לכל גוי זולת לישראל הנקרא 'גפן' שנאמר "גפן ממצרים תסיע". "כדי שיתמלאו מים" מן התורה ומן התשובה. והיינו משום טרחא יתירה. "ואם היו עשויות ונתקלקלו" על ידי עון - "הרי זה מתקנן במועד" כי נקל יהיה עליו לתקן אשר עותו בשוגג.
"אמת המים שנתקלקלו" - היינו כינוי לתלמיד חכם שהוא מושך מים של תורה. שנתקלקל. "מתקנין אותה" - דמאחר כי הוא צריכים לו ולתורתו מתקנין אותה כי כך אמרו חז"ל "כל המזכה את הרבים אין חטא בא על ידו" כדי שלא יהיה הלומדים ממנו בגן עדן והוא בגהינם. ולכן אע"ג שנתקלקל מתקנים אותו כי כך אמרו חז"ל "אם ראית תלמיד חכם שחטא ביום אל תהרהר אחריו בלילה כי ודאי עשה תשובה". והענין על דרך מ"ש בזוהר פרשת ויקרא דף י"ח (ח"ג יח, א) וזה לשונו: "אמר רבי יוסי הא תנינן דעל ידא דבנא אתכפר חוביה דבר נש כד קריב קרבנא השתא דאיהו חטא מאן מקריב עליה ומאן יכפר עליה וכו'. אמר רבי חייא הא ידיע באן אתר אתקשר כהנא רבא וכו' בגין בן אחרא קא מקריב קרבניה וסליק ליה עד ההוא אתר דאתקשר קרבניה וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי כאשר חטא כהן גדול - כהן אחר הדיוט היה מקריב עליו קרבן ומכפר לו. וכן בנדון דידן. אע"פ שנתקלקל אותו הלומד תורה, דוגמא לאמת הים שהכל שותים ממנה - "מתקנין אותה" - תקנה יש לו ומתכפר לו כדאמרן.
"היתה עמוקה טפח" - מתחילה אם היה קורא דף אחד או סדר אחד על דרך מה שאמרו חז"ל "טוב מלא כף נחת - טוב מי ששונה סדר אחד ורגיל בו. מי ששונה שנים וכו'". אמנם הרי(?) שיהיה לו לכפרה כי אולי מה שנתקלקל היה מפני מיעוט הלימוד ולכן טוב לו עתה ללמוד שש סדרים. היינו מ"ש "חופר בה עד שש". "היתה עמוקה טפחיים" - כי היה לומד שני סדרים - ילמוד עתה בתורה שהיא שבעה ספרים ויעמיק בה.
"מושכין את המים" של תורה והתשובה "מאילן לאילן" - הם בני האדם. כי כן משפט איש ישראל כאשר האחד נמשך - תיכף נמשך אחר ומתרבים ובאים כמ"ש "משכני" בלשון יחיד ותיכף "אחריך נרוצה" - רבים. "ובלבד שלא ישקה את כל השדה" עדת ישראל בבת אחת, כי אין לומד לרבים דברי כיבושין במועד. "ואם היתה שדה לחה" - כלומר כי הם עדה שלימה כי נמצא בהם לחלוחית תורה ומצוה, "מותר להשקות את כולה" ולהעיר לבם בתשובה כי "מלתא אאלביישהו יקירא" (שבת י, ב).
"אסור לפתוח מקום לשדה" - היינו לפתוח מסכתא מחדש כדלקמן, "כדי שיכנסו בה מים" של תורה להשקות את הרבים. "ואם עשה כדי לצוד דגים" - הם בני אדם שנתפשו כדגים במצודה רעה של העון, "כדי לאוכלן במועד" ולהיות נהנה מהם. "כגון שפותח למעלה" להודיע מה מעשה האדם, והיינו "מקום שיכנסו"בו מאחר כי כך גורם האדם על ידי מעשה הטוב, "ולמטה מקום שיצאו בו" - כי יודיע להם החטא מהו גורם כאותו הקודח בספינה. והיינו "מקום שיצאו" מן העון. כי בראות מה גורם המעשה יצאו בו לשוב אל ה'.
"אסור להשוות בשדה" - כך אמרו חז"ל לא חרבה ירושלים אלא מפני שהשוו בה קטון וגדול שנאמר "והיה כעם ככהן". ולכן "אסור להשוות השדה", אלו ישראל, "לצורך חרישה" - על מה שהם חורשי און, שהרי הוא מונה להם. "ואם ניכר שמכוין כדי לדוש לצורך המועד" - לברר מהם העון לצורך המועד שעתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים לעתיד, "כגון שמשוה כולה" על דרך "ושם דרך", "מותר" שנמצא כונתו לזכות אותם על העתיד לאותה סעודה כנזכר.
פירוש שני על סעיפים א-ט על דרך העליון[עריכה]
הלא זה הדבר של דבר האבד הוא ענין הנוגע למעלה. והוא מ"ש "והיה ביום ההוא יתקע בשופר גדול ובאו האובדים בארץ אשור". והם שני בחינות הנקראים "אובדים". האחד - הצדיק שנאמר בו "הצדיק אבד". וגם כן הכלה שנאמר בה "אבדה האמונה". ולכן "הותר דבר האבד לעשותו בחול המועד" והוא סימן לבנים ששנינו "עשרת השבטים אינם עתידים לחזור שנאמר וישליכם אל ארץ אחרת. רבי עקיבא אומר חוזרים שנאמר ובאו האובדים בארץ אשור (ישעיה, כז)".
והנה ראוי לדקדק שהיה לו לומר "ובאו האובדים מארץ אשור והנדחים מארץ מצרים" - מהו "בארץ בארץ"? אמנם הכי קאמר קרא: ובאו האובדים למקום רחוק תחילה שיבאו יהיה בארץ אשור, והנדחים שנאמר "אם יהיה נדחך בקצה השמים" והיכן יבאו בתחילה? בארץ מצרים. ואחר כך כאשר יבאו לארץ מתקיים מה שאמר הכתוב "והחרים ה' את לשון ים מצרים והכהו לשבעה נחלים והדריך בנעלים והיתה מסילה לשאר עמו".
ומה גם מבשר על האובדים והנדחים - הם מלכין קדמאין דמיתו. וגם אותם הניצוצות דאזדריקו עשר טיפין כדאיתא בתיקונים. ונוסף עוד על הטיפות של שוחטי הילדים שעליהם אמרו חז"ל "אין בן דוד בא עד שיכלו כל הנשמות שבגוף".
ולכן יאמר: "דבר האבד" - הנוגע לענין הצדקת הנקראת 'דבר' כדאיתא ב"אלה הדברים", והיא שנאבדה. לכן "מותר לעשותו במועד בלא שינוי" - דהיינו כי בחול בזמן שרוצים למעלה להכניס כלה לחופה עושים שינוי כדי שלא ירגיש סטרא אחרא ותתערב השמחה כדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף קל"ד (ח"ב קלד, א) וזה לשונו: "כלה כל זמנא דבעאן לאעלא לה לגבי מלכא לחדוא דשמושא אצטריך בלחישו ברזא, בגין דלא ישתכח בר נש דגלי צעדהא רמז לסטרא בישא דלא יתדבק בהדה", עכ"ל.
הנה מבואר מזה המאמר כי בזמן החול נעשה שינוי למעלה כדי לעשות הייחוד. ולכן יאמר נא כי דבר האבד הזה "מותר לעשותו בחול המועד בלא שינוי" לענין זה.
"לפיכך בית השלחין" - הוא כי כלה הנקראת 'בית' כמו שאמרו חז"ל "אין בית אלא אשה". ומלת 'שלחין' היינו מלשון "שלחיך פרדס רמונים", רצה לומר כאשר הקצוות שלה הם שלמים אבל עדיין צריכה שלימות. ולכן צריכה השקאה תמיד עד שתהיה נשלמת בכל הצורך. "והתחיל להשקותה קודם המועד" - מימי החסד כמו שאמרו חז"ל "בת היתה לו לאברהם ובכל שמה". "מותר להשקותה" אחר כך. "שכיון שהתחיל להשקותה קודם לכן" היא תאיבה ביותר. "ואם לא ישקנה עתה תפסד" - וצריך להריק מים קרים על נפש עיפה.
"אבל השדה הבעל" שכבר היא בסוד "חקל תפוחין" והיא בעולת בעל "שאין משקין אותה" אלא להשביע "ולהשביח אותה יותר - אסור להשקותה" בגשמי שהוא מורה שצריך ענין מעשה תחתון לעשות יחוד למעלה. ואינו כן.
"אפילו בבית השלחין" - כאשר הכלה מן(?) שלחו אותה, "לא התירו אלא היכא דלית טירחא יתירא" לפי כי אין זה לצורך רק לענין התעוררות בלבד. ולכן התירו "מן המעיין" הרומז לצדיק, "בין חדש בין ישן", רצה לומר או מן המקום הנקרא 'ישן' כמה דאת אמר "עורה למה תישן ה'", או מן המקום הנקרא 'חדש' - היא עיר חדשה שביהודה. שהוא "ממשיכו ומשקה" לכלה. "אבל לא ידלה וישקה מן הבריכה" - היא הכלה עצמה מסוד בנימן הצדיק, "או מימי הגשמים מקובצים" שהם באו אצלה "מפני שהוא טורח גדול" להשקות מנה ובה. "אפילו ערוגה אחת" שהוא כאשר היא בסוד 'קטנה' כמו ששנינו "ערוגה שהיא ששה על ששה טפחים וכו'", "חציה גבוה" - בולט בסוד המדה הנקראת 'ירושלים' שהוא גבוה משאר ארצות, והבן. "וחציה נמוך" - נקודת ציון. "אין דולין" מ"ן "ממקום נמוך", זה ציון, "להשקות מקום גבוה" של ירושלים כאמור.
"נהרות המושכים מן האגמים" - הוא מה שאמר הכתוב "נשאו נהרות ה'". והנהרות הללו כאשר הם "מושכים מן האגמים" - שנים העליונים, "מותר להשקות מהם בית השלחין" הנזכר "במועד". "והוא שלא פסקו". "וכן הבריכות". וההפרש הנמצא בין הבריכות לנהרות הוא כפי פשוטו - כי הבריכות הם בסוד נקבות והנהרות הם בסוד זכרים; הללו בחינת חחסד והללו בחינת דין. ולכן יאמר "הבריכות שאמת המים", הוא נהר היוצא מעדן, "עוברת ביניהם מותר להשקות מהן" שדה של הכלה.
"וכן בריכה שנטפה מבית השלחין" עצמה, "ועדיין היא נוטפת" מאור שלה, "מותר להשקות ממנה בית השלחין אחרת והוא שלא פסק" המעין היוצא מבית ה' המשקה בית השלחין העליונה.
איתא בזוהר פרשת בלק: "כלחוך השור את ירק השדה" הם נשמות הגדלים בשדה העליון. ולכן יאמר: "ירקות" - אלה הנשמות, "אם רוצה לאוכלן במועד" - הוא מה שאמר פרשת ויקהל "דבלע לון בליעו וכו'" בסוד אכילה של קרבן, ואחר כך בסוד "אכלו רעים" ממשיך להם מימי החסד לגדלן.
"אבל אם אינו רוצה לאכלן במועד" אלא ליפותן בלבד בסוד "חדשים לבקרים" בלבד, ולא לאכלם ביום, "אסור". והבן.
עוד יאמר "ירקות שרוצה לאכלן במועד" - המובן מן הזוהר כי ירוק הוא בבחינת תפארת ישראל בפסוק "לא עתה יבוס יעקב" מגוון אדום דיצחק, "ולא עתה פניו יחוורו" מגוון לבן דאברהם. אמנם הוא סוד ירוק. ולכן אסתר ירקרקת היתה כמו שאומרים חז"ל. ולכן "ירקות" - הוא כינוי למדות שלו וכאשר נטל גוונין לאתפארא בהו, והיינו "שרוצה לאוכלן במועד", "יכול לדלות מים" בסוד מ"ן, "להשקותן כדי שיגדלו" ויהיה ראוי לביאה למועד. "אבל אם אינו רוצה לאכלן במועד" כי אינו צריך להם "ועשה כדי להשביחן" בלבד "אסור".
"אין עושים החריצים גומות שבעיקרי הגפנים" - כי הנה שנינו נשים בבתולים כגפנים. ולפי כי המדה זו היא בתולה דוגמת הגפן שאין מקבל הרכבה, אמנם גומא זו אינה נעשית בתחילה אלא על ידי ידים העליונים שנאמר "מקדש אדני כוננו ידיך". ולכן אין עושין בגשמי חריצין בשורשי הגפנים כדי שיתמלאו מים אחר כך בסוד "מים קרים על נפש עיפה". "ואם היו עשויות ונתקלקלו הרי זה מתקנן במועד" כי כן אומרים חכמים ז"ל "אין האשה מחזקת טובה אלא למי שעשאה כלי".
"אמת המים שנתקלקלה" - היינו מה שאמר הכתוב "הצדיק אבד" - ההוא נביעו, "מתקנין אותה". "היתה עמוקה טפח" - שמורה היות אמת המים זו בסוד הכלה, ולכן היא עמוקה טפח בסוד 'ציון'. "חופר בה עד שש" - בסוד שש קצוות. "היתה עמוקה טפחיים" בסוד החדר והפרוזדור, "מעמיקה עד שבעה" - עד שתהיה בסוד שבעה בסוד המנורה זהב כלה.
"מושכין את המים" - הם מימי החסד, "מאילן לאילן" - בכל מדרגות תפארת ישראל, "ובלבד שלא ישקה את כל השדה" - כי כנסת ישראל הכלה. כי אלו האילנות הם מושכים לה מים אחר כך. "ואם היתה שדה לחה" וכבר נמצא בה לחלוחית מן החסד, "מותר להשקות את כולה" שנאמר "מים קרים על נפש עיפה".
"אסור לפתוח מקום לשדה כדי שיכנסו בה מים להשקותה" לפי כי כמו שאין רשות למדות עליונות להריק שפע וברכה זולת בכלה הכלולה -- כמו כן הכלה אין לה רשות ליינק מצד אחר מזולתם אלא מהם בלבד. ולכן "אסור לפתוח מקום לשדה" של תפוחין שיכנסו בה מים להשקותה, והם באים שלא כסדר המדרגות.
"ואם עשה כדי לצוד דגים כדי לאכלן במועד", והם נשמות הנקראים 'דגים' כנזכר בזוהר מה דגים אין בהם שחיטה כך הצדיקים דכתיב ויגוע ויאסף אל עמיו. "כגון שפתוח למעלה" בסוד אותו הנקב שבאות ה' מלמעלה לקבל הנשמות או אורות. "ולמטה מקום שיצאו" - הוא הפתח שבאות ה' כי משם יוצאים כולם, "מותר".
"אסור להשוות השדה" - זו חקל תפוחין לפי שהעיקר הוא שיהיה לה קוים(?), וזה עשה "לצורך חרישה", כי מתחילה כך היא המדה. "ואם ניכר" שמכוין בהשואה זו "כדי לדוש" ולהפריד הקליפות מן הכלה שהיא בסוד חטה בנקיו ה'(?) וזה "לצורך המועד" לייחוד, "כגון שמשוה כולה מותר".
[כאן בדפוס מוצג ציטוט של המשך הסעיפים של שולחן ערוך]
פירוש ראשון על המשך הסעיפים[עריכה]
הנה נתבאר למעלה על ענין מלאכת דבר האבד. ולכן יאמר נא:
"ואסור ללקט עצים מן השדה כדי ליפותה" - כי הנה עצים הללו הם בכל אותם שהם מכונים לעצים. כי הנה נאמר "רק עץ אשר תדע כי לא עץ מאכל הוא" - זה עם הארץ. ועץ מאכל הוא תלמיד חכם. ואמנם גם יש מין עץ אחר אשר נכשל בעבירה כמה דאת אמר "ונערים בעץ כשלו". ועל כל צד מאלו הוא יאמר "ואסור ללקט עצים" - היינו להסיר גם למעט אותם "מן השדה" - היינו הגוף, כי כן כינוי חז"ל עליהם השלום בור קרקע. ולכן הוא שדה הוא ראוי לזריעה, היינו בן אדם שהוא נוהג כשורה והאדם רוצה ללקוט ולהסיר דבר המעכב עצים, ר"ל עונות, "ליפותו" אותו הגוף "לחרישה" - שלא יבאו עליו ייסורין. אסור לעשות כן לפי שעשה מיראה.
"ואם ניכר שמכוין בצורכו" לענין תיקון שלו לעשות תשובה, "כגון שנוטל הגדולים" - הם העונות החמורים, "ומניח את הקטנים" לזמן אחר כי הוא מטהר לעשות תשובה - "מותר".
ואם לענין "עצים" אנשים צדיקים שמלקט אותם לטובה "מן השדה" - הוא הגוף שלו. "אסור לפי שעושה ליפותו לחרישה" - להרבות במצות על דרך מה שאמרו חז"ל "אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות". "ואם ניכר שמכוין בצרכו" כדי להשלים עצמו ולהשלים המצות ואין זה לדחות העונות, "שצריך לעצים" לעשות מצות כגון "שנוטל הגדולים" - המצות החמורות, "ומניח הקטנות". ולא שבא לידו שתיהן כאחד כי כענין זה כתיב "אורח חיים פן תפלס", אלא כי הוא בורר הגדולות ורודף אחריהם לעשות אותם, "מותר" דאילו היה לתקן העונות היה צריך לעשות זה כנגד זה.
"אסור לקצץ ענפי האילן" - כך אמרו חז"ל הצדיקים למה הם דומים? לאילן שעומד במקום טהרה ונופו נוטה למקום טומאה. נקצצו הענפים נמצא כולו עומד במקום טהרה. וההפך הוא הרשע. ולכן יאמר "האילן אסור לקצוץ ענפי האילן לתקנו" - דהיינו כי הרשע קציצת ענפים שלו הוא לרעתו לפי שנמצא כולו עומד במקום טומאה. אבל לצדיק קציצת הענפים שלו לטובה לו להיות כולו עומד במקום טהרה. והדוגמא הוא על הייסורין. אמנם במועד אסור לעשות כן בגשמי.
"ואם ניכר שמכוין בשביל הענפים שהוא צריך להם" - דהיינו כי הוא שמח בייסורין ומקבל אותם בשמחה, "להאכילן לבהמתו" כי יועילו אלו הייסורין לעם הארץ נמשל כבהמה, ולהגין על העושה מעשה בהמה. "ולא לתקנו" לעצמו "כגון שקוצץ כולן לצד אחד" - דאילו היו הייסורין למרק העון היו באים עליו בכל אבר ואבר בגופו, כי כן הוא התיקון. אבל מאחר כי כל הייסורין הם באים עליו מצד אחד במקום אחד -- אין זה אלא ייסורין של אהבה. ולכן מותר לקוץ ולקבל הייסורין הללו בשמחה.
וז"ש "אסור לקצץ ענפי האילן" - כלומר דאין להרהר בייסורין אלו לומר שלכן נתן אותם לו הקב"ה לפירעון העון - אין זה אלא "להאכיל לבהמתו" - להגין עליהם כאמור.
"אין מתליעין האילנות וכו'" - דמאחר כי כבר נאמר כי האדם עץ השדה - לכן אין ראוי לעשות כן להוציא התולעת ממנו. כי יתבונן האיש הנלבב במעשיו שלא יתקיים בו מה שאמר הכתוב "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי כי תולעתם לא תמוש וכו'". ואיתא בזוהר פרשת תרומה דף קנ"א (ח"ב קנא, א) וזה לשונו: "וכל אינון מחללי שבתות וזמני בפרהסיא - דינין סלקין מנייהו אבל נורא דגהינם לא אשתכך מעלייהו לעלמין. וכל חייבי גהינם שאלי עלייהו מאי שנא אלין דלית לון נייחא מכל חייבי דהכא וכו' דאינון חייבין כולהו נפקין מדוכתייהו ואתייהיב לון רשו למיהך למחמי בהו ומלאך חד אזיל ואפיק לההוא גופא דילהון ועייל ליה לגהינם לעיניהון דחייביא וחמאן ליה דסחרא תולעין וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כמה גדול עונש המחלל שבת ויום טוב כי לא די העונש שלו בגהינם ובקבר אלא שמכריזין עליו "דא פלניא דמריד במאריה וכו'", וכל הרשעים רואים בקלונו. ולכן החי יתן אל לבו "לא יתליע האילן", שהוא גופו. שהרי אחאי בר יושיאה דגששיה רב נחמן וחזא ביה ממש ופירש לו כי מה שאמר הכתוב "וישוב העפר אל הארץ" כשהיה הוא שעה אחת קודם התחיה.
"ואין מזהמין הנטיעות" - ירצה להגיד על שני דברים. ראשונה ענין "הנטיעות" הם הילדים, נטעי נעמנים. כלומר יזהר שיהיו הנטיעות שלו נקיים מכל עון ולא ימצא בו מדה אחד שפוסל הילד ונקרא ממזר מדרבנן. והם בני תשעה מדות אסנ"ת משג"חת כמו שאמרו חז"ל "וברותי מכם המורדים והפושעים" - הרי בשעת מעשה צריך ליזהר. וגם אחר כך יזהר שלא לזהם אותם כי אם יחטא איש הקליפה הורגת אותם כדאיתא בזוהר פרשת מפשטים "ראיתי את כל העשוקים וכו'". ועל ידי שעושקת אותם מזהמת אותם ודאי.
ועוד מצווה שיזהר על עצמו, והיינו מ"ש "אין מזהמין את הנטיעות", דמאחר דקים לן כי לא נמצא בדורות הללו נשמה חדשה זולת לשרידים אשר ה' קורא כנזכר בזוהר בהיכל חמישי דפקודי: "מיומא דאתחרב בי מקדשא לא עאלו תמן נשמתין". ולכן כולנו באים בסוד הגלגול. וכבר נתבאר לעיל בפסוק "נצר מטעי" שהקב"ה ברחמיו נוטע הנשמה כמה פעמים עד שנאמר עליו "מעשה ידי להתפאר". ולכן מצוה שלא לחטא ויטמא הנטיעה שנטע אותו הקב"ה כדאיתא בזוהר פרשת פנחס "האי מאן דנטיל גלגולא דנשמתא וחב בה - עליו נאמר "או מצא אבידה וכחש בה ונשבע על שקר". טב ליה דלא אברי". ולכן הדין הוא "אין מזהמין את הנטיעות" על כל הצדדין האלו.
"אבל סכין אותם" - כלומר דאע"ג כי אותו הגוף בלתי טהור הוא - יש תקוה טובה על ידי שסכין אותו בשמן התורה. ובכן לא יעלה תולעים. וכן נמי "הפרי" - הם הבנים כמה דאת אמר "ואשמיד פריו ממעל", כאשר הבנים שהם פרי האילן סך אותם בשמן טוב גם בשמן התורה (כמו שאמרו חז"ל לא נתן הקב"ה התורה לישראל אלא על ידי ערבות הבנים). כאשר אינו יגע בתורה נאמר "ותשכח תורת אלהיך אשכח בניך גם אני". לפיכך חייב אדם ללמד בנו תורה כדי שיחיה שנאמר "כי בי ירבו ימיך" הרי לבן, "ויוסיפו לך שנות חיים" - לאב. ולבן יאמר "אבל סכין את האילן", הוא האב, בתורה. "וגם הפרי", הוא הבן, בשמן התורה כנזכר.
עוד ירצה, על האדם עצמו מ"ש "אבל סכין את האילן", הוא שמן התורה, "וגם הפרי", אע"ג כי עשה פרי תורה ומצוה העיקר הוא שם טוב. ולכן אוי לנו מי יצילנו מיד האלהים על ענין חילול השם שבעלי תורה נטמעין בו.
"צדין את האישות ואת העכברים וכו'" - והיינו הקליפות אשר הם מכניסים מחשבות רעות בלב האדם, ועל ידם יבאו לחטא. ולפי כי הם צדים את בני האדם כדגים הנאחזים במצודה רעה - לכן נמי "האשות" שהם דוגמא לאותם אשות הזימה, "והעכברים" - הם הקליפות הזכרים. "המפסידים בשדה אילן" - בני האדם אשר בהם יוקשים ומפסידים אתם לדבר רע, "מותר לצודן כדרכן כי חופר גומא בארץ" - בנוקבא דתהומא רבא, "ותולה בה המצודה" - הוא מדת החסד שהוא מכניע אותם וצד אותם כדאיתא בזוהר פרשת צו דף ל"א (ח"ג לא, א) וזה לשונו: "ואל זועם בכל יום" - נזעם או זעום אינו אומר, אלא 'זועם' שהוא זועם בכל יום למאריהון דדינים. יעיר בבקר בבקר - לאכפיא לון ולמיעל יתהון לנוקבא דתהומא רבא. ולכן היינו שצד אותם מצודה כח(?) ממנו.
"ואפילו בשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן מותר לצודן כדרכו שיוצאים משם" - כאשר אין בהם כח לפתות בני אדם הצדיקים (כל אשר לבן בו) - יוצאים מהם והולכים ומפסידים בשדה האילן - הוא הדבר מ"ש חז"ל "ואת הצפוני ארחיק מעליכם - זה היצר שהוא צפון בתוך לבו של אדם שמניח אומות העולם ואינו מתגרה אלא בישראל. כי הפליא לעשות - ובתלמיד חכם יותר מכולם כי הא דאביי וכו'". ולכן יאמר שיוצא משדה הלבן שאר ההמון והוא מפסיד לשדה האילן - הם תלמיד חכמים. או איפכא.
"ויש אומרים כי בשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן אינו מותר אלא על ידי שינוי" - כלומר קשה לצוד היצר אם לא שישנה האדם מעשיו לטובה ביותר, אז יהיה נדחה ממנו. ואם לאו - לא יוכל לו. והשינוי הוא "מביא שפוד" - שהוא הזכר שבקליפה, "וחופר בארץ" בנוקבא דתהומא, "ומנענע לכאן ולכאן" כדי שלא יהיה חיבור ביניהם. כי אין הרצון אלא להכניע שניהם יחדיו כאחד. ואחר כך "שנעשית גומא" - פחתת היא, "תולה בה המצודה" - הוא בחינת החסד המכניע אותם.
"אין מכניסין צאן לדיר בחול המועד" - והוא כי הנה כללות ישראל הם נקראים 'צאן'. אבל כאשר הם קשים נקראים 'אלים'. וכאשר הם רכים נמשלים לצאן. הלא הם דברי חז"ל במדרש "כתיב היו שריה כאילים וכתוב ורעו כבשים כדברם. אלא כשהם קשים נמשלים כאילים וכהם רכים נמשלים ככבשים שנאמר ורעו כבשים כדברם".
ולכן עתה יאמר כי מאחר שהם רכים בכינוי 'צאן' - "אין מכניסין אותם" לעתיד "לדיר" - זו ירושלים, "לזבל השדה" - הוא מה שאמרו חז"ל למלך שהיה לו צאן ודיר ורועה. נשבה הצאן וכו'. אחר ימים המלך הביא צאן ובנה הדיר ולא זכר הרועה. לכך אמר דוד "למנצח לדוד" להזכיר למה אינו מזכיר אותו. ולכן יאמר "אין מכניסין הצאן לדיר בחול המועד". דאף על גב כי הרי נאמר "בונה ירושלים ה'" - הרי הדיר, "נדחי ישראל יכנס" - הרי הצאן. מכל מקום וכן לא יעשה בחול המועד אלא מקודם. וזה "לזבל השדה" - "ציון שדה תחרש" לזבל כמה דאת אמר "יזבלני אישי".
"ואם הכניסן העכו"ם מעצמו" - כי כן נאמר "והביאו את כל אחיכם מכל הגוים מנחה לה'" - הרי הכניסם עכו"ם מעצמו. "מותר אף בשבת" - כי כן אמרו חז"ל שקולה ישיבת ארץ ישראל ככל התורה כולה. "אפילו אם מחזיק לו טובה שכנסן" - שהרי נאמר שהם "מנחה לה'". "ובלבד שלא יתן לו שכר" מפני שהביא אותה[3]. "אפילו אינו נותן לו אלא שכר מזונו אסור" - שהרי אין לעכו"ם שכר מזה שבאים.
"וביום טוב יכול ליתן לו שכר מזונו" כי יהיה מן התמצית שנותן לעכו"ם. "ובלבד שלא יתן לו שכר אחר" כאמור. "ובחול המועד אפילו אם נותן לו שכר אחר מותר" - שכן עתיד הקב"ה להחיות אותם. "ובלבד שלא ישכרנו" - היינו משכר של עולם הבא, "ולא יסייענו" לחזור למוטב, "ולא ימסור לו שומר לנער הצאן" שהרי אין מלך המשיח בא להיות שומר לנער הצאן ולכנסם על יד עכו"ם, אבל מפני כי הם יבאו מעצמן נאמר "אז אהפוך אל עמים שפה ברורה לקרא כולם בשם ה' ולעבדו שכם אחד".
"אסור לקצר השדה בחול המועד אם אינו נפסד" - כך אמרו חז"ל בארבעה דברים נמשלה הגאולה: כבציר, כגשמים, כיולדת, כקציר. לומר מה אלו שלא בעונתן הם נפסדים - כך הגאולה צריך להיות בעתה. ולכן יאמר נא:
"אסור לקצור את השדה בחול המועד" - היינו להביא הגאולה הנמשלה לקציר, "אם אינו נפסד" - אם יעמוד עד לאחר המועד. נפקא מינה דאע"ג כי בכל יום צריך האדם להיות מצפה יום ה', כי כן שואלים לאדם לעתיד "צפית לישועה", ולכן אנו אומרים "כי לישועתך קוינו כל היום" -- בחול המועד פטור מדין זה לפי כי אין באה הגאולה בחול המועד. אע"ג שאנו אומרים בו ביום "כי לישועתך קוינו כל היום".
"ואם אין לו מה יאכל" אדם זה, הוא מה שאמרו חז"ל "אין בן דוד בא אלא בדור שכולו זכאי או בדור שכולו חייב". ולכן יאמר "ואם אין לו מה יאכל" אדם זה, אלו ישראל כמ"ש חז"ל "אין עני אלא מן התורה ומן המצות". "אפילו מוצא בשוק לקנות" - כלומר דמאחר כי ידענו שהכל הוא תלוי בתשובה (כמו שאמרו חז"ל אלף שנים נשבע הקב"ה שנאמר "ביום חרון אפו", ויום הקב"ה אלף שנה. מכאן ואילך הדבר תלוי בתשובה. היום אם בקולו תשמעו) -- עם כל זה "אין מצריכין" הדור שאינו הגון "לקנות מן השוק" דבר המצוי, הוא התשובה. "אלא קוצר ומעמר וכו'" כל צורך הגאולה יעשה הקב"ה, לא יעדר דבר. הוא מ"ש בזוהר פרשת משפטים דף ק"כ (ח"ב קכ, א) וזה לשונו: "ומסטרא דתבואות - ה' מיני נהמא תבירון מכולהו ואינון חטה ושער' וכסמ' ושבולת שועל ושיפון. אמתיל לון לישראל וכו' כד יפקון מגלותא הכי יהון תבירין דיתברי' בר וכו'. ובגין דא מוץ ותבן אינו חייב במעשר וכו'".
ולכן יאמר כי את כל אלה הדברים אשר צריך לעשות יעשה על ידי הקב"ה - קוצר ומעמר ודש להפריד מהם הבלתי הגונים. "וזורה" שנאמר "זורו רשעים". "ובורר כדרכו" הפסולת "ובלבד שלא ידוש בפרות" דאוושא מלתא. ויש זכרון לא טוב שנאמר "כפרה סורר' סרר ישראל".
"והני מילי שאינו צריך אלא לו לבדו". והענין שהרי נתבאר למעלה בענין דבר האבד שמורה על כמה דברים שנקראים 'אבודים'. ולכן יאמר כל זה האמור יעשה הקב"ה לצורך עצמו לו לבדו, דמשמע שני דברים. כי כן עושה תמיד נפשות של ישראל שהם נקראים 'דבר האבד', ועשה כל אלו הדברים לו לבלתי ידח ממנו נדח (שמואל ב, יד) והוא דבר גדול. פקח עיניך. לפי שידענו מחז"ל כי הנשמה היא חלק אלוה ממעל. ונמצא כי הנשמה של הנדח הוא חלק ממנו כביכול. ולכן וחשב מחשבות לתקן אותו נדח שנאמר "למעני למעני אעשה".
"אבל אם הוא צריך לצורך רבים" - כגון בענין הגאולה שהוא צורך רבים מכמה פנים - לצורך עליונים ותחתונים - הוא מה שאמר בחגיגה כתיב "שש כנפים לאחד" וכתיב "וארבע כנפים" - לא קשיא - כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן החרבן. כתיב "היש מספר לגדודיו" וכתיב "אלף אלפין ישמשוניה". לא קשיא כאן בזמן שבית המקדש קיים, כאן בזמן החרבן. הנה מבואר ממאמרים הללו כי הגאולה צורך של העליונים היא שהרי נתמעטו כנפי החיות ונתמעטו גדודים של מעלה. ומה גם הנשמות. ולכן "דש אפילו בפרות" שנאמר "אפרים עגלה וכו' אהבת לדוש".
"מי שיש לו כרם אצל כרמו של עכו"ם" - כי כרם ה' צבאות בית ישראל, והוא בגלות אצל כרמו של עכו"ם. כך אמרו חז"ל "צר וירושלים. אם יאמר לך אדם נבנו שתיהם או חרבו שתיהם - אל תאמן. שנאמר "אמלאה החרבה" - אם מלאה זו חרבה זו". ולכן אם "עכו"ם בוצר כרמו בחול המועד" ובא לתקן מלכותו. "ואם לא יבצור ישראל גם את שלו יפסיד" - שמתמלאת מכרמו צר. "יכול לבצרו" - יעשה מעשים טובים שיבצור הכרם הקב"ה ויבנה ירושלים, "וגם ידרוך היין" - הקב"ה שנאמר "ודורך כדורך בגת", "ולעשות החביות" - הוא הרמז לגופים שמחיה הקב"ה לזמן הגאולה. "וכל צורכי היין" - דמשמע לכאן ולכאן; כי כל צרכי היין הוא עשה באומות שמשקה ד' כוסות התרעלה לעכו"ם כמו שאמרו חז"ל שנאמר "ועשה ה' וכו' משתה שמרים לכל העמים", וכן יעשה צורכי היין של ישראל נמי. "בלי שינוי ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד" כנזכר. כי אין הגאולה באה במועד אלא קודם לכן.
פירוש שני לצד עילאה על המשך הסעיפים[עריכה]
עוד זה מדבר לענין הנוגע למעלה. וכך היה אומר:
"ואסור ללקט עצים מן השדה" - דאף על גב כי התירו ענין דבר האבד על שם ה'אובדים' שנאמר "הצדיק אבד" ו"אבדה האמונה" -- אמנם "אסור ללקט עצים" - היינו מה שאמר הכתוב "וימצאו איש מקושש עצים ביום השבת". וזה "ליפותו לחרישה" - כי הנה זה היה מלפני המועד. והענין כאשר נאמר כי עצים הללו הם בעולמות למטה כי כולם מעלמא דנוקבא, מעץ הדעת. והרי נתבאר בזוהר פרשת קרח (הובא למעלה) כי "חכמת שלמה זמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון אימת? בזמנא דמועד שריא בעלמא", עכ"ל. ולכן מאחר כי עצים הללו כך הם מזומנים למעלה - לכן אסור ללקט עתה עצים שמובן כי כן הוא הדוגמא למעלה. והיינו על דרך מה שאמר בזוהר בענין המקושש שאר עצים בהדי שבת הוא מקושש כנ"ל.
אמנם לענין מה שאמר כי עצים הללו הם מה שאמר הכתוב (יחזקאל לז, טז) "לקח עץ אחד וכתוב עליו ליהודה[4] וכו' ועץ אחד וכתוב עליו ליוסף". והנה שני עצים הללו נעשו עץ אחד כאמור בפסוק "והיו לאחדים בידך וכו'". ולכן נמי בא דין זה כי "אסור ללקט עצים מן השדה" - חקל תפוחים, "ליפותו לחרישה" - שהרי נאמר בפרה אדומה "אשר לא עלה עליה עול". "ואם ניכר שמכוין בצרכו" - שצריך לעצים לפי שנאמר "אל מול פני המנורה יאירו שבעת הנרות", כי צריך להיות מקבילות הלולאות אחת אל אחת, והיינו "שצריך לעצים כגון שנוטל הגדולים ומניח הקטנים" - כי הגדולים הם דוגמא למדות של הזכר והקטנים הם דוגמא למדות של הנקבה הנקרא "עיר קטנה". והוא נוטל הגדולים לחבר אותם עם הקטנים שהניח בשדה - מורה שכונתו לחבר הגדולים עם הקטנים כי לפי זה הקטנים הניח אותם עד שיתקן אותם. ולכן מותר.
"אסור לקצץ ענפי האילן" - דהיינו דוגמא למקצץ בנטיעות. ואף על גב כי כן עשה "לתקנו" בגשמי - מכל מקום נראה מעשה להרע. "ואם ניכר שהוא בשביל הענפים להאכילן לבהמתו" - הענין הוא מה שאמר בזוהר פרשת תרומה "אפריון - זה הוא הכלה, עשה לו - להנאתו, המלך שלמה - שהשלום שלו, מעצי הלבנון - הם המדות שלו" כנזכר שם. ולכן אם ניכר שמכוין לעבור "הענפים" (אלו המדות של הזכר) "להאכילן לבהמתו" - בסוד הכלה, בהמה שלו שרוכב עליה, ולא לתקנו "כגון שקוצץ כולם מצד אחד - מותר".
"אין מתליעין האילנות" - הנה המובן ממה שאמר הכתוב כי גם את זה לעומת זה עשה האלהים, היינו כל הדברים אחת מהנה לא נעדרה. ולכן כמו שיש תולעת בסטרא אחרא המכלה הכל ומכלה הבגדים - כמו כן בסטרא דקדושה יש נמצא תולעת של קדושה שנקרא "תולעת שני". ואיתא בזוהר פרשת תרומה דף קל"ט (ח"ב קלט, א) וזה לשונו: "ותולעת שני וכו' - דנפיק מכרסיא עילאה דשלטא על תכלת מסטרא דימינא ודא איהו אפוטרופסא דישראל דכתיב ביה מיכאל שרכם", עכ"ל. והנה תולעת זה הוא המכלה לתולע דסטרא אחרא. ולכן יהיה מועיל קרבן התמיד שנאמר "עולת תמיד" - דהיינו מלת עולת בהיפוך תולע, כי זאת העולה היה מונע לאותו תולע של הקליפה מלהרע בעולם.
ולכן יאמר נא:
"אין מתליעים האילנות" - לפי שהוא דוגמא לאילנות עליונים, עץ החיים ועץ הדעת, ואין בהם ענין תולעת שולט כמו באילנות תחתונים. שהרי מלמטה מהם יוצא אותו מלאך המכניע לתולע של סטרא אחרא כאמור. "ולא מזהמין הנטיעות" - דאע"ג אשר חז"ל הגידו "הנטיעות כקרני חגבים היו ועקרן הקב"ה ושתלן בגן עדן", והנה בזמן שהנטיעות הם קטנים כקרני חגבים לא יתכן שאין מתאחז בהם קצת זוהמא - אמנם מאחר שהגדילו לא יתכן להיות בהם זוהמא. ולכן "אין מזהמין" הנטיעות הגשמיות שלא לעשות פגם בנטיעות העליונות כמדובר.
"אבל סכין האילנות" - לפי כי כן נמי באילנות העליונים הנזכר הם נמשחים בשמן עליון שנאמר "כשמן הטוב יורד על הזקן" (תהלים קלג, ב), ומשם יורד "על פי מדותיו" - וכולם נמשחים בזה השמן האילנות עם הפרי שלהם - הכל נמשח בשמן זה.
"אשות ועכברים המפסידים בשדה אילן מותר לצודן כדרכן" - הנה אישות הוא הרמז שלהם לאשות הזימה שנאמר "אז תבאנה שתים נשים זונות אל המלך". והעכברים הם בבחינת הזכר שבקליפה. וכולם הם נאחזים מן המדה האחרונה הנקראת "שדה" - חקל תפוחין. ואמנם "שדה האילן" הוא נקרא על החיבור שמתייחדת עם ה'אילן' שהוא עץ החיים, עץ הלבן. הוא כינוי למדה זו בזמן שנמשך לה מלובן העליון. גם נמשך לה ממדת החסד אשר לבן בו כנודע.
והכי קאמר: "אישות ועכברים", הם הקליפות הנזכרים, "המפסידים בשדה" מפני האילן - שהם נאחזים משם, וכל זמן שהם נאחזים שם הם מעכבים ומפסידים הייחוד של הצדיקים. ולכן "מותר לצודן כדרכן" דהיינו "שחופר גומא בתוך השדה" בסוד מה שאמר הכתוב "כי יכרה איש בור" בסוד המדה האחרונה כד נוקבא פתיחא, "ותולה המצודה בה" - היינו מצודת ציון ועל ידי כן נלכדים הקליפות ולכן הם בורחים שנאמר "כי הנה המלכים נועדו". ולכן עברו כל מאריהון דדינין מפני שהם "יחדיו" כדאיתא בזוהר.
"ואפילו בשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן מותר לצודן כדרכו" כאמור לפי "שיוצאין ממנה" הקליפות לפי שמדת החסד דוחה אותם, "ומפסידין האילן" - שמתאחזים ביוסף הצדיק. "ואם אינה סמוכה לשדה האילן" ואינה קרובה לצדיק - אז "אין צדין אותן אלא על ידי שינוי שנעץ שפוד בארץ" בסוד הצדיק. "ומנענע לכאן ולכאן" בסוד "זמן זית זך כתית" - הוא הצדיק דכתיש כתישין מאינון זתין עילאין ואפיק משחא ונותן לכלה. ועל ידי כן מנענע "עד שנעשית גומא" - הוא בחינת כלי, "ותולה בה המצודה" - הוא מצודת ציון כאמור, ואז בורחים הקליפות כאמור.
"ויש אומרים שבשדה הלבן הסמוכה לשדה האילן" בסוד "סמכוני באשישות" כנזכר בזוהר, "אינו מותר אלא על ידי שינוי. ואם אינה סמוכה לשדה האילן אסור אפילו על ידי שינוי". וקל להבין.
"אין מכניסין צאן לדיר" - הנה כאשר נאמר כי "צאן" הם המחנות של הקדושה שהם למטה בעולמות כדאיתא בזוהר פרשת ויצא דף קס"ב (ח"א קסב, א) וזה לשונו: "סטרא דסטרין לחכימי לבא אתמסר בגו משריין עילאין קדישין, אלין על אלין. אלין פנימאין ואלין לבר. אינון פנימאין מתקשרין במלכא עילאה קדישא ומתקשרין בישראל בנין קדישין לקוב"ה. ואלין אקרון הצאן המקושרות. משריין דאינון מקושרות לעילא ותתא", עכ"ל.
ולכן על עיקר זה יאמר נא:
"אין מכניסין צאן לדיר" - הוא מקום של דירה בקדושה, "בחול המועד לזבל השדה" - לפי כי על ידי שאותם מחנות הם מביאים כל אחד עולת ראיה שהרי נאמר "ולא יראו פני ריקם" - ולכן על אותו דורון שהם מביאים מזבלים את "השדה", חקל תפוחים, ומתחמם כמה דאת אמר "והיה בכל יחם הצאן המקושרות". ועל ידי כן מתקיים "יזבלני אישי". אמנם במועד לא יעשה כן לפי כי כל זה הענין כבר נעשה מתחילה כאשר חכמת שלמה זמינת לכל חילהא בזמנא דמועד שרייא בעלמא כנזכר במאמר הובא לעיל.
"אם הכניסן עכו"ם מעצמו מותר" - כי הנה נתבאר בזוהר כי מלאכי עילאי דחקי מסטרא אחרא ולא יכלי לאתאחדא במאריהון עד דדחיין לסטרא אחרא וכו'. נמצא כי מי הוא הגורם להכנס הצאן לדיר של הקדושה לאתאחדא במלכיהון? עכו"ם. לפי שפרשו מהם ונדחו למטה. ולכן מותר "אף בשבת אפילו אם מחזיק לו טובה על שהכניסן". "ובלבד שלא יתן לו שכר" על זה. כי כן למעלה אין נותנין להם שכר זולת התמצית המגיע להם. "ואפילו אינו נותן לו אלא שכר מזונו אסור".
"וביום טוב מותר ליתן לו שכר מזונו" - לפי כי ביום טוב ניתוסף השפע ויתן לו אותו התמצית בשופע וריבוי. "ובלבד שלא יתן לו שכר אחר" זולת התמצית הנזכר. "ובחול המועד אפילו נותן לו שכר אחר מותר ובלבד שלא ישכירנו ויסייענו" סטרא דקדושה, "ולא ימסור לו שומר" - הוא מט"ט כדאיתא בפסוק "שומר מה מלילה", "לנער הצאן" כאמור.
"ואם היה העכו"ם שכיר חדש שכיר שנה" - כי הנה הקליפה יש שנאחז בימות השבוע שהם ימים של חול, ויש שהוא 'שכיר חדש' - כי אינו יכול להאתחז רק עד זמן שנתמעט הירח לגמרי. ויש יותר כי אין נאחזים סטרא אחרא רק עד בא יום ה' בראש השנה שנאמר "ויבאו בני ה' להתייצב על ה' ויבא גם השטן וכו'". ולכן כגון הללו "מסייעין אותו בחול המועד ומוסרים לו שומר" זה מט"ט, "לנער הצאן" - סטרא דימינא לצורך שלהם.
"אסור לקצור השדה בחול המועד" - לא נעלם מעין הקורא בזוהר כי יש למעלה כיתות הנקראים "מחצדי חקלא", היינו חקל תפוחין. והנרצה בזה הוא כי הם כורתים הקליפות שלא יתאחזו בסטרא דקדושה. ולכן אסור לקצור השדה העליון בזמן שהוא זרוע כמה דאת אמר "אור זרוע לצדיק". "אם אינו נפסד עד לאחר המועד".
ואמנם עוד תשכיל ותדע כי הנה שדה העליון יש זמן שהוא נזרע על ידי הצדיק כדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף קס"ו (ח"ב קסו, א) וזה לשונו: "האי אור זרע ליה קוב"ה בגנתא דעדנוי ועבד ליה שורין שורין על ידא דהאי צדיק דהוא גננא דגנתא. ונטיל להאי אור וזרע ליה זרועא דקשוט ועבד ליה שורין שורין בגנתא ואוליד ואצמח ועביד פירין, ומנייהו אתזן עלמא. הדא הוא דכתיב אור זרוע לצדיק וכו'. ואי תימא בזמנא דגלותא כתיב אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש. היך עביד תולדין אלא כתיב זרוע - זרוע איהו תדיר. ומיומא דאפסיק ההוא נהר לא עאל ביה ההוא גננא. וההוא אור דאיהו זרוע תדיר עביד איבין ומניה ומגרמיה אזדרע בקדמיתא ולא שכיך תדיר בגנתא דעביד תולדין. ומההוא זרועא נפל ביה באתריה מגרמיה ועביד תולדין כדבקדמיתא וכו'".
והנה מבואר מזה המאמר כי הכלה לעולם לא תחסר כל בה מלעשות פרי, ואפילו בזמן הגלות לעולם(?) זאת על ישראל. ולכן יאמר נא:
"אסור לקצור בחול המועד" - דהיינו כדי שלא לעשות פגם למעלה במדה זו לפי שיש בסטרא אחרא אותו השור שנאמר בו "כלחוך השור את ירק השדה" כדאיתא בזוהר פרשת בלק דף קפ"ז (ח"ג קפז, א) וזה לשונו: "תא חזי ההוא שטן עילאה נחית במה דאוקימנא ואגלים בדיוקנא דשור. וכל אינון רוחין בישין דאתדנו לאעלא בגהינם לחיך לון ברגעא חדא וחטף לון ונחית ויהיב לון לדומה לבתר דבלע לון. ודא הוא דכתיב "עתה ילחכו הקהל את כל סביבותינו כלחוך השור" - שור דקיימא לביש על כל בני עלמא, "את ירק השדה" - אינון דאינון ירק השדה - ההוא שדה דאשתמודע", עכ"ל.
הנה מבואר מדברי המאמר כי אותו השור שהוא שור מועד הוא אוכל כל אותם הנשמות שבשדה העליון.
ועוד איתא בזוהר פרשת בלק דף קפ"ו (ח"ג קפו, א) וזה לשונו: "שור דקיימא לביש על בני עלמא. את ירק השדה וכו'" - הנה מבואר כי זה המקטרג כשרואה שצומחים הנשמות באותה השדה חקל תפוחין הוא בא ואוכל אותם. ולכן יש אותם הכיתות הנקראים "מחצדי חקלא" כדאיתא בזוהר. שמעשה הצדיקים מכלים הקליפות - הם הקוצים משדה עליון.
ולכן יאמר נא "אסור לקצור השדה בחול המועד" כדי שלא לעורר אותם המקטרגים שהם מוכנים לקחת הנשמות למעלה. "אם אינו נפסד אם יעמוד לאחר המועד". "ואם אין לו מה יאכל" - שהוא דוגמא לאדם העליון, "אפילו מוצא בשוק" - הוא בסוד הבריאה כי שם הוא סוד 'השוק' של עולם האצילות לקנות כאשר יורד בהיכל אהבה שנאמר "וישק יעקב לרחל". "אין מצריכין אותו לקנות מן השוק אלא קוצר ומעמר ודש וכו'" - כל המלאכות שעשה אדם הראשון עד שאכל לחם כמו שאמרו חז"ל. "ובלבד שלא ידוש בפרות" - הם אותם פרות שמעלים את הארון כדאיתא פרשת תרומה לפי כי הפרות אלו הם מעלים הכסא בשבת כדאיתא פרשת תרומה דף קל"ח (ח"ב קלח, א) וזה לשונו: "ותושבחתא דא כד נטלי ארונה קא משבחן ליה כד סלקין לבית שמש כגוונא דעגלות דסלקי לבית שמש. וכלא ברזא חדא סליק ובגין דבשבת איהו סליקו דכורסייא לסלקא לעילא - תקונא דתושבחתא דא בשבת וכו'". ולכן יאמר "ובלבד שלא ידוש בפרות" כי הנה הפרות הם סוד החיות שהם מעלים הכסא לעולם האצילות כנזכר.
"והני מילי שאינו צריך אלא לו לבדו" - אותו לחם לאכול. "אבל אם הוא צריך לדוש לצורך רבים" - כי הנה הצדיק הוא דש כמ"ש בזוהר פרשת פנחס בפסוק "שמן זית זך כתית למאור". כי הצדיק הוא דכתיש כתישין לאפקא מאינון זיתין עילאין שמן לאנהרא. והיינו כי הוא דש כמו שאמרו חז"ל "דש מבפנים" דאונן. וזה "לצורך רבים" כנזכר.
או יהיה "לצורך רבים" - המדות עליונות שנאמר בהם "אכלו רעים לעילא". דש אפילו בפרות שמעלים הכסא ואחר כך דש.
"מי שיש לו כרם" - כמה דאת אמר "כרם היה לידידי" אצל כרמו של עכו"ם. כי גם זה לעומת זה עשה ה'. "והעכו"ם בוצר את כרמו בחול המועד" לפי כי הם דרך חול(?). "ואם לא יבצור" ישראל עליון, גם את "כרם שלו מפסיד" לפי כי כן דרך החזירים להכנס בכרם ולאכול הפירות ולהפסיד השאר. "יכול לבוצרו" הישראל ולהעלות אותו כרם אצלו מן אותו עולם התחתון שהוא שם. "ולדרוך היין" בסוד "שמאלו תחת לראשי". "ולעשות החביות" הם המדות שמשים בהם היין. "וכל צורכי היין בלא שינוי" כלל.
"ובלבד שלא יכוין מלאתכו במועד" לפי כי זה יותר נאות לעשות אותו הייחוד בימות החול.
וענין זה יותר צודק במט"טרון כי שם ביתו ביצירה. וכרם שלו אצל כרם של עכו"ם - הוא סמא"ל חייבא. "והעכו"ם בוצר כרמו" - נוקבא דתהומא רבא "בחול המועד". ואז "אם לא יבצור" הישראלי שנאמר "כי נער ישראל ואוהבהו", אם לא יבצרנ' את שלו (הוא הכרם הנזכר) "מפסיד" - כי חוששים שמא יבא להתערב עמהם. ולכן "יכול לבצור הכרם שלו" שהוא סוד המשנה שהם שורות הכרם, שש סדרים. "ולדרוך היין" אשר שם, "ולעשות חביות" - הכלים אשר מכניס לתוכם היין כדאיתא בתיקונים "שית ספיראן מקננן במט"טרון ביצירה". "וכל צרכי היין יעשה בלא שינוי" כדרך שעשה בחול אותו הייחוד. "ובלבד שלא יכוין לעשות מלאכתו במועד" - מה שאמר הכתוב "ויבא הביתה לעשות מלאכתו" כי שם הם ט"ל מלאכות.