טור ברקת/תקלו
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקל"ו - כל צרכי בהמה מותר לעשות בחול המועד - ובו ד' סעיפים
- מי שצריך לרכוב במועד לטייל או לצורך המועד, ולא נסה ללכת ברזליו - יכול ליטול צפרני הסוס ולתקן ברזליו, והאוכף והרסן וכל צרכי רכיבה. ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד.
- מותר לסרוק הסוס כדי ליפותו.
- אין מרביצין בהמה במועד אבל מקיזין לה דם. ואין מונעין ממנה כל רפואה אפילו אם יש בה מלאכה.
- אין מושיבין תרנגולת על הביצים לגדל אפרוחים. ואם הושיבה קודם המועד וברחה מעליהם - יכול להחזירה. והוא שיהיה לו בתוך ג' ימים לבריחה.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון[עריכה]
מאחר כי הנחנו למעלה כי כל הדינים הללו יש בהם תועלת בנפש האדם. ולכן באה הודעת זו שמותר לעשות צרכי בהמה במועד, כי כן אות הוא לאותו העושה מעשה בהמה להיות מתקן מעשיו, יען כי לא ידע האדם את עתו. ולכן יאמר נא:
"מי שצריך לרכוב במועד" להיות כי כן נצטוה האדם בדברי קבלה "בכל עת יהיו בגדיך לבנים", מענין התשובה שהיא מלבנת העון. ולכן צריך ומחוייב הוא לרכוב במועד על "הבהמה" - הוא אותו חלק המתגבר עליו מן החומר שהוא השאור מן היצר שלו, ולהתגבר עליו כמו שאמרו חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר הטוב על יצר הרע. אם נצחו מוטב". ולכן נתגבר אדם זה והסכים בדעתו לרכוב על יצרו המחטיא אותו במועד. וזה עשה "לטייל", כדי לזכות למה שאמרו חז"ל בפסוק "והתהלכתי בתוככם - אטייל עמכם בגן עדן". וכאשר התבונן זה האדם בשלימות זה - שם מגמתו לרכוב על יצרו ולהתגבר עליו.
או כן עשה "לצורך המועד" - ליום שעתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים בגן עדן. ולפי כי עיקר סעודה זו הוא בעבור הסעודה שעשה אברהם אבינו ע"ה שנאמר "ויעש אברהם משתה גדול ביום הגמל את יצחק", אשר חז"ל הגידו כי גדול העולם יתברך שמו שם היה. ולכן עתיד הקב"ה לעשות סעודה לצדיקים ביום שיגמול חסד עם זרעו של יצחק. וביארתי במאמר כי לפי שהקב"ה כאשר אמר ליצחק "בניך חטאו", אמר לפניו אותו חשבון והוצי' אותו בשהיפה(?). לכן נאמר שיעשה חסד עם זרעו של יצחק לפי כי עתה מכוונים ישראל להיות בניו דווקא לפי שנאמר "כי אברהם לא ידענו וישראל לא יכירנו", והם אמרו "ימחו על קדושת שמך". אמנם לולי חסד שעשה הקב"ה לקיים זה החשבון אינו כלום. ולכן כאשר זה האדם התבונן בדעתו והסכים להיות מתקן מעשיו לצורך המועד הנזכר שנאמר "למועד אשוב אליך ולשרה בן", ואז הוא זמן הסעודה כאשר נתבאר אצלי. ואין זה מקומו.
ואדם זה "לא נסה ללכת ברגליו" - הוא הדבר אשר חז"ל הגידו בפסוק "שמור רגלך כאשר תלך אל בית האלהים" - שמור עצמך שלא תחטא ותהיה צריך להביא קרבן. ולכן אדם זה "לא נסה ללכת ברגליו" שהוא כינוי אל החטא, כלומר, לא מפני שהוא רגיל לחטא לכן נתעורר להתגבר על יצרו. אלא מפני שני סיבות האמורים; או לטייל עם הקב"ה בגן עדן, או "לצורך המועד" - לזכות לאותה סעודה כאמור.
לכן "יכול ליטול צפרני הסוס" - הם הסיבות אשר הם קרובים לחטא בהנה, כי הסוס הוא היצר סמוך לחומר האדם שהוא הגוף והוא המוכן לרכוב עליו. וה'צפרניים' - היינו על דרך הנ"ל - הוא הגזל כמו שאמרו חז"ל רובא דעלמא בגזל לפי שהוא חמור כמו שאמרו חז"ל "כ"ד חטאות סדר יחזקאל ע"ה ובכולם לא חתם אלא בגזל שנאמר והנה הכתי כפי על בצעך וכו'".
"ולתקן ברזליו" - הוא ענין הכעס שהוא הורג האדם בערך הברזל כדאיתא בזוהר בפסוק "טורף נפשו באפו" ועושה עצמו טרפה מחיים. "והאוכף" הוא מה שאמרו חז"ל "יעשה אדם עצמו כאוכף וכו'". "והרסן" - הוא מה שאמר הכתוב "במתג ורסן עדיו לבלום". כי הכנעת היצר הוא בשני דברים - הבושה והיראה. כמו שאמר ר' יוחנן בן זכאי "יהא מורא שמים עליכם כמורא בשר ודם", ומסוה הבושת כמו שאמרו חז"ל "ג' מדות טובות בישראל ביישנים שנאמר ובעבור תהיה יראתו על פניכם לבלתי תחטאו".
"ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד" - דאע"ג כי כל מעשים הללו מותר לאדם לעשות אותם כדי לזכות לאותה סעודה שעתיד לעשות הקב"ה לצדיקים בגן עדן, דהיינו "לצורך המועד". אמנם מכל מקום אין ראוי לאדם לעשות על מנת לקבל פרס, "ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד" האמור, וסוף הכבוד לבוא, מותר.
"לסרוק הסוס כדי ליפותו" - מאחר שהנחנו כי הסוס הוא כינוי לגוף שהנשמה רוכבת עליו כדאיתא בזוהר ובתיקונים דף ק"ו עיין שם. ולכן יאמר כי "מותר לסרוק הסוס". דאף על גב דאמר ר' אמי "אין יצר הרע מהלך אלא באמצע פלטייא וכיון שרואה אדם מסלסל בשערו וכו' אמר הדין דידי הוא" - עם כל זה שאין ראוי לאדם להיות מסלסל בשערו - אמנם "לסרוק", לתקן גופו, מותר. כך אמרו חז"ל "רוחץ אדם פניו ידיו ורגליו לעבודת קונו". ועוד אמרו חז"ל "בריא מותר משום כל פעל ה' למענהו". כל זה הוא ליפות הגוף לפני קונו.
"אין מרביעין בהמה במועד" - הנה נתבאר למעלה כי כינוי 'בהמה' משתמע לתרי אנפי; או יהיה לאדם הבלתי הגון שהוא עשה מעשה בהמה (ובכלל הדבר הזה הוא עם הארץ כמו שאמרו חז"ל "מן הבהמה - אלו עמי הארץ"), וגם השלם שהוא ערום בדעת ועושה עצמו כבהמה. ולכן יאמר נא:
"אין מרביעין בהמה במועד" - כי הנה צריך האדם לדעת כי העושה תשובה אע"ג כי הוא מתקבל לפני הקב"ה, אמנם אין הכל בהשוואה אחת, כדאיתא בזוהר פרשת נשא דף קכ"ד (ח"ג קכד, א)[1] וזה לשונו: "וכי מכמה מינין איהי תשובה דעבדין בני נשא כולהו טבין. אבל לאו כל אפין שוים. אית בר נש דאיהו רשע גמור כל ימיו ואיהו עובר על כמה פיקודין דלא תעשה ומתחרט עלייהו ומודה ובתר כן לא עבד לא טב ולא ביש. לדא ודאי ימחול ליה קב"ה אבל לא דיזכה לתשובה עילאה. אית בר נש לבתר שייתיב וכו' איהו אזיל בדרך מצוה ומתעסק בכל כחו בדחילו ורחימו דקוב"ה - דא זכי לתשובה תתאה וכו'. ואית בר נש דלבתר דמתחרט מחובוי ויעבד תשובה יתעסק באורייתא בדחילו דרחימו דקב"ה ולא על מנת לקבל פרס - דא זכי לאות ו' וכו'".
הנה מבואר מזה המאמר כי יש מדרגות בבן אדם העושה תשובה. ולכן הודיע כי אותו שעשה מעשה בהמה וחזר בו והתודה אשר חטא עליה ונתחרט - אמנם עדיין הוא בערך בהמה עם הארץ, כי אין בו מצוה ולא תורה - "אין מרביעין אותו" להרכיב עליו נפש או רוח אחרת, מכל שכן כי אין מרכיבין עליו אותיות הנזכר - לא אות ה' של תשובה ולא אות ו'. ובכלל הדבר הזה הוא מה שביארתי במלת תשובה כי להיות מה שאמרו חז"ל "אין אדם חוטא אלא אם כן נכנס בו רוח של שטות" (מאמר) - ימצא בזה שני הודעות גדולות. ראשונה אחת, כי "אין אדם חוטא" - הנשמה הנקראת 'אדם', אלא תיכף כשמהרהר לעשות עבירה בורחים ממנו כל החלקים הנמצאים. כי לא תשאר בו אז זולת נפש הבהמית. שלכן נאמר "נפש כי תחטא" ולא רוח או נשמה. ועוד הודעה אחרת, כי "נכנס בו רוח של שטות" והנה באמ' נעשה בהמה וכאשר עושה תשובה תשוב ה' חלקים הנמצאים באדם. אמנם אדם זה שעשה מעשה בהמה ושב ונתחרט והתודה - אמנם לא עסק בתורה ובמצוה עדיין - לא תשוב לו כל מה שנאבד ממנו. ולכן עדיין ראוי לכנות שמו 'בהמה'. והיינו מ"ש "אין מרביעין בהמה" - כי אין מרכיבין באדם זה הכחות הנזכר - רוח נשמה חיה יחידה. אלא לפי מעשיו.
"אבל מקיזין לה דם" לרפואת אדם זה מגזר דין אשר נעשה עליו כמו ששנינו "תשובה ומעשים טובים כתריס בפני הפורענות". והנה נודע כי ההקזה הוא מפני שנתגבר חלק הרע מן הכבד והמרה שבו שהוא ענין היותרת על הכבד כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רל"א (ח"ג רלא, ב) וזה לשונו: "כתיב היותרת על הכבד וכו' אשת זנונים דאזלה ונפקה מן הכבד לאסטאה בני עלמא לאסטנא עלייהו וכו' ויותרת דיליה נפק' מרה חרבא דמלאך המות דנפקו מנה טפין מרירן לקטלא לבני נשא. הדא הוא דכתיב ואחריתה מרה כלענה. ואיהי תלייא בכבד. וכל מרעין ומותא בה תליין וכו'". ולכן על ידי ההקזה מונע ממנו המות. והוא דוגמא לענין מעשה הצדקה מתן דמים. ועל ידי כן דמים אלו מנעו מבא בדמים שלו.
"וכל מין רפואה אין מונעים ממנו" מאחר כי עשה תשובה ונתחרט והתודה. אבל לעולם הוא בערך בהמה אמנם כל מין רפואה נעשה לנשמתו "אע"פ שיש שם מלאכה" לפי כי עתה נעשה בריה חדשה על ידי התשובה, כקטן שנולד דמי.
ולענין הערום ביראה ועושה עצמו כבהמה - הכי קאמר:
"אין מרכיבין בהמה במועד" - והוא על דרך האמור. כי הוא ענין הרכבה בעצם האדם. ולכן יאמר נא כי להיות שאדם צדיק זה הערום ביראת קונו עושה עצמו כבהמה לסבול עול תורה ומצוה - לכן נמי אין מרכיבין עליו עול הזולת במועד. הוא מ"ש בזוהר פרשת ויקהל דף ר"ד (ח"ב רד, א) וזה לשונו: "כד עאל שבתא אצטריכו אינון עמא קדישא לאסחאה גרמייהו משמושא דחול. מאי טעמא? בגין דבחול רוחא אחרא אזלא ושרא על עמא. תא חזי רזא דמלה כל אינון שית יומין וכו'. ואית יומין אחרנין דקיימין לבר בסטרא אחרא. ואית שית יומין אחרנין דקיימין לגו מעגולא קדישא ואתאחדן בנקודה קדישא. וישראל קדישין וכל אינון דמתעסקין בקדושה כל יומין דשבתא אתאחדן כל אינון שית יומין באינון שית יומין דלגו דאתאחדן בההיא נקודה אתאחדן בהאי בגין לנטרא לון וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי אע"ג כי ימי השבוע הם ימי חול ושרא חול על עלמא - כל אותם העוסקים במלאכת הקדש מלאכת שמים יש להם קדושה באותם ששת ימים. ולכן הוא אומר כי לאלה שהם חלק יראי ה' וחושבי שמו שהם ערומים ביראה ועושים עצמן כבהמה - כה יעשה להם כי "אין מרביעין עליהם" מאותם ימי החול (ולא מרוח שלהם שהוא חול) עליהם במועד. אלא קדש הם.
"אבל מקיזים להם דם" מאותו נפש הבהמית אשר בהם ומוסיפין להם תמורתו קדושה כאמור. וכל ענין רפואה "אין מונעים" ממנ' רפואה של הנפש "אפילו אם יש בה מלאכה" - הוא מה שאמרו חז"ל (בראשית רבה יא, יא) אע"פ ששבת הקב"ה ממלאכת עולמו עם כל זה עושה עם הרשעים שנאמר (ירמיה, נ) "פתח ה' את אוצרו וכו' כי מלאכה", ופועל עם הצדיקים שנאמר "מה רב טובך אשר צפנת ליריאך פעלת לחוסים בך". ולכן יאמר נא כי לא מבעיא שאין מונע מן הצדיק זה כל מין רפואת הנפש אלא גם כן נותן לו שכר בעולם הזה כי מלאכה היא כאמור.
"אין מושיבין תרנגולת על הביצים וכו'" - הנה נתבאר בהלכות פסח כי התרנגול הוא מכונה אל האדם שהוא בעל מצות, וכדאיתא בתיקונים דף א' וזה לשונו: "אבל אפרוחים לית גדפין דילהון שלמין דפרחין בהון דאינון פקודי דעשה. כל שכן ביצים. וכגון דא אתמר עלייהו לגבי אימא "שלח תשלח את האם וכו'"". הנה הדבר מבואר מהמאמר כי התרנגול עוף הוא בכלל מה שאמר הכתוב "אפרוחים". ולכן נקרא 'גבר' להורות על כינוי האדם הנקרא 'גבר' שיש בו מצות. והוא הנרצה במאמרו "אין מושיבין תרנגולת על הבצים", שר"ל כי מאחר שידענו כי רקנין שבישראל מלאים מצות כרמון, ובפרט במועד, כי מי הוא זה אשר לא עשה כמה מצות. ולכן אין מושיבין תרנגולת על הבצים - שאין זה דבר האבד אם יניחו לאחר המועד. כמו כן הדוגמא לזה לאיש אשר אלה לו כמה מצות - אין מבריחין אותו ליישב על אותם שהם דוגמא ל'ביצה' שאין בה עדיין מציאות מצוה. "לגדל אפרוחים" - לעשות מצות. מפני כי אין זה הדבר האבד ויכול לעשותה לאחר המועד והוא טורח שלא לצורך, לפי כי כבר קנה קדושה לצורכו במועד.
"ואם הושיבה קודם המועד וברחה מעליהם וכו'" - הענין הוא מה שאמרו חז"ל כתיב "אורח חיים פן תפלס" וכתיב "פלס מעגל רגלך". לא קשיא - כאן במצות שאפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן במצוה שאי אפשר לעשותה על ידי אחרים. ולכן יאמר נא כי "אין מושיבין תרנגולת בעל מצות על הבצים" - הם מי שאין בו מצוה, להיות מְעַשה אותו לפי כי כך אמרו חז"ל "גדול המְעַשה יותר מן העושה" -- אף על פי כן אין עושין כן במועד. שהרי הוא עסוק במצוה של המועד ואותה המצוה תסתפק על ידי אחר. אמנם "אם הושיבה קודם המועד" וכבר התחיל לעשות מתחילה, "וברחה" כי לא נגמרה במועד לפי כי "ברחה מעליהם" - היינו כי האיש המעשה לא נתן אל לבו לגמור אותה מצוה והלך לו, "יכול להחזירה" - ר"ל לחזור ולגמור אותה ולהיות מעשה אתה. "והוא שיהיה בתוך שלשה ימים" דאז אין אנו אומרים תסתפק מצוה זו על ידי אחרים אלא המתחיל במצוה אומרים לו גמור, וצריך לקיים "אורח חיים פן תפלס" כאמור.
פירוש שני לצד עילאה[עריכה]
עוד אני מדבר בענין דינים הללו לצד עילאה.
בענין מ"ש "מי שצריך לרכוב במועד לטייל" - כי הנה אשר חז"ל הגידו בליליא מאי עביד קוב"ה. אי בעית אימא מעין דיממא. ואי בעית אימא רוכב על כרוב קל ושט בי"ח אלף עולמות שנאמר "רכב אלהים רבותים אלפי שנאן" (תהלים, סח). והנה יש לך לדעת כי "כרוב קל" שרוכב עליו הוא בסוד בנימן שהוא בחינת הכלה שדעת שלה קל. ושט בי"ח אלף עולמות - הוא סוד "חי העולמות". ומתחברים יוסף ובנימן ואוכלים על שולחן אחד לחם.
ולכן יאמר "מי שצריך לרכוב במועד" - הוא הקב"ה שרוכב על כרוב קל, "לטייל" - היינו להשתעשע עם הצדיקים כמו שאמר הכתוב "והתהלכתי בתוככם - אטייל עמכם בגן עדן". וזה הוא הטיול שמטייל הקב"ה - משתעשע עם נשמות של הצדיקים; בין נשמות של הצדיקים אשר בגן עדן, בין הצדיקים אשר בארץ המה כדאיתא בזוהר פרשת לך לך דף פ"ב (ח"א פב, א) וזה לשונו: "אמר ר' יצחק כתיב ונהר יוצא מעדן וכו' ומניה עביד פירין וכולהו פירין פרחין בעלמא ואינון קיומא דעלמא, קיומא דאורייתא. ומאן נינהו? נשמתהון דצדיקיא דאינון פרי עובדוי דקוב"ה. ובגין כך בכל ליליא וליליא נשמתהון דצדיקיא סלקן, וכד אתפלג ליליא קוב"ה אתי לגנתא דעדן לאשתעשעא בהו. במאן? אמר רבי יוסי בכולהו; בין אינון דמדוריהון בההוא עלמא, בין אינון דיתבי במדוריהון בהאי עלמא. בכולהו אשתעשע בהו קבו"ה בפלגות ליליא וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי הקב"ה משתעשע בנשמות של הצדיקים. והיינו מה שאמר "לרכוב במועד לטייל".
"או לצורך המועד" - היינו כי הייחוד הוא צורך למועד כי הוא דבר מוכרח. בין כך ובין כך - "ולא נסה ללכת ברגליו" - לפי כי הרגלים שלו הם מכוסים ויש צורך לדבר מסיבה שנגע בכף ירך יעקב. וכבר נתבאר כי בשתיהן פגם כדאיתא בזוהר פרשת בראשית הובא למעלה. ולכן כאשר הם מתגלים הוא בחינת דין לפי כי הנה תפארת ישראל הוא סוד הויה, והנרתק שלו הוא אדני, וכאשר מתגלים הוא סוד "מוציא חמה מנרתקה" והוא בחינת דין כדאיתא בזוהר. והנה כי "לא נסה ללכת ברגליו" וכדאיתא בזוהר כי כנסת ישראל היא סוסיא דיליה.
ולכן "מותר ליטול צפרני הסוס". והענין כי הנה מאחר שהנחנו כי הסוס הזה הוא כנסת ישראל - הרי נאמר "רגליה יורדות מות", והקליפה מתאחזת בצפרנים כדאיתא בזוהר "טופרהא אחידן בהון כל אינון זוהמא דטופרה'". פרשת אמור דף ע"ט (ח"ג עט, א) וזה לשונו: "דתנינן אלף ת"ה זינין בישין מתאחדן בההוא זוהמא דאטיל חויא תקיפא, וכולהו מתערין בההוא זוהמא דטופרין". ולכן מותר ליטול צפרני הסוס הנזכר ולמען לא ימצא דבר המעכב מלרכוב.
וכן הוא הענין כי "מותר לתקן ברזיליו" - הם מאריהון דדינין שלכן לא היה נכנס ברזל במשכן כדאיתא בזוהר. "והאוכף והרסן" - כל דבר המצטרך, כל צרכי רכיבה. "ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד" - אלא בכל שעה קודם המועד יעשה כל דבר הצריך לו לרכוב זה הסוס כאמור.
ואם אמר יאמר על העבד מט"ט:
"מי שצריך לרכוב במועד" - דאילו בחול הוא נעשה מרכב לצדיקים. כי הנה נתבאר מהתיקונים כי על יד מט"ט מתייחדין צדיק וצדק בימות החול. אמנם במועד צריך לרכוב "לטייל" עם השפחה שלו, "או לצורך המועד" להיות כי הוא מזומן לעלות למעלה (כנ"ל מאמר מפרשת קרח) כי חכמת שלמה זמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון ולאעלא לון תחות גדפהא. ולכן צריך לרכוב לעלות.
"ולא נסה ללכת ברגליו" - כדאיתא בזוהר פרשת בא דף מ"ג (ח"ב מג, א) וזה לשונו: "ותקין לכורסיא כיתות לשמשא ליה דאינון מלאכים אראלים חיות וכו' ולאלין עביד שמשין סמאל וכל כיתות דיליה דאינון כעננין למרכב בהון לנחתא על ארעא ואינון סוסון לון וכו'". והנה הדבר מבואר מן המאמר כי ס"מ וסיעתו הם סוסים לעולם המלאכים.
ולכן הוא אומר כי מט"ט "לא נסה ללכת ברגליו". לכן יכול לתקן זה "ליטול צפרני זה הסוס" ס"מ - הוא ענין הטומאה שבו, "ולתקן ברזליו" - הוא כח הדין הנמסר לו שהוא דוגמא, "והאוכף" לכוף אותו רצונו, "והרסן וכל צרכי רכיבה". "ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד" כנזכר.
"מותר לסרוק סוס" זה כדי ליפותו ולהסיר ממנו כח הקליפה.
"אין מרביעין בהמה במועד" - להיות כי כבר נתבאר למעלה על אותה בהמה שהיא רבוצה על אלף הרים וכו'. וכבר אמרו חז"ל כי בהמות בהררי אלף זכר ונקבה היו והקב"ה סרס את הזכר והרג את הנקבה שנאמר "הנה נא כחו במתניו וכו'". ולכן לרמוז לענין זה בא הדין לומר "אין מרביעין בהמה במועד" להעיר לבעל אותה בהמה. והחי יתן אל לבו להטיב מעשיו כדי לזכות לאכול ממנה.
"אבל מקיזין לה דם. וכל דין רפואה אין מונעין ממנה" - על עיקר זה להשכיל להטיב ולהרבות מלאכת התורה. היינו מ"ש "אפילו אם יש בה מלאכה" - היינו מלאכת ה' בתורה ומצוה כאמור.
"אין מושיבין תרנגולת על הבצים לגדל אפרוחים וכו'" - הנה חז"ל אמרו בפסוק "עתה אקום יאמר ה'" באות' תרנגולת דמנערת גדפהא מקטמא. ולכן לענין זה הרמז יאמר "אין מושיבין תרנגולת" - זו השכינה, "על הבצים" - היינו בעולם הבריאה, "לגדל אפרוחים" אשר שם, מפני כי זה הוא רמז לזמן החרבן כדאיתא בזוהר פרשת בלק דף ר"א (ח"ג רא, א) וזה לשונו: "פתח ר' פנחס ואמר מעין גנים וכו' הכי אוקימנא כלא בכנסת ישראל קאמר. איהי מעין גנים. מאן גנים? חמש גנים אית לקוב"ה דקא משתעשע בהו ומעיינא חד עלווייהו דקא אשקי לון ורווי לון טמיר וגניז. וכולהו עבדי פירין ואיבין. גנתא חדא אית לתתא מנייהו והוא גנתא נטיר סחרא מכל סטרין דעלמא תחות האי גנתא אית גנים אחרנין עבדין איבין למנייהו, והאי גנתא אתהפך והוי מעין דאשקי לון. באר מים חיים כד אצטריך הוי מעיין וכד אצטריך הוי באר וכו'".
עוד יהיה הרמז זה למה שאמר הכתוב "כי יקרא קן צפור וכו'". ולפי שאמר "פרט למזומן" - היינו תרנגולת. אבל הנה אני מודיע אותך ענין גדול כי הנה ענין קן צפור המובן מן הזוהר והתיקונים כי מדבר בסוד אימא עילאה כאשר יושבת על הבנים. אם כן למה יהיה דרך מקרה פרט למזומן? אדרבא נהפוך הוא! כי לפי שאימא עילאה לעולם רובצת על הבנים לכן מן הראוי להיות במזומן המצוה ופרט למקרה?!
אמנם יש לך לדעת עיקר הדבר - אין להאריך בו כי אין זה מקומו. כי הנה ענין מצוה זו הוא בסוד הבריאה. הוא מ"ש בתיקונים "אימא עילאה מקננא בבריאה". ולזה הוא בדרך מקרה.
עוד תשוב ותראה סוד נעלם למה נקרא "קן צפור" - והרי שם נאמר בתיקונים "כצפור נודדת - דא שכינתא"? ואיך יאמר 'קן צפור'? אמנם הענין הוא בינה של מלכות המקננת שם. ובזה תבין המאמר הקודם.
ולכן אמר כי "אין מושיבין תרנגולת" זו לפי שהוא מזומן "על הבצים" אשר שם "לגדל אותם במועד". "אבל אם הושיבה קודם המועד וברחה מעליהם" - נתקיים "שלח תשלח את האם", ולכן "יכול להחזירה". והוא שיהיה "בתוך ג' ימים לבריחה" - היינו מ"ש בתיקונים "אימא עילאה מקננא בתלת ספירן עילאין בבריאה" - היינו ג' ימים הנזכר. והבן.
- ^ לא מצאתי - ויקיעורך