טור ברקת/תקי
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תק"י - כמה דברים האסורים לעשות ביום טוב ואיזו מהם מותרים על ידי שינוי - ובו י"א סעיפים
- מוללין ומפרכין קטניות כדרכן ביום טוב. ומנפחם מעט מעט ואוכל. ואפילו בקנון ותמחוי. אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה.
- הבורר קטניות ביום טוב - בורר כדרכו בחיקו ובתמחוי. אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה. במה דברים אמורים? כשהאוכל מרובה על הפסולת. אבל אם הפסולת היתה מרובה על האוכל - בורר את האוכל ומניח את הפסולת. ואם היה טורח בברירת הפסולת מן האוכל יותר מטורח ברירת האוכל מן הפסולת אף על פי שהאוכל מרובה בורר את האוכל ומניח את הפסולת.
- אין מסננין החרדל במסננת שלו ואין ממתקין אותו בגחלת של עץ אבל בשל מתכת מותר.
- אין תולין את המשמרת ביום טוב לסנן בה שמרים, אבל אם היתה תלויה ועומדת מותר ליתן בה שמרים לסננן. ומערים ותולה אותה ליתן בה רמונים [ונותן בה רמונים][1] ואחר כך נותן בה שמרים.
- אין עושין גבינה ביום טוב. [והוא הדין דאין עושין חמאה מן החלב ביום טוב][2].
- אין גוזזין את הירק במספרים שדרכן לחתכה בהם מן המחובר.
- מתקנים את הקונדס והעכביות.
- אף על פי שהותרה הוצאה ביום טוב אפילו שלא לצורך - לא ישא משאת גדולה כדרך שהוא עושה בחול אלא צריך לשנות. כיצד? המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה לתת לתוכה ארבעה או חמשה כדים ביחד אלא יביאם על כתפו או לפניו אחד או שנים, דמוכח שלצורך יום טוב הביאם.
- המוליך את התבן לא יפשיל את הקופה לאחוריו אלא נוטלה בידו.
- וכן משאות שדרכן לישא אותם במוט - ישא אותן על גבו מאחוריו. ושדרכן לישא אותן מאחוריו - ישא אותן על כתיפו. ושדרכן להנשא על הכתף - ישא אותן בידו לפניו או יפרוש עליהן בגד. וכל כיוצא בזה משינוי המשא. ואם אי אפשר כגון שזימן הרבה אורחים וצריך למהר ולהביא לפניהם - עושה כדרכו. במה דברים אמורים? בנושא על האדם. אבל על גבי בהמה לא יביא כלל.
- אין מביאין עצים לא בחבל ולא בקופה ולא במחצלת אבל מביא במטפחת ובחיקו.
טור ברקת[עריכה]
לא נעלם מעין כל קורא דינים של יום טוב כולם הם לצורך אוכל נפש. היינו הנוגע לנפש האדם להכין עצמו בצורך השלימות אשר יחסר לנפשו. אם לענין סור מרע ישוב מאשר חטא על הנפש. ואם לענין צורך מצות מעשיות כדי להשלים את נפשו וחי בהם לחיי עלמא. ולכן לענין הבירור זה שייך בשני הצדדין. אם לענין סור מרע - שמברר מעל נפשו מעשים הרעים ופורש מהם. ומה שייך ענין ברירה בענין מצות עשה לדעת איזו מצוה שייך לאבר העין או ליד או לרגל וכיוצא. גם שייך ענין ברירה במצות על דרך מה שאמרו חז"ל כתיב "אורח חיים פן תפלס" וכתיב "פלס מעגל רגל" - לא קשיא - כאן במצוה שאיפשר לעשותה על ידי אחרים, כאן במצות שאי איפשר לעשותה על ידי אחרים.
ולכן הוא אומר: "מוללין ומפרכין קטניות כדרכן ביום טוב וכו'" כי הנה נתבאר בזוהר פרשת פנחס דף רמ"ז (ח"ג רמז, א) וזה לשונו: "וכגוונא דדש בר נש תבואה ולבתר איהו בורר לה כבורר אוכל מתוך פסולת כך ישראל צריך למעבד ברוחיהון כד אתערב בהון חשוכא. ורזא דמלה זבחי אלהים רוח נשברה וגו' דהכי אתבר חשוכא דאיהו יצר הרע דמכסה על רוחא דמוץ דמכסה על חטא. או כענן דמכסה על שמשא ולא מנח ליה לאנהרא. ובזמנין דחשך דאיהו יצר הרע מכסה על יצר הטוב דאיהו אור איהו כמאן דתפיס בבית האסורין דרוחא. ואוף הכי כד יצר הטוב איהו תפיס ברשו דיצר הרע הכי אינון תפוסין חיילין דיצר הטוב ברשו דחיילין דיצר הרע. ובזמנא דיתבר בר נש רוחיה בכל איברין דיליה קדם ה' מה דכתיב לאמר לאסורים צאו ולאשר בחשך הגלו וכו'".
והנה מבואר מדברי זה המאמר כי על ידי העון נפש האדם שולט עליה חשך של היצר, ומה גם כל האיברים. ולכן כאשר האדם גומר בלבו לשוב אל ה' אז נגלה האור של הנשמה ונאמר באיברים "לאמר לאסורים צאו". ולכן יאמר כי "מוללים ומפרכין קטניות כדרכן ביום טוב", והוא דוגמא בנפש האדם שמותר לברור ממנה ענין העון הוא המכסה על הנפש. ולכן נמי אמר "ומנפח" שהוא דוגמא אל ענין הוידוי שאומר האדם בפיו ונופח ממה שבתוכו מן החרטה. והיינו מ"ש "ומנפח מעט מעט" - כלומר כי אף על גב שלענין הוידוי אם אמר בדרך כלל חטאתי עויתי פשעתי זהו עיקר הוידוי כמ"ש הרמב"ם ז"ל, אבל מכל מקום טוב הוא לפרט החטא כל עון לחוד, והיינו "מעט מעט". ומתחיל מן הקל הקל - תחילה חטא, ואחר כך עון שהוא מזיד, ואחר כך פשע שיודע את רבו ומכוין למרוד בו.
והנה מ"ש "מוללין ומפרכין" היינו ביד שהוא ענין מעשה ביד. כי יהיה דומה בדומה לענין העון שעשה ביד שנאמר "יד ליד לא ינקה רע". ומצורף לזה מנפח נמי ומסיר העון על ידי הוידוי. ואחר כך "ואוכל" - הוא מה שאמר הכתוב "עליהם חיו יחיה" מפני כי השב מאהבה זדונות נעשות כזכיות.
"ואפילו בקנון ובתמחוי" - כלומר כי הנה חז"ל אמרו "יפשפש אדם במעשיו ואמרי לה ימשמש". ולכן עתה ביום טוב אין ראוי לאותו הרוצה לתקן מעשיו להיות מפשפש בהם הדק היטב כי זה יהיה לו טורח גדול וימנע משמחת יום טוב. אמנם "מולל ומפרך" לגלות ולהוציא הרוח והאיברים שלו מאותה קליפה אשר הלבישה אותם, "ואפילו בקנון ובתמחוי" והוא טורח מעט דהיינו לברר אותם הדברים נודעים אצלו. "אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה" לפי שהוא טורח גדול לפשפש במעשיו לברר אותם לגמרי - לא התירו בזה.
"הבורר קטניות ביום טוב וכו'" - בזוהר פרשת משפטים דף ק"פ (ח"ב קפ, א) זה לשונו: "ומסטרא דתבואות ה' מיני נהמא תבירין מכלהו ואינון חטה ושערה וכסמת ושבלת שועל ושיפון. אמתיל לון לישראל. הדא הוא דכתיב קדש ישראל לה' ראשית תבואתה. בה' כד יפקון מגלות הכי יהון תבירין עד דיתבריר בר ישתמודעו ישראל בינייהו וכו'. ובגין דא מוץ ותבן אין צריכין המעשר עד דיתבריר וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר כי צריך בירור גם בכללות ישראל. ולכן יאמר נא: "הבורר קטנית ביום טוב" - הרוצה לברר איברין מן העון ולברר אותם, "בורר כדרכו בחיקו" - על דרך מה שאמר הכתוב "משוכבת חיקך שמור פתחי פיך", היא הנשמה. "ובתמחוי" - הוא כינוי אל הלב כי הנשמה מכניס הרהורי התשובה בלב האדם בהזכיר אותו מעשיו אשר חטא בהם כדאיתא בזוהר בפסוק "או הודע אליו חטאתו אשר חטא".
"אבל לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה" - דהיינו בירור גדול שיש בו יגיעה כדי להכניע היצר ולהוציא האיברים מתחת רשותו. וכגון מה שאמרו חז"ל אם יצרו של אדם מתגבר עליו יקרא קריאת שמע וכגון יזכיר לו יום המיתה.
"במה דברים אמורים? כשהאוכל מרובה על הפסולת" - דהיינו כי זכיותיו מרובים על עונותיו, כי אז אין שם טורח גדול למשמש במעשיו ולברר אותם. "אבל אם היתה הפסולת מרובה על האוכל" עקב דבר נמצא בו שעונותיו של פסולת הם מרובים - אז "בורר את האוכל" - מתבונן במצות שלו ויעשה באופן לתקן העונות שלו בסגנון אחר אשר חכמים ז"ל הגידו "כי בתחבולות תעשה לך מלחמה - אם עשית חבילות של עבירות עשה כנגדן חבילות של מצות. עינים רמות - והיו לטוטפות בין עיניך וכו'". וכדרך זה נמצא מניח את הפסולת של העונות.
"ואם היה טורח בברירת הפסולת מן האוכל" למצוא עונו לשנא(?) יותר מטורח ברירת האוכל של המצות מן הפסולת של העונות, לפי כי קרוב לידע המצות אשר עשה על אופן איבריו, "אעפ"י שהאוכל מרובה" של המצות, "בורר את האוכל" של המצות ליתן אותם בעד העונות ומניח את הפסולת של העונות ואחר כך הוא מתקן אותם.
"אין מסננין את החרדל". הנה החרדל הוא דבר חריף דוגמא ליצר שהוא בא בתחבולות על האדם. וחז"ל אמרו "בכל לבבך - בשני יצריך", שצריך האדם לרדות את יצרו לעבוד את ה', והיינו לסנן אותו ולהשליך את הפסולת לחוץ - הם דברי המותרות. אינן עושים כן ביום טוב לסנן אותו בסננת שלו והוא עתה בתקפו וגבורתו לפי כי צריך האדם לשמוח ביום טוב ואין שמחה אלא בבשר ויין ומצות עונה. וכל דברים אלו הם מעשה תקפו וגבורתו. ואם ימנע מכל זה אינו שמח ביום טוב. ומה גם מלבושים נאים שצריך להחליף ביום טוב.
"אין תולין המשמרת ביום טוב" - הנה המשמרת הוא כינוי כמו ששנינו "משמרת ונפה. משמרת שקולטת את השמרים". והעד כי ביום טוב עת לעשות לה' כמו שאמרו חז"ל "חלקהו - חציו לכם וחציו לה'". ולכן באותו חצי כי צריך האדם ללמוד בו "אין תולין את המשמרת" שבלב לסנן בה שמרים ולהיות בורר בהלכה דטריחא מילתא.
"אבל אם היתה תלויה ועומדת" אותה הלכה, "מותר ליתן בה שמרים" - הם הלכות שאינן ברורות לסננן ולעמוד על עומקה של הלכה. "ומערים ותולה אותה" - כי ילמוד הלכה תלויה לומר כי אין רצונו זולת ללמוד ולא להעמיק בענין רק "ליתן בה רמונים" - הוא ענין כינוי למצות על דרך משחז"ל "ריקנין שבך מלאים מצות כרמון", כלומר כי כונתו ללמוד כי כן מצות היום חציו לה'. ונותן בה רמונים ולומד על דרך לצאת ידי חובתו. "ואחר כך נותן בה שמרים" - הם הלכות מעורבבות לסנן אותם ולעמוד על עומק שלהם.
"אין עושים גבינה ביום טוב". שהרי היה איפשר לעשותה מאתמול. והדוגמא לזה הוא המעמיד דוגמת הגבינה שהוא דבר המעמיד. וכן בזה אף על גב ששנינו "והעמידו תלמידים הרבה" - לא נכון לעשות כן ביום טוב שהוא טורח הרבה. וכן נמי יהיה רמז למ"ש החכם "מימי לא אמרתי הגיע עת לסעוד". וכן אמר רבי יוסי "יהא חלקי מלמודי ב"ה ולא ממעמידי בית המדרש".
מה ששנינו "ואל תהי רשע בפני עצמך" היינו מה שאמר "אין גוזזין את הירק במספרים וכו'" - כי הנה ירק הוא עולה בגימטריא יש - הוא רמז למה שאמרו חז"ל "עתיד הקב"ה לתת לכל צדיק וצדיק י"ש עולמות שנאמר להנחיל אוהבי יש". ולכן אין ראוי לאדם להתייאש מאלו הי"ש עולמות ולחתוך אותם "במספרים", הם עונות, "שדרכן לחתכם מן המחובר", היינו האדם המחובר להם על ידי הלימוד כי יתבונן במעשיו אשר לא טובים ויהיה מתייאש מקיבול שכרו ויהיה נטרד מן העולם.
אבל ראוי לעשות הפך מזה מן הקצה אל הקצה, והוא מה שאמר אחר כך "מתקנים את הקונדס והעכביות" - הם הקוצים בני אדם, אף על פי שהם רשעים ראויים הם להיות נתקנים כמו ששנינו "כל ישראל יש להם חלק לעולם הבא שנאמר ועמך כולם צדיקים לעולם ירשו ארץ". וכאשר פירש הרמב"ם ז"ל כי 'ארץ' כנזכר בפסוק הוא רמז לארץ החיים, והקב"ה ברחמיו חשב מחשבות לבלתי ידח ממנו נדח ונאמר "קחו עמכם דברים ושובו אל ה'" כנזכר למעלה.
"אף על פי שהותרה הוצאה ביום טוב אפילו שלא לצורך" - הנה ענין ההוצאה, הדוגמא לזה הוא יציאת האדם מגהינם לילך לגן עדן. וכן נמי נאמר "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי" כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל דף רי"ב (ח"ב ריב, א) וזה לשונו וכו'. והנה הוצאה אחת היא "לצורך" - היינו יציאת הנשמה מגהינם והולכת לגן עדן הארץ לצורך שלה לאור באור החיים ולהיות נהנה מזיו השכינה. אמנם יציאה האחרת היא "שלא לצורך" כי מה שאמר הכתוב "ויצאו וראו בפגרי האנשים הפושעים בי" - אין בזה צורך לא לרשעים ולא לצדיקים. ועם כל זה הותרה הוצאה זו ביום טוב.
אבל "לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול". כלומר כי הנה אינו דומה אותה נשמה שהיא יוצא אז מגהינם להכנס לגן עדן לנשמה שיוצאה בחול מגהינם. דאילו אותם היוצאות בחול הוא משא כבש, משא לעיפה, אף על גב שהיה בידו עונות גדולים כבר נתקן ויצא משם שהרי נידון שם כפי רשעו בעונש ומשא כבד ויצא. אבל היוצא מגהינם ביום טוב יורה שיוצא על מנת לחזור. וכן הדוגמא שלו למשא קטון לפי כי עדיין לא קבל העונש הראוי לו. ולכן בענין הגשמי "צריך לשנות".
"כיצד? המביא כדי יין ממקום למקום לא יביאם בסל ובקופה וכו'" - כי הנה כינוי היין הוא לצדיקים כמ"ש "חומץ בן יין". ולכן יאמר כי המביא כדי יין - הם הצדיקים. כי אחר שקבלו עונשם הם צדיקים כמו שאמרו חז"ל בפסוק "נתנו את נבלת עבדיך וכו' בשר חסידיך וכו'" - כיון דקבלו עונשייהו אקרו 'עבדיך'. ולכן המביא ומכניס אותם כדי יין הצדיקים לגן עדן -- "לא יביאם בסל ובקופה לתת לתוכה ד' או חמשה כדים ביחד", כי זה יהיה דרך חול והוא דרך בזיון.
"אלא יביאם על כתפו" המכניס אותם לגן עדן. "או לפניו" כפי ערך הצדיק, "אחד או שנים" והוא בדרך כבוד, "דמוכח דלצורך יום טוב הביאום".
"המוליך את התבן" - והוא כינוי אל הרשע, "לא יפשיל הקופה לאחוריו" דרך בזיון, דאע"ג שחטא ישראל הוא וסוף שהוא נתקן. אלא מעלה אותה הנשמה בידו ומכניסה לגן עדן ליהנות מזיו השכינה ביום טוב ואחר כך חוזר לתת דין שלו.
"וכן משאות שדרכן לישא אותן במוט וכו'". מאחר שידענו כי במדה שהאדם מודד בה מודדין לו שנאמר "בסאסאה בשלחה תריבנה" - לכן יאמר "משאות" על אותם בני אדם שעושים המצות כאנגרייא ודומה עליו עבודת ה' למשאות, והיינו "שדרכן לישא אותן במוט" - הוא עול מלכות שמים - נושאים אותו מפני יראת העונש לעת תמוט רגלם. ולכן נמי במדה זו דרכן לישא אותן במוט בשנים להעניש אותם על מעשיהם. ולכן "ישא אותן ביום טוב על גבו מאחוריו".
"ושדרכן לישא אותן מאחוריו - ישנה ויוליך אותם על כתפו" דרך חשיבות. "ושדרכן להנשא על הכתף נמי בחול ישא אותן בידו או יפרוש עליהם בגד" - חלוקא דרבנן. "וכל כיוצא בזה משינוי המשא".
"ואם אי איפשר כגון שזימן הרבה אורחים" - כי רבים הם הנכנסים בגן עדן ביום טוב כדאיתא בזוהר פרשת ויקהל דף רי"ב (ח"ב ריב, א) וזה לשונו: "ולזמנין דהא אתלבנת ואינון ממנן נפקין עמהם מההוא אתר ו*מיני לה לגבי פתחא דגנתא דעדן דתמן אינון שליחן ואמרי לון הנם(?) האי אינון נשמתין דהא אתלבנו כדין עאלין לההיא נשמתא בגנתא דעדן וכו'. כדין קב"ה אפיק שמשא דנהיר מאינון ארבע פתחין דנטרין ברקיעא דעל גנתא ומנא לההיא נשמתא ואתסיאת. הדא הוא דכתיב וזרחה לכם יראי שמי שמש צדקה ומרפא בכנפיה וכו'".
"במה דברים אמורים? בנושא על האדם" - הם המלאכים הנזכרים שמוליכים הנשמות כאמור והם בכלל 'אדם' שהם מסטרא דקדושא כדאיתא בזוהר פרשת פקודי דף רמ"ד (ח"ב רמד, א) וזה לשונו: "האי דרגא דאתפלג לתרין סטרין לימינא ושמאלא - תלת קשירן אינון לימינא ותלת קשרין אינון לשמאלא. ואלין קשרין ואינון קשרין דקאמרן כולהו מסתכלן לאחורא בגין דאינון קשרין עילאין קדישין כולהו מסתכלן לגו פנימאי(?) לגופא כמה דאת אמר וכל אחוריהם ביתה. ואלין כולהו מסתכלן לאחורא. מה בין האי להאי? אלא קשרין עילאין קדישי כולהו ברזא דאדם ובגין דכולא איהו ברזא דאדם כל אחוריהם ביתה כתיב. ואלין קשרין אחרנין דקאמרן וכו' אלין אינון ברזא דבהמה", עכ"ל.
ולכן כל אלה הדברים הנעשים ביום טוב על ידי שינוי הם נעשים על יד מלאכים קדושים מסטרא דאדם כאמור. "אבל על גבי בהמה" שהם מסטרא אחרא - אסור להשתמש בהם. ולכן בגשמי נמי על גבי בהמה לא יבא משא כלל.
"אין מביאין עצים", האדם עץ השדה, "לא בחבל וכו'" כי כל זה דרך בזיון. "אלא מביא במטפחת" חלוקא דרבנן, "ובחיקו" ישא אותם.
עוד אשכילך ואורך בענין הוצאה זו כי הם שני מיני הוצאות. אחת היא לצורך ואחת שלא לצורך. האחת הנקראת "לצורך" הוא צורך גבוה כביכול, והאחת "שלא לצורך" רק לצורך עצמו של הצדיק. והנה הוצאה שהיא צורך עליון הוא מ"ש בזוהר פרשת ויקהל דף רי"א (ח"ב ריא, א) וזה לשונו: "והא הכא רזא דרזין כד בעי קוב"ה לאתתקנא בתקונוי ולאתקשטא בשבתי ובזמני ובחגי משדר ד' אנפין דנשר וקיימין על היכלא דאקרי דרור והיינו מר דרור וכו'. ואינון יהבין קלא ולית מאן דישמע ליה בר אינון נשמתין דאתחזון לסלקא ואינון מתכנשין תמן ונטלי לון אינון ד' אנפין דנשר וכו' כדין נשמתין סלקין בההוא פתחא עד דסלקין לגו עגולא וכו' כדין אלביש קנאה חד צדיק עילאה ואסתכל בשפירו דהאי נקודה ובתיקונהא ואחיד בה וסליק לה לגביה ונהיר נהורא בנהורא והוו חד, כל חילא דשמיא פתחי בההיא שעתא ואמרי זכאין אתון צדיקיא נטרי אורייתא וכו' דהא חדוותא דמאריכון הוי בכו דהא עטרא דמאריכון מתעטרן בכון וכו'".
הנה נתבאר מזה המאמר היות הוצאת אותם הצדיקים מגן עדן אשר מעלים אותה למעלה לצורך לאתתקנא לאתקשטא וכו'. ויש הוצאה שלא לצורך זה רק לצורך עצמן שעולים למעלה ללמוד תורה כההיא דר"י שראה רבנן סלקין למתיבתא דרקיעא וכדאיתא פרשת ויקהל דף רי"ח (ח"ב ריח, א) וזה לשונו: "זמנא תניינא לבתר דיתבא בגנתא דעדן דלתתא כל ההוא זמנא דיתבא ועד כען לא אתפרשת מאינון מלין דחיזו דהאי עלמא מכל וכל כד סלקין לה לעילא אצטריך לאתפרשא מכל חיזו ומכל מלין דלתתא ואעברו לה בההוא נהר דינור. כדין נשמתא אתלבנת ביה מכל ונפקת ואתחזיאת קמיה מאריה דעלמא כריכא מכל סטרין כיון דאסתכלת בההוא נהורא אתסיאת ואשתלימת מכלא וכדין קיימין אינון נשמתין בלבושין מתעטרין קמי מאריהון וכו'".
ולכן יאמר נא: "אף על פי שהותרה הוצאה ביום טוב לצורך" - היינו צורך עליון. "ואפילו שלא לצורך" - דהיינו לצורך הנשמות כל אחד כפי ערכו. עם כל זה "לא ישא משאות גדולות" שהוא דוגמא לנשמות הצדיקים הגדולות והחשובות שהרי אין צריכים שיעלו אותם וכגון גוהרקא דרבי חייא ע"ה שלא היו מעלים אותה מלאכים רק היא היתה עולה מאליה. וכגון הנשמות קדושות כי אין צריכים למלאכים שיעלו אותם כי הם הנגשים אל ה' כי זה הוא כדרך שהוא עושה בחול לאותם הצריכים להם.
ועוד "משאות גדולות" יהיה כינוי לפי כי אין יכולים לעלות מעצמן רק על ידי מלאכים שמעלים אותם כאמור. לכן לא ישא אותם כדרך שהוא עושה בחול שלא צריך לשנות.
"כיצד? המביא כדי יין" - הם הצדיקים על שם "כי טובים דודיך מיין", "ממקום למקום" - מגן עדן הארץ למעלה או מגן עדן עליון למעלה. "לא יביאם בסל ובקופה" לתת לתוכה ארבעה או חמשה צדיקים ביחד - היינו מ"ש בזוהר בפסוק "הגמיאיני נא מעט מים" של תורה "מכדך" - מכ"ד ספרים. לפי כי הצדיק שם הוא משמיע תלמודו לפני הקב"ה כמו שאמרו חז"ל.
"אלא יביאם על כתפו" - כמו שאמרו חז"ל מי גדול הנושא או הנישא והרי נאמר על כפים ישאונך. "אחד או שנים דמוכח דלצורך יום טוב הביאם" כמ"ש במאמר "כד בעי קוב"ה לאתתקנא ולאתקשטא בשבתי ובזמני ובחגי".
"וכן המוליך את התבן" - היינו כההיא דרבי אלעזר שהשכים ומצא תבנים וכו' אמר אנו לא נזבלם ולא נתבנם. ולכן המלאך המוליך אחד מן השלטים הללו "[לא] יפשיל את הקופה לאחוריו" - הוא הכסא שמעלה אותו למעלה והצדיק בתוכו(?). "אלא נוטלה בידו" דרך כבוד.
"וכן משאות שדרכן לישא אותם במוט" - הם הצדיקים שמייחדים שמו של הקב"ה במ"ט תיבות[3]. של שמע - כ"ה. וברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד - כ"ד -- הרי מ"ט. כדאיתא בזוהר פרשת משפטים דף קט"ו (ח"ב קטו, א) וזה לשונו: "מ"ט אנפין. מ"ט אתוון משמע ישראל וברוך שם וכו'. מתמן ואילך לא יתן לעולם מוט לצדיק. ישא אותם על גבו וכו'".
"וכל כיוצא בזה משינוי המשא" יעשה. או "יפרוש עליהם בגד" - הוא מ"ש בזוהר פרשת משפטים דף צ"ז (ח"ב צז, א) וזה לשונו: "לא תצא כצאת העבדים - מאי הוא? אלא בשעתא דנפקת מן טקלא וההוא סטרא בחירו רשים לה קדוש ב"ה בחד גושפנקא דלבוש יקר דיליה ומאן איהו שמא קדישא דאקרי אלוה, ודא איהו לבושא יקירא דמלכא פריש עלה וכו'".
"ואם זימן אצלו הרבה אורחים" - כמו שאמרו חז"ל מזומן(?) לחיי העולם הבא. "וצריך למהר ולהביא לפניהם יעשה כדרכו" - באותו מכון הר ציון ומקראיה. "במה דברים אמורים? בנושא על האדם" - הם מ"ה דכתיב בהם "ודמות פניהם פני אדם". "אבל על גבי בהמה" - שהוא דוגמא לחיצונים אל יבא כלל.
עוד לאלוה מלין לצד עילאה ימלל.
"מוללין ומפרכין קטניות וכו'" - להיות כי המדה העשירית חכמת שלמה היא נכללת ומתלבשת בחכמות חיצוניות שלכן בא הדוגמא לה בכינוי חטה כי כמו שבחטה מתלבשת במוץ וקש ותבן ומורסן אחר כך עד שיוצא אותו הסולת מנופה -- כך המדה זו. ואז עליה נאמר "ותרב חכמת שלמה מחכמת כל בני קדם ומכל חכמת מצרים" - אלו הם החכמות חיצוניות כדאיתא בזוהר פרשת ויחי דף רס"ג (ח"א רסג, א) "רזא איהו כמ"ד ואלה המלכים ואלין אקרון בני קדם וכו'". ואיתא בתיקונים "באלין עשר קליפין אתלבש קוב"ה בגין לקיימא ומלכותו בכל משלה".
ולכן יאמר: "מוללין ומפרכין" - דהיינו לשבר ולברר הקטנית מן הקליפות שלה. והענין יהיה כי הנה חכמת שלמה כבר נתפרשה מכל בן נכר משעה שקדש היום הכרוז אומר 'מקודש מקודש'. אמנם בא הדין הזה בענין הגשמי הוראה על אשר נעשה כבר ויהיה הוראה על מה שאמר בזוהר פרשת קרח בפסוק "מקראי קדש" כי חכמת שלמה אזמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון ולאעלא להון תחות גדפהא. אימתי? בזמנא דמועד שרייא בעלמא.
ולכן כאשר מוללין ומפרכין הקטניות הוא מורה כי כן נמי נעשה למעלה. כי כל סטרא דקדושה נפרשים ונבדלים מסטרא אחרא. והם קרואים והולכים לתומם - מזומנים לאעטרא יתהון כנזכר. ובכן יהיה מדוייק ענין קטנית, ולא חטה ולא מחמשת מיני דגן, כי הם מכונים למדה זו חכמת שלמה. אמנם 'קטנית' מכונה לחיילות שלה כאמור, והם "לצורך אוכל נפש" דוד. ולכן "מנפה מעט מעט" כמה דאת אמר "אל אשר יהיה שמה הרוח ללכת ילכו", "ואוכל אותם בו ביום ואפילו בקנון ובתמחוי" בורר ואוכל מן העולמות התחתונים מן הבירורים, משם חפר אוכל בקנון ובתמחוי.
"הבורר קטנית ביום טוב וכו'". הנה נודע כי מדה זו חכמת שלמה הוא סוד עץ הדעת טוב ורע. ולכן צריך לברר בחור בטוב ומאוס ברע. אמנם יש ענין ברירה אחרת - הלא הוא בסוד מלכין קדמאין דמיתו. ולכן התורה התירה מלאכת אוכל נפש ביום טוב כדי לברר ולהוציא אותם הניצוצות ולהעלות אותם למעלה, והם 'אוכל נפש דוד'. ולכן נמצא חילוק אם האוכל מרובה על הפסולת או להפך. והוא כי בענין בעצמו אין בו ספק. אמנם הספק הוא בסוד העולמות כי כפי העולם כך יהיה האוכל שבו והפסולת, לפי כי אלו המלכים ירדו בעולמות כולם עד למטה, אמנם אין הכל בהשואה אחת לפי כי בעולם העשיה רובו רע ומיעוטו טוב, ובעולם היצירה מחצה טוב ומחצה רע, ובעולם הבריאה רובו טוב ומעוטו רע. וכל זה מפורש בתיקונים ואין להאריך בזה.
ולכן הדין כך הוא: "הבורר קטנית ביום טוב" - כי בא זה הכינוי אל סטרא דטוב שהוא מתלבש בתוך הרע והם הקליפות, כי "בורר כדרכו" - רצה לומר כדרך שנברר בימי החול. כי גם בחול בכל יום יש ברירה בניצוצות הללו להעלות אותם למעלה כאשר מתבאר במה שאנו אומרים תבנית:ארוממך ה' כי דליתני וכל אותם הפסוקים.
אמנם ביום טוב צריך שינוי דהיינו "בחיקו" - על ידי הכונה של שוכבת חיקו, הוא הנשמה. "ובתמחוי" נמי על ידי דיבור. אבל "לא בטבלא ולא בנפה ולא בכברה" - רצה לומר שאין הנשמות של בני אדם שבשלש עולמות בי"ע מבררים אותם ומעלים אותם כדרך שנעשה בחול כנזכר.
"במה דברים אמורים? כשהאוכל" (הוא בחינת הטוב) "מרובה על הפסולת" (הוא הרע). דהיינו בעולם הבריאה כאמור כי רובו טוב. "אבל אם הייתה הפסולת מרובה על האוכל" שהוא בסוד עולם העשיה כאמור, "בורר את האוכל" ומעלה אותו למעלה, "ומניח את הפסולת" הרע למטה. "ואם היה טורח בברירת הפסולת מהאוכל" - כי כן צריך מדת החסד להתעורר לדחות אותם למטה שנאמר "ואל זועם בכל יום", שהוא זועם למאריהון דדינין שהוא 'טורח' בברירת הפסולת מן האוכל יותר מברירת האוכל מן סטרא דטוב מן הפסולת. "אף על פי שהאוכל (סטרא דטוב) מרובה בורר את האוכל ומניח את הפסולת" - הוא מה שאמר בזוהר פרשת קרח "חכמת שלמה אזמינת לכל חילהא" - הם מסטרא דטוב ודאי, הוא האוכל, "לאעטרא יתהון ולאעלא לון תחות גדפהא". ומניח את הפסולת - סטרא אחרא דרע ואינם מזומנים אצלה. "אימתי? בזמנא דמועד שרייא בעלמא שנאמר קריאי מועד".
וכן הוא הענין בסוד הנשמות הקדושות להיות בסוד 'אוכל נפש'. והבן.
"אין מסננין את החרדל" - הוא בחינת כח הדין שהוא חריף וחד, דוגמא לחרדל. כי הנה כחות הדין שנים הם: כח האחד הוא ברור וזך. וכח השני לא כך הוא. והנה נודע כי כל עניין ייחוד הנעשה למעלה צריך התעוררות בתחילה מבחינת הדין שנאמר "וצפונך תמלא בטנם" בסוד "שמאלו תחת לראשי".
ולכן יאמר: "אין מסננין את החרדל", דוגמא אל בחינת הדין כמו שהוא, אין מסננין אותו לברר ולהוציא המובחר ממנו לענין צורך הייחוד ולהשליך את השאר. וזה הבירור הוא נעשה תמיד "במסננת שלו" כדאיתא בזוהר פרשת ויצא דף קנ"א (ח"א קנא, א) וזה לשונו: "אמר רבי אלעזר יובלא אף על גב דדינין נפקין מניה וכו' כל חירו מינה נפקין והוא חדוותא דכולא, אלא בית אלהים סטרא דדינא קשיא אי לטב בסטרא דיובלא אתער ביה רחימותא כמה דאת אמר שמאלו תחת לראשי אי לביש בסטרא דשמאלא אתער ביה דינא קשיא כד"א מצפון תפתח הרעה ודאי בית אלהים וכו'".
נמצא כי המסננת הדין הוא החרדל, הוא סוד 'אימא עילאה' סטרא דיובלא.
"ואין ממתקין אותו בגחלת של עץ" - סוד הגבורות הנמשכות מעץ החיים. "אבל בשל מתכת מותר" לפי כי הכסף הוא אחד משבעה מתכות והוא הממתק היטב כמה דאת אמר "מים קרים על נפש עיפה" - "וימינו תחבקני".
"אין תולין המשמרת ביום טוב לסנן בה שמרים" - הנה המשמרת סוד נקודת ציון, "לסנן בה שמרים", לפי כי היא עליה נאמר "זה השער לה' צדיקים יבאו בו", וההוא גננא זרע בה ההוא אור שורין שורין כנזכר פרשת בלק, והוא ממשיך שם אותם מים להשקות את הגן. והנמצא פסולת - פולטת אותו לחוץ. "אבל אם היתה תלויה ועומדת" - רצה לומר כבר היא מוכנת לכך ותלויה במקומה עם הצדיק ועומדת, "מותר ליתן בה שמרים" מבחינת הגבורות. וזה כדי לסננן ולבררן בסוד הייחוד הנעשה עם הצדיק, "ומערים ותולה אותה" עם הצדיק, "ליתן בה רמונים" בסוד "רמון מצא" (כדאיתא בזוהר שהוא בגימטריא מטטרון חוץ משני אותיות ט"ט שהוא סוד חי עלמין. "אחר כך נותן שמרים" - בחינת הגבורות שממשיך שם והם מסתננים שם והפסולת שלהם יורד בעולמות.
"אין עושין גבינה ביום טוב". שהנה היה איפשר לעשותה מאתמול. וכן חכמת שלמה זמינת לכל חילהא לאעטרא לון בזמנא דמועד שרייא בעלמא, דמשמע מערב יום טוב, והיינו לאותם הנקיים כגבינה סטרא דימינא, סטרא דקדושה.
"אין גוזזין הירק במספרים" - הנה חכמים זכרונם לברכה אמרו "כל עיר שאין בה ירק אסור לתלמיד חכם להיות בתוכה" (מאמר). הוא מה שאמר בזוהר פרשת תרומה דף קס"ו (ח"ב קסו, א) וזה לשונו: "תחות כרסייא עילאה שריין אינון עולמות וכו' מאתן ושבע אינון בסטרא דימינא. מאה ותלת אינון בסטרא דשמאלא. ואינון תלת מאה ועשר ואלין אינון דקדוש ברוך הוא מתקן תדיר, ומאילין מתפשטין כמה וכמה אוצרי חמדה, וכולהו זמינין לאתעדנא מנהון צדיקיא לעלמא דאתי. ועל אלין כתיב להנחיל אוהבי יש וכו'. יש אינון ש"י עולמות גניזין תחות עלמא דאתי וכו'".
הנה נתבאר מזה המאמר כי יש עולמות הם גנוזים לצדיקים ולכן מקום שאין שם ירק (שהוא בגימטריא יש שהוא רמז לי"ש עולמות הנזכר) - אסור לתלמיד חכם לדור שם לפי כי הנה על ידי מעשיו הטובים והלימוד בתורה הוא ממשיך שפע מאלו י"ש עולמות לאותו מקום שהוא שם לפי כי ממשיך שפע מאותם העולמות למקום עליון שנאמר "הנה מקום אתי" בסוד הצדיק עליון. ומשם מתפשט השפע ויורד בכל העולמות עד שמגיע למטה בסוד "ברכות לראש צדיק" (כדאיתא בזוהר פרשת עקב) וממנו מתפשט השפע לכל העולם.
ולכן כל מקום כי אין נמצא שם ירק - תלמיד חכם אסור לדור שם לפי כי כן תלמיד חכם עליון בא אליו ירק עליון הנזכר. ולכן יאמר:
"אין גוזזין את הירק" בסוד שפע זה הנמשך מי"ש עולמות עליונים, בגימטריא ירק, אין ראוי לחתוך אותו כי אלו דרכם לחתוך אותו מן המחובר ומורה כי כך הוא למעלה ולכן אסור.
"מתקנים את הקונדס והעכביות" דאף על גב שמורה על הקליפה אין זה רק ענין דין, ומותר למתק אותם ביום טוב בסוד 'אוכל נפש דוד' כאמור.
"אף על פי שהותרה הוצאה ביום טוב וכו'" - הנה כי המדה זו שהיתה בעולמות התחתונים היא מתהלכת בין החיות כתרגומו "שכינת יקרא", וביום טוב יוצאה משם ועולה למעלה לגמול חסד עם הצדיק שנאמר באשת חיל "גמלתהו טוב" וזו היא הוצאה לצורך. ויש נמי הוצאה שלא לצורך כמו שאמר הכתוב "צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה וכו'". ולכן יאמר: "אף על גב שהותרה הוצאה ביום טוב אפילו שלא לצורך" - עם כל זה - "לא ישא משאות גדולות כדרך שהוא עושה בחול" לפי כי בחול אותו השפע שהוא נמשך מאותו הייחוד הנעשה בכל יום הוא נמשך לעולמות התחתונים, לכל עולם די סיפוקו. אמנם ביום טוב לא כך נעשה, שהרי הכל הם מזומנים מחכמת שלמה כדאיתא במאמר הנ"ל. וכבר נתבאר כי אין מזומנים שם זולת חילהא, סטרא דקדושה. ואלו הם אוכלים על שולחן המלך וניזונים מזיו השכינה כמו שאמר במאמר "לאעטרא יתהון ולמיעל לון תחות גדפהא". אמנם השאר שאין מזומנים ואין נכנסים שם הם סטרא אחרא שלכן הם נקראים 'חיצונים'. ולאלו יורד שפע מעט כדי חיותם בסוד העצמות שנותנים לכלבים. והיינו כי לכן אין מוציאין משאות גדולות ביום טוב כדרך שהוא עושה בחול אלא צריך לשנות מטעם הנזכר.
עוד יש הוצאה לצורך והוצאה שלא לצורך - הוא מ"ש בזוהר פרשת ויצא דף קנ"ז (ח"א קנז, א) וזה לשונו: "ותצא לאה לקראתו - אימא עילאה לגבה ברא יחידא, ותאמר אלי תבא - תחות גדפהא לברכא לך ולרוואה לך בתפנוקין ועידונין עילאין, הא עדן רעוא וענוגא למהב לך לגבי ההוא שדה עד לא יתוקד בתוקפא דיצחק וכו'". הנה מבואר מזה המאמר כי אימא עילאה נותנת לתפארת שפע וברכה לתת לההוא שדה כלתו היא. ולכן הוא יוצא להתחבר עמה ולתת לה מה שנתנה לו אמו. והנה זו היא הוצאה שהוא יוצא ומוצא עמו אותה הברכה והשפע לצורך, לתת לכלתו כאמור. אמנם יש נמצא הוצאה שלא לצורך רק לענין תענוג. ולכן הותרה ביום טוב.
ולכן יאמר נא: "אף על פי שהותרה הוצאה ביום טוב שלא לצורך" - הוא סוד משחז"ל "יציאה של שמחה שנאמר וגם הנה הוא יוצא לקראתך וראך ושמח בלבו שנאמר צאינה וראינה בנות ציון במלך שלמה בעטרה" (מאמר). עם כל זה "לא ישא משאות גדולות" כדרך שהוא עושה בחול, אלא צריך לשנות כאמור.
"כיצד? המביא כדי יין ממקום למקום" - והוא דוגמא אל המדות של רחל כדאיתא בזוהר בפסוק "וכדה על שכמה". וכאשר המדות שלה הם בסוד הגבורות שהוא בחינת יין כנודע הם נקראים 'כדי יין' לפי שהיא מנורת זהב כלה בבחינת הדינים והגבורות. "לא יביאם בסל ובקופה" שהם שני כלים בסוד שני מדות שבה הנקראים 'ציון וירושלים' הנקראים במשנה "החדר והפרוזדור", דהיינו לתת לתוכה של מדה אחת משתים אלו, "ד' או חמשה כדים ביחד" ומתמלאת מן הגבורות.
"אלא יביאם על כתפו או לפניו א' או שנים" - דהיינו כי בתחילה הוא מתקן כלתא דא בסוד האחור, היינו "על כתפו או לפניו" - כי מחזיר אותה לפניו וממשיך לה אחד או שנים מן הגבורות, "דמוכח שלצורך יום טוב הביאם" כי יום טוב עולה בגימטריא ס"ג והוא מצד אימא דמינה מתערין דינין כנודע.
"המוליך את התבן וכו'" - הנה נתבאר כי יש הוצאה שלא לצורך והוא מציאות התמצית שנתן לקליפה. ולכן יאמר נא: "המוליך את התבן" - בחינת הקליפה, כלומר כי אותו התמצית שנותנים לה הוא נקרא 'תבן' על שם שהקליפה שהם בסוד 'בהמה' אוכלים אותו. "לא יוליך את הקופה לאחוריו" - הנה נתבאר כי הקופה הוא בסוד הכלה במדה האחרונה שבה הוא סוד הייחוד, ושם ניתן כל האוכל והשפע, ומשם יוצא לכל העולמות לפרסם אותם כל אחד כפי ערכו. והנה גם כי הקליפה הוא בסוד "אלהים אחרים" - שניזון מן המותר הנמשך מן האחוריים. עם כל זה "לא יפשיל הקופה" זו לאחוריו כדי להמשיך להם הפרנסה שלהם, "אלא נוטלה בידו" ונותן להם כי בזה נמצא שינוי כאמור.
"וכן משאות שדרכן לישא אותן בחוט" - הוא מה שאמר בזוהר פרשת משפטים דף קט"ו וזה לשונו: "ומטה דאתמסר בידך הוא עץ החיים ו', דאיהו בן יה, ויעול במ"ט אנפין דילך באורייתא ויתעבד מוט. ויתקיים בך לא יתן לעולם מוט לצדיק. מ"ט אנפין, מ"ט אתוון משמע ישראל וברוך שם. שית תיבין דיחודא עילאה, ו' עילאה תפארת. שית תיבין תניינין דברוך שם, ו' תניינא, צדיק מט באמצעיתא א' וצדיק מט לפני רשע וכו'. מאי רשע? סמאל וכו'. מתמן ואילך לא יתן לעולם מוט לצדיק וכו'".
והנה מבואר מדברי המאמר כי ענין מוט הוא מ"ט שערי בינה הנמשכים באות ו', הוא עץ החיים. ולכן יאמר: "וכן משאות שדרכן לישא אותן במוט". והדוגמא לזה הוא השפע הנמשך מלמעלה שדרכו לישא אותו ולהמשיכו במוט הנזכר לכל המדות העליונות כדאיתא בתיקונים ובזוהר פרשת פנחס "אימא עילאה עד הוד אתפשטת". וכאשר מגיע השפע עד הצדיק (שהוא ו' כנזכר במאמר) - אז נעשה מוט.
ביום טוב "ישא אותן על גבו מאחוריו". והוא דוגמא למה שאנו אומרים "ופרוש סוכת שלום עלינו" שהוא סוד אות ל שהיא מתעקמת באחור. והבן. ולכן אמר כי ישא אותן השערים על גבו מאחוריו כי כן תפארת ישראל נושא אותן על גבו מאחוריו ביום טוב.
"ושדרכן לישא אותן מאחוריו יחזור וישא אותן על כתפו. ושדרכן להנשא על הכתף ישא אותן בידו לפניו" - הוא סוד מה שאומרים חכמים ז"ל למלך שהיה לו בן. בכה - נתנו על ארכבותיו. בכה - נתנו על זרועותיו. בכה - נתנו על כתפו. וסוד הדבר נתבאר אצלי בפירוש איכה אמנם הנוגע לענין זה לך אגידנו. כי הנה זה המלך הוא בסוד אימא עילאה הנקרא "מלך העולם" וכדאיתא בזוהר בפרשת "מלך במשפט יעמיד ארץ". והבן זה. הוא תפארת ישראל כי כן נמי במדרש פירשו אותו על ישראל. והנה להיותו בסוד נער בוכה אז הרכיבו על ארכובותיו בסוד נצח-הוד-יסוד שלה. בכה עוד נתנו על זרועותיו - כמשמעו שהעלה אותו עד מקום של הזרועות שלה. בכה עוד - נתנו על כתפו שנאמר "ארכיב אפרים" והוא עלייה גדולה. ועל בחינת עלייה זו הוא אומר "ושדרכן להנשא על הכתף" כאמור "ישא אותן בידו לפניו או יפרוש עליו בגד" שהוא בסוד החשמל עליון החופף עליו.
עוד מתבאר הענין מה שאמר "ושדרכן לישא אותן מאחוריו ישא אותן על כתפו וכו'" - כי הנה נאמר "ויבן ה' אלהים את הצלע אשר לקח מן האדם לאשה". ולכן כדי לתקן נקודה זו כדי להיות בסוד 'אשה' ולהביאה לפניו כמו שאמר "ויביאה אל האדם" - צריך להמשיך לה מאותם שערים שלה בהיכרח. והנה המשך זה הוא בסוד האחור לפי כי שם היא סוד חוה. כי זנב היתה ועל ידי בנין זה נעשית פרצוף, ועדיין היא בסוד האחורים של הזכר. ונמצא כי זה הוא המשאות שדרכן לישא אותן מאחוריו של הזכר כדי לתקן הנקבה לעשות אותה בסוד פרצוף -- לכן "ישא אותן עתה על כתפו" של הזכר - סוד מה שאמר הכתוב "חמש מאה אל הכתף" (שמות). כי חמש מאה הוא סוד מהלך עץ החיים. אמנם בתחילה הוא אל הכתף ואחר כך מתפשט למטה - הוא סוד "מרכיבו על כתפו" כאמור. ולכן נקרא כתף שהוא גימטריא ת"ק מפני כי בתחילה שם נכנס עץ החיים ואחר כך יורד למטה בסוד "עץ חיים היא".
"ושדרכן לישא אותן על הכתף" כאמור, ישנה עתה "וישא אותן לפניו בידו" שהוא דוגמא כי נתפשט יותר אותו עץ החיים בסוד חמשים שערי בינה כאמור. "או יפרוש עליהן בגד" בסוד "כנשר יעיר קנו וכו' יפרוש כנפיו יקחהו ישאהו על אברתו". וכל כיוצא בזה משינוי המשא.
"ואם אי איפשר כגון שזימן אצלו אורחים וכו'" - הוא הדבר הנאמר במאמר הנזכר לעיל מפרשת קרח בפרשת 'קריאי מועד' כי קדש תתאה חכמת שלמה זמינת לכל חילהא לאעטרא יתהון ולמיעל לון תחות גדפהא. אימתי? בזמנא דקדש שריא בעלמא. והיינו שזימן אצלו אורחים "וצריך למהר להביא לפניהם - עושה כדרכו" - הכל בפעם אחת.
"במה דברים אמורים? בנושא על האדם" בסוד "מה שם בנו". "אבל על גבי בהמה" שהוא ב"ן בגימטריא - "לא יביא כל עיקר" לפי שצריך שהוא תעלה למעלה לקחת כל בחינות הללו.
"אין מביאין עצים"- הנקראים 'עצי ה' כנ"ל, "לא בחבל" - הם מלאכים הנקראים "חבלי שינה", "ולא בקופה" בסוד הכסא, "ולא במחצלת" - סוד מט"ט שבו סוד החליצה. "אלא מביא במטפחת" של הכלה שנאמר "סדין עשתה" להודיע השבח שלה שהיא בתולה. ולכן עצים שלה (שהם בעולמות) אין מביאין אותם "והמביא' בחיקו וכו'" - שנאמר "ובחיקו תשן". והבן. שהרי אין אחד מהם נחשד עליה כנ"ל לעיל.