טור ברקת/תקט
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תק"ט - כמה דינים פרטיים להלכות יום טוב - ובו ז' סעיפים
- שפוד שנצרף אף על פי שהוא יכול לפשטו בידו אין מתקנים אותו.
- שפוד שרוצים לצלות בו והיה ארוך יותר מדאי - אסור לחתכו ולא לשרפו. אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה. אבל מחדדה על גבי העץ או חרס או אבן. ואין מורים כן לרבים כדי שלא יבאו לחדדם במשחזת. במה דברים אמורים? כשיכולה לחתוך בדוחק או שנפגמה. אבל אם אינה יכולה לחתוך כלל - אין משחיזין אותה אפילו על העץ, שמא יבא להשחיזה במשחזת.
- עופות שממלאים אותם בשר וביצים - מותר לתופרם ביום טוב. והוא שיתקן מערב יום טוב החוט וישימנו במחט. ויזהר שלא יחתוך החוט ביום טוב.
- מותר לחתוך ביום טוב אגד גדיים ועופות מקולסים וחוטים תפורים. וכן יכולים לשרוף פתילה או סמרטוט שקושרים בו העוף.
- מותר ללבן ביום טוב כלי ברזל שאפו בו פלאדי"ן של גבינה. ואחר הליבון יאפה בו פשטיד"ה של בשר והוא שכשיתלבן יתנו אותו על המאכל מיד. אבל אם הוא בלוע מנבילה וכיוצא בה - אסור ללבנו אפילו לאפות בו דבר היתר.
- אין נוקבין נקב חדש בחבית ביום טוב.
- להטביל כלי חדש ביום טוב דינו כמו בשבת כדאיתא בסימן שכ"ג סעיף ז'.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון על הסימן[עריכה]
הנה בהלכות פסח נתבאר ענין כלי מתכות בסוד האדם, כי זה יהיה כינוי לרודף אחר העבירה. כי ענין כלי חרש היינו כינוי לרודף אחר המאכל למלאת רסן בטנו. ולכן על פי פעולתו נקרא 'כלי חרש' לפי כי כל הרודף אחר אכילה ושתיה סוף שהוא מוכר כלי ביתו, ואומר מה הדין קדרא דנחשא עביד האי קדרא דחספא עביד. ולכן יתהלך במשרים.
אמנם הדוגמא לכלי מתכות הוא הרודף אחר העבירה. ולפי כי הוא הורג את נפשו - לכן מכונה אל הברזל שהורג. ולכן יאמר נא: "שפוד שנרצף" - הוא אותו האדם החוטא על הנפש בעבירה. אמנם זה היה לו שנמשך אחר רסן בטנו וצלה צלי ויאכל שלכן נאמר "אכלה ומחתה פיה". לכן בא הכינוי של השפוד מכוון אליו. אמנם יאמר שנשבר עתה ביום טוב כי נכנע לבבו והרהר כך לעשות תשובה. "אף על פי שיכול לפשוטו בידו" - דהיינו כי הנה אם לענין המאכל הנה הוא מצוה מן התורה, ואם מפני שכונתו לעשות תשובה לגמרי על הכל. "אין מתקנין אותו". שאם לענין אכילה ושתיה נתן דעתו למנוע עצמו ממנה - לא נכון לעשות כן ביום טוב. ואם לענין תשובה ימנע משמחת יום טוב על ידי כי יכנע לבבו. ולכן אין מתקנין אותו. בענין הגשמי נמי.
"שפוד שרוצים לצלות בו" - הוא הענין האמור. כי זה האדם נתן רל לבו לתקן מעשיו כדי שיזכה להיות קרבן למעלה על מזבח העליון. והוא ענין 'צלי אש' כמו שאמרו חז"ל "אלה פקודי המשכן - למה משכן משכן ב' פעמים? מלמד שהראה הקב"ה למשה משכן למעלה והמזבח בנוי ומט"ט[1] מקריב עליו נשמות של הצדיקים". ולכן אדם זה רצונו לצלות בו בעצמו על ידי שנקרב לקרבן על גבי המזבח כאמור.
אמנם "היה ארוך יותר מדאי" - כלומר כי כל מה שגרם לו היה הגאוה שהיה שנתגאה יצרו עליו כמעשה הבחור הרועה שראה בבואה שלו במעין וזחה דעתו עליו. והיינו מ"ש "והיה ארוך ביותר מדאי" על דרך מה שאמרו חז"ל בפסוק "וכראש שבולת ימלו" - מי גרם לו לישבר קודם זמנו? על שהיה גבוה. ועם כל זה שרוצה לצלות בו לצורך אוכל נפש להיות בסוד קרבן למעלה - עם כל זה "אסור לחתכו" - כלומר שהרי נאמר "וכראש שבולת ימלו". ולכן נכרת. אמנם מאחר שנתעורר על התשובה לכן "אסור לחתכו ולא לשורפו" באש של גהינם כאמור.
"אין משחיזין את הסכין במשחזת שלה וכו'" - מאחר שהנחנו כי הסכין הוא דבר הממית - כפי פשוטו אין לך חמור מענין לשון הרע. כך אמרו חז"ל "שקולה כנגד עבודה זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים שנאמר לשון מדברת גדולות". והורג שלשה - האומרו והמקבלו והנאמר עליו. כנגד ג' עבירות הנזכר חן(?) אלו כנגד אלו כאשר נתבאר במקומו. ואדם זה לפי שנתיירא מהקב"ה שמודד לאדם מדה כנגד מדה וימסר ביד מלאך המות וישחט אותו כאשר נתבאר אצלי בפסוק "גורו לכם מפני חרב". ובמדרש: "סכין מן השמים ירדה ובקעה כריסם". ולכן יאמר "אין משחיזין את הסכין" - הוא הלשון, שנאמר "שננו לשונם כמו נחש". "במשחזת שלה" - היינו ענין הלימוד בתורה על דרך מה שאמרו חז"ל "אם בא להחטיאך יצרך שננהו בתורה", וכמו שאמרו חז"ל "מרפא לשון עץ חיים" כי התורה משננת שלו. והקשו חז"ל מאחר שסיפר מה מועיל לו התורה והרי כרתו דוד ברוח הקדש שנאמר "יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות"? אלא ילך אצל תלמיד חכם וילמדנו שלא ידבר לשון הרע.
ולכן יאמר "אין משחיזין את הסכין" - הוא לשון הרע, "במשחזת שלה" - הוא לימוד התורה כאמור. והטעם כדאמרן; כי אין זו תקנה, שהרי כרתו דוד ברוח הקדש. "אבל מחדדה על גבי העץ" - הוא תלמיד חכם כמו שאמרו חז"ל בפסוק "עץ מאכל הוא" גבי "כי האדם עץ השדה". או חכם כי ישפיל גאותו כמו שאמרו חז"ל אצל "ומבמות הגיא" - אם נתגאה (דהיינו במות בעל) כך ישפיל עצמו - בגיא. והלשון הרע הוא נמשך מצד הגאוה. ולכן יחדד הלשון להסיר הפגם שבו. "כחרס" - את חרסי אדמה, "או אבן" - הוא דוגמא לאבן כמו שאמרו חז"ל "אם משים אדם לחייו כאבן וכו'".
ועל כולם אמר "ואין מורין כן לרבים כדי שלא יבאו לחדד במשחזת", כי יאמר האדם מה מועיל לי במה שאלך אצל תלמיד חכם מאחר שהוא אומר לי תלך ותלמוד בתורה כי זה הוא **קנת עון לשון הרע, והרי אני הולך מעצמי ולומד. ונמצא שיבא לחדד סכין (זה הלשון) במשחזת שלו (הוא התורה). ולכן "אין מורים כן לרבים" כאמור.
"במה דברים אמורים?" שיעשה תקנות הללו. "כשיכולה לחתוך בדוחק או שנפגמה" - כלומר כי אדם זה לא היה דרכו בכך להיות בעל לשון הרע אלא לפרקים, היינו שיכולה לחתוך בדוחק או שכבר נפגמה מן הדיבור קצת - אז יעשה לה תקנות הללו האמורות. "אבל אם אינה יכולה לחתוך" מפני כי נטמע בעון זה ואינו יכול לחתוך ולפסוק מלדבר לשון הרע - "אין משחיזין אותה אפילו על העץ", הוא תלמיד חכם, "האדם עץ השדה". אין מלמד אותו להועיל על לימוד התורה "שמא יבא להשחיזה במשחזת" של תורה מעצמו ולא יפסוק מלדבר סרה ונמצא מטמא התורה שנאמר "ולרשע אמר ה' מה לך לספר חקי". כי חז"ל דרשו פסוק זה על דואג שהיה מספר לשון הרע. ולרשע זה אמר ה' מה לך לספר חקי ואחר כך מדבר לשון הרע. אבל תקנות אחרות[2] יכול לעשותיהם, הנאמרים לעיל וכיוצא בהם כמדובר.
"עופות שממלאים אותם בשר וביצים וכו'" - הנה בהלכות פסח שם נאמר כי העוף הרמז שלו הוא לאדם אשר רודף אחר המצות. הלא הם דברי חז"ל "מה עוף זה כנפיו מגינות עליו כך ישראל המצות מגינות עליהם". ועל זה נאמר "מי יתן לי אבר כיונה" (מאמר). כי היונה קופצת אחת מאגפיה ופורחת באחרת - כך מי יתן כי כל אבר ואבר שלי היה בסגנון זה של היונה לעשות בהם מצות ולא אהיה מתייגע כלל. ועוד נמצא שלימות העוף שקולו מצפצף. כך נאמר "הקול קול יעקב" כי שני פעמים "קול" הנאמרים בפסוק זה: "הקול" הוא של תורה, "קול" זה של תפלה.
והעופות אלו "מלאם בשר" של תורה, "וביצים" היינו מעשה כנ"ל. "מותר לתופרה ביום טוב" - ר"ל לחבר אותם בחוט של חסד דאברהם שנאמר "אם מחוט". "והוא שיתקן מערב יום טוב החוט" - כך אמרו חז"ל לעתיד מביא הקב"ה ליצר הרע בפני הכל והרשעים נדמה להם כחוט. ונתבאר אצלי כי הוא על שם "מושכי העון בחבלי השוא". ולכן כדי שהאדם יזכה לאותו יום טוב שעתיד הקב"ה לעשות באותה סעודה לצדיקים לעתיד לבא כנ"ל - צריך שיתקן החוט הזה "מערב יום טוב" - דהיינו בעולם הזה, שהוא חול לגביו. כך אמרו חז"ל כאשר הרשע מענישים אותו הוא אומר "הניחוני ואלך ואעשה תשובה". אומרים לו "עולם זה הוא דומה לשבת ועולם שיצאת ממנו הוא דומה לערב שבת. אם לא טרח מערב שבת מה יאכל בשבת". ולכן צריך לתקן החוט מערב יום טוב.
"וישימנו במחט" כי לתפור בו - כך אמרו חז"ל "אחות לנו - זה אברהם שאיחה את כל העולם כזה שמאחה את הקרע". כך יתקן האדם עצמו ויתפור נשמתו עם יוצר הכל. "ויזהר שלא יחתוך החוט" - זה שתפר בו נפשו להקב"ה - לא יחתוך אותו, ר"ל שלא יחטא מפני שמחת יום טוב.
"מותר לחתוך ביום טוב אגד גדיים וכו'" - הענין הוא רמז לענין לימוד התורה. כי הנה שלחו מתם הזהרו בחבורה, והוא אחד מהדברים כי התורה נקנית בהם. וכן שנינו "הוי גולה למקום תורה". ולכן יאמר "מתירין אגד גדיים" שהוא לימוד התלמידים, גם החבירים על דרך מה שאמרו חז"ל "גדיים שהנחת נעשו תיישים". והאגד הוא דוגמא לחיבור שהם מתחברים ללמוד בתורה. וכן לא יעשה ביום טוב. שלא לימנע משמחת יום טוב.
"ועופות מקולסים" - אי בעית אימא לענין התורה כדרך שהעוף מצפצף בקולו כמ"ש אבנימוס "אם קול מצפצף בבתי כנסיות וכו' שנאמר הקול קול יעקב". ומה גם לענין התפלה כי בשנים אלו מקלסים ישראל והם מתקלסים מהקב"ה שנעשה עטרה להקב"ה שנאמר "ישראל אשר בך אתפאר". ומה גם כי בזה נמצא בהם אגד שמתכנסים בבתי כנסיות. וכן נאמר "הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה". וכן לענין הצדקה והמצוה מכונים ישראל לעוף על דרך מה שאמרו חז"ל "מה יונה זו כנפיה מגינות עליה כך ישראל המצות מגינות עליהם". גם בזה יש אגד ביניהם לעשות במצוה בכינופיא.
וכן לא יעשה ביום טוב "חוטים תפורים"[3].
"וכן יכולים לשרוף פתילה או סמרטוט שקושרים בהם העוף" - שהוא רמז למעשה כי אין עושים כן ביום טוב.
"מותר ללבן ביום טוב כלי ברזל שאופין בו פלא"ון של גבינה וכו'" - הנה נתבאר למעלה כי כלי ברזל הוא מורה על עון הנוגע בעצם או בחלל האדם. והאדם הנלבב מתבונן בעונש שיגיע לו מזה והוא נותן בדעתו ללבן מעשיו על ידי לימוד התורה והתשובה שנאמר בהם "מעצי הלבנון". ולכן אמר:
"מותר ללבן ביום טוב כלי ברזל" של העון, "שאפו בו דבר של גבינה" המורה למה שאמר הכתוב "וכגבינה תקפיאני". כי הדוגמא לזה הוא דבר של עבירה או ענין טומאת קרי. כי נתן אותה טיפה קדושה שהוציא אותה לבטלה או בביאה אסורה, נכנסה בכלי של ברזל שהוא בקליפה, אם ידעת סוד מה שאמר הכתוב "הנה ערסו ערס[4] ברזל". ולכן מלבן אותו באש שבלב, ענין החרטה והוידוי.
"ואחר הליבון יאפו בו פשטידא של בשר" - והוא רמז שיש בו יכולת על ידי מחשבה טהורה להחזיר אותה טיפה שנעשית נשמה ונכנסה בקליפה כאמור, אחר כך אופין בה ענין בשר שהוא ענין התיקון שנכנס בגוף אחר כן או בזולת ונתקן. וזהו שאמר הכתוב "יבא כל בשר להשתחוות לפני" (ישעיהו, סו). כלומר אותם שנתקנו על ידי בשר אדם. והיינו מ"ש "והוא שכשיתלבן נותנים אותו על המאכל" - כלומר כשנתקן זה דרכו לתת אותו הרוח על המאכל של אדם, ר"ל בעיבור, "מיד". "אבל אם הוא בלוע מנבילה וכיוצא" שנבלע הטיפה זו מ"נבילה", היינו גויה, שחייב עליה נשג"ז. "אסור ללבנו ביום טוב" כי זה "אפילו לאפות בו דבר המותר" לפי כי כך אמרו חז"ל "קשורה בו ככלב", ולא יוכל לתקן בנקל אשר חטא על הנפש להביא אותו לצורך אוכל נפש.
"אין נוקבין נקב חדש בחביות". הענין הוא הנרצה בכל כלי חרש היות כינוי לרודף אחר המאכל ועושה תמיד מרזחין למלאת רסן בטנו כאשר נתבאר בהלכות פסח בדין של כלי חרש. וכמו כן זה יקרא "חבית" דוגמא על דרך מ"ש רבי אלעזר "הללו בעלי חביות". ומאחר כי זה דרכם כסל למו לאכול ולשתות - אין להם צורך לעשות יותר ממה שנוהגים. ואין ראיה ממעשה דר' יהושע בן לוי שהיו עושים כמה תבשילים בחול ואמר כי בשבת היו כופלים אותם -- דהתם כך היה עושה ליושבים לפני ה' לאכול לשבעה. אמנם הללו - זה דרכם כסל למו - להם לבדם בחברת האוכלים למעדנים. ולכן "אין נוקבין נקב חדש ביום טוב" להרבות יותר באכילה ושתיה. דאף על גב כי זה הוא מצוה מן התורה "ושמחת בחגך", ואמרו חז"ל "אין שמחה אלא בבשר ויין" -- לא נצטוינו על השכרות כאשר יבא לקמן בע"ה.
"להטביל כלי חדש ביום טוב וכו'" - הנה נתבאר בהלכות פסח על סוג הכלים שהם עיקר אל החטא, והם העין והלב, כמו שאמרו חז"ל "עינא וליבא תרי סרסורי דעבירה נינהו". וכאשר האדם זה העיר את לבו לעשות תשובה - קנה לו לב חדש ורוח חדש. אמנם ביום טוב לא יכול לטבול הלב מטומאתו רק ללכת למעיין לשתות - היינו מעיין התורה. ומערים וטובל אותו. והיינו כי הרשע אינו נתקן על ידי הלימוד שנאמר "ולרשע אמר ה' מה לך לספר חקי" כמו שאמרו חז"ל "בתורה בנבנים בכתובים מצינו שאין הקב"ה חפץ בלימוד הרשע". ולכן זה הכלי, הוא הלב, שעשה מחדש והעביר לב האבן מבשרו -- לא יבטל אותו ביום טוב שהוא דוגמא ללימוד התורה. אבל לך למעיין התשובה לשתות שנאמר "שפכי כמים לבך". ובזה יטהר הכלי - הוא הלב. וילמוד אחר כך בתורה - אז טוב לו.
פירוש על הסימן לצד עילאה[עריכה]
ועתה אשוב לבאר הדינים הללו כפי הנוגע למעלה. וכך היה אומר:
"שפוד שנרצף וכו'" - מאחר שהנחנו כי השבעה מתכות הם בשבעה מדות שהם עולם הבנין, וכדאיתא פרשת תרומה. ולכן "שפוד" זה הוא דוגמא אל הצדיק אשר נצלה הבשר, שהוא בשר מבשרי, ונרצף ראשו מפני החרבן כדאיתא בזוהר פרשת אחרי מות "כד אתחרב בי מקדשא וכו' כדין סליק מלכא עילאה לעילא ואנגיד ליוד רישא דיסוד עמיה". ופעמים כי האשה רעה מתגברת ותתפשהו בבגדו לאמר שכבה עמי. ומפני כך "נרצף" - כי "מפני הרעה נאסף הצדיק".
"אף על פי שהוא יכול לפושטו בידו אין מתקנין אותו" - בענין הגשמי. מפני כי כן למעלה אינו שייך ענין זה ביום טוב כלל. ואדרבא נהפוך הוא - כי יש ייחוד כנודע.
"שפוד שרוצים לצלות בו והיה ארוך יותר מדאי אסור לחתכו או לשורפו". והדוגמא לזה הוא בסוד הצדיק בפנימי ובחיצון. והוא כי הנה הצדיק הפנימי נודע הוא שהוא ארוך ביותר, כי נמשך מן המוח. ויורד בכל חוט השדרה ומגיע עד בנימין הצדיק. לפעמים נמי יהיה בסוד מרדכי הצדיק. ולכן בענין הגשמי "השפוד" שהוא דוגמא לענין זה. והוא ארוך ביותר. "אסור לחתכו ולא לשורפו" - שלא לעשות פגם בצדיק זה. וגם הוא ירמוז בצדיק יוסף כי הנה פעמים הוא ארוך ביותר לפי שנמצא בו שני בחינות שנאמר "יוסף בן שבע עשרה שנה היה רועה" (בראשית, לז), ונאמר "ויוסף בן שלשים שנה בעמדו לפני פרעה". כי הנה כשהוא בן י"ז שנה, בגימטריא טוב, כשהוא רועה עם הכלה - הוא "עם אחיו" השושבינים שלו. אמנם "בן שלשים שנה" - אז "עומד לפני פרעה" - אתר דאתפרעי ואתגליין נהורין עילאין כדאיתא בזוהר. ואז הוא לבדו מתייחד עם לאה כאשר ביארתי בפסוק "אמרו צדיק כי טוב". כי ראוי לרומם ליוסף הצדיק מפני שנמצא בו שני בחינות. כי - בגימטריא ל'. וגם טוב.
ועוד ימצא בו בחינה אחרת והשלישית יותר בה שהוא מתפשט בעולם היצירה בתוך מט"ט בסוד "כי ישבו אחים יחדיו". ולכן הוא ארוך ביותר.
ולכן "השפוד הארוך ביותר אין חותכין אותו ואסור לשרוף אותו" כדי שלא לעשות פגם בצדיק הנזכר.
"אין משחיזין הסכין במשחזת שלה". והדוגמא לזה הוא כי הנה הסכין הוא בחינת הגבורה, והמשחזת שלה הוא יהיה בחינת הצדיק המתקן הפגם שלה. ויותר צודק כי המשחזת שלה הוא בחינת החסד והוא בשני פנים; אם לענין כשמתעוררים מאריהון דדינים אז החסד מתקן אותם בסוד "אל זועם בכל יום" כדאיתא בזוהר, כי לכן נאמר "וישכם אברהם בבקר" בסוד חסד ונאמר "חסד אל כל היום" והוא זועם למאריהון דדינים. וגם כי לעולם מדת החסד הוא הממתק למדת הגבורה. נמצא כי הוא המשחזת שלה ומסיר ממנה הפגם. ואין צורך לזה ביום טוב.
"אבל מחדדה על גבי העץ" - הוא הצדיק, "או חרש או אבן" בבחינת המדה האחרונה כי סוף שם מתמתקים בחינת הגבורות על ידי "מים קרים על נפש עיפה". "ואין מורין דבר זה לרבים כדי שלא יבאו לחדדה במשחזת" כי הנה עמא דארעא לא ידעו דרך ה' להיות בוחר בטוב לפי שהוא יום טוב, ויבאו לחדד במדת החסד כאמור.
"עופות שממלאים אותם בשר ובצים וכו'". נודע הוא מה שאמר בתיקונים בפסוק "כי עוף השמים יוליך את הקול - דא מט"ט". והיינו כי הנה איתא בבראשית רבה "ואת כל עוף כנף למינהו - אלו מלאכי השרת". ולכן כינוי 'עוף' הוא מורה על מט"ט שהוא מלך בעולם המלאכים. וזה "מתמלא בשר ובצים" לפי כי כן צדיק וצדק הם נכללים בו כנזכר שם בתיקונים: "מט"ט על ידו מתייחדין צדיק וצדק שית יומין דחול בסוד כי שמי בקרבו".
"מותר לתופרם ביום טוב" להיות רמז לייחוד זה שנעשה על ידו. ואף על גב כי אינו כן ביום טוב. ולכן "צריך שיתקן החוט מערב יום טוב" בסוד הצדיק, "וישימנו במחט" לפי כי כך היתה אומנתו של מט"ט כדאיתא בפרקי אליעזר "אמר מט"ט תופר מנעלים הייתי ועל כל תפירה ותפירה הייתי מייחד שמו של הקב"ה". ולכן העלהו הקב"ה למעלה לעשות פעולתו אשר עבד בה כל ימי חייו. ולכן יאמר נא: "והוא שיתקן מערב יום טוב החוט וישימנו במחט ויזהר שלא יחתוך החוט במועד".
עוד ירצה במאמרו "עופות שממלאים בשר ובצים" - מה שאמר פרק הספינה "ההוא עופא דחזא רבה בר בר חנה רישיה מטי לבית שמיא וימא מטי עד קרסולוי". ואמרו ליה "ההוא זיז שדי דכתיב וזיז שדי עמדי". ואיתא בזוהר גם בהקדמת התיקונים וזה לשונו: "ועל האי צפר קא רמיזו רבנן בהגדה דבתרא דרבה בר בר חנה הוה אזיל בספינתא וחזא לההוא צפרא דימא מטי עד קרסולוי מאן צפור הכא? צדיק שמיה. עמודא חדא מארעא עד רקיעא. וימא מטי עד קרסולוי - אלין נצח והוד וכורסייא דלתתא ים המלח וכו'".
ולכן עוף זה "ממלאים אותו בשר ובצים" בסוד אפרוחים או בצים כנזכר שם. "מותר לתפרם ביום טוב" - הוא החיבור. והוא שיתקן מערב יום טוב בסוד "והכינו" החוט של אברהם, חוט של חסד. ויכניסהו במחט לתפור ולחבר את האהל. "ויזהר שלא יחתוך החוט", זה החסד, ביום טוב לעשות זה הייחוד הנעשה ביום טוב.
"מותר לחתוך ביום טוב אגד של גדיים" - שנאמר "והאם רובצת על האפרוחים וכו' שלח תשלח את האם", והיא אגד המחבר "הגדיים" - המדות בהיות קטנים. וכאשר חותך זה האגד שלהם עולה למעלה בסוד "שלח תשלח" לעשות ייחוד העליון. "ועופות מקולסים" הוא האגד שלהם שנאמר "והאם רובצת על האפרוחים" כאמור. "וחוטים תפורים" שבהם בסוד חוט של אברהם שהרי מה שאמר הכתוב "ואל זועם בכל יום" שהוא זועם למאריהון דדינים אינו צריך ביום טוב.
וכן יכולים "לשרוף פתילה או סמרטוט שקושרים בו העוף" - הוא הצדיק. לבשל אותו ולחבר אותו עם הכלה אחר גמר הדבר אין צורך בו עוד. ולכן שורפים אותו כי הרי הוא נקשר בשלהובין דרחימותא דאיש ואשה ואין צורך עוד לאש של השמאל ולא של הימין כי הנה נעשה ביניהם קשר של צדיקים.
"מותר ללבן ביום טוב כלי ברזל וכו'" - אשר חכמים ז"ל הגידו מפני מה לא נכנס הנחשת למשכן לפי שהוא רמז למלכות הרשעה כי לעתיד מכל המלכיות מקבל הקב"ה מנחה חוץ ממנה. ואל תדמה בדעתך כי הנחשת עצמו הוא מלכות הרשעה, שהרי הנחשת הוא אחד משבעה מתכות. אלא כי ממנו מתאחז מה"ד וכדאיתא בזוהר פרשת תרומה דף קמ"ח (ח"ב קמח, א) וזה לשונו: "כד אצטריך תקפא דדינא נחשת ועל דא אסתכל משה בעובדא דנחש הנחשת שנאמר ויעש משה נחש הנחשת".
ולכן יאמר: "כלי", שהוא אשה יראת ה' כמו שאמרו חכמים ז"ל "אין האשה מחזקת טובה אלא למי שעשה אותה כלי". וכלי זה "של ברזל", "אפו בו פלא"ון של גבינה וכו'" - כי הלא לך לדעת כי שני מיני יחודים הם. האחד בסוד "שמאלו תחת לראשי", והאחד בסוד "וימינו תחבקני" כדאיתא בזוהר פרשת פנחס דף רי"ד (ח"ג ריד, א) וזה לשונו: "פתח ואמר חשף ה' זרוע קדשו - דא דרועא חדא דביה תלייא ישועה, ביה תליא נוקמא, בינה תליא פורקנא. ולמה למיקם לה ולכנסת ישראל מעפרא ולקבלא לה לגביה לאזדווגא כחדא וכו' כמה דאת אמר שמאלו תחת לראשי - לבתר אתי ימינא לחבקא כדין חדוותא שרייה בעלמא וכו'".
ולכן יאמר נא כי הנה כלי זה "אפו פלאו"ן של גבינה" - כי הדוגמא שלו הוא לאותו הייחוד של השמאל. "ואחר הליבון" שממשיך עליו האש בחינת הדין, "אפו בו פשטיד"א של בשר" בסוד הייחוד "וימינו תחבקני". "והוא שכשיתלבנן" באש זה של בחינת הגבורה, "יתנו אותו על המאכל מיד" לקיים מה שאמר הכתוב "אכלו רעים" בסוד "הלחם אשר הוא אוכל" - רצה לומר לפי כי כך נעשה הייחוד למעלה, זה אחר זה. ולכן מותר לעשות כן בגשמי לפי כי זה הוא לצורך אוכל נפש דוד.
"אבל אם כלי זה הוא בלוע מנבלה וכיוצא - אסור ללבנו אפילו לאפות בו דבר המותר". והענין כי הנה כבר נתבאר למעלה כי חכמת שלמה היא יורדת בעולמות למטה, ובכל עולם היא מתלבשת בתוך הבחינות אשר שם. ולכן כאשר יורדת בעולם היצירה אשר נמצא שם תערובת של קליפה ושם הוא מלך זקן וכסיל בסוד מה שאמר הכתוב "נבל הוא ונבלה עמו" - נמצא כלי זה "בלוע מנבלה". מכל שכן כשיורדת למטה בעולם העשייה כי שם תערובת יותר והקליפה היא מרובה. ולכן כאשר הוא עולה למעלה צריכה ליבון שנאמר "זאת תורת העולה על מוקדה".
אמנם זה יהיה נוהג בזמן החול מדי עלותה בית ה'. אבל ביום טוב אסור לעשות כן לפי שכבר נטהרה מכל בן נכר מבערב, ועלתה למעלה. ולכן נמי בענין הגשמי: כלי שהוא בלוע מנבלה וכיוצא בה - אסור ללבנה ביום טוב ואפילו לאפות בו דבר היתר לפי כי כבר תיקון זה נעשה מאתמול ונעשה הייחוד ביום טוב. ולא יעשה תיקון זה בו ביום.
"אין נוקבין נקב חדש בחביות ביום טוב". הנה החבית הוא בסוד מדה האחרונה. כי שם נעשה נקב בסוד "מקדש ה' כוננו ידיך". והיינו מה שאומרים חכמים זכרונם לברכה "אין האשה מחזקת טובה אלא למי" -- המדה הנקרא "מי" (מאמר) שעשה אותה כלי. אמנם ביום טוב כבר נעשה - ולכן "אין נוקבין נקב חדש". ויש בזה אזהרה לחוטא הנוקב בתוך הספינה זו כמו שאמרו חכמים ז"ל שנאמר "ויקוב בן האשה הישראלית את ה'" ונאמר "ונוקב שם ה' מות יומת". ולפי מה שאמר בזוהר פרשת בלק "ורזא אוליפנא מבוצינא קדישא בשעתא דסליקת למלקט כיסופין וענוגין, ומומא אשתכח בישראל לתתא - מטי לגבה טיפה חדא ואתעדיאת ויתיבת עלה יומין במנין". ולכן בא אזהרה זו ביום טוב דסליקת למלקט עינוגין.
"להטביל כלי חדש" - הוא מדה זו מתחדשת - "ביום טוב". ובלי ספק כי מבערב נטהרה. שלכן חייב אדם הגשמי לטהר עצמו ברגל דוגמא שלמעלה נטהרה במימי החסד. ותכף הכרוז אומר "מקודש מקודש". אמנם יכול להערים האדם ללכת למעין לשתות מים באותו כלי ובזה עלתה לו טבילה לפי כי כן נמצא בה מעין שנאמר "מעין גנים" כדאיתא פרשת פנחס. ולכן נאמר "מים קרים על נפה עיפה". וממשיך בה סוד 'מים קרים' אלו. ואמנם מפסיד הברכה שכן אינו יכול להמשיך לה מים מלמעלה - סוד
ה' פעמים מים ה' פעמים מים שווה 450 הנזכר פרשת תרומה. זולת בסוד "וימינו תחבקני".