טור ברקת/תקיא
שולחן ערוך[עריכה]
- סימן תקי"א - הבערה ולחמם מים מותר ביום טוב - ובו ד' סעיפים
- מותר לעשות מדורה להתחמם כנגדה.
- מותר להחם ביום טוב מים לרחוץ ידים אבל לא כל גופו ואפילו אינו רוחצו בבת אחת. אבל במים שהוחמו מערב יום טוב מותר לרחוץ כל גופו אפילו כאחד. מיהו דוקא חוץ למרחץ אבל במרחץ אסור.
- אדם מותר לטבול ביום טוב מטומאה.
- אין עושין מוגמר דהיינו לפזר מיני בשמים על הגחלים. בין להריח בין לגמר הבית או הכלים. אבל אם עשה כדי ליתן ריח טוב כפירות למתקן לאכילה - מותר אפילו אם מפזרו על גבי גחלת של עץ.
טור ברקת[עריכה]
פירוש ראשון על הסימן[עריכה]
הנה למעלה נתבאר כי העיקר לאדם הוא לחשוב מחשבות טהורות כי לא לחינם נתן לנו הקב"ה חוקים ומשפטים צדיקים במספר תרי"ג מצוות, אלא כי על ידי אשר יעשה אותם האדם - וחי בהם לזמן התחיה וגם יזכה לחיי העולם הבא. ולכן מי הוא זה ערב אל לבו לומר כי המצות אשר צוה ה' יהיו בדרך הזדמן, הגם שהם כמספר האיברים, אמנם יהיו בלתי טעם. בודאי כי המחשב כך - לא דעת ולא תבונה נמצא בו. וזה לך האות כששאל המין מפני מה נגלה הקב"ה למשה רבינו ע"ה בסנה ולא באילן אחר - אמר לו "ואילו היה אילן אחר גם כן שאלת. אמנם להוציאך חלק אי איפשר". נמצא כי אפילו המין היה מאמין כי לאיזו סיבה נגלה הקב"ה בסנה. וכן נמי החכם השיב לו כפי דעתו. ואם המין מאמין כי כל דבר יהיה לו סיבה וטעם להיות כך -- כל שכן לאיש הישראלי שאנו מאמינים בני מאמינים שנאמר "והאמין בה'".
ולכן בלי ספק כי זה שהותרה ההבערה ביום טוב הוא לפי כי האיש הישראלי מצווה בשמחה שנאמר "ושמחת בחגך", ואין שמחה אלא בבשר ויין כמו שאמרו ח ז"ל. וזה הוא הכנה גדולה להתגבר היצר על האדם כמ"ש "אין ארי נוהם אלא מתוך קופה של בשר". מכל שכן ביין כי הוא מועד לקלקל. ולכן בא ענין זה של ההבערה דוגמא של אש של המזבח שנאמר "אש תמיד תוקד על המזבח לא תכבה". כמו כן אש זו צריך שהאדם ישים אל לבו אש להבה בעבודת הקב"ה, לא תכבה בו, לכן לא יוכל עליו היצר להטעות אותו.
ולכן נמי הותרה שלא לצורך כל אדם - רמז הוא דאף על גב כי האדם צדיק הוא בכל דרכיו ולא שלט עליו אש זרע של היצר -- אף על פי כן יתבונן כי לכן הותרה ההבערה שלא לצורך, דוגמא לאיש כמוהו אף על גב שהוא אצלו שלא לצורך, כך יעשה להבעיר אש להבת הקב"ה בלבו כדי שלא יחטא על ידי אכילה ושתיה המרובה ביום טוב. שלכן נאמר "ושמחתם לפני ה' אלהיכם". כי בזמן שהאדם שמח מתוך מאכל בשר ויין יחשוב שהוא "לפני ה'" ולא יוכל היצר לו להטעותו.
ובכלל שהותרה הבערה שלא לצורך "מותר לעשות מדורה" בלבו "להתחמם כנגדה". כי יחשוב על אותה מדורה של גהינם שנאמר "מדורתה אש ועצים הרבה". ונאמר בה "גם הוא למלך הוכן", וכאילו מתחמם כנגדה וינצל מן יצר הרע גם שיאכל בשר וישתה יין - לא יוכל לו.
"מותר להחם ביום טוב מים לרחוץ ידיו" - כך אמרו חז"ל "יד ליד לא ינקה רע" - מי שעשה עבירה בידו אחת ועשה מצוה בידו אחרת - לא ינקה - רשע הוא. ולכן "מותר להחם מים" - הם מימי התשובה שנאמר "שפכי כמים לבך". וזה "לרחוץ ידיו" מן העון. "אבל לא כל גופו" - לעשות תשובה לגמרי ביום טוב. לא יתכן. אם מפני כי ענייני התשובה רבים הן פן יקל בעיניו הדבר שמא יחזור לקלקל אחר כך. ועוד כי אם כך יעשה תשובה גמורה בכל לבו בענין חרטה ובידוי פה - ישבר לבו בקרבו וימנע משמחת יום טוב. ולכן כל גופו אסור לרחוץ. "ואפילו אינו רוחצו בבת אחת" - אסור לפי כי נמצא שכל שעה חוזר ומתעצב אל לבו כמשפט הראשון.
"אבל במים שהוחמו מערב יום טוב" - שהדוגמא לזה הוא כי מאתמול נתחרט ויבטא בשפתיו ונמצא שנתחמם לבו בקרבו. וכן מימי התשובה נתחממו ובערו בלבו - אז "מותר לרחוץ כל גופו" מן טומאת העונות שבקרבו "אפילו בכאחד". "מיהו דוקא חוץ למרחץ" - כי הנה חז"ל אמרו נהר דינור מהיכן יוצא? מזיעתן של חיות הנושאות כסא הכבוד. ולהיכך שופך? על ראש רשעים בגהינם שנאמר "הנה סערת ה' וכו' על ראש רשעים יחול". ולכן גם שהתירו לו לאדם לחשוב מחשבות טהורות להתירא כדי להנצל מן היצר - ולכן כל גופו נמי מותר לרחוץ - אבל דוקא "חוץ למרחץ" - לא יהיה כל כך מחשב בגהינם מקום שרוחצים שם הנשמות כההיא ברייתא דרבי יהושע בן לוי, גם לא למעלה בנהר עצמו מקום שרוחצים הנשמות כדי להכנס בגן עדן עליון - כל כי האי גוונא הנקרא "בית המרחץ" - אסור להתבונן כל כך.
"אדם מותר לטבול ביום טוב מטומאתו". והענין כי הנה כל אלו הדברים הנאמרים אשר צוה ה' לעשות היינו על החוטא. כי יש דברים שמותר לעשות כדי לעשות גדר לפני היצר הרע כדי שלא יחטא, ויש דברים שנאסרו להתבונן בהם אע"ג כי טובים הם, כדי שלא ימנע משמחת יום טוב. אמנם הצדיק היודע בעצמו שלא חטא ונודע אשר הוא אדם המעלה - "מותר לו לטבול ביום טוב מטומאתו" - כי הנה הצדיק אינו נכנס לגהינם כי אין לו עונש זה רק כי הוא עושה טבילה בנהר דינור ויוצא. והמלאך צדקיאל מלביש אותו בגדים הגנוזים בי"ג מיני בשמים שהם נרד וכרכום וכו' ומכניסו לגן עדן. ולכן אדם זה הנקרא אדם לפי כי לא נשתנית צורתו כמו הרשע שנאמר "נמשל כבהמות נדמו". אמנם זה הוא צדיק ונודע אשר הוא אדם - מותר לו לטבול במחשבה זו ביום טוב מטומאתו ומספיק בזה להנצל מן היצר כאמור.
"אין עושין מוגמר דהיינו לפזר מיני בשמים וכו'" - מאחר שהנחנו כי כל אלו הדברים שהאדם מתבונן בהם ביום טוב היינו מפני כי הוא יום טוב ונצטוה האדם בשמחה בבשר ויין, ולכן יש ליירא מן היצר שלא יתגבר עליו. ולכן נמי יש להזהר שלא יחשוב כי הנה יש בידו מעשים טובים וכדאי הוא להנצל בהם -- הוא מ"ש בזוהר פרשת ויקהל דף רמ"ז (ח"ב רמז, א) וזה לשונו: "וכד נשמתא סלקא ההוא ממנא נטיל ההוא לבושא דילה ואזיל עמה עד די מטא לנהר דינור די נשמתא אצטריכא לאסתחייא ולאתלבנא תמן ולזמנין דטבעא ההיא נשמתא תמן ואתוקדא ולא סלקא עד דכל יומא בצפרא כד אתער רוח דסטרא דדרום כדין קיימי כולהו ומתחדשן ואמרי שירתא וכו' ואי זכאת ההיא נשמתא ואסתלקת - האי ממנא צדקיאל נטיל לה להאי נשמתא ואלביש לה ההוא לבושא ואתקנת ביה וסלקת לקרבנא על ידא דמיכאל כהנא וכו'".
הנה מבואר מדברי המאמר השבח הנמצא לצדיק. גם מבואר כי יש נשמות שהם טובעים בנהר דינור. ואמנם ימצא מי שניצול מדין זה על ידי מעשים טובים ובפרט על ידי הצדקה כדאיתא שם. ולכן יאמר נא:
"אין עושין מוגמר" - כי גם אין ראוי לאדם להתבונן במעשיו הטובים לומר אני יש בי מעשים טובים להנצל מעונש, כי כמו שאין ראוי לאדם להחזיק עצמו רשע כמו ששנינו "ואל תהי רשע בפני עצמך", דפקר טפי -- כך אין ראוי לאדם להחזיק עצמו צדיק. ומאחר כי כל תכלית הרצון הוא כדי להנצל מן היצר ביום טוב - לכן אין ראוי גם כן לעשות מוגמר "דהיינו לפזר על הגחלים" של גהינם ונהר דינור "מיני בשמים".
"בין להריח" כדי שיהיה לנשמה ריח טוב באותם הבגדים הנזכר, "בין לגמר הבית" שלו בגן עדן, "או הכלים" שלו לפי כי איפשר כי לכן יגבה לבו ויכשל מן היצר ולא יתן אל לבו מה שאומרים חכמים ז"ל "כי אתה תשלם לאיש כמעשהו" - כשהאדם הולך לבית עולמו ונמצא לו עשרה זכיות ועשרה עונות - הוא אומר "יצאו אלו באלו" והקב"ה אומר "לא כך יהיה" אלא מענישים אותו על עונו ואחר כך מכניסים אותו לגן עדן. ולכן גם שיהיה לאדם מוגמר זה ממעשים טובים - לא בעבורם ינצל מן העונש.
"אבל אם עושה כדי ליתן ריח טוב בפירות שלו" - הם המצות - הוא מה שאמרו חז"ל בפסוק "לריח שמניך טובים" - המצות שנתת לאבותינו ריחות היו אבל שלנו יש להם ריח (מאמר). שהפירוש אצלי בשני פנים:
- ראשונה יאמר כי המצות שנתן לאבותינו הקדושים שבע מצות בני נח ויעקב אסר עליו גיד הנשה ויהודה עשה יבום - כל זה לא היה להם ריח. אבל שלנו יש לו ריח מפני כי גדול המצווה ועושה.
- עוד זאת יאמר על אבותינו שקבלו התורה על ידי שכפה עליהם ההר כגיגית. אמר רבא "מכאן מודעא רבה לאורייתא". ולכן אין להם ריח. אבל אנחנו יש להם ריח כי "הדור קבלוה בימי מרדכי".
ולכן יאמר "אבל אם עושה כדי ליתן ריח טוב בפירות", במצות שיעשה, לומר כי גדול המצווה ועשוה למתקן לאכילה מותר - דהיינו הדברים שאוכל פירותיהן בעולם הזה - מותר. "אפילו מפזרן" אותן המצות "על גבי גחלת של עץ" דגהינם שנאמר "בה מדורת אש ועצים הרבה" -- מכל מקום מפני כי כן כוונתו לא יוכל היצר להחטיא אותו כמדובר.
פירוש נוסף על הסימן לצד עילאה[עריכה]
עוד זה מדבר בענין הנוגע למעלה וכך היה אומר:
"מותר לעשות מדורה" - הוא מ"ש בזוהר פרשת ויקהל דף ר"ג (ח"ב רג, א) וזה לשונו: "תא חזי ביומא שתיתאה כד מטא זמנא דערב דליג ההוא מדורא דאשא וסלקא לעילא לאעלא גו גוונין כד מתתקנין ישראל לתתא ומסדרין פתורין וכו' כדין חד שלהובא נפיק ובטש בההוא מדורא. כיון דבטש ביה מתגלגלן ההוא שלהובא וההוא מדורא ועאלין בנוקבא דתהומא רבה ואטמרן תמן וכו'".
והנה מבואר מדברי המאמר כי ענין מדורה זו הוא נעשה ביום ששי לעת ערב. ולכן יאמר נא כי גם "מותר האדם לעשות מדורה ביום טוב להתחמם כנגדה" ואין לחוש כי מתעורר אותה מדורה דאשא שהוא מסטרא אחרא.
"מותר לרחוץ וכו'" - הנה גם בזה הוא מורה הארה לבחינת התעוררות דין. ומאחר כי כל מעשה האדם הגשמי מעורר לעומתו למעלה - לכן דברים הללו שהותרו ביום טוב בלי ספק כי כן הם נוהגים למעלה. ולכן "מותר להחם ביום טוב מים לרחוץ ידיו" כי אין בזה התעוררות בחינת דין זולת לצורך של הידים שנאמר "מקדש אדני כוננו ידיך". "אבל לא כל גופו" כי בזה ימצא שמתעורר הדין בכל המדה האחרונה. "ואפילו אינו רוחצו בבת אחת" - אין לעורר כח הדין על הגוף העליון.
"אבל במים שהוחמו מערב יום טוב" - שכבר נח הדין שנתעורר בהם, "מותר לרחוץ כל גופו" ואין שייך בזה התעוררות דין למעלה. "מיהו דווקא חוץ למרחץ אבל במרחץ אסור" לפי שכבר מדה זו מערב יום טוב עלתה למעלה ושם נאמר "רחצתי את רגלי", ולכן אסור.
"אדם מותר לטבול מטומאתו ביום טוב" שהרי נתבאר כי אין זה מורה העדר למעלה - אדרבא מוסיף טהרה וקדושה. ואיתא בזוהר פרשת אמור דף צ"ח (ח"ג צח, א) וזה לשונו: "לבתר עאלת לבי כלה חמת עולימתא דקא מתקני עטרהא ולבושהא ותכשיטהא לתקנא לה. אמרה לון הא אתקינית בי טבילה אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמי סוחרני אינון מיין לדכאה לכלתי. ליתי כלתי מטרוניתא דברי ועולמתה ויתדכון בההוא אתר דאתקיני' בההוא בי טבילה דמיין נבעין דעמי וכו'".
והנה למדנו מזה המאמר כי הכלה העליונה היא טובלת באותו מקוה העליון, אתר דמיין נבעין אצל אימא עילאה. ולכן נמי האדם הגשמי "מותר לו לטבול מטומאתו ביום טוב" כי כן הוא למעלה. גם המתלוים לכלה רוחני' באותם המים ונטהרים כנזכר.
"אין עושין מוגמר דהיינו לפזר מיני בשמים" - כי הנה בזה יהיה גרמא לכבות אותה האש של הקדושה שהיא מתעוררת ביום טוב שנאמר "רשפיה רשפי אש שלהבת יה". כי זה החימום מועיל לאתערא שלהובין דרחימו של איש ואשה. ולכן אין מפזרין מיני בשמים על הגחלים "בין להריח בין לגמר הבית או הכלים" לפי כי כל אחת מאלו כך הוא נעשה למעלה מעצמו כאמור במאמר למעלה "הא אתקינית אתר דמיין נבעין וכל ריחין ובוסמין סורחני אינון מיין" - ואם כן שאני הזיקא דשכיח שהוא מכבה את הגחלים רשפי אש שלהבת יה שהם מעוררין את האהבה כמ"ש "מים רבים לא יוכלו לכבות את האהבה וגו'" מפני כי "רשפיה" הם "רשפי אש" עליונה - "שלהבתיה". ולכן אין עושים כן.
"אבל אם עושה כדי ליתן ריח טוב בפירות" - שהדוגמא לזה הוא על הנשמות היוצאות מאותו הייחדו כמה דאת אמר "פרי צדיק עץ חיים", ונאמר "ממני פריך נמצא". כי לכן יהיה להם שלימות על ידי כונה טובה זו, "למתקן לאכילה" - שהרי נתבאר למעלה במאמר פרשת ויקהל כי הנשמות הם אוכל נפש דוד. ובדברי חז"ל כתוב לאמר כי הם בסוד קרבן למעלה. ולכן כאשר נותן מוגמר זה של מיני בשמים - כי הרמז יהיה על מצות ומעשים - אע"ג כי לא צריך לכל העניינים אלו לגמר הבית או הכלים לפי כי כל זה כבר נעשה מאתמול. מכל מקום אם עושה ליתן ריח טוב בפירות - הם הנשמות כנזכר - הם למתקן לאכילה העליונה שלכן מתקיים "אכלו רעים" לעילא. "מותר".
"אפילו מפזרן" [את מים][1] בשמים הללו הנזכר, הם המצות, "על גבי גחלים של עץ" - שהרמז לאותו שהוא מעשה עץ בעלמא, אין בו לא תורה ולא מצוה. על ידי כונה טובה זו בלי ספק כי יהיה לו ריח טוב לאכילה עליונה ואינו מכבה אותה אש הקדושה.אדרבא מוסיף אהבה בין חתן וכלה וריח לו כלבנון.
- ^ כך מופיע בדפוס ונראה שדורש להגיה או למחוק לענ"ד - ויקיעורך