טור אורח חיים תקלט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן תקלט | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

כל סחורה אסורה אפילו כל שהוא, בין לקנות בין למכור.

ואפילו סחורה שנמכרת לפני המועד, אסור לתבוע דמיה במועד, אלא א"כ יהא הלוקח אדם שאינו מצוי במקום המוכר ונזדמן לו בח"ה, אז הוא מותר דהוה כדבר האבד.

ואם יש לו סחורה ואם לא ימכרנה עתה יפסיד מן הקרן, מותר למוכרה. אבל אם לא יפסיד מן הקרן אלא שאם ימכרנה עתה ירויח יותר משאם ימכרנה אח"כ, אסור למוכרה.

ואם אין לו מה יאכל, או אפילו יש לו אלא שאם ימכרנה עתה יהיה לו מעות בריוח ויוציא יותר לשמחת י"ט, מותר למכור.

וכן אם באו שיירות והביאו סחורות שאינן מצויין כלל אחר המועד, או יקנו ממנו (וכן אם אינו מצוי) שיבואו שיירות כאלו לקנות מהם ולמכור להם. והרמב"ן ז"ל כתב דוקא למכור להם מותר כל דבר, אבל לקנות מהם, אם קונה הדבר להשתכר אסור, אע"פ שהריוח ניכר שקונה בזול מהשיירא, אבל אם צריך הדבר לצורכו ודעתו לקנותו ונזדמן לו עתה מי שמוכר בזול והדבר ידוע שלא יזדמן לו אחר המועד שיירא כזו, דבר האבד הוא ומותר. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל לא חילק בזה.

אבל מציאה אסור לטרוח ולחפש עליה, כגון נהר שהציף דגים על שפתו, אסור לאוספם כדי לכבשם, אלא א"כ יהו ראויין לאכול מהם במועד.

מי שמלוה לחבירו על חפץ, על תנאי שאם לא יפרע לו לסוף ח' ימים שיהא קנוי לו, יש מתירין שהרי עיקר הקנייה היא לאחר המועד. ואינו נראה להתיר שא"כ מותר כל משא ומתן, שהם יערימו לעשות כן.

עו"ג שפרע לישראל יין בחובו, מותר לקבלו ממנו דכמציל מידו דמי. ומי שצריך לקנות יין בעת בציר לצורך שתיית כל השנה ואם יעבור המועד לא ימצא כמו שמוצא עתה, דבר האבוד הוא ומותר. ומותר לקנות ולתקן החביות ולזופתן, ובלבד שלא יכוין מלאכתו במועד, אבל יותר מכדי צורך שתייתו לא יקנה.

מוכרי [פירות] כסות וכלים לצורך המועד מותרין בצנעה, כגון אם חנותו פתוח לרשות הרבים פותח חציו ומניח חציו נעול, ואם הוא פתוח לסטיו פותח כדרכו. ואם הוא מוכר ירק וכל דבר שאינו מתקיים, פותח ומוכר כדרכו. וערב י"ט האחרון, מוכרין כדרכן ומעטרין השוק בפירות משום כבוד י"ט האחרון. י"א שצריך ליזהר בעי"ט האחרון שלא להכין ליום ב' של י"ט אלא ע"י הערמה שיאכל ממנו מעט בו ביום, דכיון דבקיאינן בקביעא דירחא הוי ליה חול וא"כ מכין מחול המועד לחול. ונ"ל דאדרבה שאין ליזהר בכך כי היכי דלא אתו לזלזולי ביה, ולא ראיתי לאדוני אבי הרא"ש ז"ל נזהר בזה.

ואין לוקחין בתים ואבנים עבדים ושפחות אלא לצורך המועד, או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל, שאז מותר לקנות ממנו כל דבר.

בענין הלואה בריבית לעו"ג, יש אוסרים שדומה לסחורה. וכתב ר"ת להתיר, דלא מיקרי פרקמטיא אלא משא ומתן של סחורה ולא הלואה. וכתב ר"י: כיון שר"ת התיר ורוב בני אדם נוהגין היתר אין בידי לאסור, והמחמיר תבוא עליו ברכה, ואני רגיל לומר למלוים בחול המועד שיקחו מיד העו"ג ריבית של שבוע הראשון ויוציאוהו לשמחת י"ט. וה"ר מאיר מרונטבור"ק כתב שמותר להלוות למכירין, ובלבד שילוה להם שבוע הראשון בחנם. ואדוני אבי הרא"ש ז"ל התיר למכירין אפילו אם יקח השבוע הראשון, וז"ל בתשובה: ובאשכנז הירא את דבר ה' נוהגין איסור בהלואה בריבית לעו"ג בחול המועד, ואני התרתי בביתי להלוות לאלו שרגילין תמיד ללוות בביתי, שאם לא ילוה להם ילכו ללוות במקום אחר וירגילום לבוא אצלם ואיכא פסידא.

בית יוסף[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

כל סחורה אסורה אפילו כל שהוא בסוף פ"ק דמ"ק (י:) אמר רבא פרקמטיא כל שהוא אסורה וכתב הרא"ש פי' לקנות סחורה או למכרה אפילו כל שהו אסור משום טרחא וכ"כ הרמב"ם ומשמע דלא שנא בצנעא ול"ש בפרהסיא אסור ושלא כדברי הרוקח שבתב בסי' ש"ד דמי שבא דבר סחורה לידו לישא וליתן בצנעא מותר ומיהו האגור כתב כדברי הרוקח וז"ל רבינו נתן השיב מי שבא סחורה לידו לישא וליתן בתוך ביתו בצנעא בח"ה מותר שאפילו בשבת איסור קל הוא הלכך בצנעא מותר וכ"כ בעל היראים דוקא בשוק דאיכא טורח אבל בבית נראה דמותר מרדכי עכ"ל ולענין הלכה נראה דאם ריוח מרובה הוא שרי בצנעא כיון דמידי דרבנן הוא כדאי הם הני רבוותא לסמוך עליהם ויוציא ממנו לשמחת י"ט יותר על מה שהיה בדעתו להוציא:

ומ"ש רבינו ואפילו סחורה שנמכרה לפני המועד אסור לתבוע דמיה במועד וכו' שם רבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דשנוותא אתא לקמיה דרב אשי א"ל מהו למיזל עלייהו האידנא א"ל כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו כפרקמטיא האבודה דמי ושרי ומפשטו של מעשה זה נראה דאפילו דמים שהלוה אסור לתובעם במועד אא"כ אינו מצוי בעיר בשאר ימים אלא שהרא"ש כתב על שמלוין לעו"ג בריבית כתב ר"י בתשובה שלא היה נראה לר"ת לאסור משום פרקמטיא אלא משא ומתן של סחורה ולא הלוואה והא דרבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דשנוותא ולא הוה שרי ליה רב אשי אלא משום דבתר הכי לא משכח להו אלמא אפילו פרעון הלואה וכ"ש להלוות אותה הלואה היתה כעין פרקמטיא שהיה מלוה להן מעות ונותנין לו יין בפרעון והיה משתכר בו כדאיתא בפרק איזהו נשך (עג.) אבל הלואה אינה כעין פרקמטיא ושרי עכ"ל ונראה דמש"ה כתב רבינו אפילו סחורה שנמכרה לפני המועד אסור לתבוע דמיה במועד ולא כתב אפילו מעות שהלוה אסור לתבעם במועד אלא דא"כ הוה ליה לפרש דאינו אסור אלא כשמקבל פירות או סחורה בפירעון הפרקמטיא שמכר כי ההוא עובדא דרבינא שהיו נותנין לו יין בפרעון פרקמטיא שמכר להם אבל אם אינו מקבל אלא מעות שרי דאע"ג דמכח פרקמטיא אתו כיון שהפרקמטיא נמכרה קודם המועד וזקף עליו המעות בחוב הו"ל כהלואה וכיון שעכשיו במועד אינו מקבל אלא מעות משמע ודאי דשרי לדעת ר"ת. וכתב שם בהגהת אשיר"י פרעון לקבל מישראל היכא דמצי למפרע מיניה אחר המועד כמו במועד אין ראיה כ"כ לאסור אבל הקפה של עו"ג שחייב לישראל בלא משכון מתיר רש"י לקבלו במועד ורשב"ם אומר דישר כח המחמיר עכ"ל ונראה דבחוב הבא מחמת הלואה מיירי ומש"ה כתב דאין ראיה כ"כ לאסור דההיא עובדא דאקרא דשנוותא איכא לאוקמי בהלואה דכעין פרקמטיא וכדאוקמה הרא"ש ומ"ש בהקפה של עו"ג דרשב"ם אומר דישר כח המחמיר יש לתמוה דמה שחייב עו"ג לישראל בלא משכון חשיב דבר האבד ולמה יחמיר אדם על עצמו בדבר האבד ונראה דכיון שאינו בודאי אבד אם לא יתבענו עכשיו סובר רשב"ם דשפיר דמי להחמיר דלא הוי דבר האבד אלא דבר שיאבד בודאי אם לא יעשה עכשיו וה"ה כתב בפשיטות ?כהפרש ?מי העו"ג דברי הכל מותר דבכלל דבר האבד הוא וכן הלכה :

ואם יש לו סחורה ואם לא ימכרנה עתה יפסיד מן הקרן וכו' שם א"ר יוסי בר אביי ודבר אבד מותר וכתב הרא"ש ולא מקרי דבר אבד אלא שיחסר מן הקרן כגון הנך דמייתי התם בגמרא אבל אם יום השוק הוא במועד ויוכל עתה למכור סחורתו ברווח ולאחר המועד לא יוכל להרויח כ"כ אבל מן הקרן לא יפסיד אסור למכור במועד והכי איתא בירושלמי אי ידע דלא מזדבן והוא פחות מקרנא מזדבן:

ואם אין לו מה יאכל או אפי' יש לו אלא שאם ימכרנה עתה יהיה לו מעות בריוח וכו' שם כתב הרא"ש דהכי משמע בירוש' דגרסי' התם בפ"ב ר"י ור"א הוו מפקידין לר' אושעיא אי את ידע דאת מזבן ואתי שתי גבין זבין ר' יונה הוה ליה ספרין אתא שאיל לרב הונא מהו למזבנינהו במועדא א"ל שרי מיחדי את במועדא ואת שתי קונדיטון במועדא התיר לו למכור בשביל שישמח במועד וישתה יין קונדיטון ואילו לא היו לו מעות בריוח לא היה שותהו עכ"ל וכ"כ סמ"ג וגם סמ"ק כתב אין קורין דבר האבד אא"כ פוחת מן הקרן אך אם מרחיב להרבות בשמחת י"ט ממה שמרויח מותר ע"כ. ונ"ל שאם יש לו מעות הרבה ואומר אמכור סחורתי ואוציא לשמחת י"ט יותר ממה שהיה בדעתי להוציא דלא שרינן ליה דלא נאמרו דברים הללו בירושלמי אלא במי שיש לו מעות מועטים וחס עליהם מלהוציא כ"כ לשמחת י"ט כדי שלא יצטרך ללוות או לשאול מהבריות ואילו היה לו מעות בריוח היה מוציא בריוח יותר בכה"ג שרינן ליה למכור כדי שישמח בי"ט כחפצו אבל מי שיש לו מעות בריוח להוציא לשמחת י"ט ככל אשר יתאוה ואין בדעתו להוציא כל כך לא נתיר לו למכור כדי שיוציא יותר וכ"נ ממ"ש המרדכי בסוף פ"ק דמועד קטן אהא דתנן אין לוקחין בתים עבדים אבנים ובהמה אלא לצורך המועד או לצורך המוכר שאין לו מה יאכל מתוך הירושלמי משמע דאינו ר"ל אין לו מה יאכל ממש אלא יש לו בצימצום ורוצה למכור ולהרויח כדי שיהיו לו מעות בריות מותר והרמב"ם כתב כל שאסור לעשותו במועד אם אין לו מה יאכל ה"ז עושה כדי פרנסתו וכן עושה סחורה כדי פרנסתו ע"כ נראה מדבריו שאינו מותר אלא בשאין לו מה יאכל ע"כ ואפשר שגם הוא ז"ל מתיר ביש לו בצימצום ורוצה למכור ולהרויח כדי שיהיו לו מעות בריוח דגם זה בכלל כדי פרנסתו הוא:

וכן אם באו שיירות והביאו סחורות שאינן מצויין כלל אחר המועד וכו' שם כתב הרא"ש גרסי' בירוש' פרקמטיא אבודה שרי מזבנינא במועד ר' יעקב בשם ר' אחא בשם ר' יוסי הדא שיירתא שרי למיזבן מינה במועד לא הוה ידע דשיירתא עלתא ומוזלא עבידתיה אלמא עבורי רווחא פסידא היא משמע מהך ירושלמי אם נזדמן במועד דבר שאינו מצוי מיקרי שפיר דבר האבד כגון אם באו שיירות של סוחרים במועד והביאו סחורות הרבה ומוכרין בזול ולא ימצאו אחר המועד אף השיירות קונין עתה הסחורות ביוקר קונין מהם ומוכרים דמניעת הריוח הוא הפסד כיון דדבר שאינו מצוי הוא עכ"ל וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מהלכות י"ט וז"ל אין עושין סחורה במועד בין למכור בין לקנות ואם היה דבר האבד שאינו מצוי תמיד לאחר המועד כגון ספינות או שיירות שבאו או שהם מבקשים לצאת ומכרו בזול או לקחו ביוקר הרי זה מותר לקנות או למכור וכן פירש סמ"ג וכתב ה"ה בירושלמי הדא שיירתא שרי למיזבן מינה בחולא דמועדא ונכתב בהלכות בפ"ב וגם הגאונים כתבוהו ומדברי רבינו נראה שמותר לקנות מן השיירא אפי' כדי להשתכר ולעשות סחורה וכן פירש הראב"ד וקצת המפרשים שהעברת ריוח נקרא דבר האבד ומכאן יצא להם שמותר להלוות בריבית בחולו של מועד והטעם בזה לפי שאין בכל אלו מלאכה גמורה שתהיה אסורה דבר תורה אפי' בי"ט ואין כאן אלא מקח וממכר שאסור מדבריהם בי"ט גזירה שמא יכתוב ובחולו של מועד התירו מפני העברת הריוח אבל הרמב"ן כתב שלא התירו לקנות מן השיירא אלא מה שהוא צריך לתשמישו ואם לא יקנהו מן השיירא ויצטרך לקנות אחר המועד יהא נפסד שלא ימצאהו בערך שמוצאו עכשיו אבל כדי להרויח ולעשות סחורה בודאי אסור לפי שהעברת ריוח אינו כדבר האבוד ולפיכך אסור להלוות לעו"ג בריבית עכ"ד ולהפרע ממנו ד"ה מותר וכן מותר לו לזקוף חובו כדי להבטיח מה שהוא חייב לו שכל זה בכלל דבר האבד הוא לד"ה עכ"ל ה"ה וכ"ז כ' ג"כ נ"י וכתב שטעם הירושלמי דקאמר דהא שיירתא שרי מיזבן מיניה במועדא משום דאע"ג דבדבר של טורח מקרי הרווחה ואסור מ"מ מידי דליכא טרחא כגון מקח וממכר מקרי דבר האבד לפי שכל עסקי סחורה הוא שקונה בשעת הזול ומוכר בשעת היוקר. והמרדכי בפ"ק דמ"ק כתב בשם ר"ת על פרקמטיא המזדמנת במועד ולאחר המועד לא משכחינן לה אפ"ה אסור דלא קרינן דבר האבד אלא זרעים שיבשו ותאנים דמיתלעי ומי שהפך זיתיו שהקרן נפחת אבל מה שלא בא לידו לא מקרי דבר האבד וגם מי שיש לו פרקמטיא למכור ונזדמנו לו לוקחין או אירע יום השוק בח"ה ויכול למכרה עתה ביוקר שאם לא ימכרנה עכשיו אינו יודע מתי ימכרנה כ"כ בטוב ודאי האי לא מקרי דבר האבד וכן פי' ריב"א דאם זה ענין פרקמטיא מיקרי דבר האבד א"כ כל סחורה הוא כך שלכך הוא רוצה למכור שכך הוא העניין שאם לא ימכור עתה לא יוכל למכור כ"כ בטוב והא לא מיקרי דבר האבד דכמו כן לפעמים ימכרנה אח"כ יותר ביוקר. וכ"כ הגה"מ ומיהו כתבו אמנם אם מוכר כדי שיהיו לו מעות בריוח מותר וכדאמרינן בירוש' וכבר נתבאר זה: וכתב הריב"ש בתשובה ירושלמי הדא שיירתא שרי למיזבן מינה בחולא דמועדא לא הוה ידע דשיירתא אזלא ומוזלא עבידתיה אמר רבי מונא אין ידע דלא מיזבן ופחית מן אגרא יזבין ואי לא לא יזבין אמר רבי יוסי בר בון אגרא וקרנא קרן הוא אין ידע דלא מזבין והוא פחית מן קרנא יזבין ואי לא לא יזבין פירוש פחית מן קרנא דרב' יוסי בר בון ר"ל מן השכר שהוא מכלל הקרן לפי סברתו כי הוא חולק עם ר' מונא וכן פי' זה הירוש' הריא"ג וסמך על דברי רבי יוסי בר בון כמו שהוא מן הדין להקל בדרבנן כי אין בזה מלאכה גמורה וכן הביא תשובה לרבי' האיי בענין שיירא של חוגגים הבאה בחש"מ ויש במה שנמכר להם שכר וכשנמנעים באים לידי הפסד וחסרון שכר וכן במה שהם מוכרים אם אין לוקחים מהם אי אפשר ליקח כמותו לאחר מכאן והאריך לומר שמותר משום דבר האבד גם הראב"ד כתב כן וגם להרמב"ן שחלק על הראב"ד אין נראה שיקפיד במכירה להצריך שיהא נפסד בקרן דכיון שהפרקמטיא היא בידו והוא מוצא מי שקונה אותה עתה ביוקר ובריוח גדול ואחר המועד לא יתנו לו כ"כ ריוח אין לך הפסד מן הקרן גדול מזה שהרי עתה שוה סחורתו כמו שנותנין בה וזה דעת ר"י בר בון איברא שהר"מ מקוצי כתב שאפי' למכור צריך שיהיה פוחת מן הקרן ונראה שפוסק כרבי מונא או שהיה לו נסחא אחרת בירושלמי או שלא היה מפרש אותו כפירוש הנכון שפירש הריא"ג עכ"ל: ומ"ש שפסק הר"מ מקוצי כרבי מונא לא דק שסמ"ג לא הביא אלא דברי ר"י בר בון: וכתב הריב"ש בסוף דבריו בדברים כאלה שהם מדרבנן ויש הרבה מן המתירים אין לחוש לגעור במקילים ולהוכיח אותם וגם אני כך דרכי אלא שלבא לישאל אני אומר כי יש מתירים ויש אוסרים ושראוי להחמיר כדברי הרמב"ן ושכן אני מחמיר לעצמי והשומע ישמע והחדל יחדל עכ"ל ולע"ד נראה שמאחר שהרמב"ם והרא"ש והראב"ד וסמ"ג וקצת מפרשים מתירין וכ"נ מדברי הרי"ף והגאונים שכתבו הירושלמי סתם דמשמע דאפי' כדי להשתכר ולעשות סחורה מותר לקנות ולמכור בשיירא יש לסמוך עליהם הלכה למעשה ולהורות להיתר במקום שאין להם מנהג קבוע לאסור: ואיכא למידק כיון דהרא"ש סבר דהעברת ריוח הוי כדבר האבד למה כתב שאם יום השוק הוא במועד ויכול עתה למכור סחורתו בריוח ולאחר המועד לא יוכל להרויח כל כך אבל מן הקרן לא יפסיד אסור במועד ונראה לומר דשאני התם שיום השוק הוא יום אחד בשבוע מבני העיר וסביבותיה וכיון שהוא מצוי בכל שבוע נמצא שאין כאן הפסד שאם לא מכרו ביום שוק של שבוע זו ימכרנו ביום שוק של שבוע הבא ומפני ספק שמא לא ימכרנו כל כך ביוקר לא שרינן ליה למכרו במועד דהא אפשר שביום שוק הבא ימכרנו ג"כ ביוקר: ומ"ש הרא"ש ולאחר המועד לא יוכל להרויח כל כך היינו לומר דאפשר דלא ירויח כל כך וכיון דלאו דבר האבד בודאי הוא אסור אבל שיירות כיון שהוא דבר שאינו מצוי תמיד הוי דבר האבד בודאי ומפני כך התירו. אחרי שכתבתי זה מצאתי שכתב הוא ז"ל בתשובה דלא מקרי דבר האבד אלא ספינות או שיירות שבאו וקונין ביוקר או מוכרין בזול ולא ימצא כיוצא בזה אחר המועד אבל אלו אם לא ימכרו ביום השוק שבתוך המועד ימכרו בשוק שלאחר המועד לא הוי דבר האבד עכ"ל. וזה מבואר כמ"ש : וכתב מהר"י קולן בשורש ק"ח על דבר ההלואה לא"י על המשכונות דאתריה דמר כיון שהוא דבר קבוע לעולם באותו עיר להיות היריד תמיד בתוך חג הפסח וכן בחג הסוכות הדעת מכרעת דבכה"ג שרי אפי' פרקמטיא גמורה דכדבר האבד דמי כיון שהוא עיקר מחייתם וריוח שלהם ואם יאסר עליהם דבר זה הרי הם יורדים לחייהם ופשיטא דעדיף משיירא שנזדמנה ומבקשת לצאת ואפי' הפוסקים החולקים ואומרים דכיון שלא בא לידו עדיין דלא מקרי דבר האבד אפשר דבכה"ג מודו דכיון שידוע הוה בלי ספק שהסוחרים באים תמיד למועד היריד הקבוע חשיב כבא לידו ודוגמא לדבר מצינו בפ"ב דבתרא (כא:) וכו'. מ"מ אע"פ שאנו מדמים לא הייתי אומר לעשות מעשה אם לא מכח מנהג ע"כ. וכתב עוד דמכ"ש שהן יכולין למכור המשכונות שכבר נחלטו ואי זה נקרא מכוין מלאכתו במועד שהרי א"א בענין אחר וגם אם היה מזדמן להם קונה ביוקר כאשר בימי היריד לא היו ממתינים אלא אדרבה פשיטא שהיו מוכרים מיד פשיטא הוא שאין זה נקרא מכוין מלאכתו במועד ועוד האריך בדבר:

מ"ש רבינו אבל מציאה אסור לטרוח ולחפש אחריה כגון נהר שהציף דגים וכו' בספ"ק דמ"ק (יא:) בדיתא לבאי כוורי שרא רבא מיצד מיזל אתויי ומימלח א"ל אביי והא אנן כבשין שהוא יכול לאכול מהן במועד כובשן

מי שמלוה לחבירו וכו' נראה דאפילו לחבירו דאיכא למיחש שיערימו יחד ואפ"ה מותר ורבינו נמי לא השיג על זה אלא במלוה לחבירו לפי שהם יערימו וכו' וכ"כ בהג"א בשם א"ז להתיר במלוה לעו"ג:

אבל יותר מכדי שתייתו לא יקנה דהו"ל כקונה סחורה להרויח דאסור מיהו אם הוא בענין שיגיע לו ריוח גדול שאינו מצוי לו אח"כ כדי להרויח בו כל כך דמי לשיירות ושרי לקנות יותר מכדי שתייתן וכן נראה מדברי ב"י וכ"כ בהגהת ש"ע:

ואם הוא מוכר ירק וכו' שם רב הונא שרי להו להני כרופייתא למיזל לזבוני כי אורחייהו בשוקא ואותבוה מדתניא ערב י"ט האחרון של חג מוציא ומעטר את שוקי העיר בפירות בשביל כבוד י"ט האחרון מפני כבוד י"ט אחרון אין שלא מפני כבוד י"ט האחרון לא לא קשיא הא בפירי הא בתבלין פירש"י בתבלין מוכר כדרכו כגון כרו' וכרשינין הכל יודעין דלצורך המועד הן וליכא חשד' שאין ראויין להתקיים הלכך אפילו בפרהסיא מותר עכ"ל נראה דהני כרופייתא פירושו מוכרי כרוב וכרשינין שאינן ראויים להתקיי' ועל פי פירוש זה כתב רבינו ואם הוא מוכר ירק וכו' אבל התו' בשם הר"פ הקשה על פירש"י שפי' תבלין כרוב וכרשינין דאינן תבלין וכתב בשם הערוך דפירוש כרופייתא מוכרי מיני בשמים וא"כ מה שנמצא בפירש"י שלנו כרופייתא מוכרי בשמים אינו מפירש"י אלא הגה"ה היתה כתובה בגליון והכניסוה הסופרים בפנים אבל רבינו נמשך אחר פרש"י שהרי לא כתב דתבלין שהן בשמים מותר למכור כדרכו אלמא דס"ל דפי' תבלין הוא ירק כגון כרוב וכרשינין ונראה דדעת רבינו דפרש"י עיקר דלשון תבלין משמעו בשמים ומשמעו כמי כל מה שנותנין בקדרה לתקן התבשיל כל דבר שהוא תיקון לדבר אחר נקרא תבלין וכיון דהכא צריך לפרש דמותר כדרכו לפי שאין ראויין להתקיים א"כ בע"כ ירק הוא ונקרא תבלין לפי שהכרוב והכרשינין הם מתקנון התבשיל שנותנין טעם בתוכו כמו בצל וקפלוט גם הרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא כתבו אלא תבלין בסתם כלשון הגמרא ואפשר דגם הם תופסים פרש"י וקושיית התוס' בשם הר"פ אינה קושיא דלשון תבלין לפעמים פירושו בשמים ולפעמים פירושו מיני ירקות שמתקנים בהם הקדרה וכמו שפירש"י בחומש על תובל קין שתבל והתקין אומנות קין מיהו במרדכי הארוך מפרש דתבלין היינו בשמים דמותר למכור בפרהסיא לפי שדרכו ליקח לצורך המועד ואעפ"י שהן דברים המתקיימים עד החול שרי ודוקא פירות וכסות וכלים דברים המתקיימים עד החול לא שרי אלא בצינעא כיון דאית בהו תרתי חדא שאינו ניכר כל כך שהוא לצורך המועד אידך שהן דברים המתקיימים עד החול אבל דברים שאין מתקיימים אפילו אינו ניכר שהוא לצורך המועד. א"נ דברים המתקיימים וניכר שהוא לצורך המועד כגון בשמים שרי והכי נקטינן:

ומ"ש ועי"ט האחרון וכו' כתב ב"י דמשמע מדברי הרמב"ם דלא התירו לעטר השוק בפירות אלא בערב י"ט האחרון של חג הסוכות מפני כבוד הרגל דרגל בפני עצמו הוא אבל לענין למכור בפרהסיא מותר אף בי"ט האחרון של פסח עכ"ל אבל מדברי רבינו משמע דאף לעטר השוק בפירות מותר אף בערב י"ט האחרון של פסח והכי משמע פשטא דלישנא דסתמא דתלמודא דהביאו הרי"ף והרא"ש ולא חילקו כלל:

ואין לוקחין בתים ואבנים וכו' כך היא גירסת הרי"ף והרא"ש וכתב בהגהת אשיר"י וצריך לאבנים כגון שהיה כותלו רעוע דסותרו ובונהו בי"ט והתירו סופו משום תחילתו עכ"ל אבל בסדר המשנה לא גרסינן אבנים וכן הרמב"ם ספ"ז לא הזכיר אבנים אלא בתים ועבדים ובהמה:

ומ"ש בשם הר"מ כ"כ שם בהג"א וז"ל ר"י היה מורה הלכה למעשה להלוות למערופות שלו בחנם שבת ראשונה שהמועד בתוכה ואם יעכב יותר יתן ריבית משם ואילך וז"ל הרא"ש בתשובה לענין הלואה בח"ה אע"פ דדמי לפרקמטיא אינו דומה לגמרי כי בקניית פרקמטיא יש טורח גדול בשער הדקדוק של מקח ומתוך טרדתו ימנע משמחת י"ט וגם לפעמים יקנה ביוקר ויצטער ואם ימכור במועד לפעמים בפחות ממה שקנה איכא צערא אבל במלוה בריבית שמחה היא וגם ליכא טרחא כולי האי והלכך הקילו בה והתירו ע"י שמוציא הריוח של אותה שבוע במועד יותר על מה שהיה מוציא אם לא היה לו זה הריוח ומ"ש במנהגי הר"מ שלמערופות שלו היה מלוה בחנם אותה שבוע כדי שלא יסורו ממנו ודבר האבד מותר מאחר שחושב אותו דבר האבד לא ידעתי למה היה מלוה בחנם אפי' בשכר מותר כמו שיירא העוברת עכ"ל והגאון מהר"י קולון כתב בשורש ק"ח דמאחר שדעת ר"י נוטה לאסור להלות בריבית היה לו לחלוק ולומר דע"כ לא פליג רבינו תם על ר"י אלא דוקא בהלואה דאשראי שאינה על המשכון אבל במלוה על המשכון שצריך המלוה לעיין ולשום המשכון כדי לדעת כמה יכול להלוות עליו דמיא טפי למשא ומתן של סחורה מ"מ מאחר שכבר פשט המנהג פשיטא שאין בידינו למחות אפי' היתה הלכה ברורה לאסור דהנח להם לישראל מוטב שיהיו שוגגין וכו' וגם מתוך מ"ש בטור א"ח מי שמלוה לחבירו על חפץ על תנאי שאם לא יפרע לו תוך שמנה ימים שיהיה קנוי לו וכו' משמע דלא איפליגו אלא משום הקנייה אבל בהלואה גופא לא פליגי דשרי ואע"ג דהויא על המשכון עד כאן ולענין הלכה כיון דאיסור מלאכה כח"ה דרבנן והרא"ש דבתרא וגדול הוא וגם מהר"י קולון כתב שכך פשט המנהג הכי נקטינן: וכתב עוד בהג"א וגם להתנות וליקח ערבות במועד על מלו' שלאחר מועד כתב דיכול להיות שהוא מותר וכבר כתבתי בסי' זה דברי הג"א בדין אם מותר להפרע וכתבתי בשם ה"ה דלד"ה מותר לזקוף חוב העו"ג כדי להבטיח מה שהוא חייב לו וכן מותר להפרע ממנו שכל זה בכלל דבר האבד הוא לד"ה ושכ"כ נ"י:

ומ"ש רבינו בשם הרא"ש בתשובה איני יודע למה חזר רבינו אחר דבריו בתשובה שהרי בספ"ק דמ"ק כתב לשון זה בעצמו. כתבו התוס' בספ"ק דמ"ק דהלואה דשולחנות בקביעות וחילוף נראה דחשיב פרקמטיא ואפי' לדעת ר"ת אסור עכ"ל :

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

  • כל סחורה וכו' עד אסור לתבוע דמיה ספ"ק דמ"ק סוף (ד' י) אמר רבא פרקמטיא כל שהוא אסור א"ר יוסי בר אבין ובדבר האבוד מותר. רבינא הוה מסיק זוזי בבני אקרא דשנותא אתא לקמיה דרב אשי א"ל מהו למיזל האידנא עלייהו א"ל כיון דהאידנא משכחת להו וביומא אחרינא לא משכחת להו כפרקמטיא האבוד דמי ושרי ומשמע ליה לרבי' מדברי הרא"ש לשם ומביאו ב"י דלא יתכן לאסור משום פרקמטיא אלא משא ומתן של סחורה כגון סחורה שנמכרה לפני המועד ומקבל דמיה במועד א"נ המלוה לו מעות לפני המועד ומקבל סחורה בפרעון דמיה במועד דאיכא משא ומתן של סחורה או בתחלה או בסוף אבל אם לפני המועד הלוה לוה מעות ומקבל מעותיו מן הלוה במועד פשיטא דשרי אפילו אינו דבר האבוד ולא על זה שאל רבינא לרב אשי ודלא כמה שהבין ב"י דאם מכר לו סחורה לפני המועד דשרי לקבל דמיה במעות במועד וכן פסק בש"ע דליתא אלא כמו שמבואר במ"ש רבינו שזה אסור:
  • ואם יש לו סחורה וכו' שם מימרא דר"י בר אבין שהבאתי בסמוך וע"פ דברי הרא"ש דוקא היכא דיפסיד מן הקרן:
  • ומ"ש דמותר למכור אם על ידי כך יוציא יותר לשמחת י"ט כתב ב"י דאינו מותר אלא במי שיש לו מעות מועטים דאילו היה לו מעות בריוח היה מוציא יותר לשמחת י"ט אבל מי שיש לו מעות הרבה שיוכל להוציא לשמחת י"ט בלא מכירה לא הותר לו למכור כדי שיוציא עוד יותר ודבריו נכונים וכן פסק בש"ע:
  • וכן אם באו שיירות וכו' שם כתב הרא"ש כך על פי הירושלמי וכ"כ הרמב"ם בפ"ז מה' י"ט וכ"כ סמ"ג ורוב פוסקים ודלא כהרמב"ן ודלא כמ"ש המרדכי בשם ר"ת לאיסור פסק ב"י הלכה למעשה להיתר וכן בירידים מותר למכור ולקנות כיון שקבועים מזמן לזמך אבל ביומא דשוקא שהוא יום אחד בשבוע אסור וכן פסק בש"ע ועיין בב"י שהאריך:
  • אבל מציאה אסור וכו' כתב ב"י דלא דמי לשיירא דמותר כיון דאינה מצויה תמיד דהתם ודאי חשיב דבר האבד כיון דפרקמטיא היא ודעתם של ב"א עליה להרויח ממנו פרנסתם אבל מציאה אינה מצויה כלל ואין דעתם עליה כלל לא חשיב דבר האבד א"נ מליחת דגים הוה מלאכה ואיכא טירחא לא שרינן לה משום רווחא ועי"ל מציאה ליכא פסידא אלא רווחא בעלמא היה אבל פרקמטיא ביטול דידה פסידא היא וע"ש:
  • מי שמלוה לחבירו וכו' נראה דאפילו לחבירו דאיכא למיחש שיערימו יחד ואפ"ה מותר ורבינו נמי לא השיג על זה אלא במלוה לחבירו לפי שהם יערימו וכו' וכ"כ בהג"א בשם א"ז להתיר במלוה לעו"ג:
  • אבל יותר מכדי שתייתו לא יקנה דהו"ל כקונה סחורה להרויח דאסור מיהו אם הוא בענין שיגיע לו ריוח גדול שאינו מצוי לו אח"כ כדי להרויח בו כל כך דמי לשיירות ושרי לקנות יותר מכדי שתייתן וכן נראה מדברי ב"י וכ"כ בהגהת ש"ע:
  • ואם הוא מוכר ירק וכו' שם רב הונא שרי להו להני כרופייתא למיזל לזבוני כי אורחייהו בשוקא ואותבוה מדתניא ערב י"ט האחרון של חג מוציא ומעטר את שוקי העיר בפירות בשביל כבוד י"ט האחרון מפני כבוד י"ט אחרון אין שלא מפני כבוד י"ט האחרון לא לא קשיא הא בפירי הא בתבלין פירש"י בתבלין מוכר כדרכו כגון כרו' וכרשינין הכל יודעין דלצורך המועד הן וליכא חשד' שאין ראויין להתקיים הלכך אפילו בפרהסיא מותר עכ"ל נראה דהני כרופייתא פירושו מוכרי כרוב וכרשינין שאינן ראויים להתקיי' ועל פי פירוש זה כתב רבינו ואם הוא מוכר ירק וכו' אבל התו' בשם הר"פ הקשה על פירש"י שפי' תבלין כרוב וכרשינין דאינן תבלין וכתב בשם הערוך דפירוש כרופייתא מוכרי מיני בשמים וא"כ מה שנמצא בפירש"י שלנו כרופייתא מוכרי בשמים אינו מפירש"י אלא הגה"ה היתה כתובה בגליון והכניסוה הסופרים בפנים אבל רבינו נמשך אחר פרש"י שהרי לא כתב דתבלין שהן בשמים מותר למכור כדרכו אלמא דס"ל דפי' תבלין הוא ירק כגון כרוב וכרשינין ונראה דדעת רבינו דפרש"י עיקר דלשון תבלין משמעו בשמים ומשמעו נמי כל מה שנותנין בקדרה לתקן התבשיל כל דבר שהוא תיקון לדבר אחר נקרא תבלין וכיון דהכא צריך לפרש דמותר כדרכו לפי שאין ראויין להתקיים א"כ בע"כ ירק הוא ונקרא תבלין לפי שהכרוב והכרשינין הם מתקנין התבשיל שנותנין טעם בתוכו כמו בצל וקפלוט גם הרי"ף והרא"ש והרמב"ם לא כתבו אלא תבלין בסתם כלשון הגמרא ואפשר דגם הם תופסים פרש"י וקושיית התוס' בשם הר"פ אינה קושיא דלשון תבלין לפעמים פירושו בשמים ולפעמים פירושו מיני ירקות שמתקנים בהם הקדרה וכמו שפירש"י בחומש על תובל קין שתבל והתקין אומנות קין מיהו במרדכי הארוך מפרש דתבלין היינו בשמים דמותר למכור בפרהסיא לפי שדרכו ליקח לצורך המועד ואעפ"י שהן דברים המתקיימים עד החול שרי ודוקא פירות וכסות וכלים דברים המתקיימים עד החול לא שרי אלא בצינעא כיון דאית בהו תרתי חדא שאינו ניכר כל כך שהוא לצורך המועד אידך שהן דברים המתקיימים עד החול אבל דברים שאין מתקיימים אפילו אינו ניכר שהוא לצורך המועד. א"נ דברים המתקיימים וניכר שהוא לצורך המועד כגון בשמים שרי והכי נקטינן:
  • ומ"ש ועי"ט האחרון וכו' כתב ב"י דמשמע מדברי הרמב"ם דלא התירו לעטר השוק בפירות אלא בערב י"ט האחרון של חג הסוכות מפני כבוד הרגל דרגל בפני עצמו הוא אבל לענין למכור בפרהסיא מותר אף בי"ט האחרון של פסח עכ"ל אבל מדברי רבינו משמע דאף לעטר השוק בפירות מותר אף בערב י"ט האחרון של פסח והכי משמע פשטא דלישנא דסתמא דתלמודא דהביאו הרי"ף והרא"ש ולא חילקו כלל:
  • ואין לוקחין בתים ואבנים וכו' כך היא גירסת הרי"ף והרא"ש וכתב בהגהת אשיר"י וצריך לאבנים כגון שהיה כותלו רעוע דסותרו ובונהו בי"ט והתירו סופו משום תחילתו עכ"ל אבל בסדר המשנה לא גרסינן אבנים וכן הרמב"ם ספ"ז לא הזכיר אבנים אלא בתים ועבדים ובהמה:

דרכי משה[עריכה]

(א) וכ"כ בנ"י פ"ק דמ"ק דף שע"ד וכן משמע לקמן מדברי רבינו בסימן זה וכתב המרדכי סוף מי שהפך דראבי"ה התיר לקבול בשביל חובותיו במועד עכ"ל [ופשוט הוא דלא שרי אלא במקוום דמותר לתבוע החובות].

(ב) וכתב האגור והמנהג שלא למחות ביד העושים ונוהגים היתר והמתע"ב:

(ג) ונראה דוקא ביום השוק השכיח בכל שבוע ושבוע ולכן אסור אבל ביום השוק דאינו שכיח הוה דינו כשיירות הבאות וכ"כ מהרי"ק שורש ק"ח דיריד שאינו שכיח הוה כשיירות שאינן מצויות ומיהו נראה דכל זה לא שרי אלא שיום השוק בעירו או שהשיירות באו לעירו אבל שיסע בסחורתו על יום השוק למקום אחר לכ"ע אסור אם לא בדבר האבד וכמ"ש לעיל סימן תקל"ח ומיהו אפשר לומר דאם לא יוכל להרויח אחר המועד כמו במועד אף כה"ג שרי לדעת המתירים שסוברים דהעברת הריוח הוה כדבר האבד וכבר נתבאר לעיל סימן תקל"ח דבדבר האבד ממש לא בעינן צנעה ומותר לעשות אפילו בפרהסיא כתב הכלבו תגר שקונה מזה ומוכר לזה מיד וחוזר וקונה ומוכר מותר לקנות ולמכור דהוי דבר האבד:

(ד) ובמהרי"ל כתב כשמונה מעות להלוות ביום טוב ישנה דאם רגיל למנות ב' ב' ימנה אחד אחד: