טור אורח חיים עה

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה אל: ניווט, חיפוש
אורח חיים · יורה דעה · אבן העזר · חושן משפט
צפייה בדפוסים הישנים להגהה ולהורדה · מידע על מהדורה זו

<< | טור · אורח חיים · סימן עה | >>

סימן זה ב: שולחן ערוך · לבוש · ערוך השולחן · שולחן ערוך הרב

הלכות קריאת שמע וברכותיה

מפרשים בהמשך הדף (שלימות: 75%):    בית יוסף ב"ח דרכי משה ד"מ הארוך דרישה פרישה

טור[עריכה]

טפח המגולה באשה במקום שדרכה לכסותו, אסור לקרות קריאת שמע כנגדה, אפילו היא אשתו. וכן אם שוקה מגולה אסור לקרות כנגדה. ושער של אשה שדרכה לכסותן אסור לקרות כנגדן, אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר.

אסור לקרות כנגד ערות גוי.

ערוה בעששית ורואה אותה דרך דופנותיה, אסור לקרות כנגדה:

בית יוסף[עריכה]

טפח המגולה באשה וכו' — בסוף פרק מי שמתו (דף כד.), אמר ר' יצחק: טפח באשה ערוה. למאי? אילימא לאיסתכולי בה, והאמר רב ששת: כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף? אלא באשתו ולקריאת שמע. אמר רב חסדא: שוק באשה ערוה, אמר שמואל: קול באשה ערוה, אמר רב ששת: שיער באשה ערוה. ופירש רש"י: שוק. באשת איש: ערוה. להסתכל, וכן באשתו לקריאת שמע. והוה תמיהא לי, מאי קא משמע לן רב חסדא? כל מקום שדרך לכסותו הוה ערוה, ומאי איריא שוק? עד שמצאתי להרשב"א שכתב: הא דאמר ר' יצחק טפח באשה ערוה, ואוקימנא באשתו ולקריאת שמע, פירש הראב"ד דאפשר דווקא ממקום צנוע שבה, ועלה קא אתי רב חסדא למימר דשוק באשה מקום צנוע וערוה היא, ואפילו לגבי בעלה, ואף על פי שאינו מקום צנוע באיש. אבל פניה ידיה ורגליה, וקול דיבורה שאינו זמר, ושערה מחוץ לצמתה שאינו מתכסה, אין חוששין להן מפני שהוא רגיל בהם ולא טריד, עכ"ל. ורבינו נראה שהלך בשיטה זו, וזהו שכתב: טפח מגולה באשה במקום שדרכה לכסותו, דמשמע דבמקום שאין דרכה לכסותו, כגון פניה או ידיה, לית לן בה; ואחר כך כתב: וכן אם שוקה מגולה אסור, כלומר שאף על פי שאינו מקום צנוע באיש הוי ערוה באשה. והרא"ש כתב גם כן אהא דטפח באשה ערוה: דווקא בדבר שרגיל להיות מכוסה באשה. וכתב עוד: ודווקא באחריני, אבל בעצמה הא אמרינן לעיל: האשה יושבת ערומה וקוצה חלתה. וכן כתב הרשב"א: שוק באשה ערוה, ודווקא לאחרים ולאנשים, משום הרהור, אבל לעצמה לא, דהא קתני: האשה יושבת וקוצה לה חלתה:(א)

וכתב הרא"ש עוד, אמאי דאמרינן: קול באשה ערוה, פירוש לשמוע ולא לעניין קריאת שמע, ולכן השמיט רבינו קול באשה. אבל המרדכי כתב בשם רבינו האיי דכל הני לעניין קריאת שמע, וכן כתוב באוהל מועד דקול זמר אפילו באשתו ערוה, וכן כתב הגהות מיימון בשם רבינו תם. אלא שכתב המרדכי בשם רא"ם: הילכך אסור לומר דבר שבקדושה בשמיעת קול שיר של אשה, ועת לעשות לה' הפרו תורתך, הילכך אין אנו נזהרים מללמוד בשמיעת שיר נשים ארמאות, עכ"ל. וה"ר יונה כתב גם כן דקול באשה ערוה – לקריאת שמע הוא. והני מילי בשעה שמנגנת, אבל בשעה שמדברת כדרכה מותר. ואפילו בשעה שמנגנת, אם הוא יכול לכוין ליבו לתפילתו בעניין שאינו שומע אותה ואינו משים לב אליה, מותר, ואין לו להפסיק קריאתו. וכן כשמגולה טפח אינו אסור אלא כשמסתכל בה, אבל בראייה בעלמא מותר, עכ"ל:

ומה שכתב רבינו: אבל בתולות שדרכן לילך פרועות הראש מותר — כן כתבו הרא"ש והמרדכי והגהות מיימון. וכתבו עוד הגהות, דהוא הדין לכל קול הרגיל בה, לא חיישינן:

כתב הרא"ש: והרי"ף שלא הזכיר מכל זה כלום, כתב הראב"ד דאפשר דמשום דאמרינן לעיל: עגבות אין בהם משום ערוה, סבר הרב דכל שכן טפח ושוק ושער וקול. וכתב הוא ז"ל דלא מן השם הוא זה, אלא הכא משום דמטריד. וברואה ועגבות הא פרישנא, דווקא דנפשיה ובאשתו בשאינו רואה, ואף על פי שנוגע; דכל שאינו רואה, משום נגיעה לבד לא מטריד הואיל וגס בה, עכ"ל. וזה לשון הרמב"ם בפרק ג מהלכות קריאת שמע: כל גוף האשה ערוה, לפיכך לא יסתכל בגוף האשה כשהוא קורא, ואפילו אשתו. ואם היה מגולה טפח מגופה, לא יקרא כנגדה, עכ"ל. והשמיט קול ושער, משום דמשמע ליה דלשמוע ולהסתכל קאמר ולא לעניין קריאת שמע, וכמו שכתב הרא"ש בקול. ודקדק לומר: אם היה מגולה טפח מגופה, לרמוז למה שנתבאר בסמוך, דְיָדֶיהָ ופניה וכל מקום שאין דרך לכסותו שרי, דהא לא שייך לומר מגולה אלא במקום שדרך להתכסות. ולעניין הלכה נראה דנקטינן כדברי הרמב"ם. ומיהו טוב ליזהר לכתחילה ממראית שער ומשמיעת קול זמר אשה בשעת קריאת שמע(ב):

אסור לקרות כנגד ערות גוי — פשוט בסוף פרק מי שמתו (דף כה:). וכתב הרמב"ם דהוא הדין כנגד ערות קטן דאסור. וה"ר יונה כתב בסוף פרק מי שמתו שיש נוהגים לכסות ערות הקטן בשעה שמלין אותו, ויש אומרים שאין צורך לזה. ובסוף דבריו כתב, דנראה דוודאי בקטן כל כך לא דיינינן ליה ערוה ואין צריך לכסותו בשעת ברכה. והרא"ש כתב דברי ה"ר יונה, והוסיף וכתב: וגם נראה, כיון דלתקוני המילה קא אתי, קרינא ביה שפיר "והיה מחנך קדוש" ואין בו אותה שעה משום "לא יראה בך ערות דבר". ורבינו כתב בטור יורה דעה סימן רס"ה בשם בעל העיטור שאין צריך לכסות, דלא הוי ערוה כל זמן שאינה ראויה לביאה. וכן כתב הכלבו בשם הרי"ף. וכתב רבינו ירוחם שהרוב מסכימים לדברי ה"ר יונה, עד כאן. ולי נראה דכיון דהרמב"ם סבירא ליה דאסור, והרא"ש נמי אפשר דסבר דבקריאת שמע אסור, דהא לא שייך בה ההוא טעמא שהוסיף, הילכך יש להזהר לכתחילה מיהא. מיהו אם קרא כנגד ערות קטן שאינו ראוי לביאה אין מחזירין אותו, דכדאי הם הנך רבוותא לסמוך עליהם(ג):

ערוה בעששית ורואה אותה וכו' — גם זה פשוט שם. ומפרש טעמא, משום דכתיב: "ולא יראה בך ערות דבר", והא קא מתחזיא:

וכתב הרמב"ם דאסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו, משמע דבהחזרת פנים סגי אף על פי שהיא סמוכה לו, דהא לא תלה רחמנא ערוה אלא בראיה. ומהאי טעמא נראה שבלילה, או אם הוא סומא, או אם עוצם עיניו אפילו ביום, שרי. ולא דמי לצואה, דאפילו סומא ובלילה אסור לפניו כמלא עין הרואה ביום, כמו שכתבתי בסימן ע"ט; דשאני ערוה, דלא תליא רחמנא אלא בראיה. וכן נראה ממה שכתבתי בתחילת סימן שלפני זה גבי רוחץ במים צלולים בשם הרשב"א וה"ר יונה. ואף על פי שהרוקח כתב בסימן שכ"ד: ואם ערוה כנגדו, אפילו יעצים עיניו אסור לו לקרות קריאת שמע או להתפלל, כדאי הם הני רבוותא לסמוך עליהם(ד):

בית חדש (ב"ח)[עריכה]

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

טפח המגולה באשה במקום שדרכה לכסותו אסור לקרות ק"ש כנגדה אפילו היא אשתו בסוף פרק מי שמתו (דף כ"ד) אמר רב יצחק טפח באשה ערוה למאי אילימא לאסתכילי בה פירש רש"י אם אשת איש היא והא אמר רב ששת כל המסתכל באצבע קטנה של אשה כאילו מסתכל במקום התורף אלא באשתו ולקריאת שמע פירש רש"י באשתו ולקריאת שמע אם טפח מגולה בה לא יקרא קריאת שמע כנגדה. פירוש לפירושו דגוף האשה ערוה ולא יסתכל בגופה כשהוא קורא ואפילו אשתו וכן כתב הרמב"ם בפ"ג ונראה מדברי הרמב"ם ורבינו מדכתבו אפילו באשתו אלמא דמפרשים דתלמודא קאמר דאפילו באשתו אסור ומיהו אף באינה אשתו נמי אינו אסור אלא אם כן בטפח מגולה לא פחות מטפח והכי משמע ממ"ש בסתם טפח באשה ערוה דבכל אשה קאמר דאינה ערוה לקריאת שמע בפחות מטפח אבל בהגהת מיימונית שם כתב דבה"ג פי' דוקא באשתו בעינן טפח אבל באשה אחרת אפילו פחות מטפח ונראה דלא קי"ל הכי אלא ככל הפוסקים דדוקא בטפח אסור וה"ט דמקום תורפה לא הוי פחות מטפח ואין להקשות כיון דאפילו באשה אחרת אינו אסור להסתכל בשעה שקורא קריאת שמע אלא בטפח מגולה אבל בפחות מטפח שרי הלא אסור להסתכל באשה אחרת אפילו באצבע קטנה די"ל דלא אסור להסתכל אפילו באצבע קטנה אלא כשמכוין לראות בה דאז נהנה ואיכא איסור אפילו באצבע קטנה אבל גבי קריאת שמע איכא איסורא כשמסתכל בה בשעת קריאת שמע אפילו אינו מכוין כלל להסתכל בה אלא שרואה אותה לפי תומו בלא כוונה ואז אינו אסור לקריאת שמע אלא בטפח מגולה ודו"ק: שוב ראיתי בהגהות ש"ע הביא דעת בה"ג דבאשה אחרת אסור אפילו בפחות מטפח מכל מקום גם הוא סובר דלא קי"ל הכי ע"ש וה"ר יונה מיקל עוד דבמגולה טפח אינו אסור אלא כשמסתכל בה אבל בראיה בעלמא מותר עכ"ל ומביאו ב"י ולא נהירא אלא בכל ענין אסור וכך הוא משמעות הפוסקים:

ומ"ש רבינו טפח מגולה וכו' וכן פירש רש"י בא להוציא פניה וידיה ורגליה בעיירות שהולכים יחף שלעולם רגליה הן מגולין דאינו אסור לקרות כנגדן דאי איתא דאפילו כנגד פניה נמי אסור למה ליה למימר טפח באשה ערוה לימא סתם אסור לקרות קריאת שמע כנגד אשה דהא כל אשה לפחות פניה וידיה מגולות הן אלא ודאי אין איסור אלא במקום שדרכה לכסותו:

וכן אם שוקה מגולה שם א"ר חסדא שוק באשה ערוה ונקט שוק שהוא מכוסה מה שא"כ הרגל דבמקצת ארצות ועיירות הכל הולכים יחף וא"ת לפ"ז לאיזה צורך נקט שוק יותר משאר מקומות מכוסין שבה ונראה דנקט שוק דאפי' פחות מטפח חשוב נמי ערוה וכדנפקא לן מקרא גלי שוק עברי נהרות וכתיב תגל ערותך דמשמע כל שוק הוי ערוה אפילו פחות מטפח והרשב"א כתב ע"ש הראב"ד דנקט שוק אע"פ שאינו מקום צנוע באיש הוה ערוה באשה וב"י מביאו ולפענ"ד נראה קרוב לפשט כדפרישית ועוד נראה עיקר דהסברא מבחוץ היא דאין לחוש כלל לגילוי השוק וא"צ לומר לגילוי הרגל ואפי' באשת איש ליכא איסורא להסתכל בהן דמן הסתם הן מלוכלכות בטיט וצואה ולא יגיע לידי הרהור ולא דמי לאצבע קטנה דידיה של אשה דמסתמא נקיות הן וכ"ש פניה דיגיע לידי הרהור דאסור משא"כ שוק שלה אי לאו דגלי לן קרא דערוה היא וכן קול ושער הוה אמינא דאין לחוש להן אפי' באשת איש אי לאו דכתיב קרא כי קולך ערב ושערך כעדר העזים דמדמשבח לה קרא בגוייהו ש"מ תאוה הוא והכי מוכח להדיא ממ"ש רש"י וז"ל שוק באשת איש ערוה להסתכל בה וכן באשתו לקריאת שמע עכ"ל דקשה טובא לאיזה צורך פירש דשוק באשה ערוה מיירי נמי באשת איש הלא אפי' אצבע קטנה אסור כ"ש שוק אלא בע"כ כדאמרן דמדאצטריך קרא לשוק אלמא אי לאו קרא ה"א דאפילו באשת איש ליכא איסורא להסתכל דמסתמא מטונף ומזוהם הוא השוק באשה כמו באיש מחמת מלאכה השתא גלי לן קרא אסור בין באשת איש להסתכל בה בין באשתו לק"ש והשתא ניחא דאתא רש"י לפרש דאי לאו קרא ה"א דבשוק ליכא איסורא כלל: ושער של אשה וכו' שם מימרא דרב ששת ואיתא תו התם אמר שמואל קול באשה ערוה ולא הביאו רבינו לפי שכתב הרא"ש הא דקול באשה ערוה אינו אלא דאסור לשמוע ולא לענין קריאת שמע גם הרמב"ם לא כתבו לענין ק"ש ואע"ג דהרמב"ם לא כתב ג"כ שער לענין ק"ש בזה סמך רבינו על הרא"ש ושאר פוסקים שכתבוהו לענין ק"ש. ומיהו יש להחמיר בקול נגינת אשה אף לענין קריאת שמע וכתב בהגהת מיימוני דבקול הרגיל בו אין לחוש: כתב הרמב"ם בפ"ג דאסור לקרות כנגד הערוה עד שיחזיר פניו משמע דבהחזרת פנים סגי וקשה מהא דהביא המרדכי בפרק מי שמתו גרסינן בירושלמי ר' אילא וחבירו הוו יתבי קמי פונדקא ברמשא אמרי מהו מימר מילי דאורייתא א"ל מכיון דאי הוה יממא הוינן חמיין מה קמן ברם כדין איסורא משמע במקום שראוי לראות הערוה אין מועיל העלמת עין עכ"ל מיהו יש לחלק דדוקא באינו מחזיר פניו אין מועיל מה שאינו רואה בלילה שהרי ביום היה רואה אבל אי מחזיר פניו אפי' ביום שרי כל שכן בלילה דשרי אי מחזיר פניו שהרי אפילו היה יום לא היה רואה כיון שהחזיר פניו כנ"ל אבל ב"י כתב דלהרמב"ם בלילה או אם הוא סומא או עוצם עיניו אפילו ביום שרי ולא נהירא שהרי מפורש בירושלמי דבלילה אסור כיון שאם היה יום היה רואה ולפ"ז עוצם עיניו נמי אסור כיון שאם לא היה עוצם עיניו היה רואה הערוה לפניו דלא עדיף עוצם עיניו מבלילה וכ"כ הרוקח דאפילו יעצים עיניו אסור ומביאו ב"י ולא דמי להחזרת פנים דכשמחזיר פניו חשוב כאילו הערוה היא ברשות אחד והקורא שמע ברשות אחר שהרי עיניו פתוחות ואינו רואה אותה דמותר משא"כ כשהערוה כנגדו ועוצם עיניו או הוא בלילה או כשהוא סומא דאסור והכי נקטינן ודלא כש"ע שפסק להתיר כאן בערוה כשהוא בלילה או עוצם עיניו או כשהוא סומא דליתא ועיין בסימן ע"ט גבי צואה דפסק בש"ע בהיפך ולשם הארכתי בזה בס"ד:

ערוה בעששית וכו' שם דכתיב ולא יראה בך ערות דבר והא מתחזיא:

דרכי משה[עריכה]

(א) כתב בהגהת מיימוני דפרק ג' דהלכות קריאת שמע: הא דבעינן טפח, דווקא באשתו, אבל באשה אחרת אפילו בפחות מטפח:

(ב) ולי נראה דאף בלא זהירות יש לחוש משום איסורא, מאחר דרבים אוסרים. ועיין לקמן סימן ש"ג כתבתי דשערות תלושות שלובשים נשים שתהיה נראה בעלת שיער אינן ערוה, וע"ש:

(ג) ומוהר"ר אברהם מפראג פסק, דכל זמן שאינו ראוי לביאה לא מחשב ערוה. וכן נראה לי, מאחר דרוב הפוסקים להיתר, למה לא נפסוק כדבריהם?:

(ד) אבל במרדכי משמע שם דלא מהני העלמת העין: