ט"ז על אורח חיים תעב
(א) עד שתחשך — דמצה דומיא דפסח, דכתיב "על מצות ומרורים יאכלוהו", והפסח אינו נאכל אלא בלילה, והקידוש צריך שיהיה בשעת ראויה למצה. כתב מהר"ל מפראג: בכל ערב שבת ויום טוב שמוסיף מחול על הקודש, על כל פנים צריך שתהיה גמר הסעודה בלילה, דכתיב תלתא היום, וחדא בלילה מדאורייתא; וכשמפסיק מאכילתו קודם חשיכה לא יצא, דאכילה צריכה דוקא בלילה. מה שאין כן בערב פסח, דגם הקידוש צריך שיהיה בלילה. ונראה לי הטעם, דמצות אכילת מצה היא בכלל הקידוש, ובשבילה בא הקידוש:
(ב) ולא על ימינו — דשמא יקדים קנה לוושט, דוושט הוא על ימין, ונפתח הכובע שעל פני הקנה מאליו, שהוא מטה כלפי ימין:
(ג) דבזמן הזה כו' — דראבי"ה סבירא ליה בזמן הזה אין צריך להסב, כיון דאין רגילות בארצנו בשאר השנה להסב אלא יושב כדרכו, על זה סומכות הנשים שלא להסב. וכתב מורי חמי ז"ל: אבֵל אינו מיסב, מאחר דישיבה כדרכה הוי דרך חירות, וכן המנהג. וכל שכן באותן שלובשין הקיט"ל בשעת סדר, שהאבל לא ילבשנו. אלא דנראה דטעם לבישת הקיט"ל הוא שלא תזוח דעתו עליו מפני השמח, על כן ילבש בגד מתים; ולפי זה גם האבל ילבשנו. ועיין מה שכתבנו סימן תר"י לענין יום הכיפורים:
(ד) אפילו אם אינו רבו מובהק — הרא"ש מוכיח זה מדאיתא בברייתא: עם הכל אדם מיסב, אפילו תלמיד עם רבו; ופרכינן מזה אמה דאמר רב יוסף: תלמיד אינו צריך הֶיסֵבה. ודחה לה, דמיירי בשוליא דנגרי; פירוש, תלמיד אומנות; ולא דחה לה דמיירי באינו מובהק; אלא מאי? דגם באינו מובהק [אינו] צריך. וקשיא לי, הא על כל פנים אם רבו נתן לו רשות צריך היסבה, אמאי לא דחה לה בזה, דמיירי שנותן לו רשות? ויש לומר, דלשון הברייתא מורה על חיוב היסבה, ובנטילת רשות אין שום חיוב על התלמיד, דמוכח מזה דאין חיוב על הרב לתת לו רשות, דאם לא כן אמאי לא מוקי בהכי דיש חיוב על הרב לתת לו רשות? אלא שמע מינה דהרשות הזה הוא רשות ולא חובה, כן נראה לעניות דעתי:
(ה) ונראה לי אם לא שתה כו' — פירוש, דבב' כוסות הראשונים יש שם רשות לשתות ביניהם ולא הוי כמוסיף. וחילוק זה ישנו באשר"י פרק ערבי פסחים, אלא שסיים על זה: ומיהו איכא למימר, כיון ששתה שלא כתיקונן הוברר הדבר דשלא ממנין הכוסות היה, ומה ששתה עתה הוא כוס של חובה. ואם שתה כוס רביעית בלא היסבה, צריך לברך בורא פרי הגפן על כוס שישתה אחר כך שישתה בהיסבה, שהרי כששתה כוס רביעית בלא הסיבה ולא נזהר להסב, הסיח דעתו לשתות יותר, עכ"ל. וכן פסק בשולחן ערוך סימן ת"פ. ויש להקשות כאן על רמ"א ממה נפשך, אי סבירא ליה כהאי סברא דהוברר הדבר שלא הוו מן המנין, למה כתב שנראה כמוסיף על הכוסות? הא לאו מוסיף הוא. ואי לא סבירא ליה כן, ועל כרחך הטעם משום דבדיעבד יצא בלא הסיבה דיש לסמוך על ראבי"ה כדעת היש אומרים, אם כן למה נתן טעם משום מוסיף, שזהו טעם שאינו מוכרח, דהא יש לומר הוברר הדבר? הוה ליה ליתן הטעם עדיף מזה, דהיינו דכיון שכבר יצא באותן ב' כוסות ששתה בלא היסבה אסור לו לשתות, כדתנן: בין שלישי לרביעי לא ישתה וכן אחר רביעי לא ישתה, בלא טעם דמוסיף על הכוסות, אלא שלא ישתכר, כמו שכתב סימן תע"ט. נמצא שיש בדברי רמ"א אלו סתירה או קיצור:
(ו) ולכתחילה יסב כל הסעודה — קשיא לי מדאיתא בגמ': "השמש שאכל כזית מצה כשהוא מיסב יצא", שמע מינה דאדם אחר לא יצא, אלא צריך להסיב בכל הסעודה; וכאן אמרינן דדווקא לכתחילה יסב בכל הסעודה. והרמב"ם פרק ז כתב וזה לשונו: אימתי צריך היסבה? בשעת אכילת כזית מצה ובשתיית ד' כוסות האלו; ושאר אכילתו ושתייתו, אם היסב הרי זה משובח. וקשה, מאי חילוק יש בין שמש לאחר לפי זה. ואין לומר דשמש אינו צריך לקיים המצוה מן המובחר; דאם כן לא הוה ליה למימר בשמש שיצא, אלא הוה ליה למימר: אינו צריך אלא לכזית. ויש לומר דאין חילוק בין שמש לאחר בזה, ולא נקט שם שמש אלא ללמדינו שאף השמש חייב בהיסבה; וכדי שלא תקשה: היאך אפשר לו בהסיבה, כיון שצריך לילך אנה ואנה? לזה תירץ, דהא עיקר החיוב לכל אדם אינו אלא בכזית מצה, וזה יוכל השמש שפיר לקיימו. ומהר"ל מפראג כתב לחלק בין שמש לאחר; ולא נתיישב לי, אלא בדרך שכתבתי:
(ז) על הסדר — פירוש, כפי שסידרו חכמים; אבל אם שתאן זה אחר זה בלא הסדר שבנתיים, לא יצא:
(ח) כולו או רובו — פירש מורי חמי ז"ל, כולו לכתחילה, או רובו בדיעבד. ובמדינות שהיין ביוקר, אפילו לכתחילה סגי ברובו, עיין סימן ק"ץ סעיף ב מה שכתבתי מזה, ועיין עוד מה שכתבתי בסימן תפ"ו:
(ט) אחר יין אדום — דכתיב: "אל תרא יין כי יתאדם", שמע מינה שהאדמדומית הוא מעלה. והקפיד הטור כאן בד' כוסות בזה, ולא בקידוש בסימן ער"ב, דיש עוד רמז לאדום, זכר לדם שהיה פרעה שוחט בני ישראל. והאידנא נמנעו מליקח יין אדום מפני עלילות שקרים בעוונותינו הרבים:
(י) אפילו עני כו'. — במדינות שהיין אינו מצוי נכשלים הרבה במצוה זו, שאינם יוצאים כראוי .וטוב להם לעשות יין מצימוקים, כפי שנזכר בסימן ער"ב, וכן כתב הטור בסימן תפ"ח שיקנה צימוקין.
נראה לי בכל מקום שנזכר שאין צריך להסב, יש איסור להסב כדאיתא לענין סוכה, דכל הפטור מן הדבר ועושיהו נקרא הדיוט. וכן מצאתי בשם רש"ל: