חיי אדם/סדר היום/א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
חיי אדם · סדר היום · א· >>
כלל א: הלכות ברכות ותפילות

חיי אדם · סדר היום · א · >>


חיי אדם כלל א הלכות ברכות ותפילות[עריכה]

כלל א'[עריכה]

דין כשיעורר משנתו ודין מצות הנוהגות בכל רגע (בשולחן ערוך סימנים א, ב):

(א)[עריכה]

מצות עשה מהתורה שיהיה אדם דבק תמיד במחשבתו בהקב"ה כדכתיב "את ה' אלהיך תירא" וכו' "ובו תדבק". וכי אפשר לאדם שיהיה דבוק בהקב"ה? אלא רצונו לומר שידבק תמיד מחשבתו בו, כדכתיב: "שויתי ה' לנגדי תמיד". והוא כלל גדול בתורה ובמעלות הצדיקים, כי אין ישיבת האדם והוא לבדו בביתו, כישיבתו ועסקיו ותנועותיו והוא לפני מלך גדול. ולא דבורו והרחבת פיו כרצונו והוא עם אנשי ביתו, כדבורו במושב המלך. וכל שכן כשישים האדם אל לבו שהמלך הגדול הקב"ה אשר מלא כל הארץ כבודו עומד עליו ורואה במעשיו, כדכתיב: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו נאם ה'" - מיד יגיע אליו היראה וההכנעה בפחד השם יתברך ובושתו ממנו תמיד. (סימן א')

ואל יתבייש מפני בני אדם המלעיגים עליו בעבודת הבורא יתברך שמו, ועל כל פנים אל יתקוטט עמהם. והעיקר בעבודת הבורא בהצנע לכת להסתיר מעשיו הטובים מבני אדם, והבט נא וראה מה דאיתא בזוהר הקדוש פרשת חיי [שרה] ופרשת שלח [לך]: זכאה איהו מאן דאזעיר גרמיה בהאי עלמא, כמה איהו רב ועילאה בההוא עלמא וכו'. מאן דאיהו זעיר איהו רב ומן דאיהו רב איהו זעיר. [1] אך גם בזאת צריך האדם לדעת אם חס ושלום פיתוי היצר הוא לבל עשות מעשה טוב מחמת שיהיה בפרהסיא, על זה נאמר "ובתחבולות תעשה לך מלחמה". ועיין בחובת הלבבות שער ייחוד המעשה (פרק ה', ה).

וכשידבק האדם מחשבתו בה' יתברך שמו בודאי יהיו כל מעשיו לשם שמים כדכתיב: "בכל דרכיך דעהו", ואמרו חכמים כל מעשיך יהיו לשם שמים, שאפילו דברים של רשות, כגון האכילה והשתיה וההליכה והישיבה והקימה והתשמיש והשיחה וכל צרכי גופך - יהיו כולם לעבודת בוראך או לדבר הגורם עבודתו, שאפילו היה צמא ורעב - אם אכל ושתה להנאתו אינו משובח, אלא יכוין שיאכל וישתה כפי חיותו לעבוד את בוראו. וכן אפילו לישב בסוד ישרים ולעמוד במקום צדיקים ולילך בעצת תמימים - אם עשה להבנאת עצמו, להשלים חפצו ותאותו אינו משובח, אלא אם כן עשה לשם שמים. וכן בשכיבה אין צריך לומר שבזמן שיכול לעסוק בתורה ובמצות לא יתגרה בשינה לענג עצמו, אלא אפילו בזמן שהוא יגע וצריך לישן כדי לנוח מיגיעתו - אם עשה להנאת גופו אינו משובח, אלא יתכוין לתת שנת לעיניו וגופו מנוחה לצורך הבריאות - שלא תטרף דעתו בתורה בחמת מניעת השינה. וכן בתשמיש, אפילו עונה האמורה בתורה, אם עשה כדי להשלים תאותו או להנאת גופו הרי זה מגונה, ואפילו אם נתכווין כדי שהיו לו בנים שישמשו אותו וממלאים מקומו - אינו משובח, אלא יכוין שיהיו לו בנים לעבודת בוראו או לכוין שיקיים מצוות עונה כאדם הפורע חובו. וכן בשיחה, אפילו לספר בדברי חכמה צריך שתהיה כוונתו לעבודת הבורא או לדבר המביא לעבודתו. כללו של דבר - חייב אדם לתת עיניו ולבו על דרכיו ולשקול כל מעשיו במאזני שכלו, וכשרואה דבר שיבא לידי עבודת הבורא יתברך יעשהו, ואם לאו לא יעשהו. ומי שנוהג כן עובד את בוראו תמיד (סימן רל"א).

וראיתי לאנשי מעשה שקודם אכילה היו אומרים: הנני רוצה לאכול ולשתות כדי שאהיה בריא וחזק לעבודת הבורא יתברך שמו (ועיין לקמן כלל מ"ה סימן ד'). וזה שאמר הכתוב במשלי: "בהתהלכך תנחה אותך בשכבך תשמור עליך והקיצות היא תשיחך". ובארתי שכוונת הכתוב שיהיה אדם כמו סומא שאי אפשר לו להלוך כי אד על ידי המושך אותו, ובאם שילך יחידי יפול ויסתכן, כן האדם יהיה בכל מעשיו שאי אפשר לו לעשות איזה דבר כי אם על פי התורה. וזה שאמר הכתוב: "בהתהלכך תנחה אותך", רצונו לומר תתנהג אותך, ואפילו בשעה שאי אפשר לך לעסוק בתורה, כגון בעת השינה תדע שהיא תמתין עליך מלשון "ואביו שמר". ואז תיכף בהקיצך "היא תשיחך", תיכף תשיח ותדבר עמך. וכמו שכתב החסיד בחובת הלבבות: לא יישן כי אם על יצועי אהבתו, ואל יקיץ כי אם במתיקת זכרו.

ולכן תיכף כשיעור משנתו יאמר: מודה אני לפניך מלך חי וקים שהחזרת בי נשמתי בחמלה רבה אמונתך. אף שעדיין אין ידיו נקיות כיון שאינו מזכיר שום שם.

(ב)[עריכה]

יתגבר על יצרו ויקום בזריזות, ואסור לשכב כך במטתו כמתעצל, ועל זה נאמר: "עד מתי עצל תשכב", ונאמר: "הדלת תסוב על צירה ועצל על מטתו". וידמה בדעתו אלו היה עליו עבודת מלך בשר ודם כמה היה זריז, כל שכן עבודת הבורא יתברך שמו. ראוי לכל ירא שמים להיות מיצר ודואג על חורבן בית המקדש. ובענין חצות האריכו האחרונים בזה על פי ספרי המקובלים, אימת[י] זמן חצות (ועיין במגן אברהם סימן א' סעיף קטן ד').

(ג)[עריכה]

אף שראוי לכל ירא שמים לעמוד איזה שעות קודם אור היום בחורף וגם בקיץ להתפלל כותיקין, על כל פנים חוב גמור הוא לקום שעה ולפחות חצי שעה קודם קריאת השמש לבית הכנסת, כדי שיוכל להכין עצמו ולפנות ולהתפלל בצבור ובנקיות.

(ד)[עריכה]

אף על גב שעדיין לא בירך ברכת התורה ואסור לדבר דברי תורה, מכל מקום מה שיוכל לקיים - יקיים. ולכן יפנה מחשבתו לקיים מצות התלויות בלב, ויכול האדם לקיים אותם בכל רגע במחשבה. וגם יקבל עליו לקיים כל מצות התורה, הן מצות דאורייתא או מצות דרבנן בכל עת שתבוא לידו לקיים. וכל הפורק ממנו עול מצוה אחת, שיאמר שיקיים כל המצות חוץ מזו, אפילו היא מצוה קלה, הרי זה נקרא מומר, ועליו נאמר: "ארור אשר לא יקים את דבר התורה הזאת", ולא נאמר 'אשר לא יעשה', אלא 'אשר לא יקים', רצונו לומר שאינו מקבל עליו לקיים כל התורה (ש"ת לר"י).

(ה)[עריכה]

ואלו הן המצות התלויות בלב וחיובן תמידי ולא יפסקו מהאדם אפילו רגע אחד, וכל זמן וכל רגע שיחשוב בהם קיים מצות עשה, שאין קצבה למתן שכר של מצות:
(א) להאמין שיש אלוה אחד בעולם שהמציא כל הנמצאות ומחפצו ורצונו היה כל מה שהוא עכשיו ושיהיה לעדי עד, ושהוא הוציאנו ממצרים ונתן לנו התורה. ולא נחשוב חס ושלום שהיה במקרה אלא בהשגחה פרטית, כי הוא ברוך הוא משגיח בכל העולמות. וזהו מצות עשה דכתיב: "אנכי ה' אלהיך אשר הוצאתיך" וכו'. ופירושו תדעו ותאמינו שיש לעולם אלוה המשגיח, שהרי הוצאתיך מארץ מצרים.
(ב) שלא נאמין בשום אלקים זולתו שנאמר: "לא יהיה לך אלהים אחרים" וכו', ואפילו מודה שהקב"ה שולט בכל העולם רק שידמה בדעתו שמסר הנהגת העולם למלאך או לכוכב או לאדם הרי זה מודה בעבודת כוכבים ומזלות וכופר בעיקר ובהקב"ה אלא יאמין שהקב"ה בעצמו ובכבודו משגיח בכל העולמות ואין למלאך וכוכב שום כח לעשות דבר בלתי רצונו ולכן נקרא אלהי אלהים.
(ג) ליחדו שנאמר: "שמע ישראל וכו' ה' אחד". ופירושו שמע ישראל ודע כי ה' ההויה הכל ברצונו והוא אלהינו המשגיח בכל העולמות - הוא ה' אחד בלא שום שיתוף.
וענין אמונה זו בג' מצות אלו, הוא שיקבע בנפשו שהאמת כן הוא ושאי אפשר בחילוף זה בשום פנים. ואפילו אם יראה במופת חותך להיפך חס ושלום - יאמין שהמופתים הם שקר מוחלט, וכמו שכתוב בפרשת ראה: "כי יקום נביא וכו' ובא האות והמופת וכו' - לא תשמע אל דברי הנביא וכו' כי מנסה ה' אתכם לדעת הישכם אוהבים את ה'." והאמת מה שקיבלנו מאבותינו כי אדם הראשון ראה בחידוש העולם ומסר למתושלח והוא לנח ונח לשם ולאברהם עד משה רבינו עליו השלום. וגם במשה רבינו עליו השלום לא האמינו בו ישראל מחמת המופתים אלא מחמת שראו בשעת מתן תורה. ולכן לא תמצא שכתוב אצל ישראל מופת אלא ויעש האותות, אבל גבי פרעה כתיב: "תנו לכם מופת" (והארכתי בזה בפירוש הגדה ש"פ). ושם במעמד הגדול והקדוש והנורא, אשר ראו כלם עין בעין יותר מששים רבוא גברים לבד מטף ונשים, כמו שכתוב: אתה הראית לדעת כי ה' הוא האלהים בשמים ממעל". ופירושו כי אל הוא לשון חוזק, כמו שכתוב "אילי הארץ", ואמר כי ה' הוא כח של כל הכחות כמו שכתוב: "הודו לאלהי האלהים", רצונו לומר לכח של כל הכחות. (ועיין דבר זה באריכות בפרק קמא מהלכות יסודי התורה).
ועל ג' מצות אלו ומכללם להאמין ביציאת מצרים ובכל האותות והמופתים שהראה הקב"ה על ידי משה, ובנתינת התורה שבכתב ושבעל פה. כל אשר בשם ישראל יכונה מחויב למסור גופו למיתה אכזרית, כמו שקדשו שם שמים אלפים ורבבות מישראל שלא להכחיש חס ושלום דבר קטן או גדול מתורה שבכתב ותורה שבעל פה, שהיא הגמרא הקדושה שהיא הפירוש על תורה שבכתב כפי שקיבל משה רבינו עליו השלום בהר סיני הפירוש הזה מפי הקב"ה ומסר ליהושע וכן דור אחר דור. וכן אנו מקבלים עלינו ועל זרעינו ודורותינו למסור גופנו למיתה על אמונה בלא שום פיקפוק ונפשנו ורוחנו ונשמתנו יעלו לשמים למקום מחצבם.
(ד) לאהוב המקום ברוך הוא שנאמר: "ואהבת את ה' " וכו', וענין אהבה זו שישים האדם כל מחשבתו וכל מגמתו לאהבת השם יתברך ויעריך בלבו כי כל התענוגים שיש בעולם, מעושר ובנים וכבוד - הכל כאין אפס ותוהו נגד אהבתו יתברך. וכיצד יגיע האדם לאהבה זו הוא על ידי התורה כמו שכתוב "ואהבת" וכו', ואחרי זה אמר: "והיו הדברים האלה" וכו' - שעל ידי התבוננות בתורה תתיישב האהבה בלבו. והקובע מחשבתו בענינים הגשמים ובהבלי העולם שלא לשם שמים רק להתענג ולהשיג כבוד - ביטל עשה זה וענשו גדול.
(ה) לירא מפני ה' ולשום יראתו על פניו תמיד כמו שנאמר: "את ה' אלהיך תירא". וענין היראה לידע כי אף שהקב"ה הוא נעלם מכל, מכל מקום רואה מעשינו ומבין מחשבותינו כי הוא בוחן לב ויודע כל תעלומות, כמו שכתוב: "אם יסתר איש במסתרים ואני לא אראנו".
(ו) שלא לתור אחר מחשבת הלב וראיית העינים, שנאמר: "ולא תתורו אחרי לבבכם" וכו, ואמרו חכמים: אחרי לבבכם - זו מינות, ואחרי עיניכם - זו זנות (ברכות פרק א'). ובכלל מינות הוא כל מחשבות זרות שהם היפוך דעת התורה. ובכלל זנות הוא כל תאות העולם הזה, שאם יסיח דעתו למלאות תאותו בדבר אחד ימשוך מזה שלעולם יתאוה לה.
אלו מצות שיכול אדם לקיים בכל רגע (ספר החינוך בהקדמה, וסימנים כ"ה, כ"ו, תי"ז, תי"ח, תל"ב, שפ"ז), וממילא מקיים עוד מצות עשה - "ולדבקה בו".

(ו)[עריכה]

יקבל על עצמו בפרטות לאהוב כל אחד ואחד מבני אדם כגופו, כמו שכתוב: "ואהבת לרעך כמוך". ועל ידי זה יכלול תפלתו בכלל תפלות כל ישראל ויהיו לאחדים.

(ז)[עריכה]

כששוכב ערום לא ילבש חלוקו מיושב ונמצא כשיקום יהיה מכוסה. וידקדק בחלוקו ללבשו כדרכו שלא יהפוך הפנימי לחוץ (סימן ב') ואל יטול חלוקו שחרית מיד השמש וילבוש (סימן ד', מגן אברהם סעיף קטן א').

(ח)[עריכה]

כשנועל מנעליו ינעול תחלה של ימין, ואם יש בו רצועות לקשור אזי לא יקשרנו עד שינעול של שמאל ויקשרנו, ואחר כך יקשור של ימין, סימן לדבר תפילין, דחשיבות התפילין היא בקשירה על יד שמאל (ט"ז סימן ב', סעיף קטן ב'). לזה חלקו כבוד לרגל שמאל להקדים הקשירה. וכשחולץ, יחלוץ תחלה של שמאל וכשהוא רוחץ וסך ימין תחלה, וכשרוחץ כל גופן - ראש תחלה (מגן אברהם בשם הגמרא).

(ט)[עריכה]

אסור לילך בקומה זקופה, ולא ילך בגלוי ראש. והכל כדי שיחול עליו יראת ה'. ואסור להוציא מפיו דבר שבקדושה בגילוי ראש, ואפילו כשמניח ידו עליו לא מהני [עוזר], אבל הנחת יד חברו מהני (סימן ב' וצ"א).

הערות[עריכה]

  1. ^ זכאי הוא מי שמקטין עצמו בעולם הזה, כמה הוא גדול ועליון באותו עולם (=עולם הבא) מי שהוא קטן - הוא גדול, ומי שהוא גדול - הוא קטן.