ט"ז על אורח חיים ב
(א) חלוקו מיושב — דאז בהכרח יגלה גופו. ואיתא פרק כל כתבי, אמר ר"י: מימי לא ראו קורות ביתי אמרי חלוקי. פירש הטור: שפת חלוקי. ופירש רש"י: כשפושט חלוקו כמו שהוא לובשו, דרך ראשו, מכסה את עצמו תחילה משום צניעות בסדין מתחת, ויושב במיטתו, עד כאן לשונו. פירוש דבריו, דכשהוא פושטו ממטה למעלה, אי אפשר להזהר מהראות גופו, כי כל מה שהוא מגביה מקצת חלוקו אז מכסה אותו מקצת בסדין. מה שאין כן אם היה פושטו דרך היפוך הפנימי לחוץ, אי אפשר לעשות כיסוי בסדין מה שהוא מגלה, כידוע בסברא דבר זה. ומזה למד הטור, דגם בשעת לבישת החלוק יעשה באופן שלא יגלה גופו. ומה שהתפאר ר"י עצמו בשעת פשיטת חלוקו ולא בלבישתו, נראה דבלבישה הויא הזהירה בקלות טפי, דעושה כן בעודו שוכב וכמו שכתב הטור ושולחן ערוך, מה שאין כן בפשיטתו שצריך להיות יושב, ואין כ"כ להיזהר בכיסוי סדין, על כן נקט רש"י ויושב במיטתו, להורות דאפילו בזה היה נזהר.
(ב) ללובשו כדרכו — זה לשון הטור: וכתב על זה, כדאמרינן פרק אלו קשרים, אמר ר"י: איזהו תלמיד חכם? המדקדק בחלוקו להפכו כדרכו. עד כאן לשונו. ופירש רש"י, אם לבשו כשהיא הפוכה, מקפיד עליו והופכו, שלא יראו את התפירות המגונות ואמרי החלוק. עד כאן לשונו. וקשה על הטור, שפתח בכל אדם, ומייתי ראיה מתלמיד חכם. ועוד, דתחילה אמר ללובשו כדרכו, וגבי תלמיד חכם נקט להפכו. ונראה דחדא מיתרצית בחברתה, דמתחלה אמר שכל אדם יהא נזהר לכל הפחות בלבישתו לכתחילה, שבתלמיד חכם מצינו דבר גדול מזה, שאפילו היה לובשו כבר מהופך, חוזר ופושט ולובש כדרכו, כן נראה לי.
(ג) ינעול של ימין כו' — דיש חשיבות לימין לעניין בוהן יד ובוהן רגל, ושמאל יש בו נמי חשיבות לעניין תפלין. משום הכי אמרו בגמרא משמיה דר"י, דיכול לעשות כמו שירצה. אלא דרב נחמן בר יצחק אמר ירא שמים יוצא ידי שניהם, ויחלוק לכל אחד מעלה, דהיינו הקשירה לשמאל, דחשיבות תפלין הוא בקשירה. והטור לא כתב חליצת מנעל כמ"ש כאן בשו"ע, וגם לא דין מנעלים שלנו, אף על גב דהוזכר בתלמוד. נראה לי לרבינו דהלכה כר"י, דיעשה כמו שירצה, רק כיון דאפשר לקיים ידי שניהם יעשה מצוה מן המובחר, אבל במקום שאי אפשר לצאת ידי שניהם, יעשה כמו שירצה. אלא שהבית יוסף כתב בחליצה דלא כדעת הטור, וכן במנעלים שלנו.
(ד) בקומה זקופה — שדוחק רגלי השכינה כביכול. ואיתא בגמרא: אסור לילך בקומה זקופה ד' אמות, שנאמר: מלא כל הארץ כבודו. והטור והשו"ע לא זכרו שיעור ד' אמות אלא לענין גילוי הראש. וצריך לומר דלא גרסו בגמרא בזה ד' אמות. והוא מסתבר לפי הטעם של מלא כל הארץ כבודו, דאין בזה חילוק בין ד' אמות לפחות. ויש מתרצים דהטור אמר כן לחומרא, דיש לאסור אפילו פחות מד' אמות כיון שיש איסור בדבר בגמרא; מה שאין כן בגילוי הראש, שלא נזכר מאיסור, רק שרב הונא היה נזהר מלילך ד' אמות בגילוי הראש. ואינו נכון, דהיאך יחמיר הטור על הלכה פסוקה בגמרא מסברא דנפשיה?
(ה) ולא ילך... בגילוי הראש — עיין מה שכתבנו סימן ח' סעיף ב' מזה. ונראה לי דהוא הדין אם רוכב על גבי בהמה או יושב בעגלה הוא כמהלך, דהא אמרינן סוף פר קמא דקידושין רכוב כמהלך דמי.