שולחן ערוך אורח חיים ב א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


שולחן ערוך אורח חיים · ב · א · >>

מקרא לצבע סימון האותיות: ט"ז מגן אברהם באר היטב משנה ברורה ביאור הלכה כף החיים באר הגולה

שולחן ערוך

לא ילבש חלוקו מיושבאאאא (טורא), אלא יקח חלוקו ויכניס בו (ראשו) וזרועותיו בעודנו שוכב, ונמצא כשיקוםב שהוא מכוסה.

מפרשים

באר הגולה

(א) אלא יקח חלוקו וכו' — מגמרא דשבת קיח.



טורי זהב - מגן דוד

(א) חלוקו מיושב — דאז בהכרח יגלה גופו. ואיתא פרק כל כתבי, אמר ר"י: מימי לא ראו קורות ביתי אמרי חלוקי. פירש הטור: שפת חלוקי. ופירש רש"י: כשפושט חלוקו כמו שהוא לובשו, דרך ראשו, מכסה את עצמו תחילה משום צניעות בסדין מתחת, ויושב במיטתו, עד כאן לשונו. פירוש דבריו, דכשהוא פושטו ממטה למעלה, אי אפשר להזהר מהראות גופו, כי כל מה שהוא מגביה מקצת חלוקו אז מכסה אותו מקצת בסדין. מה שאין כן אם היה פושטו דרך היפוך הפנימי לחוץ, אי אפשר לעשות כיסוי בסדין מה שהוא מגלה, כידוע בסברא דבר זה. ומזה למד הטור, דגם בשעת לבישת החלוק יעשה באופן שלא יגלה גופו. ומה שהתפאר ר"י עצמו בשעת פשיטת חלוקו ולא בלבישתו, נראה דבלבישה הויא הזהירה בקלות טפי, דעושה כן בעודו שוכב וכמו שכתב הטור ושולחן ערוך, מה שאין כן בפשיטתו שצריך להיות יושב, ואין כ"כ להיזהר בכיסוי סדין, על כן נקט רש"י ויושב במיטתו, להורות דאפילו בזה היה נזהר.

מגן אברהם

(א) מיושב - דמיד כשישב עצמו הוא מגולה. אמרינן בגמרא (בבא בתרא נז, ב) חלוק של תלמיד חכם כל שאין בשרו נראית מתחתיו טפח והאידנא אין נזהרין בזה ואפשר משום שהולכין הכל בבתי שוקים ואין בשרו נראית:

באר היטב

(א) מיושב — דאז בהכרח יגלה גופו. איתא בש״ס: חלוק של תלמיד חכם, כל שאין בשרו נראית מתחתיו טפח. והאידנא אין נזהרין בזה, משום שהולכין הכל בבתי שוקיים ואין בשרו נראית. מ״א:

שערי תשובה

ביאור הגר"א

לא ילבש כו' — כמו בפשיטתו, ועיין בה"ג. הר"י בספר היראה, וטור.

משנה ברורה

(א) מיושב – דאז בהכרח יתגלה גופו, והאדם צריך להתנהג בצניעות ובושה לפני הקב"ה. ואפילו כשהוא לילה ובחדרי חדרים, הלא מלוא כל הארץ כבודו, וכחשיכה וכאורה לפניו יתברך. וכן צריך ליזהר תמיד מחמת טעם זה שלא במקום הכרח, מלגלות מבשרו ואפילו מעט, כל מה שדרכו להיות מכוסה בבגדים לעולם. אבל רשאי לגלות ידו עד קוב"דו (המרפק) וצוארו עד החזה. על כן האנפלאות יראה ללבשם או לפשטם גם כן תחת הסדין, שלא לגלות רגליו, שדרכן להיות מכוסות לעולם במדינות אלו, שאין הולכין יחף אפילו בקיץ. וכן כל כיוצא בזה, אם לא שאי אפשר בענין אחר. וכן בבית המרחץ, שדרכן של בני אדם לילך שם ערומים ואי אפשר בעניין אחר, אין בזה משום פריצות. וכן כשרוחץ בנהר הדין כן, רק יזהר לפשוט וללבוש סמוך לנהר כל מה שאפשר, בכדי שלא ילך בגילוי הגוף שלא לצורך. ואפילו ערוותו אין צריך לכסות בירידתו לנהר. ולא עוד, אלא שהמכסה – נראה כאילו בוש בדבר, וכאילו כופר בבריתו של אברהם אבינו. אך בעלייתו מן הנהר, שפניו כלפי העם, ישחה, או ישים ידו כנגד ערוותו לכסותה, ובלבד שלא יגע בה, כמו שיתבאר בסוף סימן ג'. איתא בש"ס: חלוק של תלמיד חכם, כל שאין בשרו נראית מתחתיו. והאידנא אין נזהרין בזה, משום שהולכין הכל בבתי שוקיים ואין הבשר נראית.


(ב) כשיקום – רוצה לומר, כשיקום ויצא מתחת כיסוי סדינו, שהיה מונח שם ערום כשפשט חלוקו, יהיה עתה תיכף מכוסה, כי יפול חלוקו על כל גופו מעצמו. ועיין לקמן סימן רל"ט סעיף ב' לעניין פשיטת החלוק. המניח מלבושיו מראשותיו, משכח לימודו. ואפשר אם מניח דבר אחר המפסיק בין ראשו לבגדיו, אין קפידא. וכן יזהר מללבוש שני מלבושים יחד בפעם אחת, כי קשה לשכחה. הקורא כתב שעל גבי הקבר, או המסתכל בפני המת, משכח לימודו. ועיין עוד בפרי מגדים מדברים המחזיר הלימוד.

ביאור הלכה

(*) לא ילבש חלוקו מיושב - ובפמ"ג נסתפק בישן בכילה שאין גבוה עשרה אי נוהג דין זה דהוי כמכוסה עי"ש ובספר ארצות החיים מסיק לאיסור עי"ש:

כף החיים

(א) סעיף א': לא ילבש חלוקו — הוא הנוגע בעור בשרו. וכן משמע מדברי רש"י בפרשת משפטים בפסוק "כי היא כסותו לבדה היא שמלתו לעורו", דפירש ז"ל: "שמלתו – זו חלוק שהוא סמוך לעורו". יפה ללב ח"ב אות א'. והוא פשוט.


(ב) אמרינן בגמרא: חלוק של תלמיד חכם, כל שאין בשרו נראית מתחתיו טפח. והאידנא אין נזהרין בזה. ואפשר משום שהולכין הכל בבתי שוקיים ואין בשרו נראה. מ"א ס"ק א'.


(ג) המניח מלבושיו מראשותיו משכח למודו. הוריות סוף פרק בתרא. הטובל אצבעו במלח ואוכל מחזיר למודו. המסתכל בפני המת או הקורא כתב שעל גבי הקבר משכח לימודו. לקוטי פר"ח והביאו פרי מגדים באשל אברהם אות א'. ומיהו מה שכתב: המסתכל בפני המת או הקורא כתב שעל גבי הקבר משכח לימודו – צריך עיון, דבהוריות שם איתא "קשה ללימוד", ופירש רש"י: קשה לשמוע. ויש לומר דהיינו נמי על ידי השכחה. וכתב שער המצוות פרשת ואתחנן: דווקא כתיבה בולטת, אבל כתיבה שוקעת ליכא למיחש. ועיין שם בגמ' שיש עוד כמה דברים שקשים לשכחה ויש דברים שיפים ללימוד. האוכל בכלים שבורים יהיה לו שכחה, והטעם, שהם רומזים אל בחינת הקליפות והשכחה היא מהם, כמו שיתבאר לקמן אות ו'.