חידושי הרמב"ן על הש"ס/עירובין/פרק ה

על ש"ס: חידושי הרמב"ן | ראשונים | אחרונים

דף נט עמוד א[עריכה]

מתני'. עיר של יחיד ונעשית של רבים. פרש"י ז"ל עיר של יחיד היינו שאין בה ששים רבוא בני אדם וקרי לה של יחיד לפי שאין בה רשות הרבים מפני שעמה מועטים ולא דמיא לדגלי מדבר ונעשית של רבים שניתוספו בה דיורין וזה הענין בכמה מקומות פירש אותה שאין רשות הרבים גמורה אלא בעיר שיש בה ששים רבוא ולא ידענו מנין לו לרש"י כן שלא הוזכר בתלמוד בשום מקום אבל בהלכות גדולות נמצא כן והרי הדבר תלוי באילנות גדולות:
ומ"מ אנו תמהים אם כן בתחלת מסכת שבת ששנו בברייתא ארבע רשויות לשבת היאך לא אמרו סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשות זהו רשות הרבים גמורה והוא שיעברו שם ששים רבוא אי נמי ליתני בכרמלית ים ובקעה ואסתנית ומקום שאין בו ששים רבוא וכי תימא במקומות קא מיירי באינשי לא מיירי והא איתמר התם ולתני נמי מדבר דתניא איזהו רשות הרבים סרטיא ופלטיא גדולה ומבואות המפולשין ומדבר ותרצינן אמר אביי לא קשיא כאן בזמן שהיו ישראל במדבר כאן בזמן הזה אלמא בדיירין נמי איירינן בברייתא ועוד מדקא אמרינן מדבר בזמן שהיו ישראל שם הוי רשות הרבים ובזמן הזה כרמלית מכלל דעיר ואיסטרטיאות אע"פ שאין בהם ששים רבוא הוו רשות הרבים כיון שהדרכים כבושין ובני אדם עוברין בהם דטעמא דמדבר משום שאין שם דרך כבושה ולא מכוונת לילך בה לשום מקום ודמי לבקעה שהיא רשות היחיד לשבת:
ורש"י עצמו כתב שם מדבר בזמן הזה אין מקום הלוך לרבים דהולכי מדברות לא שכיחי ומינה דדרכים ועיירות דשכיחי אע"ג דלא הוו תמן ששים רבוא, ושמא דעת הראשונים לומר שהאיסטריא שהיא כבושה חוץ לעיירות והולכים ממנה מעיר לעיר וממדינה למדינה עד סוף כל העולם אין מדקדקין בה בעוברין עליה ששים רבוא דהא דכ"ע אבל בתוך אין שם רשות הרבים בלא ששים רבוא דתהוי כדגלי מדבר וגם זה אינו מחוור:
ועוד מדקדקין עליו בתוספות שהרי מדבר כפלי כפלים היו בו אנשים ונשים וטף וערב רב והם מתרצים קושיא שלהם וז"ל כיון דממשכן גמרינן לכל מילי דשבת מן המנין שהוזכר בתורה ילפינן ואין התירוץ נכון שהרי כתוב ויבאו האנשים על הנשים ועוד ליבעי ששים רבוא מבני עשרים ועד ששים, וסוף דבר אין לנו אלא מה שהוזכר בתלמוד רשות הרבים שש עשרה אמה דגמרינן ממשכן כדאיתא בפרק הזורק ושאינו מקורה כדאמרינן בפרק קמא דשבת אבל דיורין לא ילפינן הלכך כל מבוי שמפולש בשני ראשין ומכוון עד חוץ למדינה ורחב שש עשרה אמה הוא רשות הרבים גמורה בכל עיירות ובכל כפרים שבעולם:
ומיהו לרבי יהודה דסבר שתי מחיצות מדאורייתא כדאמרינן בפ"ק דמכילתין אין לך רשות הרבים בתוך העיר ואפילו רחב כמה אלא סרטיא ומדבר וכיוצא בהן שאין לך מחיצה כלל ואע"פ שאי אפשר שלא יהיו הרים ובקעות סביב להן כל שאין המחיצה נראית לעומדין באמצע ואין נכרת להם אי נמי שאין המחיצה מעכבת וממעטת על הרבים כלום אין בה תורת מחיצה וה"נ משמע בפרק עושין פסין גבי סולמא דצור ואוקיאנוס ואם תשאל דרך שש עשרה אמה לר' יהודה היכי משכחת לה איתא בבקעה שדרך שש עשרה כבושה שם ובקעה מצד אחד לדרך או משני צדדין לה אי נמי חריץ שאינו עמוק עשרה וגדר שאינו גבוה עשרה וכל כיוצא בהו אבל במחיצות לא.
וי"ל שלא א"ר יהודה שתי מחיצות תורה אלא ברחב שש עשרה שדרך הרבים עוברת שם ואין הרבים נקבעין ועומדין שם דגמר ממדבר דליכא מחיצות אבל פלטיא גדולה של עיר רחבה הרבה שהרבה מתקבצים שם לשוק והיא רחבה של עיר כיון שהרבים קבועים ועומדים שם כל היום זהו רשות הרבים גמורה ויש אומרים רשות הרבים דלר' יהודה בתוך העיר כגון דאתו רבים ומבטלי מחיצתה דבוקעין בהם שתי וערב דמבטלי להו כדאמרינן לענין פסי ביראות, ואיכא דמקשו אשמעתין דהא בפחות משש עשרה אמה נמי קרינן ליה בגמ' רשות הרבים דתניא ית על כן א"ר יהודה מי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים דתניא יתר על כן א"ר יהודה מי שיש לו שני בתים בשני צדי רשות הרבים עושה לחי מכאן כו', אמרו לו אין מערבין רשות הרבים בכך ופרש"י ז"ל שלא התיר ר' יהודה אלא ברחב שלש עשרה אמה ושליש אבל ביתר על כן אין לחי וקורה מתירין אפילו לרבי יהודה כדאמרינן בפ"ק דגבי מבוי הרחב מעשר אמות ימעט ר' יהודה אומר האינו צריך למעט ועד כמה סבר רב אחי קמיה דרב איסי למימר עד שלש עשרה אמה ושליש וק"ו מפסי ביראות כו' ואם במבוי אין לחי וקורה אין מתירין לרבי יהודה אלא עד שלש עשרה אמה ושליש כפסי ביראות אין צריך לומר ברשות הרבים אלא על כרחך רבי יהודה בשני בתים בשני צדי רשות הרבים שאינו רחב אלא עד שלש עשרה אמה ושליש הוא שהתיר וקרי ליה רה"ר וכי תימא התם לאו רשות הרבים גמורה הוי אלא כרמלית והאי דקרי ליה רה"ר לפי שהוא דרך מפולש ועוברים בתוכה הרבים כדאמרינן בעלמא ואמאי קרי ליה רה"ר לפי שאינה רשות היחיד א"כ היכי פליגי רבנן עליה דאמרי אין מערבין רה"ר לפי שאינה רה"י בכך וכי תימא בכך הוא דלא מיערבא אבל בצורת הפתח מיערבא הא לא מצית אמרת דבפ"ק דמכלתין מקשי עלה מרשות הרבים גמורה דתניא כיצד מערבין רה"ר והוינן בה רה"ר מי מיערבא והתניא יתר על כן כו' וכ"ת בכך הוא דלא מיערבא הא בדלתות מיערבא והאמר רבה בר בר חנה כו' ומפרקינן דכיצד מערבין מבואות המפולשין לרה"ר קתני אלמא ברה"ר גמורה איירי וכן נמי מוכח התם בפ"ק דשמעתא דלחי משום מחיצה וקורה משום היכר דברה"ר גמורה מיירי ר"י ורבנן, ויש לתרץ לומר דודאי למאי דסבר רב אחי מעיקרא למימר קמיה דרב איסי שלא התיר רבי יהודה במבוי אלא ברחב שלש עשרה אמה ושליש ברייתא דרבי יהודה רה"ר דרבנן קתני ותריץ הכי מי שיש לו שני בתים בשני צדי מבוי המפולש לרה"ר ורבנן הכי קאמרי ליה אין מערבין מבוי המפולש לרה"ר בכך ובכך הוא דלא מיערבא הא בצורת פתח או בדלתות מיערבא אלא דרב אחי ליתא דהא דחייה רב איסי ופריק והיא הנותנת פסי ביראות שהתרת בהן פרוץ מרובה על העומד תתיר בו יותר מי"ג אמה ושליש הלכך לר' איסי דהוא מסקנא רבי יהודה מתיר הוא במבוי אפילו רחב ט"ז ויותר הלכך בשני בתים בשני צדי רה"ר רחב ט"ז מיירי ואע"ג דרחב ט"ז מתיר ר"י, דלר"י שתי מחיצות דאורייתא ומש"ה שרי בלחי וקורה כדאמרינן בפ"ק וקרי ליה רה"ר משום דרוחב רה"ר הוא ולרבנן רה"ר גמורה הוי וסוגיין בכוליה תנויי דמוקמינן פלוגתא דר"י ורבנן ברה"ר גמורה למסקנא דרב איסי הוה ולאו למאי דס"ד דרב אחי למימר והא דאמרינן התם א"נ לאידך גיסא התם דאקילת לן חד קולא אקיל נמי אחרינא אלא מבוי כלל כלל לא לאו למימרא דגבי מבוי לא לישרי הכי דהא ברייתא בהדיא היא ר"א אומר א"צ למעט וכיון דיתר מעשר א"צ למעט אהאי שיעורא מוקמת ליה אלא התם למפרך ק"ו דפסי ביראות אתינן וה"ק ר"נ לאידך גיסא מפרך ק"ו דהתם דאקילת לן חד קולא אקיל נמי קולא אחרינא אלא מבוי כלל כלל לא הלכך ליכא למיגמר מפסי ביראות דניקל נמי כדי י"ג אמה ושליש אלא מיהו ברייתא מיהת קתני היתר מעשר א"צ למעט כל יתר מעשר במשמע חדא דהא מסקינן בריש פרקין דר' יהודה מפיתחא דמלכין גמר דגבהו טפי משפתחו של אולם ורויחי נמי מיניה ומעיקרא נמי דאמרינן מפתחו של אולם גמר דהוא כ' אמה ומקשינן לפלוג ר' יהודה ברחבה כי מתרץ אביי פליג בברייתא ומכשר בכ' אמה ומסקנא נמי מכשר טפי בגובהה וה"ה לרחבה:
עכשיו אני חוזר לפי' המשנה עיר של יחיד ונעשית של רבים זהו שהיתה כל העיר מתחלה של אדם אחד ועכשיו נעשית של רבים ומתחלה כשהיתה של יחיד והוא וביתו דרים בתוכה אין בה רה"ר לעולם ואע"פ שבאים בתוכה רבים לישא וליתן כיון שהרשות כולה של יחיד ומתוך רשותו הן באין לתוכה רה"י היא ואין חייבין עליו בשבת כדאמרינן בפ' עושין פסין בשבילי בית גלגול יהושע אוהב ישראל היה ותקן להן דרכים וסרטיאות כל היכא דנייח תשמישתיה מסרה לרבים כל היכא דלא ניחא תשמישתיה מסרה ליחיד אלמא כל רשות שהוא קנוי ליחיד אין חייבין עליו משום רה"ר אע"פ שרבים עוברין בתוכן מ"ט רשות הרבים כשמה שהיא של רבים לפיכך עיר של יחיד כיון שמתחלה אין בה רה"ר מערבין אותה בלא שיור אבל עיר של רבים אע"פ שנעשית של יחיד ועכשיו אין חייבין בה משום רה"ר אין מערבין את כולה בלא שיור גזרו סופה משום תחלתה דילמא אתי לאחלופי ובודאי כל שכן שהיה לנו לגזור בעיר של יחיד ונעשית של רבים שהרי עכשיו של רבים הוא לפיכך שאלו בגמ' היכי דמי עיר של יחיד ונעשית של רבים שאם באו שם רבים וקני דיורין מן היחיד ונעשית קנויה לרבים זהו רה"ר וכיון שהיא של תורה צריכה היא שיור ופירש רב יהודה כגון דאסקרתא דריש גלותא שכל הדיורין הבאין לתוכה עבדי ריש גלותא הם וא"ל ר"נ אכתי כיון שהעיר קנויה לרבים הוא מ"ט שריא בלא שיור דהא רשויות שבתוכה של רבים הם וחייבין עליהם משום רה"ר אלימא משום דשכיחי בה קהרמוני דאמרי להו הורמנותא דריש גלותא בשבת ומדכרי אהדדי ישראל נמי שכיחי גבי הדדי בצפרא בשבתא אלא א"ר נחמן כגון דסקרתא דנאתי אדואר שהיה אדם חשוב ובנה עיר גדולה לשמו ובאו רבים ונתישבו בבתים שבה והוא לא הקנה להם כלום דעד עכשיו העיר כולה קנויה היא לו ואין חייבין בה משום רה"ר א"נ שהבתים קנויין הם אבל דרכים וסרטיאות של יחיד הם והוא רשות שלו לבנות בהן כרצונו וכגון זו אין חייבין בהם משום רה"ר כדפרישית וכיון ששמו עליה אין גוזרין בה ואינה צריכה שיור אבל של רבים אע"פ שנעשית של יחיד גזרו בסופה משום תחלתה והצריכוה שיור וא"ת לדברינו הא דקא תני בברייתא עיר של יחיד ונעשית של רבים ורה"ר עוברת בתוכה כיצד מערכין אותה כו' לאו ברה"ר גמורה של תורה היא א"כ מאי קשיא להו בגמרא מאן תנא דמיערבא רה"ר דילמא אפילו לרבנן נמי בעיר של יחיד מערבין רשות הרבים שבה מפנו שאינה של תורה לאו קושיא היא חדא הברייתא לא קתני של יחיד אלא משום דמערבין את כולה ועוד דלרבנן להוי נמי כמבוי המפולש לרה"ר אפ"ה בלחי וקורה לא מיערבא אלא לרבי יהודה כאיתא בפ"ק.
ויש לפרש דעיר של יחיד ונעשית של רבים כשהקנה אותה היחיד לרבים היא אלא שהם משמשין לאדנות שלו וחייבין עליה משום רה"ר היא והלשון הא' נראה לי:
וי"מ שאותה דסקרתא דנאתי אדואר היתה של אותו עשיר כולה והושיב בה אנשים שהיו מעלים לו שכר הבתים כולם ואין זה הפי' נכון בעיני מעובדא דרב זירא דאמר במתא דבי חייא דאמרו ליה הנהי סבי דידה רב חייא בר אסי הוה מערב לכולה ואמר ש"מ עיר של יחיד ונעשית של רבים היא ולזה הפי' הרי הוא רואה שאין הדרים בתוכה שוכרים בתים מן היחיד שאם היו עד עכשיו שוכין מממוניהם ודאי עיר של יחיד ונעשית של רבים היא ואין לחוש בה כלל שמא היתה של רבים ונעשית של יחיד ואח"כ נעשית של רבים דגזרה בעלמא היא וא"ת לר' יהודה כיון דאמר שתי מחיצות דאורייתא ולא משכחת רה"ר בתוך העיר לעולם ומש"ה נמי אמר בברייתא הכא כיצד מערבין אותה עושה לחי מכאן כו' כדפרישית לעיל א"כ של רבים נמי אמאי בעיא שיור הא אפילו היא של רבים עכשיו לית בה רה"ר דאורייתא אפ"ה כיון דדרכים שבה רחבין ט"ז אמה כדרך הרבים ורבים עוברין בתוכה חוששין שמא תשכח מהן תורת רה"ר אפילו בפלטיא או חוצה בסרטאות שלהן ולפיכך צריכה שיור:
והא דתניא בברייתא ואין מערבין אותה חצאין אלא או כולה או מבוי בפני עצמה. אוקימנא כלישנא בתרא דרב פפא דלא תימא לארכה הוא דלא מערבינן משום שבני רשות הרבים של צד זה מן המזרח אוסרין על גבי רה"ר של צד זה מן המערב אלא אפילו לרחבה אין מערבין ואפילו לרבנן דאמרי גבי שתי חצרות זו לפנים מזו רגל המותרת במקומה אינה אוסרת שלא במקומה התם הוא משום דפנימית אחדא דשא ומשתמשת לעצמה ואין לחברתה רשות עמה וכיון שכן שלא ערבה עמהן רואין אותה כאילו סגרה על עצמה ליום זה וסלקא רשותה מהן דכגון זה כופין אותה על מדת סדום הוא אבל הכא מי מצו מסלקי לרה"ר מהכא הלכך אוסרין זה על זה והוינן בברייתא אמר מר אלא או כולה או מבוי בפני עצמה מאי שנא חצאין דאסרי אהדדי פרש"י ז"ל דכיון דמעיקרא יחיד הות והיו מערבין את כולה והורגלו להיות אחד אסרי אהדדי ואפילו איכא או לחי או קורה במבוי לא מהני ובתוס' הקשו דהא אמרינן בפ"ק דמכלתין מבוי שרצפו בלחיים משתמש עד חודו הפנימי של פנימי הרי שחצי המבוי החיצון אסור וחציו הפנימי מותר ולא אסרי אהדדי ותו איתמר התם עשה לחצי לחי מבוי יש לו חצי מבוי אע"פ שהורגלו לערב את כולה לא מיתסר והם ז"ל מתרצי בתוס' דילמא התם כשאין בתים וחצרות פתוחין לחצי מבוי החיצון כלל דליכא למימר אסרי אהדדי ודברים דחוקים הם ואין להם על מה שיסמוכו אבל י"ל דבר ברור שלא נאמרו איסורין הללו שאוסרין זה על זה אפילו ברשות הרבים לרחבה אלא בכאן שעירבו כל העיר לחצאין ואלו מטלטלין לעצמן בכאן והוו להו שתי חצרות זו לפנים מזו שיש להן דרך זו על זו ואוסרין זה על זה דברייתא ה"ק אין מערבין כל העיר לחצאין אלא כולה כאחת בלחי או קורה מכאן ומכאן לשני ראשי העיר ברה"ר שלה ובעיר שאין לה מבואות שכולה ניתרת בהיתר רה"ר שלה העוברת בתוכה כמו שפירש"י ז"ל או כולו או מבוי בפני עצמו כעיר העשויה מבואות מבואות אבל חציה בלבד ודאי מערבין וטעמא דמילתא דבמערב כולה לחצאין ולחיים וקורות החיצונים עושין את הכל רשות אחת ואפילו עשו לחי באמצע רה"ר לרחבה כיון שהלחיים החיצונים מתירין את הכל ואין אלו שעושין ביניהם אלא להפרישן זה מזה הוו להו ממש כשתי חצרות אבל עשו לחי וקורה לחצי רה"ר לרחבה וערבו לעצמן והניחו חצי העיר בלא לחי ודאי אותם שבתוך הלחי מותרין ושבחוץ אסורין דשלפנים מן הלחי כחצר ברה"ר והוו להו כשאר כל המבואות שלחיים וקורות מתירין אותן שאין החיצונים בני רשות אחת עמהן כדי שיאסרו עליהן וכן מבוי מבוי בפני עצמו דאמרינן אסרי אהדדי הוא הדין והוא הטעם שאלו מערבין כל העיר מבוי מבוי בפ"ע והמבואות ודאי פתוחין הן זה לזה ועוברין זה על זה ואנו עושין למבוי הזה לחי וקורה משני צדדין עד שיערבו כל העיר ולחיים וקורות הללו שבין כל מבוי ומבוי אינן אלא להפריש זה מזה לפיכך אוסרין אהדדי כשתי חצרות אבל עשו לחי וקורה ונשאר האחד בלא לחי מותר שאין בני רה"ר אוסרין על בני מבוי ולא על בני חצר לעולם דלאו בני איערובי נינהו בהדייהו, כנ"ל והענין נכון וברור הוא:
עוד ראיתי בגרסת הברייתא הזו בתוספתא עושה לחי מכאן ולחי מכאן או קורה מכאן וקורה מכאן ומערבין ונושאין ונותנין באמצע, וזה הלשון נכון ומחוור הוא, ופירושה שמערבין בפת אחר שהכשירו העיר בלחיים וקורות ונושאין ונותנין באמצע ולהכי קתני בסופה של אותה השמועה ואין מערבין כלומר בפת זה לחצאין או לכולה או מבוי בפני עצמו ולפ"ז השמועה בפשיטות מתפרשת יותר:

סליק מסכת עירובין