חידושי הריטב"א על הש"ס/נדה/פרק ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

פרקים:    א | ב | ג | ד | ה | ו | ז | ח | ט | י
ראשונים על הפרק: תוספות | רי"ף | רבינו אשר | מאירי | הריטב"א | הרשב"א | תוספות רי"ד | שיטה מקובצת
אחרונים על הפרק: צל"ח | פני יהושע | מהרש"א | רש"ש
על ש"ס: חידושי הריטב"א | ראשונים | אחרונים


דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

פרק תשיעי האשה שהיא עושה

דף נט עמוד ב[עריכה]

מינקת נמי דילמא בתר דתמו מיא אתיא דם:    מסתברא דלר"ש דוקא קאמר דכיון דאיהו האיש אפי' בא בשעת צרכים ניחוש נמי כל היכא דאיכא למיחש אבל לר' יוסי כיון דבשעת צרכים אתא דם חזקה עם המים בא ואפי' נמצא על שפת הספל כיון דאמר רב שמעון חזקת דמים מן האשה לא שנא עומדת ל"ש יושבת וא"ת א"כ בעיא קמיתא דבעי יושבת מה לי א"ר שמעון לפשטה ממתני' ואמאי שבקה ופשט מבריתא י"ל דבריתא ניחא ליה דמפרשה בהדיא ביושבת וא"נ לאו בריתא הוה אמינא דכל כי האי לא אמרינן חזקה אבל השתא דמתניא בריתא שמעינן דבכל ענין אמרי' חזקת דמים מן האשה.

אמר רב בנכרית הרואה:    פי' לאו רואה ממש בעינן שאלה קאמר דא"כ מאי שנא נכרית אלא הרואה הרגילה לראות קאמר ולאפוקי ראויה לראות ולא שראת'.


דף ס עמוד א[עריכה]

והא דאמרינן דומיא דנדה קאמר מה נדה דקא חזיא אף נכרית דקא חזיא:    לאו דומיא דנדה ממש קאמר וכדאמרן אלא מדמינן להו כל היכא דאיכא לדמויינהו והיינו נכרית שכבר ראתה כנדה שרואה עכשו תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלו כלו' דתולין את הקלקלה במקלקל דכיון דכתמים כרבנן אמרי' שאני אומר דומיא דקופות שאני אומר תרומה לתוך תרומה נפלה ובתרומה דרבנן ואע"ג דבידה של זו לטבול השתא וליטהר השתא מיהא מחוסרת טבילה היא וטמאה היא ור' אמר אינה תולה דכיון דבידה לטבול לאו במחסר מעשה דמי והרי זו כטהורה לפי' אין חברתה תולה בה דבהדדי נינהו אבל בראשון שלה לכולי עלמא תולה.

אמר רב חסדא טמא וטהור שהלכו בשני שבילין אחד טמא וא' טהור באנו למחלוקת ר' ורשב"ג:    יש מפרשין דע"כ בטמא ביום שני ושלישי שלו קאמר דאי בראשון שלו הא אמרינן דשוין שתולה בשומרת יום בראשון שלה ואי בשביעי שלו קאמר מאי קאמר באנו למחלוקת והיא גופא היא וא"ת אם כן מאי קא מתקיף ליה רב אדא בר אבא הכא במאי קא נפקא ליה מינה טובא ודאי נפקא ליה דהא סתר ימים שספר מסתברא לן דבהא פליגי רב חסדא ורב אדא דרב חסדא סבר דטעמא דר' בשומרות יום בשני שלה לאו דוקא משום דבידה לטבול השתא וכטהורה היא חשבינן לה אלא משום דסותרת יומא ובראשון שלה היינו משום דלא נפקא לן מינה מידי והילכך בטמא נמי בשני שלו אעפ"י שאין בידו לטבול מ"מ קא נפקא לן מינה למסתר ימים שספר והילכך לר' אין טהור תולה בו ורב אדא סבר דשומרת יום בשני שלו טעמא דר' דבטהורה גמורה היא הואיל ובידה לטבול וכהדדי נינהו אבל בראשון דטמאה ואין בידה לטבול תולה בה והילכך בטמא בשני שלו כיון דטמא הוא וא"א לו לטבול ומקולקל הוא תולין בו והא דקאמר מאי נפקא ליה מינה מ"נ ליה השתא קאמרי' כלומר דאפי' בלאו הכי לא הוה מצי לטהורי נפשיה.

והא דאמרי' סוף סוף טבילה בעי:    פרש"י ז"ל דפירוקא הוא דפריק רב חסדא כלו' לא תימא כי הדדי נינהו דהשתא מיהא טמאה היא דהא מחוסרת טבילה הא אינו אלא שסותרת יומה והא דאמ' איתמר נמי לאו האי סוף דסליק מיניה קאי אלא אאתקפתיה דרב אדא קאי ור"ח לא פי' כן.


דף ס עמוד ב[עריכה]

כאן לפרע כאן להבא:    פי' תולה כמי שהיתה בעלת כתם קודם שהשאילה לה חלוקה אבל אינה תולה במי שנעשית בעלת הכתם לאחר שהשאילה לה חלוקה משום דבשעת שאלה כי הדדי נינהו לגמרי ומאי חזית דתלית בהא טפי מחברתה.

אמר רבינא לא קשיא ה"ק השאילה חלוקה לנכרית בעלת כתם הרי זו תולה בה:    פרש"י ז"ל לנכרית קרי בעלת כתם הרי זו תולה בה ואינו מחוור בעיני כלל דאמאי קרי לה בעלת הכתם אי משום דאין חוששת לו לימא נדה שאפי' לראייתה אינו חוששת ואי בעלת הכתם ממש קאמר מאי שנא בעלת הכתם דאפי' בסתמא נמי כדתנן תולה בנכרית ועוד דאם איתא הא דאסיקנא ה"ק השאילה חלוקה לנכרית או ליושבת על דם טוהר בעלת הכתם תולה בה אוקמתא אחריתא היא וא"כ הוה ליה למימר ה"ק ומסתברא דה"ק השאילה חלוקה לנכרית בעלת הכתם זו תולה בה והיינו מסקנא ממש אלא דלישנא קמא ולא פריש ביה אלא בעלת הכתם לבד בתרא רויחא ופריש לה ליושבת דהיינו ליושבת על דם טוהר.

מתני' שלש נשים שלבשו חלוק אחת או שישבו על ספסל א' ונמצא עליו דם כלן טמאות:    פי' חלוק בדוק וספסל בדוק ודוקא בשלא בדקה א' את עצמה תוך שיעור וסת שלמציאה אי נמי שבדקו שלשתן ומצאו טהור אבל אם בדקה א' מהן תוך שיעור וסת של מציאה ומצאה עצמה טהור היא טהורה והשנים טמאות בדקו עצמן השתים ומצאו טהור הם טהורות והא' טמאה וכענין ששנינו בסמוך בג' נשים שהיו ישנות במטה אחת אבל כשבדקה א' מהן ומצאה טמא תוך וסת של מציאה כתב הראב"ד ז"ל שבזה לוק יש לחלק בין חלוק למטה לפי שבמטה שלשתן ישנות בו בבת אחת ובעוד שהן ישנות אם בדקה עצמה ומצאה טמא היא טמאה ומצלת את חברותיה אבל חלוק שלובשות אותו בזו אחר זו אעפ"י שבדקו הראשונות ומצאו טמא אינן מצילות את האחרונות אבל אם בדקה האחרונה את עצמה ומצאה טמא היא טמאה ומצלת את חברותיה ודוקא כשבדקה כשהיא לובשתו דומיא דמצא בעודיהן עליו הן בודקות אי נמי אם בדקה עצמה בתוך שיעור וסת של פשיטה אבל אם פשטה אותו אעפ"י שבדקה עצמה תוך שיעור וסת של מציאה כיון שאינו תוך שיעור וסת של מציאה ופשיט אינו כלום וכולן טמאות וה"ה לספסל קטן שאין השניה יושבת עליו עד שנסתלק הראשונה דקתני ספסל דומיא דחלוק וה"ה למטה בכענין זה ואין הכל תלויה בשנוי חבלים אלא בשנוי המנהג ומתני' אורחא דמלתא קתני ותנא בהא וה"ה באידך.


דף סא עמוד א[עריכה]

שלש נשים שהיו ישנות במט' אחת ונמצא דם תחת האמצעית כולן טמאו':    ואוקימנא בגמרא במשולבות הא אם אינם משולבות זו בזו זו היא ששנינו בבבא אחרונה שיש הפרש בין נמצא תחת הפנימית לנמצא תחת החצונה הא דקתני נמצא תחת הפנימית שתים הפנימית טמאות והחיצונה טהורה כתב הראב"ד ז"ל דדוקא ישנות דמתוך השנה חוששין שמא דחקה אחת את חברתה ונכנסת למקומה וה"ה בעירות בכל מקום שהם נדדות ממקום לדחוק ולנכנס לפנים ממחיצתן כגון שטוחנות ברחיים כדאיתא בגמרא אבל יושבת יושבות או שוכבות במטה והן עירות אין לחוש להשמטת שאפשר לכל אחת מהן שתדע את מקומה ואם תאמר ברי לי שלא באתי לכאן טהורה אבל אם נמצא ביניהן ודאי טמאות כדאיתא בגמ' לענין אבעי' וקשיא לי אמתני' היאך בישנות במטה בין משולבות לשאינן משולבות ובין נמצא תחת הפנימית לנמצא תחת החצונה והלא כל שהן ישנות מתהפכות אילך ואילך וזו היא ששנינו לעיל בפ' הרואה היתה פושטתו ומתכסה בו בלילה כל מקום שימצא בו דם טמאה מפני שהוא חוזר וכן בעליון ועל כן נראה לי דמטה ששנינו לאו בסדין שבמטה קאמר אלא במטה עצמה דומיה דספסל הא בסדין שבמטה כלן טמאות ומ"מ לגופן לא ניחוש שתתהפכנה מתוך שינה להיות משולבות והעקר לזה מפני שהכתמים מדבריהם אבל אשה אחת שאין מונע בכל מקום שימצא דם במטה טמא שכל המטה מקומה ועוד דם זה מאין בא וכתב הראב"ד ז"ל דמשנתינו כלה בשלא נתעסקה א' מהן בכתמים אבל נתעסקה אחת מהן בכתמים והשאר תולות בה.

גמרא שתי שתי נשים שהיו טוחנות ברחים של יד ונמצא דם תחת הפנימית שתיהן טמאות לפי שהחיצונות דוחקות ליכנס ולהתקרב ברחים תחת החיצונות החצונה טמאה והפנימית טהורה ומסתברא בשלא עברה פנימית דרך מקום החיצונה אבל אם עברה דרך עליה חשינן שמא דרך עברתה נפל ממנה דם וכענין ששנינו במשנתינו בישנות במטה אם עברו כולן דרך עליה כולן טמאות תנאי היא דתניא ר' יעקב מטמא ור' נחמיה מטהר והורו חכמי' כר' נחמי' פי' דהא דתניא אבוה דרב נחמן בא מעשה לפני חכמים וטמאום ר' יעקב היא ולענין פסק הלכה כתב הראב"ד ז"ל דלית הלכתא כר' נחמיה והביא ראיה ממעשה דפ' הרואה דההיא איתתא דאשתכח לה במשתיתה ואתא לקמיה דר' ינאי ואמר להו תיתי ותיתי מתרמה לה טמאה ואי לאו טהורה פי' הרב ז"ל משתיתא פשוטי כלי עץ מכלי אורג וזה תימה היאך נדחה הא דדרש ר' חייא בר רב טעמיה דרב הלכה כרב נחמיה ועוד דמשקלי רב הונא ואביי בדר' נחמיה משמע ודאי דסבירא להו כוותיה ועוד שהרי שנינו הורו חכמים כר' נחמיה ומי שטימא כר' יעקב בר פלוגתיה דר' נחמיה ולא קי"ל כותיה אלא כר' נחמיה וחכמים דהורו כותיה ושמואל נמי כותיה ס"ל ובאוקמתא דרב אשי בפ' הרואה ומשתיתא מכלי האורג המקבלין טומאה הוא וכדתרגמינן עם המסכת עם אכסנא במשתיתא וכן פי' הרז"ה ז"ל ויש מי שפי' משתיתא טווי והוא מקבל טומא' וכן פי' הרמב"ן ז"ל וכן פסק הרמב"ם ז"ל כר' נחמי'.


דף סא עמוד ב[עריכה]

זאת אומרת מצות בטלות לע"ל:    יש מפרשים משום דאמרינן בכתובו' מתי' שעתיד הקב"ה להחיו' בלבושיהן הם עומדין וקשיא לי דמתים שהחיה יחזקאל יוכיחו דאמרינן בפ' חלק אבא מהם ואלו תפלין שהניח לי אבא מהם היו ונ"ל לעתיד לבא משעה שמת קאמר ולומר שאין החי מצווה על המת כדרך שאמרו בקטנים לא תאכלום קרי ביה לא תאכילם להזהיר גדולים על הקטנים וטעמא משום דכתיב במתים חפשי כיון שמת נעשה חפשי מן המצוות משעת מיתתו ויש לעתיד לבא בזמניו ובזמן מועט שלא תהא מכשילן לעתיד לבא ביומא בעובר על צוארו במים להקביל פני רבו ובשבת בחוזרין עם כלי זיינן והא דאקשי לא שאנו אלא לספדו אבל לקברו אסור משום דשעטנז לא אסרה תורה לבושה והעלאה דומיא דלבישה וסופדו לכבודו בלחוד הוא והוי דומיא דמוכרי כסות שמוכרין כדרכן אבל לקוברו הויא דמיא דלבישה ולפיכך אסיר למ"ד אינן בטלות.

הא דאמרינן כיון דנתקיה נתקיה:    מתברא דכללא הוא לכל אסורין דרבנן שאעפ"י שהוחזק כאן איסור וחלקו ואינו יודע אם עבר כלו אם לאו ספקו לקולא ומותר דאורייתא.

שוע טוי ונוז אמר רחמנא:    פרש"י ז"ל שוע חלק כדמתרגמינן איש חלק שעוע כלומר שיהו חלוקין יחד במסרק וכן פי' טווי שיהו טווין יחד ונוז לשון אריגה כלו' שיהא ארוגין יחד.

ור"ת ז"ל השיב מדאמרינן במנחות קשר העליונה דאורייתא דאי ס"ד לאו דאורייתא כלאים דשרא רחמנא בציצית למה לי והא קי"ל התוכף תכיפה אחת אינו חבור ואפי' כדברי רש"י ז"ל למה לי דשרא רחמנא והא אינן חלוקין במהרה יחד לפיכך פי' ר"ח ז"ל שוע כל אחד בפני עצמו וכן טווי כל א' בפני עצמו שזור לעצמו ומכיון שהן כך אסור לחברו יחד בשתי תכיפות וכן משמעו של כתוב לא תלבש שעטנז שוע בפני עצמו וטוי בפני עצמו ושזור בפני עצמו ואח"כ יחדיו ונוז אינו לשון אריגה ולא לשון חבור אלא לשון שזור והיינו דאצטריך רחמנא למשרא כלאים בציצית לפי שחוטי ציצית צריכין להיותן שזורין דכתיב פתיל תכלת ואמרי בספרי פתיל תכלת טווי ושזור אין לי אלא תכלת לבן מנין אמרה תורה הטיל בו לבן תכלת מה תכלת שזור אף לבן שזור והיינו דאמרינן בפ' בתרא דעירובין המוצא תכלת בשוק לשונות פסולה חוטין כשרה מאי שנא לשונות דפסולה אמרינן אדעתא דגלימא צבועינהו חוטין נמי לימא אדעתא דגלימא טוינהו בשזורין שזורין נמי לימא לשפתא דגלימא עיפינהו.

מהכא שמעינן תרתי חדא דחוטי ציצית צריכין להיות שזורין ועוד דסתם בגדים אינן שזורין וסתם חוטין אינם שזורין והיינו דאמר הכא סתמא האי חוטא דכיתנא דהוי דרבנן משום דסתם חוטין אינן שזורין וסתם גלימא אינה שזורה והילכך לא הוי אלא מדרבנן.

ורבי' שמשון ז"ל הכריע בפי' המשנה שלו בפ' אחרון דכלאים דנוז היינו ארוג כדברי שאר המפרשים מדקתני אין אסור משום כלאים ולא טווי וארוג שנא' לא תלבש שעטנז דבר שהוא שוע טווי ונוז רשב"א אומר נלוז ומעיז הוא אביו שבשמים עליו דאלמא אריג לאו מלשון יחדו נפקא אלא מלשון שעטנז ובמנמוקי הרמב"ן ז"ל לאו משום נוז נפקא להו אלא מלשון יחדו ורישי' דקרא נקט ולא דק ויפה אמר.

שבעה סמנין מעבירין על הכתם:    כתב הרמב"ם ז"ל דלענין בעלה שנינו שאינה חוששת אלא א"כ העבירו עליה סימנין ועבר ובודאי אם העביר עליו סימנין ולא ניכר מסתברא דאינה טמאה ואפי' לגבי טהרות שנינו אמרו הרי זה צבע כ"ש לגבי כתמים שאין חוששין להן לבעל דכתמים דרבנן אבל מסתמא ודאי נראה דטמאה בלא העברת סימנין והכא לטהרות שנו ותני והדר מפרש הטבילו ועשה על גבן טהרות ועוד נ"ל דאפי' תאמר דלגבי בעלה שנינו לא נפקא מינה מידי דהא מדקתני ז' סמנין מעבירין אלמא אינה טהורה עד שתעביר עליו סמנין וכן בדין דכיון דערב ותנא בעלה וטהרות בעלה טהרות ולגבי טהרות על כרחין כל שלא העביר טהרותיו טמאו' מספק עד שנדע שאינו עובר ותניא בבריתא העביר עליו ז' סמנין ולא עבר תעביר עליו צפון ועבר טהרותיו טמאות שאם העביר עליו דם שביעי מתחלה שמא עבר וכיון שכן כל שלא העביר עליו אפילו לבעלה חוששת ואם עבר הרי זו בחזקת דם וטמאה ואם לא עבר ודאי בחזקת צבע הוא והרמב"ן זצ"ל פי' דלטהרות שנינו ויפה פי'.

דף סב עמוד א[עריכה]

דף סב עמוד ב[עריכה]

דף סג עמוד א[עריכה]

מתני' אלו הן הוסתות מפהקת ומעטשת וכו' כל שתקבענה ג' פעמים הרי זה וסת:    פי' אם ראתה ג' פנים על ידי פיהוק או על ידי עטוש באיזה יום ?שתפהק או באיזה יום שתעטש קבעה לה ווסת לפיהוק או לעטוש כלו' שכל זמן שתפהק או שתתעטש חוששת לוסתה ואף עפ"י ששנינו כל שתקבענה ג' פעמים מחמת אונס אפי' כמה פעמים לא קבעה וסת התם הוא שאינה רואה אלא מחמת האונס שהיא מסבבת מרצונה כיון שקפצה וראתה או שכסכסה פלפלין וראתה שלא בא האורח אלא מחמת זה שעשתה היא שהמעשה גורם לוסת שיבא אבל כאן אדרבה מקרים אלו אינן באין אלא מחמת הוסת והוסת הוא גורס להם שיבאו כדרך המקרים הבאים מצד החליים ואם באו אלו לימים ידועים כגון שפסקה באחד בשבת וראתה ופסקה באחד בשבת וראתה הרי זו קבעה וסת לימים ולפיהוק כדרך שאמרו בפרקים קמא בימים וקפיצות וכל שתפהק שלא באותם הימים אינה חוששת לפי שלא קבעה לה וסת לפיהוק לבד אלא בהרכבת הימים והפרש יש בין וסת הקבוע לפיהוק לבד לוסת הקבוע לפיהוק וימים שהוסת הפשוט לפיהוק לבד נקבע בג' פעמים אבל וסת המורכב בימים ופיהוק אינו קבוע עד שתפהק ג' פעמים באותן הימים הידועים וכן בעיקרתו כל שבו וסת פשוט לפיהוק אם פהקה ג' פעמים ולא ראתה נעקר ממנה אבל וסת המורכב אינו נעקר מתוכה עד שתפהק ג' פעמים ולא תראה.

עוד יש הפרש אחר ביניהם שהוסת הפשוט לפיהוק כיון שאינו יום ידוע אינו חוששת לעולם עד שתהפק וכן אינה חוששת אלא לשעת הפיהוק וכדתנן היתה למודה להיות רואה בתחלת הוסת כל הטהרות שעשתה בתוך הוסת טהורות ועוד תדע לך מדלא נחלקו ר' יוסי ור' יהודה בימים ושעות וסתות אלא בוסת הימים ושבקי וסתות דגופא דסלקי מנייהו אלמא בוסתות הפשוטין דגופא לכ"ע שעות הוסתות בלבד וסת אבל לאחר עבור הוסת אינה חוששת ודוקא כשהראיה כלה נבלעת בתוך הוסת ואם אין הראיה כלה נבלעת בתוך הוסת הרי זו חוששת מתחלת הוסת עד סוף העונה כלה והר"ז הלוי ז"ל מתיר גם בזה לאחר הוסת שאין הולכין אלא אחר תחלת הוסת אבל אם קבעה וסת מורכב לפיהוק וימים כל שהגיע ליום הוסת חוששת לכל עונת הוסת מתחלת העונה עד סופה כדרך שהיא חוששת לווסת הימים הפשוטים ובתחלת קביעות הוסת אם פהקה וראתה ואפי' פהקה בר"ח כשתפהק פעם שניה באיזה יום שתפהק חוששת לו שמא לפיהוקין לבד תקבענו ואם פהקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לפיהוק לבד אבל עדין היא חוששת לאותו היום שמא לא לפיהוק תקבענו אלא לראש חדשים והילכך חוששת ליום החדש השני וכן אם פהקה וראתה באיזה יום שיהיה וחזרה ופיהקה וראתה ולא ליום ידוע הרי זו חוששת לפיהוק דשמא לפיהוקין תקבענו ואם פהקה פעם שלישית ולא ראתה שוב אינה חוששת לפיהוק דשמא לפיהוקין אבל עדין חוששת להפלגת הוסתים כיצד הרי שהפליגה לפיהוק ראשון לפיהוק שני עשרים יום כשהגיע לעשרים יום הרי זו חוששת לו דשמא לא לפיהוק תקבענו אלא להפלגת עשרים יום וכל שהוא להפלגת אינו נקבע אלא בד' ראיות לפי שהראיה ראשונה לא בהפלגה ראתה אותו לפי שאין הפלגה בגויה כי אם בשני ראיות.

הא דקתני אלו הן הוסתות מפהקת ומעטשת:    לאו למימרא שאם פסקה פעם אחת וראתה ונתעטשה פעם שניה וראתה וחששא כפי גרסה פעם שלישית וראתה שיהא זה וסת קבוע שאין מקרים אלו קובעים וסת וכל אחד לחברו אלא עד שתקבענו בפיהוקין לבדן או לעטושין לבדן ג' פעמים וזה מבואר.


דף סג עמוד ב[עריכה]

אמר רב יהודה אמר שמואל הרי אמרו לימים שנים לוסתות אחד למה שלא מנו חכמים:    ואוקימנא לקמן כחכמים דלא כרשב"ג דאלו לרשב"ג לעולם כל הוסתות דוקא לג' פעמים ואיכא למידק בוסתות דגופא היכי אשכחן פלוגתא והיכי הויא חזקה לר' בחד זימנא דהא לא אשכחן חזקה לרשב"ג אלא בג' זמני ולר' בב' זימני והילכך כיון דבהא בעי רשב"ג ג' זמני אלמא בעי חזקה א"כ לר' נמי ליבעי תרי זמני ואיכא למימר דשמואל גמרא גמיר לה דבוסתות דגופה בחד זימנא סגי להו לרבנן ואשכח מתני' דקתני בוסתות דגופא דכל שתקבענה ג' פעמים הרי זה וסת ואמר מתני' על כרחין כרשב"ג תרמייהו דאשכחן דק"ל בוסתות ובעינן תלתא זמני וכיון דסופא דמתני' דאיירי בוסת הימים בעי ג' זמני ורשב"ג היא רישא נמי בוסתות דגופא רשב"ג היא ופלוגתא אחריני היא דרשב"ג סבר אפי' בכי הא בעי ג' זמני ור' סבר אפילו תרי זמני לא בעי דהא אורחא דאע"ג דלא איפסקא בהדיא הלכתא כרשב"ג אפ"ה קיי"ל כותיה וסתם מתני' כותי' ואע"ג דעביד לה שמואל פלוגתא לא עדיפא מפלוגתיה ממחלוקת דברייתא דקי"ל כסתם מתני' ואע"ג דאמר שמואל הרי אמרו אמרו קאמר לי' ולי' ל"ס ותדע לך דהא לקמן בוסת הדילוג אמרי' דשמואל כרשב"ג ס"ל ודאמ' רב יהודה אמר שמואל זו דברי ר"ג ברבי שאמר משום רשב"ג דס"ל קאמר דבוסת הימים ע"כ כותיה ס"ל וכדאמרינן בהדיא בוסת הדלוג וכמו שכתבנו ראתה יום ט"ו בחדש זה ויום י"ו בחדש זה י"ז בחדש זה רב אמר קבעה לה וסת לדילוג וה' פי' כגון שראתה ט"ו בניסן וי"ו באייר ויום י"ז בסיון קבעה לה וסת לדילוג והרי זו אסורה ביום י"ח בתמוז וביום י"ט באב וביום כ' באלול וכן מדלגת לעולם יום אחד בכל חדש וחדש ור"ח ז"ל פי' כגון שחוזרת לראות הלילה כגון הוסת הראשון ושילשה כן כיצד הרי שראתה יום ט"ו בניסן ויום י"ו באייר ויום י"ז בסיון וחזרה וראתה יום ט"ו בתמוז ויום י"ו באב ויום י"ז באלול ועוד חזרה וראתה יום ט"ו בתשרי ויום י"ו בחשון ויום י"ז בכסלו הרי זו קבעה וסת מטבת ולהלן לדלוגין כסדר הזה ט"ו לחודש זה י"ו בחדש זה שני לו ויום י"ז לשלישי וכן לעולם חוזרת חלילה ולפי פירושו הא דאמרינן בגמ' קבעה לה וסת לדילוג לאו הכי בלחוד הוא דקבעה לה וסת אלא ה"ק אם תשלש כן קבעה לה וסת לדילוג ורב ושמואל לישנא קיטא נקטי ובריתא נמי דלקמן דקתני ראתה יום כ"א בחדש זה כ"ב בחדש זה ושתים בחדש זה עשרים ושלש בחדש זה קבע לה וסת לאו בהכי בלחוד קאמר אלא אם תשלש כן וקשיא לי קצת דלמאי דאוקימנא כגון דרגילה למחזי ביום עשרים ושנתה לעשרים ואחד משמע לכאורה דכל היכא דעיקרא וסת הראשון קבעה לה וסת הדילוגין אלו ואלו וסת הראשון ודאי נעקר בשדלגה ג' דילוגין ראשונים וא"כ אף וסת הדלוג נקבע בכך לפי' נ"ל הראשון עיקר.

ואפי' לא שלשה לחזור חלילה ג' פעמים קבעה לה וסת לדלוג כמו שאמרנו ובודאי אם דלגה וחזרה לראות חלילה באותן דילוגין כפי' של ר"ח ז"ל קבעה לה וסת דילוגין בחלילה ואיכא למודה ה"ד אי בחדשים כלן מלאים אין כאן דילוג אלא הפלגות שוות משלשי' ושנים לשלשים ושנים ואי בחדשים כסדרן א' מלא וא' חסר אין כאן דילוג שוה כיצד הרי שהתחילה לראות בט"ו בניסן שהוא מלא וחזרה וראתה י"ו לאייר הרי ראתה להפלגות שנים ושלשים והשניה שהיא מי"ז מאייר שהוא חסר לי"ז בסיון אינה אלא לשלשים ואחד נמצה שלא דלגה אדרבה קרבה ראייתה וכשחזרה וראתה בי"ח בתמוז חזרה להפלגה של ל"ב וכפי פי' הראב"ד ז"ל כשם שהאשה קובעת וסת להפלגות שוות כך היא קובעת וסת בימי החדש כיצד אם ראתה ר"ח ור"ח קבעה לה וסת לראשי חדשים ואעפ"י שאין הפלגותיה שוות שהאחד מלא והא' חסר והילכך זו שדלגה כיון שאין ראיותיה צד השוה לא בדילוג שוה ולא בהפלגות שונות אומרים לימי החדש היא קובעת ולא בהשואה אבל בדילוג ולדבריו אם ראתה ט"ו בחדש זה וט"ו בחדש זה קבעה לה וסת לט"ו בין במלואים בין בחסרים ורבותינו הצרפתים ז"ל מוסיפין שאף שם היום גורם וסת כדאשכחן בשור המועד שבת ושבת ושבת נעשה מועד לשבתות והיינו דאמרי' בפרקים קמא קפצה וראתה קפצה וראתה קבעה לה וסת לימים ואקומה רב אשי כגון שקפצה בחד בשבא וחזאי וקפצה בחד בשבא וחזאי ולחד בשבא אחרינא חזאי בלא קפיצה אלמא ימי השבוע קבעי לה וסת ונמצא לדבריהם דרבים בוסתות דימים ה"א וסת ימים ידועים וקביעות החדש וקביעות ההפלגה ולדברי הכל וסת הפלגות אינו נקבע אלא בד' ראיות לפי שאין הפלגות מתוך ד' ראיות וראיה ראשונה לאו בהפלגה חזיחיה וכן כתב הראב"ד ז"ל וכן הורו רבותינו הצרפתים ז"ל ואי קשיא לך הא דתניא בבבא קמא ראה שור נגח שור ולא נגח שור נגח שור לא נגח שור נגח שור לא נגח נעשה מועד לסירוגין לשוורים ואע"ג דקמיתא לאו בסירוגין הות אפ"ה מצטרפת לבתרייתא י"ל דשאני הכי דכיון דאין הפלגה ידועה אלא בשתי ראיות כדאמרן ג' הפלגות בעי דהיינו ד' ראיות אבל התם הא איכא ג' נגיחות וראיה מדקתני במתני' היתה למדה יום ט"ו ושנתה ליום עשרים זה וזה אסורים שנתה פעמים ליום עשרים זה וזה אסורים שנתה ג' פעמים ליום עשרים הותר ט"ו וקבעה לה יום עשרים אלמא אינה קובעת עד שתשלש להפלגות של עשרים וא"ת התם למודה שאני א"כ דקארי לה לפי רביה דרב מבריתא מאי קרי לה הא מתני' היא דלמודה דשאני ועוד מביאין ראיה מדקתני עלה לההיא מתני' שאין אשה קובעת וסת עד שתקבענו ג' פעמים אלמא אין הפרש בין קביעות של זו לקביעות של אחרת שאינה למודה ופלוגתייהו דרב ושמואל בדלגא היינו דרב סבר כיון שזו לימי החדש היא קובעת אף הראשונה מונין לה שהרי היתה ביום ידוע מן החדש וכאלו ראתה ג' פעמים בט"ו בחדש שהיא ודאי קבעת לג' פעמים ואף זו קובעת דמתחלת' לדילוג בעונה ושמואל סבר אם השות לימי החדש מונין לה את הראשונה אבל כיון שדלגה צריכה ג' דילוגין ולענין פסק הלכה בוסת הדילוג פסק ר"ח ז"ל כרב דקי"ל כרב באיסורי וכן פסק הראב"ד ז"ל אבל הרמב"ם ז"ל פסק כשמואל משום דאמרינן דיקא נמי דשבקינה ליום עשרים ושמ' והרמב"ן ז"ל כתב דמסתברא כותיה ויש להחמיר כדברי ר"ח והראב"ד ז"ל.

מהא דקתני שינתה לי"ז הותר לי"ו ונאסר ט"ו וי"ז ולא מיתסר נמי י"ח דנימא זו כבר דלגה וניחוש כפעם א' לוסתה דילוג ש"מ שאין חוששין לוסת דילוג כלל עד תקבענו לגמרי כן כתוב בתוס' וכן הורה הראב"ד ז"ל וכן כתב בחדושי הרמב"ן ז"ל.


דף סד עמוד א[עריכה]

ה"ג היתה למודה להיות רואה ליום עשרים ושנתה ליום ל' זה וזה אסורה הגיע יום עשרים ולא ראתה מותרת לשמש עד יום ל' וחוששת ליום ל' וראתה הותר יום ל' ונאסר יום עשרים שאורח בזמנו בא והגיע יום ל' וראתה יום עשרים דקאמר יום עשרים מיום ראיית השלשים קאמר ויש גרסות אחרות וזו הנכונה וכן היא בספרים שלפנינו וכ"כ רש"י ז"ל וכן נר' מפי' ר"ח ז"ל.