רבינו אשר על הש"ס/נדה/פרק ט

על ש"ס: רבינו אשר | ראשונים | אחרונים

דף זה נוצר מתוך המרת סריקת קבצים אוטומטית בתוכנת OCR. דרושה הגהה מלאה. יתכנו טעויות הקלדה, השמטות, ערבובי משפטים ושורות. יש לעבור ולהגיה את הטקסט מלמעלה למטה (רצוי מול צפיית טקסט מקורי) ולהזיז תבנית זו למקום בו בוצעה ההגהה האחרונה.

סימן א[עריכה]

האשה שהיא עושה צרכיה וראתה דם רבי מאיר אומר אם עומדת טמאה אם יושבת טהורה. רבי יוסי אומר בין כך ובין כך טהורה. איש ואשה שעשו צרכיהן בתוך הספל ונמצא דם על המים רבי יוסי מטהר. רבי שמעון מטמא שאין דרך האיש להוציא דם אלא שחזקת דם מן האשה:

גמ' מאי שנא עומדת דאמרינן מי רגלים הדור למקור ואייתי דם יושבת נמי נימא הדור מי רגלים למקור ואייתי דם. אמר שמואל במזנקת. פירש"י אבל עומדת אי אפשר לה לזנק. וקשה לפירושו דא"כ לפלוג ביושבת בין מזנקת לשותתת דהוי רבותא טפי לאשמועינן דאפילו יושבת טמאה בשותתת וי"ל דעומדת פסיקא ליה דאין צריך לפרש בשותתת דכל עומדת שותתת. אי נמי לרבותא דרבי יוסי נקטיה דאפילו בעומדת ושותתת מטהר. ומיהו נראה לפרש דעומדת אפשר לה לזנק והכי פירושא דסוגיא דשמעתין יושבת נמי נימא מי רגלים הדור למקור ואייתי דם. דסלקא דעתך דמתני' איירי בכל ענין בין בשותתת בין במזנקת. הלכך פריך דכי היכי דבעומדת טמאה בחדא לריעותא במה שאין רחמה נפתח שיוכלו מי רגליה לצאת להדיא אלא נעצרין שם ואיכא למימר דהדור למקור ואייתי דם ואע"ג דאיכא חדא לטיבותא דמזנקת. יושבת נמי תהא טמאה היכא דשותתת כיון דאיכא חדא לריעותא. ומשני כולה מתניתין איירי במזנקת ותרתי לטיבותא בעינן. הלכך עומדת ואע"ג דמזנקת טמאה כיון דאין רחמה נפתח. ויושבת נמי אי שותתת טמאה. והא דלא מפליג ביושבת לטמאה היכא דלא זינקה דניחא ליה טפי לאשמועינן דעומדת טמאה אע"ג דזינקה ולהך פירושא לא אשכחן דמטהר ר' יוסי בעומדת ושותתת כיון דרבי מאיר לא איירי אלא במזנקת ור' יוסי טיהר מה שטימא ר' מאיר אבל בעומדת ושותתת דלא איירי ביה רבי מאיר לא אשכחן דמטהר ביה רבי יוסי והא דמוקי הש"ס יושבת דמתני' ביושבת על שפת הספל ומזנקת לתוך הספל נראה דהיינו דוקא לר"מ דמטמא ביושבת ושותתת הלכך במזנקת נמי איכא למיחש דבתר דתמו מיא ופסק הזינוק ואין המים יוצאין בגבורה הויא לה כמו שותתת וחזרו מי רגלים למקור והביאו דם. אבל לרבי יוסי דמטהר עומדת בחדא לטיבותא דמזנקת ביושבת ושותתת נמי לא חייש דלמא בתר דתמו מיא אתא דם ומטהר יושבת בכל ענין. אמר שמואל ואמרי לה אמר רב יהודה אמר שמואל הלכה כרבי יוסי וכן אורי רבי אבהו לעולא הלכה כרבי יוסי:

סימן ב[עריכה]

מתני' השאילה חלוקה לעובדת כוכבים או לנדה הרי זו תולה בה:

גמ' אמר רב בעובדת כוכבים הרואה פירוש שהגיע זמנה לראות וכבר ראתה פעם אחת אע"פ שעתה לא ראתה. ופעמים שהאשה תולה בעצמה כגון אם היה לה חלוק בדוק ולבשתו בימי נדותה ואחרי טהרתה לבשתו ומצאה עליו כתם תולה בימי נדותה. ת"ר תולה בשומרת יום כנגד יום בשני שלה ובסופרת שבעה שלא טבלה. לפיכך היא מתוקנת וחברתה מקולקלת דברי ר' שמעון בן גמליאל. רבי אומר אינה תולה לפיכך שתיהן מקולקלות. ושוין שתולין בשומרת יום כנגד יום בראשון שלה וביושבת על דם טוהר ובבתולה שדמיה טהורין והלכה כרשב"ג. בעא מיניה רבי יוחנן מרבי יהודה בר ליואי מהו לתלות כתם בכתם. אמר ליה אין תולין. מאי טעמא. לפי שאין תולין. פירוש משום דלא חזיא מגופה ודלמא מעלמא אתא:

מתני' ג' נשים שלבשו חלק אחד או שישבו על ספסל אחד ונמצא עליו דם כולן טמאות. ישבו על ספסל של אבן או על איצטבא של מרחץ (רבי מטמא). רבי נחמיה מטהר שהיה רבי נחמיה אומר כל דבר שאינו מקבל טומאה אינו מקבל כתמים:

גמ' אמר רב מתנא מאי טעמא דרבי נחמיה י דכתיב ונקתה לארץ תשב כיון שישבה לארץ נקתה. אמר רב הונא אמר רבי חנינא מטהר היה רבי נחמיה אפילו באחורי כלי חרס. פשיטא. מהו דתימא נגזר גבו אטו תוכו קמ"ל. אמר אביי מטהר היה ר' נחמיה במטלניות שאין בהן שלשה על שלשה דלא חזו לעניים ולא לעשירים. ואע"ג דאתו מדבר המקבל טומאה. ומהאי טעמא פסולין לסכך בהן סוכה (סוכה דף טז.): דריש רבי חייא בר רב משמיה דרב הלכה כרבי נחמיה. אמר ליה רב נחמן אבא תני מעשה בא לפני חכמים וטמאוה ואת אמרת הלכה כרבי נחמיה אמר ליה מאי היא דתניא ב' נשים שהיו טוחנות בריחים של יד ונמצא דם תחת הפנימית שתיהן טמאות תחת החיצונה החיצונה טמאה הפנימית טהורה. בינתיים שתיהן טמאות וזה היה מעשה ונמצא דם על שפתה של אמבטי ועל עלה של זית בשעה שמסיקות את התנור ובא מעשה לפני חכמים וטמאוה. תנאי היא. דתניא רבי יעקב מטמא ורבי נחמיה מטהר. והורו חכמים כרבי נחמיה ונראה דהלכה כר' נחמיה מדדריש ר' חייא בר רב משמיה דרב הלכה כרבי נחמיה ומדשקלי וטרו כל הני אמוראי אליביה. וכן לעיל בריש פרק הרואה כתם (דף נח.) מוקי רב אשי מילתיה דשמואל כרבי נחמיה. וכן פסק ר"ח דהלכה כר' נחמיה. והראב"ד ז"ל כתב דאין הלכה כרבי נחמיה. והביא ראיה מדאמר בפ' הרואה כתם ההיא איתתא דאישתכח לה דמא במשתיתא אתיא קמיה דרבי ינאי אמר תיזול ותיתי אי מתרמי לה טמאה ופירוש משתיתא כלי עץ ומכלי האורגים. ונראה דמאחר דלא איתפריש לן שפיר מהו משתיתא ראוי לפרש שהוא כלי המקבל טומאה כדי שלא נדחה כל הנך ראיות שמוכיחות שהלכה כרבי נחמיה. ואת המסכת (שופטים טז) מתרגמינן עם אכסנא וית משתיתא. וי"מ משתיתא טווי והוא מקבל טומאת נגעים. וכן פסק הרמב"ם הלכה כרבי נחמיה:

סימן ג[עריכה]

מתני' שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת אחת מהן כולן טמאות בדקה אחת מהן ומצאה דם היא טמאה ושתים האחרות טהורות ותולות זו בזו ואם לא היו ראויות לראות רואין אותן כאילו הן ראויות לראות:

גמ' אמר רב יהודה אמר רב והוא שבדקה עצמה שיעור ווסת של מציאה כדאמרי' בפרק קמא (דף יב:) סבר לה כבר פדא דאמר בר פדא כל שבעלה בחטאת טהרותיה טמאות. כל שבעלה באשם תלוי טהרותיה תלויות. כל שבעלה פטור טהרותיה טהורות. והכא נמי אם בדקה יותר משיעור ווסת אחר המציאה אמרינן שפורש ממנה דם אחר המציאה ואינן תולות בה. ורבי אושעיא אמר אפילו בעלה בחטאת טהרותיה תלויות. בשלמא התם אימר שמש עכביה לדם אבל הכא אם איתא דהוה דם מעיקרא מאן עכביה. ולית ליה לרבי אושעיא והוא שבדקה עצמה שיעור ווסת דאין חילוק בין שיעור ווסת ובין לאחר שיעור ווסת דלענין טהרות אפילו בשיעור ווסת טהרותיה תלויות דאם איתא לדם מעיקרא מי מעכביה. וא"כ מתני' דאמרה דתולות בה אפי' לאחר שיעור ווסת נמי. וראיתי מן הפוסקים שפסקו כדרב יהודה. ולי נראה דבכתמים הלך אחר המיקל ותלינן אפילו אחר שיעור ווסת לכתם הנמצא בטמאה. ועוד דאפי' לבר פדא לא דמו כולי האי אהדדי. דבשלמא בטהרות כיון דבשיעור ווסת אחר שיצאו הטהרות מתחת ידה בדקה ומצאה דם אמרינן ודאי נעקר ממנה בעוד הטהרות בידה. אבל הכא אע"פ שבדקה עצמה כשיעור ווסת של מציאה אין ראוי שנתלה דם המציאה בה דשמא יצא כבר מאחת מהן ויש יותר משיעור ווסת מיציאת אותו הדם לבדיקה של זאת ואפ"ה תלינן בה דמקילינן בכתמים א"כ הוא הדין אחר שיעור ווסת: ת"ר כיצד תולות זו בזו עוברה ושאינה עוברה. תולה עוברה בשאינה עוברה. מניקה ושאינה מניקה תולה מניקה בשאינה מניקה. זקנה ושאינה זקנה תולה זקנה בשאינה זקנה. ילדה שאינה ילדה תולה ילדה בשאינה ילדה. היו שתיהן עוברות שתיהן מניקות שתיהן זקנות שתיהן יולדות זו היא ששנינו לא היו ראויות לראות רואין אותן כאילו הן ראויין לראות:

סימן ד[עריכה]

מתני' שלש נשים שהיו ישנות במטה אחת ונמצא דם תחת האמצעית כולן טמאות תחת הפנימית שתים הפנימיות טמאות והחיצונה טהורה. תחת החיצונה שתים החיצונות טמאות והפנימית טהורה. אימתי בזמן שעלו דרך מרגלות המטה אבל עלו דרך עליה כולן טמאות. בדקה אחת מהן ומצאה טהורה היא טהורה ושתיהן טמאות. שתים ומצאו טהורות הן טהורות ושלישית טמאה. שלשתן ומצאו טהורות כולן טמאות:

גמ' מאי שנא רישא דלא מפליג ומאי שנא סיפא דמפליג. אמר רבי אמי רישא במשולבות שכולן רצופות ותכופות זו לזו. והא דטמאות כולן ברישא. ובסיפא היא והסמוכה לה. כתב הראב"ד ז"ל דדוקא ישנות שמתוך שינה הן דוחקות זו את זו וחוששין שמא דחקה אחת ונכנסת למקום חברתה. אבל אם הם נעורות במטה אין לחוש להשמטה שא"א אפשר לכל אחת מהן שתדע את מקומה ואם אומרת ברי לי שלא באתי למקום מציאת הדם טהורה אבל נמצא ביניהן טמאות ודוקא במטה שאין עליה סדינין אבל אם יש סדינים עליה כולן טמאות בין משולבות בין שאינן משולבות לפי שהסדין עשוי להתהפך דומיא דפליון וחלוקה שהיא מתכסה בו (לעיל דף נז:) ונראה לי דבריו בסדין העליון שמתכסה בו שאותו הוא חוזר ולא התחתון :

סימן ה[עריכה]

אמר רבינא האי לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מיבעי למיחש ליה מיבעי דכתיב והבור אשר השליך שם ישמעאל את כל פגרי האנשים אשר הכה ביד גדליה. וכי גדליה הרגם והלא ישמעאל הרגם. אלא מתוך שהיה לו לחוש לעצת יוחנן בן קרח שאמר לו מלך עמון שלח את ישמעאל להכותך נפש ולא חש מעלה עליו הכתוב כאילו הרגם. הנהו בני גלילא דנפק עלייהו קלא דקטול נפשא. אתו לקמיה דרבי טרפון אמרו ליה ליטמרינן מר. אמר להו היכי איעבד. לא אטמרינכו קטלי לכו. אטמרינכו הא אמור רבנן האי לישנא בישא אע"ג דלקבולי לא מיבעי. למיחש מיבעי זילו אטמורי נפשייכו. פירוש רש"י למיחש מיבעי ושמא הרגתם ואסור להציל אתכם. ותימה הוא לפרש כן וכי אם יצא קול על אדם שחטא בשביל קול בעלמא יהא אסור להציל נפשו. ונראה דברי רבינו אחא שפירש בשאלתות (פ' וישב) אם הרגתם חייבתם ראשי למלך שהתרה מלקבל רוצחין. וכענין זה דוקא יש לחוש ללישנא בישא היכא שיכול לבוא לידי היזק לו או לאחרים אם לא יחוש לו כהך עובדא וכההיא דגדליה בן אחיקם. אבל בענין אחר אסור אפילו לחוש ללשון הרע ולהאמינו כלל:

סימן ו[עריכה]

ת"ר בגד צבוע מטמא משום כתם. רבי יונתן בן יוסף אומר אינו מטמא משום כתם שלא התירו בגדי צבעונים לנשים אלא להקל על הכתמים כדתנן בפולמוס של אספסינוס גזרו על עטרות חתנים ועל האירוס ובקשו לגזור אף על בגדי צבעונין אמרו הא עדיפא כדי להקל על כתמיהן. הרמב"ן ז"ל פסק כתנא קמא והרמב"ם ז"ל כרבי יונתן ובכתמים שומעין להקל:

מתני' כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה. אלו הן הוסתות מפהקת מעטשת חוששת בפי כריסה ובשיפולי מעיה ושופעת וכמין צמרמורות אוחזין אותה וכן כל כיוצא בהן כל שתקבע לה וסת ג' פעמים הרי זה וסת: מפהקת פרש"י אשטריליי"ר והוא אדם שפושט איבריו. ובפרק רבי אלעזר דמילה (ד' קלו.)גבי פיהק ומת פי' באיליי"ר בלעז והוא אדם הפותח פיו וכן נראה מהא דאמרינן בברכות (ד' כד:) גבי רבי כשהיה מפהק היה מניח ידו על סנטירו. ובערוך פירש קול היוצא מן הגרון מתוך שאכל מאכל. וכולן דברי אלהים חיים. דכל חוש שינוי הגוף כיון שהוחזקה בו הוא סימן להתעוררות עקירת הדם ובפיהוק וגיהוק דחד זימנא לא הוי קביעות וסת דאין זה שינוי כי הוא זה דרך כל האדם. אלא כמה פעמים עושה כן זה אחר זה. וכל אלו וסתות דגופה אין להם זמן קבוע. אבל אם היו וסתות דגופה לעתים ידועים כגון מראש חדש לראש חודש או מעשרים יום לעשרים יום קבע לה וסת לזמן ולחוש הוסת. ואינה חוששת אלא לשניהם ביחד מידי דהוה אימים וקפיצות. אם הגיע הזמן ולא פיהקה או פיהקה בלא אותו זמן אינה חוששת ואפי' לאבדקה הרי היא בחזקת טהרה. וכן הוסת אינו נעקר עד שתפהק שלשה פעמים באותו הזמן ולא תראה. וכן נמי כשיגיע אותו יום הפיהוק צריכה לפרוש מבעלה כל העונה כדין וסת לימים לחודייהו אבל וסת של פיהוק לחודיה אינה צריכה לפרוש אלא בשעת הפיהוק. ואם פיהקה בראש חדש וראתה בראש חודש וראתה ובר"פ השלישי ראתה בלא פיהוק הוברר הדבר שראש חדש גורם ולא הפיהוק. אבל אם פיהקה בראש חדש וראתה בראש תדש וראתה ופיהקה בכ"ט לחדש השלישי ולא ראתה ולמחר בראש חדש ראתה בלא פיהוק קבעה לה וסת לפיהוק בראש חדש והא דלא חזאי כי פיהקה אמש משום דאכתי לא הגיע זמן הפיהוק וכי האי גוונא אמר לעיל גבי קפיצות ואם פיהקה בראש חדש וראתה בראש חדש וראתה ושוב פיהקה בתוך החדש חוששת לאותו פיהוק ואסורה לשמש עד שתבדוק. ואם בדקה ולא ראתה אינה חוששת שוב לפיהוק גרידא. אבל עדיין היא חוששת לראש חדש שמא תקבע לראשי חדשים ואם פיהקה וראתה ופיהקה וראתה ושוב פיהקה ולא ראתה שוב אינה חוששת לפיהוק גרידא. אבל צריכה לחוש שמא תקבע לה וסת פיהוק לעתים ידועות כגון אם היה בין פיהוק ראשון לשני שלשים יום ובין שני לשלישי עשרים יום לכשתגיע ליום ל' חוששת שמא תקבע לה וסת מפיהוק משלשים לשלשים כל זה דקדק הראב"ד ז"ל:

גמ' כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה תנינא חדא זימנא כל אשה שיש לה וסת דיה שעתה התם בוסתות דיומי הכא בוסתות דגופה כדקתני היתה מפהקת וכו'. ושופעת הא קא שפעה ואזלא אמר רב עולא בריה דרב עילאי בשופעת דם טמא מתוך דם טהור: וכן כל כיוצא בהן לאתויי מאי. אמר רבה בר עולא לאתויי ראשה כבד עליה ואיבריה כבדים עליה ורותתת וגוסה. וכן אם אכלה שום וראתה אכלה בצל וראתה כססה פלפלין וראתה:

סימן ז[עריכה]

מתני' היתה למודה להיות רואה בתחילת הוסת כל טהרות שעשתה בתוך הוסת טמאות. בסוף הוסת כל טהרות שעשתה בתוך הוסת טהורות. ר' יוסי אומר אף ימים ושעות וסתות. היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה רבי יהודה אומר כל היום שלה:

גמ' תניא כיצד אמר ר' יוסי ימים ושעות וסתות היתה למודה להיות רואה מיום עשרים ליום עשרים משש שעות לשש שעות הגיע יום עשרים אסורה לשמש כל שש שעות דברי ר' יהודה ור' יוסי מתיר עד שש שעות וחוששת לשש שעות. עבר שש שעות ולא ראתה אסורה לשמש כל היום כולו דברי ר' יהודה רבי יוסי מתיר מן המנחה ולמעלה. ר' יהודה אומר כל היום שלה. והתניא ר' יהודה אומר כל הלילה שלה. לא קשיא הא דרגילה למיחזי בתחילת יממא והא דרגילה למיחזי בסוף ליליא. תני חדא ר' יהודה אוסרה לפני וסתה ומתירה לאחר וסתה ותניא אידך ר' יהודה מתירה לפני וסתה ואוסרה לאחר וסתה לא קשיא הא דרגילה למחזי בתחילת יממא והא דרגילה למיחזי בסוף ליליא אז בודקת עצמה ואם מצאה טהורה מותרת לשמש מיד: כתב הראב"ד ז"ל אם רגילה לראות בהנץ החמה ולא קים לה שפיר אי קודם הנץ או לאחר הנץ יש מחמירין ואוסרין כל הלילה וכל היום וי"א כיון דוסתות דרבנן כל שכן סמוך לוסתה הלכך הוה ליה ספק דרבנן ולקולא ולא חיישינן אלא ליום שהוא ודאי בימי נדתה והכריח הוא להקל ואם רגילה לראות ראיה מרובה מקודם הנץ החמה עד אחר הנץ איכא מאן דאמר אסורה בלילה וביום משום דההיא שעתא כולה שעת הוסת הוא. ואפי' ר' יוסי דאמר ימים ושעות וסתות מודה דשעת הוסת מיהת אסורה לשמש בכולה. הלכך לרבי יהודה דאמר כל העונה כולה ומפני שעת הוסת נאסרה כל העונה כל היום וכל הלילה אסורה. שהרי וסתה הוא ביום ובלילה. ואיכא מאן דאמר דכי האי גוונא בתר תחילת הוסת אזלינן ולא מיתסרא אלא בלילה. אע"ג דכל שעת הוסת אסורה לשמש ואפי' לר' יוסי. הני מילי לשעת הוסת עצמה אבל לאסור את שלפניו ושלאחריו לא אסרינן אלא ההיא עונה (אלא) דתחילת הוסת קאי בגוה. ואם בדקה קודם הנץ החמה ולא ראתה כל אותה שעה אסורה אבל כל היום מותרת לפי שעיקר הוסת בתחילתו הוא והכריע הוא כי הך סברא בתרא מהא דתנן היתה למודה להיות רואה עם הנץ החמה אינה אסורה אלא עם הנץ החמה דברי רבי יוסי. רבי יהודה אומר כל היום שלה. ואוקימנא להא דרגילה למיחזי בסוף לילה וכל היכא דתני עם לאלתר משמע ואי סלקא דעתך דכי האי גוונא אסורה ביום ובלילה היכי קתני כל היום שלה והא אי אפשר דלא עיילא ראיה בתוך הנץ החמה ותיאסר ביממא ובליליא. ועוד סתמא קתני להיות רואה ולא מפליג בין ראיה מרובה לראיה מועטת הלכך אינה אסורה אלא עונת הלילה ושעת הוסת בלבד. אמר רבא הלכה כר' יהודה. ומי אמר רבא הכי והתניא והזרתם את בני ישראל מכאן אמר ר' אושעיא אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה. אמר רבא עונה מאי לאו עונה אחריתי. לא אותה עונה:

סימן ח[עריכה]

מתני' היתה למודה לראות יום חמשה עשר ושינתה ליום עשרים זה וזה אסור שינתה שתי פעמים ליום עשרים זה וזה אסור שינתה שלשה פעמים ליום עשרים הותר לה יום חמשה עשר וקבעה לה יום עשרים. שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש פעמים. ואינה מיטהרת מן הוסת עד שתעקר ממנה שלשה פעמים. נשים בבתוליהן כגפנים. יש גפן שיינה אדום. ויש גפן שיינה שחור יש גפן שיינה מרובה ויש גפן שיינה מועט. רבי יהודה אומר כל גפן יש לו יין ושאין לו יין זה דורקטי:

גמ' איתמר ראתה יום חמשה עשר בחדש זה ויום ששה עשר בחדש זה ויום שבעה עשר בחדש זה רב אמר קבעה לה וסת לדילוג. ושמואל אמר עד שתשלש בדילוג. ומסיק דתרווייהו סברי כרבן שמעון בן גמליאל דאית ליה דבתלת זימני הוה חזקה ובהא קא מיפלגי דרב סבר חמשה עשר ממנינא ושמואל סבר כיון דלאו בדילוג חזיתיה לאו ממנין הוא לא קאמר דראיה ראשונה מן המנין אלא היכא שהראיה ראשונה היתה בחמשה עשר בחדש כיון דזמן ראיותיה למנין ימות החדש אבל אם ראייה ראשונה היתה בראש חדש ושנייה בחמשה עשר לראייה זו ושלישית בשש עשרה לאותה ראייה מודה רב דלא קבעה לה וסת דראייה ראשונה אינה מן המנין וכן מוכח בפ' שור שנגח ד' וה' (דף לז:) דמדמי נגח בחמשה עשר בחדש זה וששה עשר בחדש זה וי"ז בחדש זה לפלוגתא דהכא ואע"ג דאין הפלגת הראיות שוות שהרי סדר החדשים אחד חסר ואחד מלא אפי' הכי בשיפורא תליא מילתא . ור"ח ז"ל פי' פירוש אחר ופירש"י עיקר. ר"ח פסק הלכה כרב משום דקיימא לן הלכה כרב באיסורי וכן פסק הראב"ד ז"ל. אבל הרמב"ם ז"ל פסק כשמואל משום דפריך לשמואל מברייתא דקתני אם ראתה יום עשרים ואחד בחודש זה ויום עשרים ושנים בחדש זה ויום עשרים ושלשה בחדש זה קבעה לה וסת ומשני הכא במאי מסקינן כגון שרגילה למיחזי ביום עשרים ושינתה ליום עשרים ואחד דיקא נמי דשבקינן ליום עשרים ונקט ליום עשרים ואחד אלמא דייקא ברייתא כוותיה דשמואל וכן מסתבר להרמב"ן ז"ל : שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלשה פעמים. אמר רב פפא לא אמרן אלא למיקבעיה אבל למיחש בחדא זימנא חיישא לה. מאי קא משמע לן תנינא היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר ושינתה ליום עשרים זה וזה אסורין אי מהתם הוה אמינא ה"מ היכא דקיימא בתוך ימי נדתה אבל היכא דקיימא בתוך ימי זיבתה אימא לא קא משמע לן. ואינה מטהרת מן הוסת עד שתעקר ממנה שלשה פעמים. אמר רב פפא לא שנו אלא דקבעתיה תלתא זימני אבל תרי זימני בחד זימנא עקרה לה. מאי קמשמע לן תנינא שאין האשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלשה פעמים ואהך וסת קאמר דבעי עקירה תלתא זימני אי מהתם הוה אמינא חד לחדא תרי לתרי ותלתא לתלתא קמ"ל: תניא כוותיה דרב פפא היתה למודה להיות רואה ליום עשרים ושינתה ליום שלשים זה וזה אסור. הגיע יום כ' ולא ראתה מותרת לשמש עד יום שלשים וחוששת ליום שלשים. הגיע יום שלשים וראתה זה וזה אסור הגיע יום עשרים ולא ראתה יום שלשים ולא ראתה יום כ' וראתה הותר יום שלשים ונאסר יום עשרים. ואע"ג שלא ראתה שלשה פעמים ביום עשרים לא נעקר יום עשרים כיון שלא ראתה יום שלשים כמו שהתחילה כבר שני פעמים ואם אשה מדלגת וסתה פעם אחד או ב' פעמים או ג' פעמים ואינה רואה בינתים לזמן אחר וחוזרת לראות לזמן הוסת לא נעקר הוסת בכך עד שתקבע לה וסת. ואשה שנמשך זמן וסתה ב' ימים או שלשה ימים והגיע זמן וסתה ולא ראתה ביום וסתה מי אמרינן צריכה לפרוש מבעלה כל זמן וסתה אם רגילה להיות שופעת או מדלפת ב' ימים תפרוש ב' ימים ג' ימים תפרוש שלשה ימים או דלמא בתר תחלת הוסת אזלינן כי אורח בזמנו בא והדמים שהיא רואה אח"כ כדמים יתירים הן דאיתוספי בה וכשעברה עונת תחלת זמן הוסת אינה צריכה לחוש יותר. ומסתברא כהאי סברא בתרייתא. ומסתייעא מהא דתנן בפרק קמא (דף יא.) אע"פ שאמרו דיה שעתה צריכה להיות בודקת חוץ מן הנדה ויושבת על דם טוהר ואמרינן עלה בגמרא חוץ מן הנדה דבתוך ימי נדתה אין צריכה לבדוק הניחא לר"ל דאמר דאין אשה קובעת לה ווסת בימי נדתה. אלא לרבי יותנן דאמר אשה קובעת לה וסת בימי נדתה תבדוק דלמא קבעה לה וסתה. ואם אמרת דאם נמשך זמן ראיתה שנים או שלשה ימים חשיבי כעונה אחת וצריכה לחוש לכולן א"כ גם לר"ל תבדוק כדי שתדע כמה צריכה לפרוש מבעלה כשיגיע וסתה. אלא ודאי אינה צריכה לפרוש אלא עונת תחילת הווסת. וכן כתב הר"ז הלוי. והראב"ד ז"ל כתב שכל זמן משך ראיתה חשיב הכל כעונה אחת. ואין דבריו נראין בזה. :

הדרן עלך האשה