חובת השמירה/פרק א

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש
<< · חובת השמירה · פרק א · >>
בו יבואר מאמר הגמרא: "מאן בעי חיי, מאן בעי חיי",
וגם הפסוק: "אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב" (תהלים לד, יג).

אמרינן‏[1]:

"מכריז ר׳ אלכסנדרי מאן בעי חיי? מאן בעי חיי? (תרגום: מי רוצה חיים? מי רוצה חיים?) אכניף כולי עלמא ואתו לגביה. אמרו ליה: "הב לן חיי". אמר להו (תרגום: התאסף כל העולם [כל האנשים] ובאו אצלו. אמרו לו: תן לנו חיים. אמר להם): "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב: נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וגו׳" (תהלים לד, יג-יד)".

לכאורה מה חדש ר' אלכסנדרי? ונראה, דבעת שהיה מכריז, מאן בעי חיי, היו סבורים הכל, שיש לו איזה סם שגורם לאריכות ימים, ולזה כנוף כלי עלמא ואתו לגבה. והראה להם שיש סם רוחני, אשר מועיל שיהיו אריכות ימים ממש בעולם הזה.

ונבאר דברינו קצת. כי ידוע מה שאמרו חז״ל: "המספר לשון הרע, מגדיל עונותיו עד לשמים"‏[2]. ויש על זה כמה ביאורים. ואחד מהם כפשטיה. כי כל דיבור ודיבור של לשון הרע הוא עון בפני עצמו, כמו שכל דיבור של דברי תורה הוא מצוה בפני עצמה. ונמצא מי שהוא רגיל, חס ושלום, בעון זה, יתוסף עליו בכל שנה ושנה כמה אלפי תיבות של לשון הרע, אפילו אם לא ידבר, רק עשר תיבות ביום. וכל שכן לפי מה שמצוי, בעונותינו הרבים, לפעמים מאה דבורים ביום אחד. ואפילו אם יאמר ב"אשמנו" - "דברנו דופי", אינו מקבל על עצמו כלל להשמר מזה, ואין זו תשובה כלל.

וידוע מה שאמרו חז״ל: "כל העובר עבירה אחת, קונה לו קטיגור אחד"‏[3]. ולפי זה, האיש שיש עליו כמה אלפי מקטרגים, עלול מאוד שעיל ידי זה עונותיו מרובים הרבה מזכיותיו, ונגמר דינו, חס ושלום, למות על ידי זה.

ולהיפך, מי שכובש יצרו, נוספה לו מצוה בכל פעם. כמאמרם: "ישב אדם ולא עבר עבירה, נותנין לו שכר כעושה מצוה"‏[4]. ויוכל להתוסף לו בכל יום כמה וכמה מצות, ותכריע כף הזכות. ויתוסף לו חיים עבור זה. וזהו שאמר הכתוב: "מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים וגו' נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע" (תהלים לד, יג-יד).

ומה שאמר: "אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב" (תהלים לד, יג), הוא גם כן מדוקדק מאוד, דידוע, דימיו של האדם שהיה חי על פני האדמה, אפילו אם נפטר והלך לו, ימיו אינם נאספים, כי יש להם מקום למעלה בקדושה. ולפיכך נאמר באברהם: "וְאַבְרָהָם זָקֵן בָּא בַּיָּמִים" (בראשית כד, א). וכן בדוד, שכל ימיהם היו בקדושה, ומאירים שם למעלה. שחקוקים שם כל המעשים טובים שעשה באותו היום, וכן כל דברי הקדושה שדיבר באותו היום. ולזה אמר: "בָּא בַּיָּמִים" (שם), שלא היה חסר אפילו יום אחד, משעה שעמד על דעתו שהכיר את בוראו. ולא כן מי שאינו הולך בדרך ה׳, יהיו ימיו חשוכים ואין נגה להם, כי נמשך עליהם רוח הטומאה.

ולזה אמר הכתוב: "מִי הָאִישׁ וגו' אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב" (תהילים שם), דהיינו שמקווה על ימיו לראות בהם טוב [וכמי שמקווה על בניו למצוא בהם נחת כשיגדלו], "נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וגו׳" (תהילים שם), אז תוכל לקוות למצוא בהם נחת וטוב, ואם לא כן, אז, חס ושלום, להיפך, ה׳ ישמרנו. ולזה אמר ר׳ אלכסנדרי: מאן בעי חיי, מאן בעי חיי, דהיינו בזה ובבא.

עוד אמרתי, שיתבונן האדם בנפשו, אלו היו לו בנים, והיה שומע מאחד שמבזה את בניו בפני כל, כמה מהתרעומות היה לו עליו עבור זה. והיה אומר לו: אלו היית מכוין לטובתם, היית צריך להוכיח אותם בינם לבין עצמם, אפשר היו שומעין לך, כדרך התורה: "הוֹכֵחַ תּוֹכִיחַ אֶת עֲמִיתֶךָ" (ויקרא יט, יז), והייתי נותן לך גודל תשואת חן עבור זה. אבל לא באופן זה, שכונתך רק לבזותם בעיני הכל. וכן ממש בעוון זה צריך האדם לידע, על מי הוא מדבר - על בניו של הקדוש ברוך הוא שנקראו בנים. כדכתיב: "בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם" (דברים יד, א). וכיון שאין יוצא מזה שום תועלת, בוודאי הקדוש ברוך הוא כועס עליו עבור זה. [אם לא שהוכיחו מתחלה, ואין שומע לו, והוא איסור המפורסם בכל ישראל. עיין בחפץ חיים כלל ד' פרטי הדינים שיש בזה].

מקורות[עריכה]

  1. ^ עבודה זרה יט:
  2. ^ ערכין טו:
  3. ^ מסכת אבות, פרק ד, משנה יא
  4. ^ מכות כג: