זכרונות לבית דוד/הקווצה

הַקְּוֻצָה

(בשנת שלשת אלפים חמש מאות ותשעים ושבע לבריאת העולם)

אני עמיהוד בן אלידע, בן שמוע, הדור החמישי לאבינו הזקן עזריה בן טוביה, שהיה בימי אלכסנדר הגדול, כותב המגלה הזאת, והיתה לך אלעזר בני למשמרת עולם.

עצת שלום היתה בין זרובבל אבינו ויהושע בן צדוק הכהן הגדול, כי תהיה הממשלה בירושלים עיר קדשנו נתונה בידי הכהנים מורי העם ומדריכיו בדרך ה'. ועל זאת השביענו אבינו שבועת עולם לדֹרותינו, לבל יעֹז איש מאתנו לקחת המשרה על שכמו, עד בוא עת רצון מעם ה׳ להרים קרן משיחו ולהביא גאולה שלמה לעמו, בהקימו את בית דוד על מכונו. אבל עת הרצון לא באה עד היום, ועצת השלום הופרה בידי צאצאי יהושע אשר כהנו אחריו – כי מהם יצאה הרעה לחלל כל קדש ולהשבית כל מועדי אל בארץ, ותחת היותם כהנים לאלהי ישראל, נזֹרו לבֹשת, וישחיתו ויתעיבו עלילה, עד כי הָעֳמד צלם בהיכל ה'! רק הסופרים שהעמיד עזרא וכניסתם הגדולה והחכמים המורים שיצאו ממנה הם עמדו בפרץ ויצילו את העם ואת תורתו מכליון חרוץ כיום הזה.

במות אלכסנדר הגדול, חלקו שרי צבאותיו ממלכתו ביניהם. מהם נוסדו על גבולנו שתי ממלכות גדולות, ממלכות הצפון והנגב, סוריה ומצרים. ובפרוץ ריב בין האיתנים מלכי שתי הארצות האלה, היתה ארצנו להם ולחילם למרמס, אבל עוד רעה גדולה מזו הגיעה לנו משתי הממלכות גם יחד – כי ברשת שרי צבאות אלכסנדר את ממלכתו אחריו, ירשו גם את רוח העם אשר ממנו יצא, ותהי שפת יון שלטת בארצות ממשלתם, ואִתָּהּ נקבעו גם מנהגי העם היוני לכל חקיו ומשפטיו ודתיו ומשחקיו – כי הדת והמשחק בלולים הם אצל העם הזה; תורתו היא שעשועיו ותענוגות בשרו הם המה מדות אלהיו עליזי תאותו – ומה נקל לאדם ללכת אחרי יצרו ולעשות בזה גם חפץ יוצרו! אמנם נקל היה לדתי היונים למצוא מקום בין עמי מצרים וסוריה, אשר אליליהם נשתנו רק בשמותיהם בעוד אשר במעשיהם ודרכיהם יחדו נשתוו. לא כן חלק יעקב, אשר מצותיו וחקותיו הן ההפך מחקות הגוים האלה, ועל כן רבה המהומה בעזוב כהניו ושריו את משמרת אלהי אבותיו, ויגדל הריב, וירב שאון המפלגות בצררן אשה רעותה, עד כי גברה יד אנשי האמונה ונצדק קדש, ודת אלהים הושבה על מכונה.

שמעון בן יוחנן הכהן הגדול היה צדיק מושל ביראת אלהים, ושם כבודו נמנה בין אנשי כנסת הגדולה^[1], ובמותו חדלו הסימנים הטובים אשר נראו בבית המקדש לאות כי כבוד ה׳ עליו חופף^[2]. בתו היתה נשואה לכהן עשיר ונכבד ושמו טוביה, ובנו יוחנן, הוא חוניו השני, ירש אחריו את הכהונה הגדולה כמשפט. בעת ההיא נחשבה ארץ הקדש על גבול ממלכת תלמי השלישי, מלך מצרים. וסיליקוס השני מלך סוריה חשב מזימות לספח את הארץ אליו, וישלח מלאכיו אל חוניו להניאהו משלוח לתלמי את מס השנה הנועד לו מאז. וכראות מלך מצרים כי הכהן הגדול יאחר מועדו, וישלח מלאכו ירושלימה להאיץ בו לעשות חובתו. ויעד השר בו כי אם יקשה ערפו וחרה בו אף המלך וכלה חמתו בעמו וארצו. עוד חוניו מכביד לבו בדבר המס לבלתי שלחו, והנה קם בן אחותו, יוסף בן טוביה, וידבר אתו קשות נגד זקני העם , ויתנדב ללכת מצרימה לכפר פני המלך ולהשיב חמתו מהשחית. והזקנים מלאו אחריו וימלאו את ידו לבצע אמרתו. וילך יוסף אלכסנדריאה, ובחכמתו וערמתו מצא חן בעיני המלך והמלכה, ויחכרו לו מסי כל הערים והמדינות אשר בין סוריה ומצרים. גם חיל אלפים איש נתנו לו, להכביד אכפו על יושביהן לשלם לו את המס אשר ישית עליהן^[3].

עשרים ושתים שנה התחזק יוסף בן טוביה על משמרתו זו^[4], כל ימי תלמי השלישי (אִוַרְגֵטִיס) והרביעי (פִילוֹפַטֵר) היה הוא השליט בארץ, ויצבור לו הון עתק, גם כל אנשי פקודתו והנלוים על ביתו עשו חיל ויעשירו עושר רב. אבל כגדול עשרם כן גם גבה לבם, ויעזבו את דרך ה׳, וישפיקו בהבלי נכר, ויוסף היה להם לעינים, כי בהיותו הולך ובא לרגלי עסקיו לאלכסנדריה בירת מצרים, למד אל דרכי היונים ויביא את מנהגיהם עמו ירושלימה, וממנו ראו כל קרוביו ומיודעיו וכן עשו, וכל יתר קציני ירושלים למדו מהם לעשות כמוהם, ותהי חטאת האנשים האלה הולכת ורבה.

בקטנות החלו עשירי העם אלה לשנות טעמם, ובגדולות כלו. בראשונה שמו לבם להשתוות אל בני יפת ביתרון הכשר אשר מצאו בהם לחכמת חרשים ולטעם הנועם והיופי, ובהיות שפת יון שלטת בכל גבולות ארצם ועולה על לשונות העמים האחרים בחין ערך מליצותיה ושיריה, בחרו לדבר ולהתהדר בה בשערים. בהתעשרם חדלו לעשות בחפץ כפיהם ולאכול מפרי עמלם, וישימו זהב כסלם ויסחרו אל הארץ. לרגל מסחרם באו אל ערי העמים אשר מסביב להם, ובראותם כי רבה שנאת העמים ליהודים שכניהם, על דתיהם השונות מהם, התאמצו להדמות אליהם ולאחוז במנהגיהם, עד כי לאחרונה החלו גם לחוג חגיהם. כן הונהג חג דיוניזוס, הוא בכוּס אליל היין, בבתי ישראל יושבי ירושלים. המנהג הזה היה קודש להיונים בכל ארצות מושבותיהם, וזה להם לחק, כי מדי שנה בשנה לעת האביב, בפרוח הגפן, וביין המשומר ביקביו תחל התסיסה השניה, הנותנת לו את חריפותו, וחגו שני ימים חג לדיוניזוס, הוא "חג הכדים", בשלחם איש לרעהו כדי יין למנה, ולהתרועע אחרי כן במסיבת רעים ולהתחרות יחדו בגבורה אשר בשתי^[5]. יחד עם משתה השכרון באה החמדה והתאוה לפרוץ גדר התֹּם ולהשבית מדת הצניעות מקרבם. כן למדו עשירי ישראל להתעלס בשמחות הגוים, לבוא בסוד עליזים ולהתמכר לחמדת בשרים, ויהי כנור ונבל תף וחליל ויין משתיהם, ועלמות תופפות ומחוללות הביאו להם מקרוב ומרחוק, ויתהוללו עמהן לעיני כל ולא התבוששו, כי הלא כמעשי היונים הנאורים המה עושים, והיא תפארתם ותהלתם.

אז יחלק ישראל לפלגות. היראים את ה' דבקו בחכמי התורה האוחזים בלמודי אנטיגנוס איש סֹכו ככל אשר קבל משמעון הצדיק, ובראותם כי רבה המכשלה, התעוררו לעשות כעצת אנשי הכנסת הגדולה, ויהיו מתונים בדבריהם עם המתנגדים להם , לבלתי הרחיב הפרץ בעם ה׳, ויתאמצו להגדיל כבוד התורה בהעמידם תלמידים הרבה ובעשותם גדרים וסיגים מסביב לחקיה, להיות לה למשמר בפני מהרסיה^[6]. והפריצים בעם פרצו את הגדרים ויהרסו אל הקודש ויעברו חק ביד רמה. אליהם נספחו צדוק וביתוס, שני התלמידים הרעים, אשר טעו בדברי אנטיגנוס רבם, בהורותו אותם דרך ה': כי עבודת האדם לאלהיו ראויה להיות מאהבה תמה ולא בתחבולת מסחר למען יגיע לו שכר טוב באחריתו. ובשמעם דבריו אלה חזקו בלבם דבר מר: כי אין כל שכר וגמול לעולם הבא – ומה בצע איפוא לאדם כי יזכה את ארחו וכי יתֵּם דרכיו? ויעזבו תורת רבם^[7] ויטו אחרי למודי עפיקור היוני, אשר מצאו להם מסלות באלכסנדריה ומשם הגיעו ירושלימה. מבית טוביה הכהן, חתן שמעון הצדיק, יצאה הרעה והגיע עד בית ה' – כי רבים מהכהנים עזבו דרך וילכו תועה לעשות כמעשי קרוביהם הרשעים. כן גדלה מפלגת הפריצים בהספח עליה רוב עשירי העם וכהניו וגם הרבה ממשכיליו יודעי חכמת עולם. ובהתפארם בחכמת יון, קראו לנפשם בשם "הילנים", על שם אבי כל שבטי בני יון, השם אשר נתן בעת ההיא למשכילי העם היוני, יודעי שפתו וספרותו.

שני דורות היה הפרץ הולך ורחב ביושבי ירושלים, עד מות חוניו השני ושמעון בנו אשר היה לכהן גדול תחתיו. בעת ההיא עברה ארץ ישראל מידי התלמיים, מלכי מצרים, ותהי לנחלה להסיליקים, מלכי סוריה. כי במות תלמי הרביעי^[8] היה בנו תלמי החמישי ילד בן חמש שנים, ובשרי הממשלה לא נמצא איש אשר יצלח לעצור בעם ולשמור על הממלכה לבל ישיגו אחרים גבולה. אז עלה אנטיוכס הגדול מלך סוריה ויכבוש את ארץ הקודש ויבוא עד שערי ירושלים, והכהן הגדול עם כל זקני העיר יצאו לקראתו ויקדמו פניו בכבוד^[9]. ויט אנטיוכס חסד ליהודים וייטב ליושבי ירושלים את כל הרעה אשר הגיעה להם מאת סקופיס שר צבא תלמי החמישי, אשר הצליח לירחי מספר להחזיק שם מעמד ולתת נקמתו בעיר ויושבי בה על אשר נטו אחרי מלך סוריה. גם נשא משאות מאת פניו לבדק הבית ולכל צרכי היכל ה׳, והנחה עשה לחכמים ולזקנים ולכהנים וללוים ולכל עובדי עבודת הקדש. גם אסר על בני הנכר לבוא אל הקדש או להביא ירושלימה כל דבר הטמא ליהודים על פי דתם. וכל הטוב והחסד אשר עשה ואשר צוה גם לבניו אחריו לעשותם, הכל רשם בכתב אמת, בספר אשר נתן לראשי עמנו, ואת פתשגן הכתב שלח לשר צבאו, נציב סוריה, לשמור ולעשות ככל הכתוב בו. אחרי שלש עשרה שנה נשתה גבורת אנטיוכס הגדול, כי הוכה מכה רבה מאת הרומאים במלחמה על יד העיר מגנזיה^[10], וכל המדינות אשר כבש בארץ יון ובאזיה הקטנה נסבו ובאו בידי הרומאים. גם כל אניותיו נתן להם, אף נטל עליו להביא לאוצר רומה כסף ענושים חמשה עשר אלף ככר זהב מדי שנה בשנה. אך ארץ ישראל נשארה בידו כבראשונה, ובימיו ראה עמנו מנוחה כי טוב ויתענג על רוב שלום.

גם בהמיר ארץ מושליה היתה יד המפלגות בתָּוך לסכסך סוריה במצרים ומצרים בסוריה, וזה הדבר: ליוסף היה בן זקונים ושמו הורקנוס, אשר ילדה לו בת שלוּם אחיו, בהיותה לו לאשה מבלי הדעת. כי בשבת יוסף באלכסנדריה ובהסתופפו בחצר המלוכה חשקה נפשו באחת העלמות המחוללות המשחקות לפני המלך כטוב לבו ביין משתהו, וכראות אחיו כי נטה לבו לדבר רע, לחלל כהונתו וכבוד משפחתו בחיק אשה זרה אשר תצודנו למדחפות, וידבר אליו בערמה כי נכון הוא לתת לו כל חפצו ולהביא את המחוללת אל סתר חדרו באישון לילה, רק אל ידע איש מזה ואל ינסה דבר בלעדיהו, אף מלא שלום דברו; אך לא את המחוללת הביא לו כי אם את בתו הבתולה, אשר לקח אתו בלכתו אחרי יוסף אחיו מצרימה. אחר הדברים האלה הכה לב יוסף אותו על מעשהו הרע, גם ירא חמת המלך פן יענישהו קשה בקנאתו בו, וכראות שלום אחיו כי פניו זועפים וינחמהו ויספר לו את אשר עשה, להציל נפשו מרעה וכבודו מחרפת עולם. וישמח יוסף מאד, ותהי בת אחיו לו לאשה, ולתקופת הימים ילדה לו את הורקנוס. וכאשר גדל הנער אהבהו יוסף כנפשו, כי היה חכם לבב וגדל עצה ורב עליליה. וכראות אחיו כי אהב אביהם את "בן התמורה" שכם אחד על כֻלם, ויקנאו בו מאד וישנאוהו תכלית שנאה, וקנאתם קשתה כשאֹל בבחור אביהם בו לשלחו תחתיו אל המלך תלמי הרביעי, לברכהו בשמו לבן היולד לו לעת זקנתו^[11]. כבוא הורקנוס אלכסנדריאה, הוציא הון עתק מידי הסוכן אשר על אוצר אביו בעיר המלוכה, ויקן בו מאתים עבדים ושפחות צעירים ויפי תאר, ויתן על ידי כל אחד ואחת ככר זהב אחד, וכן הובלו שי מאה נערים נושאי מאת ככר למלך ומאה נערות נושאות מאת ככר למלכה. במנחה היקרה הזאת הוביש פני כל מלאכי העמים אשר באו כמוהו לברך את המלך והמלכה ביום שמחת לבבם, ועוד הוסיף לו אהבה וחן בהתגלות חכמת לבו על המשתה אשר עשה המלך לעדת קרואיו. ויהי בשוב הורקנוס בכבוד גדול אל אביהו, ויארבו לו אחיו בדרך ויתנכלו אותו להמיתו; אך בעמדו על נפשו גברה ידו עליהם, שנים מהם נהרגו לפי חרבו והנשארים נפוצו וינוסו. במות יוסף^[12] הכיר מלך מצרים את הורקנוס לטובה ויבכרהו על פני אחיו ויתן לו את משפט החכירה, ויהי הורקנוס הולך וגדול. מקץ שנתים ימים מת תלמי הרביעי – ואז מצאו בני יוסף להם ידים להדוף את הורקנוס ממשמרתו, בחשבם מזימה למרוד בממלכת מצרים, ויסיתו את אנטיוכס הגדול לעלות בחיל וצבא על ארצם, ויפתחו לפניו שערי העיר ירושלים, גם היו לו לעזרה לגרש את חיל סקופס ממצודת משגבם בעיר דוד, היא אקרא אשר בחלק ירושלים צפונה מערבה. ומאז גבר חסד מלך סוריה על היהודים נשארו כולם נאמנים לו באהבת אֹמן ולא עלה עוד על לב איש לשאת עין אל ממלכת מצרים, אשר מעודה הכבידה עליהם עֻלה במסים אשר כבדו מנשוא.

אבל אך לשנות מספר נהדף הורקנוס משאתו – כי התחתן אנטיוכס הגדול בתלמי החמישי בעודנו נער, ויתן לו את קליאופטרה בתו לאשה, ויתן לה שלוחים את מסי הארצות אשר משני עברי הירדן, סוריה־תחתית וכנען. ותשב חכירת המדינות אשר מעבר לירדן לידי הורקנוס, ויהי איתן מושבו במצודת תירס, אשר בנה לו על סלע מעוז בקרבת עיר חשבון, ובחיל וצבא אשר עשה לו מהיהודים יושבי המקום הכניע לו את בני נביות, יושבי חשבון ומידבא, אשר התנשאו למרוד במלך מצרים, על הקימו איש יהודי עליהם לשר ומושל. שם הוסיף הון על עשרו הרב; בו כלכל את חילו ואת כל רעיו וידידיו הנאמנים בבריתו, ויתרו שלח ירושלימה למשמרת באוצר בית ה׳ – כי היה לבבו שלם עם ה' ושמו נמנה בין חסידי עמנו החרדים על דת.

ומצודת תירס היתה ליושביה למעוז ועדן גם יחד. הארמון כולו אבני שיש לבן בנוי מעשי חרשים ומחוטב תבנית היכל. המעונות גדולים והחדרים מרווחים, גם גנים נטעו מסביב לו מלאי כל צמחי תפארה וכל עצי פרי למיניהם. בחצר הפנימית המקפת את הארמון הנהדר נמצאה גֻלה גדולה היורקת מימיה למעלה והמפיצה קרה נעימה בחום קיץ לשובב נפש. וחומת המצודה מוקפה תעלת מים עמוקה ורחבה ומבואיה צרים מאד, לבל יוכלו שנים אנשים להכנס ולבוא בהם כאחד – כי היה הורקנוס נזהר על נפשו מפני בני העמים הנושאים עֻלו, אשר שמרו לו עברתם ויצפו ליום נקם. לעומת זה הגדיל חסדו ואמתו לאוהביו ולכל יראי ה׳ המחזיקים בבריתו. בראשם נמנה חוניו השלישי, אשר היה לכהן גדול אחרי מות אביו שמעון השני. אשתו היתה בת אחד קציני ירושלים ושמו רציץ בן רגש, חתן הכהן העשיר אלעזר בן חרסום הנודע לשם, כי עזב את נכסיו ואת אוצרותיו הרבים, ויסתפק בנאד קמח אשר נשא אתו, וינוע כל הימים ללמוד וללמד תורה בעמו^[13], וכאבותיה הנדיבים כן פזרה נתנה שלומית אשת הורקנוס מהונה גם היא לתלמידי שני החכמים, ראשי המורים לתורה ולתעודה בעת ההיא, יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסי בן יוחנן איש ירושלים.

ורציץ בן רגש, חתן אלעזר וחותן הורקנוס, יסד בעת ההיא עדת "חסידים", לסכל עצת ה"פריצים" ולהפר כל מחשבותיהם.

בתוכם נמנו מתתיהו בן יוחנן הכהן לבית חשמונה, שני חכמינו ומורינו אשר נקראו בשם יוסי, ועליהם נלוו רוב תלמידיהם ובהם הכי נכבדו חמשת בני מתתיהו, אשר האחד בהם, יהודה המכבי, היה חברי ורעי מאז עזבתי את נחלתי בעין גדי ואבוא ירושלימה לצקת מים על ידי מורינו אלה, והוא הנחני לפני גדולים ויתן לי מהלכים בין ראשי נכבדי עמנו, ואנכי עודני אז בבחרותי, כי עוד לא מצאתי לי אשה כלבבי, ובהיות לי הון ועושר ונחלה גדולה בעין גדי, רבו עשירי ירושלים אשר בקשו להתחתן בי; אך הוא הביאני ביתה רציץ בן רגש, אשר בניו גם המה היו מתלמידי ישיבתנו – ושם מצאתי אשר בקשתי.

בנות יהודה יפות הן, ובנות ירושלים עולות על כולנה; אבל לא ביופי לבד ילקח לבב גבר, כי עוד יש קסם נעלה ממנו העושה נפלאות בכוחו. נשים יפות יש גם בבנות יון, ולהן גם טוב טעם ודעת להרבות קסמיהן ולמשוך אבירים בכוחן; אבל דעתן זו היא שובבתן, ותומת בנות יהודה היא תפארתן ותהלתן – כי מי ימלל את החן הנתון על העלמה התמה אשר בצניעותה לא תדע יתרה בה! עלמה כזאת היא אוצר בלום בנוה אבותיה, אשר כל טובה וטיבה יגלו בעצם תומם בבית האיש אשר תפול לו חבל בנעימים. דמיונה כשושנת העמקים, המרהבת לבב בל בהודה והדרה וריחה איננו נודף עדי תקטף ביר הבוחר בה לענדה לו לצפירת תפארה. שושנה נעימה ונחמדה כזאת היתה שושנה אמך, אשר מאז ראיתיה דבקה נפשי אחריה, אבל לא ערבתי את לבבי לגלות סודי, כי רבו אז הבחורים מבני מרום העם אשר בקשו אהבתה, עד בוא היום שקויתיו; בו נגלה לי לעליצות גפשי כי גם היא קרובה לי בלבה ומישרים תאהבני. אך אנכי כסיתי מאויי נפשי במשאון, והיא בתומתה גלתה הגות לבה בקהל רב.

ואנטיוכס הגדול מת^[14], ובנו הבכור סיליקוס הרביעי ירש כסאו אחריו; ויהי לבו טוב לנו כלב אביו, ובשמעו כי העם היושב בירושלים חלק לפלגות הצוררות אשה רעותה, שלח גדודים אחדים מחיל צבאו לשמור על העיר והארץ ולעמוד לימין ראשי העם נגד מחרחרי הריב משביתי השלום מקרבה. הגדודים באו ירושלימה, ויהי מושבם בבירה, היא מצודת אקרא אשר בעיר דוד, ומשם היו פקידיהם יוצאים ובאים בשאר חלקי העיר. ועד מהרה נמצאו להם מקרב אחינו אנשים כגילם, הם "ההילנים", אשר חשבו להם לכבוד בהיות להם דבר עם שרי חיל יון ופקידיהם, ויהיו תמימי דעים עמהם, ויתחקו על כל מעשיהם ומנהגיהם, ויתאמצו להשתוות אליהם עד כי בושו להקרא בפניהם בשמות עברים אשר תחלתם או סופם שם "יה" או "אל", ויבחרו תחתיהם לכנות בשמות חדשים אשר מוצאם מבני יפת. וגם "במעל הזה היתה יד החורים והסגנים ראשונה". יהושע, הוא ישוע, אחי חוניו הכהן הגדול לבית צדוק, המיר שם י קדשו בשם "יזון"; אליקים, בן אחות יוסי בן יועזר מורנו, קרא את שמו "אַלקימוס". ויש אשר לא השאירו להם אף אות אחת משמם הראשון, – כן קרא יוחנן אחי שמעון השר אשר על בית ה׳, את שמו "מנילאוס" – שם אחד מלכי יון הנודע לחרפה בדברי ימיהם, בעזוב אותו אשתו המנאפת ללכת אחרי מאהבה אל ארץ אחרת. ונם נשים בציון פרצות יצאו, ותשנינה את שמותן – ואת טעמן, מרים בת בלגה, ממשפחת הכהנים העומדים בבית ה׳ על משמרתם לבית בלגי^[15], בושה בשם נביאתנו הראשונה, אחות משה ואהרן, ותבחר לה שם "פֿריני" – שם זונה פרוצה שהיתה בעיר אתונה, אשר זאת תהלתה, כי פעם אחת, בחג עלויזי^[16], התפשטה ערומה לעיני כל העם היוני, להתראות במראה אפרודיטה^[17] ברדתה הימה לרחוץ את בשרה. כאלה רבים היו עמנו, ואנכי קראתי לך בשם רק את אלה, אשר כל עמלנו ותלאותינו בימי הרעה מהם היו לנו – כי בשנוי השם העברי החלו, ובבגד בוגדים באלהי העברים והעם העברי כלו.

מדאגה מדבר פן יהיו פקידי היונים שכם אחד עם ההילנים אשר בתוכנו ומכוחם ישחרו בעדם לרעתנו, גמרו חסידינו אומר, להתקרב אל הפקידים גם המה ולפתוח בתיהם לפניהם לרוחה – מפני דרכי שלום. ויהי באחד מימי התמוז, יום הולדת את סיליקוס, ויעש רציץ משתה גדול ויקרא לכל אוהביו ומיודעיו הקרובים והרחוקים, ויקרא גם לפקידי החיל לבוא אליו בראש קרואיו, וכולם נאספו באו אל בית הקיץ אשר לו על יד נחל גיחון בקצה העיר נגבה; בתוכם היו: אפולוניוס, פיליפוס, סירון, גורגיאש, קליססנם ואפלס – אנשים אשר שמותיהם יעמדו לזכרון בדברי ימינו עד העולם. ויאכלו כלם וישבעו, וישתו לחיי סיליקוס מלך חסדם, וישנו וישלשו, וכטוב לב השרים ביין, החלו לדבר הות נפשם בכל העולה על רוחם.

"לא אכחד מכם, אדוני" – אמר אפולוניוס שר האלף – "כי בהגיגי בזו העיר ירושלים, קרית גאונכם, יעלה על לבי זכר העיר נא־אמון^[18] אשר במצרים העליונה; אך לא העיר מאַת השערים, אשר על נהר נילוס מזרחה, שהיתה הומיה ומלאה שאון החיים, כי אם העיר אשר מעבר הנהר מערבה, עיר החנוטים^[19], אשר אך תמונת בני אדם להם, והם מתים לא יחיו, רפאים בל יקומו".

שחוק לעג נראה על שפתי ההילנים אשר ישבו בתוכנו, וחסידינו הטו אוזן לשמוע אנה פני השר מועדות.

"אבל אשמים אתם" – הוסיף השר אמריו לנו – "באמונתכם זו בחרתם לכם, לשנותכם מכל העמים אשר על פני האדמה. היא נתנה לכם אֵל מסתתר, אשר פחדו ומוראו יעכרו שארכם וילבישוכם רוח כהה תחת מעטה גיל, וישכיחוכם כי אך פעם אחת יחיה האדם עלי אדמות, ואם לא יראה חיים בעודנו חי – אחרי מתי עוד? סורו אל ערי מושבותינו וראו, הביטו אל קריות מועדינו וקחו מוסר! לא אדבר עוד מאנטוכיה ואלכסנדריה, ערי הבירה בסוריה ומצרים, ששם רבה התכונה לרוות נפש האדם עונג ודשן בכל פנה שהוא פונה, – די לכם להתבונן אל הערים אשר על גבולכם: כמה שעשועים ותענוגים נכונו על כל מדרך כף רגל ליושביהן הקטנים עם הגדולים! כמה אֵפיבאות^[20] לילדים, גימנזיות^[20] לנערים ונערות, תיאטראות וקרקסאות לגברים ובאי בימים! שם משתה תמיד ושמחת עולם לטובי לב, שם יין ישמח חיים והאהבה משחקת לפניהם בכל עת להשקותם לרויה מנחל עדניה; שם נערים ונערות ישקון, גברים ונשים יתחבקו, יחדו יכהנו פאר במקדש התולדה, יתקדשו קדש בעבודתם הנעימה בבית חרושת הטבע, אשר לעולם לא ישבות ולא ימיש מעשות פרי... זאת להם מאתנו, בעבדם את אלהינו, עליזי שעשועינו, כי כאלהינו כמונו חפצי חיים המה, אוהבי ימים לראות טוב. הם חלקו ביניהם את הטבע לכל תכונותיו ופעולותיו, והטבע הלא הוא המעיין הנובע מקור החיים. ולכן זאת תורת האדם וזה כל פרי עבודתו את אלהיו: לשתות מן המקור הזה הפתוח לפניו לרויה, ולשבוע שמחות ושעשועים ככל אשר יוכל שאת, וכל המזיר את עצמו מתענוגי החיים הוא חוטא לפני האלהים, בבעטו בטובתם, משחית נפשו הוא יעשנה".

לדבריו אלה קמו ההילנים איש ממקומו וישתחוו אל אפולוניוס בתשואות חן. ופֿריני, היא מרים בת בלגה, אשר ישבה ממולי, שמה בי עיניה הבוערות באש זרה. אך עיני נמשכו ברגע הזה אחרי שושנה החמודה, אשר קמה ממקומה בקרוב אליה אמה, ויחדו הרחיקו לאיטן במשעולי הגן. החסידים רגזו תחתיהם למשמע אזניהם, ואנכי הואלתי להשיב אמרים להיווני ולסתום פה דובר נבלה; אך יהודה רעי רזם^[21] אלי לעצור ברוחי, כי הנה קם השר ממקומו שנית וגחלים בערו ממנו בכלותו דבריו לאמר:

"כי אראה את פניכם וכי אתבונן עליכם יושבי יהודה וירושלים, בתוכי ישתומם לבבי: הן אָצל לכם הטבע מכל חמודותיו שכם אחד על כל בני שם; רוב עצמותיכם איתן, בחוריכם כארזי לבנון ובתולותיכם כתומר מקשה. רבים מאלה הלא ידמו בחסנם לארס^[22] מעוזנו ולאפולון^[23] מגן ישענו, ומאלו – לאפֿרודיטה משוש לבנו וחריטותיה^[24] חמדת נפשנו, – ומדוע איפוא יעלימו בני הנעורים האלה את חמודותיהם, כמו היו משאת עליהם חרפה? למה זה יתעטפו בסחבות שלמותיהם כפגרי מתיכם? צאו וראו בבני עמנו, הנבונים כמוכם והעולים עליכם בטוב טעם ובדעת חוקי הנועם והיופי: מה נהדר המחזה במשחקי קדשנו, בהאבק בחורינו ובתולותינו יחד בשער עמם והם ערומים כפסילי אלהינו המלאים כל ערי ארצנו! שם יראה עליהם הודם, ספיר גזרתם; שם תחזינה עינינו נפלאות הבריאה בכל יצורי גום המלאים הדר העלומים; שם יתפתח בנין גופם להגדיל כח ולהרבות אונים; שם תמתחנה הצלעות, ישרגו הגידים וכל עצביהם ינגושו; שם – מראות החיים בכל תעצומות עוזם: הדם רותח, העינים בוערות כלפידים והלב מתדפק לקפוץ כצפוד מכלובה; שם אדיר הטבע לנו, גם שב גם ישיש בנו הוא יתעורר בכח לכל מראה עיניו וישוב לימי עלומיו!"

קול מצהלות תרועה נשמע מההילנים, אשר בלעו דברי השר בעודם בפיהו. ופֿריני מחאה כף ותלבבני בעיניה, אך בראותה כי כמסתר פנים אני ממנה נגשה אל מנילאוס ותאחז ביד ימינו; אבל גם הוא השתמט ממנה בנשאו עיניו למרחוק, אל המקום אשר שושנה מתהלכת שם עם אמה – וברגע ההוא התנשא רציץ ממקומו ויפן אל השר היווני וישב אליו אמרים לאמר:

"הגדלת עלינו חסדך, איש טוב, בהואילך ללמדנו ארחות עמך. אבל לשוא שחתָּ דבריך הנעימים, כי כאשר לא יתרצה עמך לנו לעזוב את האלהים אשר יצרו ידיו למענהו, כן לא נאבה ולא נשמע לסור מאחרי האלהים אשר יצר את כולנו ואשר בחר בנו להיות לו סגולה כיום הזה. הן לכם חלק ה׳ בחכמת חרשים; בה גדל כוחכם והיא תהילתכם בכל הארץ ובכל הגוים, ולנו אָצל ה׳ מרוח קדשו, והיא אשר תניחנו ותנהלנו עד יכירו כולם מעבדנו וידעו כי אך בנו אלהים, אפם זולתו. גם זאת לך לדעת, כי לא תמיד שמרנו אמונתנו לו; פעמים הרבה מרדו בו אבותינו ולא אבו בדרכיו הלוך, ויעבדו את אלהי העמים אשר רק בשמותיהם נשתנו מאלהיכם אתם, בעוד אשר בתכונותיהם נשתוו גם יחד, – כי כבעל כציוס^[25], כתמוז – כדיוניזוס וכעשתרות – כאפֿרודיטה דרך אחת להם, דרך אשר לא יתכן לנו; בה עברו אבותינו ונפלו ונשברו ונוקשו ונלכדו. ועתה הנך אומר לנו לשוב ולבגוד בה' אלהינו ולעבוד לאלהי נכר – הדבר הזה לא יקום ולא יהיה עוד בתוכנו. שמחו וגילו לכם באלהיכם אשר עשו לכם ידיכם ואשר תולדותיהם ומעשיהם מתאימים עם טבעכם ומדותיכם, ואותנו הניחו נא לעבור את אלהינו אשר אך אותותיו ראינו ודרכו פליאה ממנו, כי הוא אל מסתתר בחביון עוזו, לא יראנו האדם וחי".

ההילנים לעגו לדברי רציץ, וגם היוונים התלוצצו בהביטם איש אל רעהו. ואפולוניוס ענה בשחוק על שפתיו:

"אם אלהיכם מתעלם מעודו מעיני בשר, מאין תדעו איפוא מה חפצו ומה הוא שואל מכם?"

"זאת הגידו מלאכיו לאבותינו בימי קדם ונביאיו שהיו בתוכנו מאז מעולם, ודבריהם הלא כתובים בספרי קדשנו לזכרון עד דור אחרון".

"מסורות קדומים כאלו יש לכל עם ולשון, וכאלה רבות גם עמנו, והן ההפך מכל הכתוב בספריכם אשר קודש תאמרו להם".

"הלא על כן אמרתי: יהי נא לכם אשר לכם! אנחנו לא נעמוס אמונתנו על אחרים. עשו זאת איפוא גם אתם, והלכנו איש בשם אלהיו ושלום אמת יהיה לכולנו".

לדברים האלה לא יכולתי עוד תת מעצור לרוחי, ואשא קולי ואומר:

"יסלח נא האדון בעל המשתה אם לא כמחשבותיו מחשבותי, ויסלח נא גם האדון השר אם אקשה אליו בדברי. אם נניח את שתי האמונות על הקו השוה, אז נחטא לקלי הדעת אשר בתוכנו – פן ישיאם יצרם לעזוב את יוצרם וללכת אחרי אלהים אחרים אשר ימצאום כלבבם. עלינו איפוא לעזוב לשון ערומים ולהראות לעין את היתרון אשר לאמונתנו על דת האדון הזה, המתפאר בה עלינו לעיניהם. כי אמנם לא ישוה האולימפוס^[26], ההר אשר חמדו אלהיכם לשבתם, בעפר רגלי הר סיני, אשר עליו נגלה כבוד אלהינו אך פעם אחת בעולם, בתתו לנו את עשרת הדברים שהם ההפך מכל אשר הורוכם סופריכם בשם אלהיכם. הן השוית אדוני את מסורות קדומים אשר לעם יוון להכתוב בספרי קדשנו, ועל זאת אענך, כי אין דמיון וערך בין הדברים המסורים מנביא אֵל כמשה רוענו לדברים הכתובים על ידי משוררי עם כהומירוס והסיוד – כי זה עשה אותנו לעם בדבר האל, ואלה עשו לכם אלהים בדבר העם^[27]. ועל כן נפרדנו ככה בדרכינו: אנחנו משעבדים את הגוף להרוח ואתם משעבדים את הרוח להגוף; אנחנו נדבקים במדות אלהי קדשנו להרבות עשות טוב וחסד כמוהו^[28], ואלהיכם נדבקים במידות בני האדם ומשקעים בתאוותיהם שכם אחד עליהם; לאלהינו אין כל תולדה ומשפחה ומקרה וסיבה – כי הוא אלהי קדם מרום מראשון ונעלה על כל דמיון ומחשבה, ולאלהיכם יש כל אלה ואף אכילה ושתיה ושינה ותמורה, כלבני תמותה אשר בעפר יסודם. הבה, נתבונן נא אל חקר יחושם, לתולדותם למשפחתם לבית אבותם – כי אז נבוא עד תכלית ערכם^[29]. אלה תולדות ציוס: על ההר אולימפוס הוליד החאאָס את געיא, וגעיא ילדה לו את אוראנוס, ואחר היתה לאשה לבנה זה ותלד בנים ובנות, והצעיר בהם, הוא קרונוס סרס את אביו, ויורידו מכסאו וימשול תחתיו. ותהי לו רעיא אחותו לאשה ותלד לו בנים ובנות, והצעיר בהם, הוא ציוס, נלחם באביו עד רדתו וימשול תחתיו. וציוס נשא את הערא אחותו, ותלד לו שני בנים ובת אחת; אך הוא בגד בה בגד בוגדים ויבוא גם אל דָמֵטָר אחותו ואל דיונה ותמיס ומנמוזינה דודותיו, ואל אֵנינה ולעטא ומאיא ואירונימה שארות בשרו, ותמעטנה לו כל אלו, וירד ארצה, ויגנוב ויגזול ויפתה את בנות האדם, את אלקמינה ואירופה ודַנַעה ולעדא ומלה, וגם את הנער היפה גַנִימד לקח לו ציוס לצחק בו. והמון נשיו אלו ילדו לו את כל האלהים למיניהם. אבל גם ציוס בכבודו ישב על האָבנַים, ותהי אתונה ילידת ראשו ודיוניזוס יוצא ירכו – כי זמלה אם דיוניזוס מתה על ידי ציוס בערמת הערא אשתו אשר נתנה קנאתה בה. ויחמול האב על פרי בטנה, ויוציא את העובר ויתפרהו בירכו, וישאהו בקרבו עד כי מלאו ירחיו ויצא ממנו לאור עולם – הוא אבי השכרון והתאוה עד היום הזה. הנה סיפרתי לכם קצות דרכי ציוס, אלהי כל אלהיכם, האוסיף לספר לכם תולדות המשפחה הנכבדה הזאת? האגיד לכם דרכי אפֿרודיטה, אשר מלאה פני תבל זמה? – ובכבוד אלילים כאלה עוד תתימרו ופניכם לא יחורו בדברכם בם?".

החסידים החשו לדברי אלה, כי היה לבם חרד, פן יחר להשרים היוונים, בשמעם מפי חרפת אמונתם, ועיני ההילנים מלאו זעם, גם אחדים מהשרים חרקו שן; רק אפולוניוס לא שינה פניו, ובגאות לבו ענה לאמר:

הן הראיתני לדעת כי יורע אתה תולדות אלהינו, אבל לבך טפש מהבין כי כל הדברים האלה הם רק חידות ומשלים לכחות הטבע, אשר אלה באלה נלחמו ואלה באלה התאחדו ער אשר נוסדה הארץ על מכונה ונקבעו אורחות העולם כיום הזה".

"כמוך ידעתי זאת נם אני" – השיבותי אמרי לו – "אבל למה זה תעלימו סודותיכם אלה מכל המוני עמכם? למה זה תעמיקו עצה ולא תחשפו "מסתריכם"^[30] נגדה נא לכל בני האדם? הלא יסוד כל סודותיכם אחד הוא: יסוד שני ההפכים אשר עליהם העולם קים: יסוד הקפאון והצמיחה, או חליפות החורף והקיץ. לפי אמונתנו עשה ה׳ את שניהם, והכל יפה בעתו – והנה באתם אתם ותגשימו את המעשה הזה באלהיכם בעצמם, ותאמרו כי עת ופגע יקרה את דמטר ואת פרזיקונה, את אדוניס ואת דיוניזוס, כי מות ימותון או טרף יטרפון ואחרי כן יקיצו לחיים חדשים – ובכן ישמחו השמים ותגל הארץ ובני האדם יחדו עם בנות האדם יבואו אחרי האלהים האלה לעשות "אורגיותיהם"^[31], ובעליצותם ישתובבו משובה ניצחת ויעשו מעשים אשר אבוש להעלותם על דל שפתי".

"אתה לא תדע" – השיב אפולוניוס – "כי בחגים האלה כמוס גם סוד חיי הנפש וקיומה וגמול האדם אחרי מותו".

"הסודות האלה הלא חדשים הם מקרוב באו לכם על ידי חוקריכם האורפֿיים^[32], אשר החלו לזכך את מושגיכם המגשמים ולהכניס בהם רעיונות לא שערום אבותיהם. אבל עוד הפעם אעמיק שאָלה: למה זה תסתירו את הסודות האלה מכל המון העם? למה זה ישמרו כהניכם חוקם, לבלתי גלות אותם כי אם לצנועים, בעוד אשר כל העם יהבל וישתולל כמלפנים? כמה מחכמיכם ופילוסופיכם נגזרו מידכם על אשר נועזו לחשוף תעלומה ולחוות דעם על האלהים האלה אשר עשו לכם ידיכם חטא! את סוקראטוס השקיתם סף רעל, את פרודיקוס המתם בחרב, אנקסגורס וריגורס נאנסו לברוח מאתונה, את פרוטוגורס גרשתם מקרבכם ואת ספריו העליתם על המוקד, וכמה אזרחים הומתו מידכם באתונה על אשר קצצו בנטיעות היער הקדוש לאלהיכם! והלא גם ילד תמים הומת מידכם על אשר נגע לתומו בעלה אחד מזר הזהב אשר לארטמיס^[33]! וכל זאת באתם מידי כהניכם, המתאמצים להוליך את ההמון שולל ולחזק בו אמונתו מלפנים, כי בם שמן חלקם ועם לא יבין ילבט".

"שים קץ לריבות שפתיך!" – גער בי רציץ, והכרת פניו ענתה בו כי שמח בלבו על דברי – "הן למלחמת מגן יצאנו, ואתה הפכת אותה למלחמת תגרה, ולמה זאת לנו?"

בשומי פני אל רציץ המדבר בי, נפעמתי עד ארגיעה ולא יכולתי להשיב דבר – כי ראיתי את חנה אשתו ושושנה בתה עומדות מאחריו ועיניהן מפיקות לי רצון ותודה.

"הלא בן מות הוא האיש הזה!" – קרא מנילאוס בקנאתו – "כי חרף מערכות אלהי האולימפוס, אלהי היוונים האדירים אשר כבודם מלא עולם".

"לאט לו, אדוני, המקנא קנאת אלהי נכר" – ענה מתתיהו החשמונאי – "כי בתוך עמו הוא יושב ולשם דתו הנהו מתוכח, ולשניהם היה יהיו מושלינו מלכי סוריה למחסה עוז, כדבר האמור בספר האמנה, אשר נתן לנו אנטיוכס הגדול בהיותו פה עמנו".

"לא מלבי בדאתי מלים" – השיבותי דבר – "כי אם את הכתוב בספרי משורריהם יוצרי אלהיהם אותה שמרתי להגיד. ומה יענו חוקריהם המה? הלא זה דבר קסינופֿנוס לאמר: "בני תמותה מדמים את אלהיהם אליהם, והנם רואים אותם בצלמם כדמותם. הכושים עובדים לאלהים שחורי מראה וחרומי אף, והתּרקים – לאלהים אשר עיניהם תכלת ושערם כולו הפך אדום. ולו היו ידים לבהמות שדי, לעשות להם ציורים כבני האדם, אזי תארום גם הנה כמראיהן לכל תכונותיהן". הוא היה אומר: "כל הנחשב לבני אדם לחרפה ולתועבה, טפלו הומירוס והסיוד על האלהים, בספרם מהם מעשים אשר לא יעשו". גם הוא הכיר את אחדות הבורא, אך בהיותו יווני תאר אותה על פי דרכו, באמרו: "אכן יש אלהים אחד בעולם והוא – החכמה, ההגיון והנצח".

"נשימה נא קנצי למלים" – קרא רציץ לאחרונה – "כי הנה פנה היום והדרך רב לשרינו, הדרושים לשוב אל מעונותיהם בבירה".

כל הקרואים קמו ויברכו איש את רעהו לשלום. ושרי יוון יצאו בפנים נזעמים, אך כסו חמתם במשאון. בקומם ללכת ראו והנה נפקד מקום אחד הצעירים בפקידי חילם ושמו קליסטנס. ויבקשוהו וימצאוהו והנה הוא מתעלס באחת פינות הגן עם פֿריני, היא מרים בת בלגה. ואפולוניוס אשר נדכה מאד מריבות שפתי חפץ לשפוך עליו חמתו, ויגער בו על אשר יאחר מועדו, אך פֿריני שתה לו בחלקות, ועל פיה נאות אפולוניוס לתת רשיונו לקליסטנס להלוות עליה ולשלחה עד ביתה. כולנו הבטנו במנוד ראש על בת כהן זו המסלפת דרכה ומחללת כבוד אבותיה, ובקרוב ההילנית הזאת אל חנה ושושנה לברכן לשלום, ענוה בשפה רפה ובחמה נסתרה. בצאת השרים מאת פנינו נלוו ההילנים אליהם להטיב לבם ולבלות עמם את הערב ההוא במשתה ושחוק כדרכם. ואני ויהודה ועוד אחדים מחברינו נשארנו בחברת שושנה, אשר ערכה אלי מלים ותשלם תודות לי על ריב שפתי, בדברי משפטים עם השר היווני אשר התל בנו ובדתנו, ומנילאוס קרב אל שושנה ויאמר:

"אם נא מצאתי חן בעיניך, עדינה, הואילי נא והטי אלי אזנך, כי דבר סתר לי אליך והדבר נחוץ מאד".

"אם דבר סתר נחוץ לך, אדוני ההילני" – שננה שושנה כחרב לשונה – "הגידה אותו באזני השרים היוונים, שהם אנשי שלומך ומתי סודך, וממני הרף, כי לא אחפוץ לדעתו".

"ובמה חטאתי לך כי כה סמכה עלי חמתך?"

"האמנם כה נשחת לבך עד כי לא תדע עוד ולא תחוש חטאת שפתיך?" – ענתה שושנה בתוכחת חמה. "הלא זה מעט הראית לעיני כל כי לצרינו אתה ולא לנו, ולו למשפטך עמדנו היום, כי עתה נעשה משפט מות בידידנו זה, על אשר נועז לדבר סרה באלהי נכר הארץ".

ובדברה זאת הראתה באצבעה עלי ופניה האדימו כתולע.

"ומי זה לא יבין" – קרא מנילאוס – "כי רק למען השלום דברתי דברי!"

"אין שלום אמר אלהי לרשעים" – ענתה חנה אמה כדברי בן אמוץ – "ובטרם תשמיע לבתי דברך הנחוץ, אשמיעך דברי אני באזני כל ידידינו הנצבים עמנו בזה: רב לכם הילנים בוגדים להתערב בתוכנו ולבוא בחברתנו! "יהי נא לכם אשר לכם" כדבר אישי אל השר היווני, ומאתנו הרפו – כי לא לנו אתם כי אם לצרינו. ואתם ידידי, הואילו נא ובואו אתנו הביתה" – אמרה האשה בפנותה אלינו – "כי ערב עלינו שיחכם וחברתכם נעמה לנו מאד".

עוד מלתה על לשונה ושושנה בתה נפלה על צווארה ותשקנה בעליצות נפשה, ומנילאוס יצא מאת פנינו בחרי אף. ברגע הזה שב אלינו רציץ, אחרי שלחו את השרים בכבוד עד שער הגן, ויחדו באנו אל ביתו ונשיח בדברי היום ההוא עד הלילה. אז ברכנו את רציץ ואת אשתו ובתו בשם ה׳ ונשב איש איש לביתו.

אחר הדברים האלה הגיעו ימי האבל אשר בין שבעה עשר בתמוז ותשעה באב, שלשה השבועות הקבועות בעמנו לבכות בהם ולהתאבל על חורבן העיר והמקדש וגלות אבותינו מלפנים, ולהתענות בראשם וסופם, בצום הרביעי ובצום החמישי. הימים האלה עוד לא נהפכו לנו לששון ולשמחה כדבר הנביא^[34], ואם אמנם שב ה׳ את שבותנו וגם ההיכל שב על מכונו, עוד לא הונח לנו מעמלנו, והננו עבדים נושאי עול ומגישי מנחה לאדונינו הזרים המושלים בנו. כל העת ההיא עברה עלינו באבל ויגון כמשפט, עד אשר באו ימי הנחמה, ובתוכם היום הטוב והנעים לצעירי ישראל, יום חמשה עשר באב, אשר בו בנות ישראל יוצאות וחולות בכרמים, והבחורים באים לראות באשר יבחרו ולכרות להן ברית עולם ברצון אבותיהן. רוב הזווגים יקבעו בתוכנו ביום ההוא, וממנו פנה ממנו יתד לבתים חדשים אשר יוקמו בתוכנו כברכת ה' עלינו. ולמען תהיה הבחירה שלמה ונאמנה, ולא תכלמנה הבתולות העניות מפני העשירות שבהן, הנהיגו אבותינו מימים ימימה להיות ביום ההוא כל בנותיהן שוות בלבושיהן, אין משי ורקמה, אין עדי עדיים, אין כחל ופוך ואין כל סימן עושר נראה עליהן להבדיל בין אשה לרעותה – כי כולן יוצאות בבגדי לבן פשוטים, וגם אלה אך שאולים הם איתן, לבלתי הכלים את מי שאין לה^[35]. ועשירי אחינו הנאמנים עם עמם מכבדים את החג הזה מהונם; בו יפתחו את גניהם וכרמיהם לרווחה ויעמידו שרים עם נוגנים, גם יערכו שולחנות מלאי עסיס וממתקים לבתולות המחוללות, ויין ומגדנות לבחורים ולגברים הבאים לראות או להתענג על המראה. לחג הזה בא גם הורקנוס בן יוסף עם שלומית אשתו ממצודת תירס ירושלימה, וגדוד עשרים איש מבני חילו הרוכבים היו שומרים לראשו מדי בואו אל עיר קדשנו – פן יפגעו בו אחיו הרעים המתנקשים בנפשו.

בגן הגדול אשר לרציץ, מאחרי בית הקיץ אשר לו בקצה העיר נגבה, נקבצנו באנו יחדו, לראות במחולות הבתולות היושבות בהר ציון, בהיות הגן ההוא קרוב להן מכל הגנים והכרמים אשר ביתר חלקי העיר וסביבותיה. עינינו לא שבעו מראות את המראה הנהדר, בהקבץ כל חמדת ציון אל מקום אחד; כולן לבושות לבנים ותבנית אחת לבל בגדיהן: השמלה שמלת בד דק לבן בשלג והיא תפורה ככתונת רחבה, ורכוסה מעל הכתף השמאלית. פי הצוואר שפל מן הגרון עד כי גם חלק מהכתפים גלוי לעין, בתי הידים רחבות למעלה וצרות למטה ומגיעות רק ער חצי קנה היד. אורך השמלה עד רבע באמה ממעל לכפות הרגלים, ואזור בד דבוק עליה במתנים; על ידו תדבק השמלה אל הגו והיתה כמדו. וצעיף תכלת ארוך ודק כערפל מקופל ועובר מעל הכתף השמאלית אל המתנים ימינה, ששם יחבר בעניבה^[36] יפה ושני קצותיו מתפשטים ויורדים מטה עד קצה השמלה. הנעלים הם מעור דק ואדום, המכסה את פרקי האצבעות, ושתי רצועות תכלת יוצאות מעברי הנעל ומתרכסות בתוך, לבל יזח הנעל מעל הרגל – ובזה תמה התלבושת הפשוטה והיפה והשוה ביום הזה לכל בנות ישראל כאחת.

ובנות עמנו אלו כולן יפות ונעימות. עור פניהן לבן כשלמה אשר עליהן; הלחיים מתאדמות כשושנת העמקים. העינים גדולות ובוערות כעיני היעלה, וגבותיהן ושמורותיהן שעירות ומשליכות צל נעים די הגדיל הלבן הנפלא הסובב את בבותיהן השחורות. האף דק וארוך מעט ולו גב קטן ממעל, לאות על טוהר הגזע כי מוצאו מבני שם. המצח רם ומתנשא מעט לשתי פאותיו מעל משקע הרקה – לאות השכל והכשרון, שבהם יוכר מוצא ישראל, – ושער הראש שחור כעורב וקלוע כשתי קווצות עבות וארוכות היורדות מאחריו ימינה ושמאלה, ובקצותן לולאות תכלת מקבילות אשה אל רעותה. ובכל אלה אין כסף וזהב ופנינים נראה ביום הזה, רק שושנה אחת תקועה בשמלת כל אחת מעל החזה ימינה – זה העדי האחד הלקוח חינם מאדמת קדשנו, העשירה מאד בפרחיה.

כחבצלות חיות התנופפו המון העלמות בהתהלכן בגן לרוח היום, ובצאתן יחדו במחול התעופפו קצות צעיפיהן על פני רוח ויהי דמיונן כמקלעת כרובים פורשי כנפים לעוף אל מכון שבתם במרומי שחקים.

בקרבי עם אחוזת מרעי אל הכר הנרחב אשר בו תצאנה הנערות במחולות מחנים לא הכרתי בראשונה אף אחת מהנה – כה נדמו כולן אשה לרעותה. והנה יצאה מהן שושנה בת רציץ, והיא מאירה כאילת השחר בין כוכבי הרקיע, ותברכנו לשלום ותשחרנו בידידות לקחת חלק במשחקי שעשועיהן. כולנו נענינו לה ויחדו התיצבנו במערכה בשתי שורות, הבחורים לבד והבתולות לבד, ופנינו מפנים איש אל אחותו, ומרחק עשרים צעדים מבדיל בינינו. אז לקחנו לנו כדורי עור ממולאים במוך, ואיש איש מאתנו השליך כדורו למעלה, ובהשליכו שיכל ידו בי יפול לפני אחת העלמות העומדות ממולו, והיא חטפתהו בידה ותשליכהו אל אחד הבחורים אשר תבחר, למען יחטפהו הוא וישוב ישליכהו אל העלמה אשר תפק ממנו רצון, ואשר לא הצליח להשליך או לחטוף כיאות, היה לשחוק, גם הושם עליו עונש קל אף נעים, כפי אשר בחרו לו השופטים והשופטות הנבחרים לזה מראש.

כאשר הרגענו מעט מהמשחק הזה, עמדנו כולנו יחדו במעגלה גדולה, כל בחור במרחק אמה אחת מהבתולה אשר מצא כלבבו, ונחדש שעשועינו במשחק "הסובב"^[37], וזה דבר המשחק: לכל אחד ואחת ינתן מקל קטן כאמה ארכו, ועל אחד המקלות נתון סובב עץ אשר מדת קוטרו כחצי האמה, והוא דק ועגול ומעולף עלים ופרחים הקשורים סביביו. הבחור אשר בידו נתון הסובב ישליכהו במקלו למעלה; אך עליו לשכל ידו כי יפול ימינה על יד המעגלה פנימה, ובנפלו תושט הנערה הקרובה את מקלה ותחטפהו בו, ואז תמסרהו להבחור העומד על ידה, והוא ישוב ישליכהו כמשפט הראשון – ואשר יעשה משגה, והענישוהו השופטים והשופטות כטוב בעיניהם.

אודה ולא אכחד כי בעמוד שושנה לימיני נתקו מזימותי, ועל כן נבוכותי ואשגה הרבה מאד. גם לבבה תעה, ומדי עבור הסובב על פניה לא שקדה לחטפהו, ובכן נפל ארצה, והעוון כבד מנשוא. ובעמדנו למשפט נגזר עלינו לכפר על שגגותינו במשחק "העיט והיונה". במשחק הזה יאחזו הבחורים והבתולות איש ביד רעיהו ופניהם מפנים החוצה, והעלם־העיט העומד מחוץ למעגלה, יהרוס להבקיע בין הזוגות ולהגיע אל העלמה־היונה העומדת בתוך המעגלה פנימה. אך מדי קרבו אל אחד הזוגות, יורידו ידיהם המשולבות המורמות למעלה ויחסמו עליו את הדרך. וכה יתפתל העיט בשקדו על צידו עדי יצלח לעבור בין אחד הזוגות אשר לא הספיק לשום לו מעצור. אולם כמעט בא אל המעגלה מעבר מזה והיונה כבר חשה מפלט לה מעבר האחר דרך הידים המורמות, ועד אשר יגיע רודפה אליה, כבר שבה באה אל המעגלה פנימה. וכן ירוצו העלם והעלמה רצוא ושוב עד כי יעלה בידו לתפשה – ואז יוטל העונש הזה על הזוג אשר חטא על השל בפעם האחרונה.

המשחקים האלה יקרבו את הלבבות וברבים מהם תמצא האהבה יד לה לחברם יחד והיו תוצאותיה ברכת הורים וחתונת דודים כדת משה וישראל.

בעונש הנעים אשר הוטל עלי העירותי כחי ולבבי להגיע אל משאת נפשי, אף חכמתי עמדה לי לקפוץ הצדה לפתע פתאום ולהבקיע ולעבור דרך אחד הזוגות אשר לא ידעו להזהר. אבל תחת שהיה ליונתי לחוש ולנוס מן המעגלה החוצה, נשארה על מקומה בשחוק על שפתיה, ובקרבי אליה במרוצתי אחזה בידי ותבט אלי בידידות וחן. הזוג השוגה נענש למלא מקומנו, ואנחנו יצאנו שנינו מן המעגלה ונאחז דרכנו באחד שבילי הגן.

רעדה נעימה עברה בכל עצמותי ותעורר כל חושי בי עד כי נפעמתי ולא יכלתי להוציא הגה מפי. לאחרונה הבליגה היא על סערת רוחה, ובעוד עיניה שחות ארצה מללו שפתיה לאמר:

"ומה יהיה גורל היונה אשר בנפשה התמכרה אל העיט בשאפו אליה לתפשה?"

"כל עוף למינהו ישכון" – התחזקתי להשיב אמרי לה – "ובשאפו ליונה יעלת החן נתן אותותיו כי בן מינה הוא".

ובאמרי זאת נקוטותי בפני, כי לא השכלתי להביע לה רוחי ולגלות לה אהבתי בעצם תומה. והיא הבינה למבוכתי ותשכיל פיה ותסב אמריה על אודות ההילנים, העופות הטמאים, אשר רבו בבני הדור הזה והם תועבת נפשה. אחר כן זכרה לטובה את ריב שפתי עם השר היווני, ובהללה אותי ככה בפני הערימה להוציא מלבי מלים, מי מהעלמות קנתה לבבי ביום הזה לאהבה. אז הערמתי גם אני ואדבר במליצה חידות וברמזים, למען תכיר ותדע את שאהבה נפשי זה כמה. פתאום נשמע קול תרועת המנגנים לאות כי הנה באו הזקנים אל הגן והזווגים יחלו להתחבר בשם ה׳. ואנחנו לא משנו ממקומנו, כי ערבה עלינו שיחתנו והיא הולכת ומקרבת אותנו אל מגמת פני שנינו – להתגלות הלבבות באהבה נצחת. והנה קול חלילים ומצלתים נשמע בנגינה הלאומית, המשתפכת כנחל אש בעורקי בני הנעורים, בשומה מלים בפי הבתולות המחוללות, לאמר:

״בָּחוּר, בָּחוּר, שָׂא עֵינֶיךָ,

רְאֵה מָה אַתָּה בֹּחֵר לָךְ!״

הנגינה הנעימה הזאת עוררה לבבנו וכל חושינו בנו. מבלי דעת חוברו ידינו יחדו, ובחם לבי קראתי:

"מי יתן ואושרתי לשמוע הדברים האלה מפי רעיתי תמתי היפה בבנות!"

ושושנה שחקה אלי בנעימות וחן, ובלבבה אותי בעיניה הנעימה קולה בנגינה הנשמעה לאמר:

"אַל תִּתֵּן עֵינֶיךָ בְּנוֹי!..."

ואנכי שסעתי אמריה ואקרא ברגשת לבבי:

"ואיככה לא אתן עיני ביפיה וחין ערכה בעוד תמונתה לנגדי, והיא כולה כלולה בכל המעלות אשר חלק לה האלהים בידו הנדיבה! אם ליופי – הלא אַת היפה בבנות ציון; אם למשפחה – הלא גדל כבוד בית אביך בעמנו ותהלתו מלאה הארץ, ואם ביראת ה׳ טהורה – מי כמוני יודע תומתך וענותך ויראתך את ה׳ אלהינו ואהבתך ואמונתך לעמו ולתורתו ולכל קשט סלה!"

"קטנתי מכל התהלות אשר פזרת לי ברגע אחד. ואולם זאת לכם גברים כי גם באהבתבם תבקשו חשבונות רבים; לא כן אנכי עמדי, כי מאז ראיתיך אהבתיך ותדבק נפשי אחריך".

"מה רבו חסדיך ה׳!" – קראתי ממעמקי לבי – "כי אשרתני בדרך טובים ותתן לי אשר לא פללתי".

"ואהבתי זו לא צפנתי בלבי" – הוסיפה שושנה אמריה לי – "כי הגדתיה זה כבר לאמי הטובה, והיא גלתה את אוזן אבי, ושניהם נאותו לי, – כי אמנם נכבדת בעיניהם מאד ומישרים אהבוך. ועתה נקומה איפוא ונלכה אליהם לקחת מהם ברכה. הנה הם יושבים בקרב הזקנים אשר נאספו לברך את הזוגות. נקרבה אליהם בעת רצון זו וברכונו בשם ה׳".

שוינו רגלינו כאיילות ונצא מאת המשעול ונבוא אל הסוכה הגדולה אשר בגן. והנה שם יושבים זקני ירושלים ונכבדיה: שני מורינו הגדולים, הנקראים בשם "יוסי", הכהן הזקן אלעזר בן חרסום, רציץ חתנו, חוניו הכהן הגדול, מתתיהו הכהן החשמונאי ושלשת בניו הגדולים, הורקנוס בן יוסף ושמעון השר אשר על בית ה׳. והנה אשת רציץ ועל ידה אחותה הצעירה, שלומית אשת הורקנוס, שתיהן יחדו מנצחות על עבדי הבית לערוך השולחנות ולכבד את הקרואים בבל הטוב אשר הוכן מידיהן ליום הנכבד הזה.

בהגיענו שמה כבר עמדו זוגות אחרים לקחת מהזקנים ברכה, ויחדו פינו לנו מקום, ונקרב בראשונה אל אבות שושנה, אשר חבקונו באהבה ויברכונו לעיני כל בשם ה׳. וחנה הרבתה לבכות על צווארי שושנה בתה, ושושנה בכתה גם היא; אך נעמו להן דמעותיהן הנובעות ממקור הברכה. ושני מורי ברכוני גם המה; האחד שינן לי מאמרו מאז, כי הבית אשר אקים לי, בהיותי תלמידו ההולך בעקבותיו, יהיה "בית ועד לחכמים"^[38], והשני ענה חלקו אף הוא, כי יהיה "ביתי פתוח לרוחה" לעניי עמי, ואחרי אשר נמצאה לי האשה אשר הוכיח לי ה׳, יהיו נא מעתה דברי אליה מעטים, לבלתי הרבות שיחה עמה...^[39]

באמרי חן ונועם כאלה שעשעו הזקנים נפשנו בשבתם אל כוסות הברכה. והנגינה הנעימה עודנה נשמעת מן הגן, ולרגעים לוקחת נפשות חדשות המתדבקות יחד באהבה תמה, לקול החלילים והמצלתים אשר זכרו לא יסוף מהם עד העולם.

פתאום נשמע רעש חצוצרות וקול תופים, והנגינה נגינת חיל היוונים למסע המחנות; לקולה נדמו החלילים ותחתיהם קם שאון לא ידענו שחרו! כולנו חרדנו ממקומנו ומבוהלים יצאנו אל הגן – והנה כל העלמות נסות בבהלה ממקומות שעשועיהן, כולן רצות בחרדה, ובבגדיהן הלבנים נדמו כיונים עפות אל ארובותיהן, והבחורים עומדים בתמהון ומשתאים איש אל רעהו, – כי הנה הגיע המון רבה משרי חיל יון ומאחינו ההילנים אל תוך הגן, ובהגיעם אל הכיכר השליכו מעליהם את מעיליהם וישארו ערומים כהוולדם. גם רבים מההילנים התפשטו את מעיליהם אך לא נכרו במראיהם, כי הערימו לשים מסוה על פניהם. ומראה כולם כסוסים מיוזנים, איש אל רעהו יצהלו, והנם מתחרים במשחקיהם על פי דרכם: אלה רוקדים למעלה איש מול אחיו ואלה נאבקים יחדו; ידי אלה אוחזות ב"דיסקוס"^[40], ואלה ירוצו במעגלה, בהתאמצם להקדים איש את רעהו. וההילנים שטו עפו אל משעולי הגן להדביק את הנערות הנסות ולהשיבן על עקביהן, ובתוכם נשמעה קול פריני, הקוראת אליהן לשוב אל מקומן ולראות בשעשועי הגוים, אשר אין בהם כל רע.

הזקנים נבהלו יחדו ממראה עיניהם וממשמע אזניהם, ויקרעו את בגדיהם, ויקראו הוי והי על התועבה הנעשתה. והורקנוס חגר חמות ועיניו בערו כלפידי אש, ופתאום שם יד לפה וישמיע קול שריקה מוזרה, והנה קפץ אליו אחד מאנשי לויתו ויקשב וישמע לפקודת אדוניו, וימהר וירץ הלאה וברוצו שרק בשפתיו גם הוא, ועדת אנשים ובידיהם שוטי סוסים התלקטו אליו וירוצו אחריו בסבכי הגן עד אשר נעלמו מעינינו. אז נתן הורקנוס קולו אל הבחורים, ויצוום להתייצב במערכה ולעשות ככל אשר יאמר להם, והוא עם רציץ ומתתיהו החשמונאי עמדו בראשם וילכו ויקרבו אל המקום אשר שרי יון משחקים ומתהוללים כמשפטם. ויהם רציץ את מנגניהם ויתן על השרים בקולו לעזוב את גנו כרגע, כי כמראה הזה לא יכירם פה מקומם, ואם לא יחישו כדברו אז יחייבו אה ראשם למלך, – כי דם ישפך במקום הזה, בעיר ובארץ אשר המלך דובר שלום ליושביה, ואך להגן עליהם העמיד חילו בתוכם ולא להעציבם בדברים אשר זרה להם רוחם. השרים השיבו אל לבם כי צדק בעל הגן מהם, ותפול עליהם אימת מלכם, ויתאפקו וילבשו את מעיליהם ויצאו דרך שער הגן נכלמים ובושים. השער נסגר אחריהם ואז הפכו הבחורים פניהם וילכו אחרי הורקנוס הנוהג בם, עד קרבם אל הכיכר אשר לפני הסוכה – והנה המון ההילנים רצים לקראתם בנוסם מפני אנשי חיל הורקנוס הרודפים אחריהם בשוטים אשר בידיהם. כשבויי מלחמה נשארו ההילנים בין הבחורים מעבר מזה ואנשי החיל מעבר מזה, אשר על פי פקודת הורקנוס כתרום מסביב עדי יפורש מפי הזקנים מה יעשה להם.

ושושנה ואמה וכל הנשים הכבודות עזבו את הסוכה ותחישנה לבוא אל בית הקיץ ולהסתר שם, לבל תראינה עיניהן במשפט אשר יעשה לבוגדים הנתפשים. והם הובאו אחד אחד אל הסוכה והדלת נסגרה אחריהם; שם הוסר המסוה, הורמה המסכה – והנה נמצאו בתוכם גם קרובי הזקנים היושבים על מדין: יזון הוא ישוע, אחי הכהן הגדול, אלקימוס הוא אליקים בן אחות יוסי בן יועזר; מנילאוס הוא חוניו, אחי שמעון השר אשר על בית ה', וליסימכוס אחיו הצעיר, ועוד רבים מבני הכהנים ונכבדי העם, ובתוכם איש זקן ושמו חורן, אחי־הורקנוס הגדול, וגם פֿריני נתפשה עמהם. והזקנים חרצו משפטם לאמר: ההילנים אשר לא פשטו מעליהם בגדיהם יפטרו בנזיפה בלבד, ואלה אשר נתפשו ערומים, ילקו ארבעים, על עברם חק, בלכתם בחקות הגוים עובדי האלילים, ואחר כן יושבו להם מעיליהם, גם יושם המסוה על פניהם, לבל יוכרו בחוץ ולא יקלו בעיני בל. הנה כן נצולו יזון וחורן מעונש הגוף, כי נמצאו לבושים בבגדיהם; לעומת זה קבל אלקימוס ענשו על פי דודו, אשר בצדקו ובתומו לא חסה עינו על עצמו ובשרו, וגם מנילאוס וליסימכוס נוסרו בחטאתם, על אף שמעון אחיהם, אשר התמרמר מאד על השופטים, ויהי ריב ומדון בינו ובין חוניו הכהן הגדול, אשר עמד על דעתו כי בני הכות הם הנערים השובבים אשר התיצבו על דרך לא טוב. ובראות שמעון כי כל עמלו לא יועיל להציל את אחיו מחרפה וכאב אנוש, קצף על כולם ויקללם קללה נמרצת ויצא מאתם בחרי אף. אז הכירו כולם וידעו כי גם הוא שת ידו עם ההילנים, ויצר להם מאד על כבוד המקדש פן יחולל בידי רשע. ועל משפחת בלגה יצא הקצף, על תתה למרים, היא פֿריני, לצאת לתרבות רעה, באמור עליה הזקנים כי "דברי אבות בבית הם שיחת ילדים בחוץ"^[41], ולוּ שמרו אבותיה את דרך ה', אזי לא עותה גם היא נתיבותיה.

וזקנינו וחסידינו לא החשו בקנאתם לדת קדשם וישלחו מלאכיהם לסיליקוס, להתאונן לפניו על מעשה השרים, פקידי חילו, כי תחת שהיה להם לשמור את שלום עיר הקדש, הנה הם משביתי שלומה, בשלחם מדנים בין אחים על דברי אמונה ודת. ויקצוף המלך מאד, ויתן צו להסיר את השרים מפקודתם ולהעתיק את החיל מירושלים אל ערי הגבול. וימלא יד הכהן הגדול למשול בשמו בירושלים ואגפיה ולשמור על דת ישראל ככל אשר יורוהו החכמים מורי העם. ותגדל השמחה בבתי החסידים, החרדים על דבר ה', ופני ההילנים חפו. בעצם ימי הטובה האלה הוחג חג חתונתי עם שושנה אהובת לבבי, ואחר כן נסענו יחדו עם הורקנוס גיסנו אל מעון כבודו במצודת תירס, לראות בטובה ולהתענג על כל מנעמי החיים אשר מצאנו ערוכים ושמורים לפנינו שמה.

כצאת חיל סוריה מירושלים, נעלמה פֿריני מבית אבותיה ועקבותיה לא נודעו. והקול יצא כי הלכה אחרי מאהבה, הפקיד היוני אשר נשאה אליו נפשה, ותכס קלון על בית אביה ומשפחתו, אשר נמנתה בארבע ועשרים משמרות הכהונה, שנקבעו בימי עזרא לעבודת בית ה'. זה פרי הקרבה, אשר מצאו פריצי עמנו לטוב להם, להתרועע את בני הנכר וללמוד מעשיהם! הם נשאו עיניהם אל החופש, ומעט מעט שלחו רסן מעל פניהם ער כי תעו מני ארח ויאבדו דרך.

וחוניו הכהן הגדול לבש קנאות, וירדוף באף את כל פורעי מוסר ומרשיעי ברית, ועל שמעון אחי מנילאוס סמכה חמתו, על אשר שת ידו עם פועלי האון, ובכח הממשלה אשר נתן המלך בידו, חייבהו חובת גלות, אותו ואת חורן אחי הורקנוס ועוד אחדים מבני טוביה שעמדו בראש ההילנים, ויגרשם מארץ הקודש – ובזה נתן פחדו ומוראו על הפריצים היושבים בירושלים, ויזהרו מעשות עוד זר מעשיהם לעיני כל. אך במורא לא יוָםר לב עקוב, וכאשר כבדה יד החסידים על פריצי עמם, כן הכבידו הם לבבם, וכליותיהם השתוננו לחמוס מזימות להפר יראה ולבצע מחשבות אונם.

---

כל ימי חיי סיליקוס הרביעי^[42] היתה יד החסידים תקיפה בממשלה – כי היה לסיליקוס רצון אביו לקו ומשקולת, וייטב לישראל כמוהו. ושם חוניו הכהן הלך וגדול, כי היה לבבו שלם עם ה׳ אלהיו וישם פקודתו שלום וישע רב לעיר ויושביה^[43]. ובית רציץ חותני היה לברכה בעמנו, כי גדל כבוד עשרו ונדיבותיו רבו מאד. ויתחרו שני הגדולים, נכבדי קרת, חוניו הכהן הגדול ורציץ בן רגש, במעשי הצדקה והחסד לתלמידי חכמינו ולעניי עמנו; האחד – בהון האצור בידו מאת הורקנוס גיסי, והשמור בבית ה׳ בלשכת הקודש, והשני – ברכוש הרב אשר אצל לו חותנו, אלעזר בן חרסום, להרבות לו צדקה ולהפליא תושיה. ואנכי עזרתי על ידם, – כי היה גם לי הון ועושר רב, ולי רק בן אחד, אשר ילדה לי שושנה אהובת לבבי ככלות חמש שנים אחרי חתונתנו. הבן האחד – אתה הוא אלעזר יקירי, אשר נשאר לי לפלטה מכל מה שהיה לי בימי אורי ושלומי, אשר נגוזו עברו יחד עם הטובה שהיו לעמנו בעת ההיא.

עשר שנים ישבנו בשלום ושלות השקט היה לנו בחסותנו בצל סיליקוס, אשר לבו היה אך טוב לנו, ואיש מבני עולה לא נועז בתוכנו לעשות דבר אשר לא כדת – ופתאום הגיעו ימי רעה ותזנח משלום נפשנו.

אפולוניוס, שר החיל אשר היה בירושלים, שב ועלה לגדולה ויהי לנציב בארם וצור. הדבר נודע לשמעון, השר המוסר, וימהר וילך אליו ויגל את אזנו, כי הון עתק שמור באוצר בית ה׳, והעושר הזה שמור למלכי סוריה לרעתם – כי בו יהיה הנקל לראשי העם לעשות חיל ורכב ולפרוק עול סוריה מעל צואריהם. שתים רעות חשב שמעון לעשות במזימתו זו: לרושש אוצר הורקנוס אויבו בנפש, ולהבאיש ריח חוניו ומתי סודו בעיני המלך והשרים. ויזכור אפולוניוס את אשר עשו לו חסידי ירושלים, כי השביעוהו בחרפה ובגללם הורד משאתו בימים העברו, וימהר ויגד הדברים לסיליקוס, והוא אובד עצות בעת ההיא, באין לאל ידו לשלם לזקני רומה את מס השנה הנטול על ממלכתו מימי אנטיוכס אביו. וישלח המלך את השר היליודורוס, לקחת את כל הכסף הנמצא בבית ה׳ ולהביאו אל אוצר המלוכה באנטוכיה הבירה.

ויהי כבוא השר הזה עם גדוד חילו ירושלימה, ובהגידו לחוניו את פקודת מלכו, וירגז הכהן הגדול תחתיו, ויתאמץ להניאו מעשות כדבר הרע הזה, כי כסף פקדון הוא, האצור למעשה הצדקה, למחית יתומים ואלמנות, ומי זה יערב לו לשלוח יד באוצר בית ה׳ וניקה! אך היליודורוס לא שעה אליו, כי חזקה עליו פקודת המלך, ויהי נכון לפרוץ ולבוא אל הקודש ביד חזקה. ותגדל המהומה בבית ה', ויהי ההיכל נמוג והעיר נבוכה, כל לבב נמס ובחוצותיה יליל ונהי, והכהן הגדול פרש כפיו השמימה ויקרא אל ה׳ בחזקה. ויהי בהגיע היליודורוס אל היכל הקודש, והנה מראה נורא לנגד עיניו, מראה פרש אביר המריץ עליו סוסו ברב כח ושני בחורי חמד לבושי ברים ופניהם כמלאכי אל נופלים עליו משני עבריו ומכים אותו בעברת זעם. ויפול היליודורוס ארצה ויתעלף, ובהקיצו נראו לו הבחורים לבושי הבדים שנית, ויצווהו להתרפס ולרהב את הכהן הגדול, כי לולא הוא שהתפלל בעדו אזי כבר שכנה דומה נפשו. ויעש היליודורוס כדברם, ויקרב קרבן וידר נדר, ויברך את חוניו ויקח את חילו וישב אל המלך. ויספר לו את אשר קרהו ויאמר: "אם יש לך אויב אשר תבקש לשואה נפשו, שלחהו להרוס אל הבית הקדוש בירושלים, כי נורא אלהי המקום הזה וכל הפוגע בו לא ינקה"^[44].

אבל שמעון לא נתן דמי לו, וישב וילך אל אפולוניוס ויגד לו, כי בתחבולות ערמה עשה הכהן הגדול מעשהו בהיליודורוס להפר עצתם. וישב אפולוניוס ויגד הדברים לסיליקוס, וימאן המלך שלוח עוד מלאכים לנסות את אלהי ישראל, אך נשא פני הנציב בדבר שמעון להשיב שבותו ולהשיבהו על כנו, ואפולוניוס נתן לו מגן ישעו לחזק ידי ההילנים נגד חוניו למרות עיני כבודו, ותהי ראשית מעשהו להשיב גם את בני טוביה ירושלימה. ומאז והלאה שבו פריצי עמנו להרים ראש, ויהי ריב המפלגות הולך וגדול מבראשונה. וכראות חוניו כי ההילנים יוצאים ביד רמה ונציב ארם וצור מחזיק בידם, ותבוא דאגה בלבו פן יט גם המלך אחריהם, ויבחר לו אנשים מקרב עדת חסידיו, וישם פעמיו לאנטוכיה, להתיצב לפני המלך סיליקוס ולחלות פניו, לקיים את דברי איגרת אנטיוכס אביו. ולפני צאתו נתן משמרת קדשו ביד ישוע הוא יזון אחיו, להיות סגנו ולמלא מקומו עד שובו ירושלימה.

וחוניו בא לפני המלך ויתאונן רע באזניו על השערוריות הנעשות בירושלים על ידי שמעון ואנשי חברתו. וכשמוע המלך את הדברים האלה ויחר אפו, ויצו להביא את שמעון בכבלים לאנטוכיה, ליסרהו כדי רשעתו, ועל אפולוניוס סמכה חמתו ויפקוד עליו לבוא לפניו ולהגיד לו מה ראה על ככה להחזיק בידי מרעים, משביתי שלום מעיר אשר המלך חפץ ביקרה. ויהי כבוא אנשי החיל לעשות דבר המלך, וידע שמעון כי מרה תהיה אחריתו, וישלח יד בנפשו וימת. ואפולוניוס נשא רגליו וילך אנטוכיאה לעמוד לפני סיליקוס ולהצטדק על נפשו – והנה היתה שערורה בהיכל המלך! כי הומת סיליקוס בידי אחד משריו אשר השקהו סף רעל, ואנטיוכס אחיו הצעיר עלה למלוכה^[45], הוא אנטיוכס אשר היה לערבון ביד זקני רומה בהעתרם אל אביו לעשות שלום לו, ואשר שב בעת ההיא אל ארצו, בשלוח סיליקוס את דימיטריוס בנו לערבון תחתיו. לרגל התמורה הזאת גמר חוניו אומר להשאר באנטוכיה ולשחר פני המלך החדש, לקיים דברי האיגרת אשר נתן אביו אנטיוכס הגדול לטובת עמו וארצו. אבל אפולוניוס קדמהו בדברים, ובבואו לפני אנטיוכס דיבר רעה על הכהן הגדול ועל כל חסידי ירושלים, כי בוזים המה את אלהי העמים ומלעיגים בם בשאט בנפש, ובקנאתם העזה הם מכבידים ידם על כל איש יהודי אשר לא כדרכיהם דרכיו. ויעד לו עדים את פקידי החיל אשר היו עמו יחדו בעמדם בירושלים למשמר. ויצו אנטיוכס על חוניו להשאר באנטוכיה, לבל יצא מגבול העיר וחוצה, עד אשר יחקר משפט עמו. הדבר נודע בירושלים ותרב המבוכה בקרב החסידים יראי ה,, וההילנים שמחו על השמועה ויצהלו בראש כל חוצות, וישלחו ציריהם חרש לאנטוכיה, לשית יד עם השרים מיודעיהם מלפנים ולהטות לב המלך אחריהם. וכראות חוניו כי רבו צריו, ויירא לנפשו פן ישלחו האויבים יד בו להמיתו, ויחש מפלט לו אל דפנה, עיר המקלט אשר לפני העיר הבירה^[46], והעיר קודש היא בעיני הסורים – כי בה נמצא יער עצי דפני, הקדוש להיכל אפולון, וכל הנמלט אל המקום ההוא בטוח הוא כי לא תגע בו עוד יד ארם לרעה.

בעַוְלה הכין אנטיוכס כסאו, כי היה משפט הירושה לדימיטריוס בן סיליקוס ולא לו, וברשע כסל נהג ממלכתו על ארץ רבה. הוא קרא לנפשו "אפיפנוס", לאמר: הנאור, והחכמים יודעי העתים כינוהו בשם "אפימנוס", לאמר: המשוגע^[47], כי היה הפכפך וזר בכל מעשיו – ובחיק איש כזה הוטל גורל עמנו לעשות בו כרצונו! ופריצי עמנו מצאו בו חפץ, ויתלקטו אליו ואל שריו לדבר באזניהם רק רע על אחיהם, "ותהי עת צרה אשר לא נהיתה מהיות גוי עד העת ההיא"^[48]. מאז ישב אנטיוכס לכסא, "הערה כחו ולבבו על מלך הנגב"^[49], לרשת את ארץ מצרים. ותהי ראשית מעשהו במדינות אשר מעבר לירדן, אשר נתן אביו שילוחים לקליאופטרה בתו. ופריצי עמנו גלו את אזנו, כי מעבר לירדן, בסביבות חשבון ומידבא, יושב נוגש יהודי והוא שר מיסים לממלכת מצרים, ולו מבצר משגב וגם חיל ועוז, וכל הימים אשר האיש הזה חי, לא תכון ממלכתו שם, אף לא יוכל לבצע מעשהו במצרים – כי היה יהיה הורקנוס לשטן על דרכו. וימהר אנטיוכס וישלח חיל גדול ביד אפולוניוס להרוס את המבצר ולעשות כלה ליושבים בו. ואפולוניוס אשר שמר עברתו להורקנוס מאז, עלה כשואה על מצודת תירס, וההילנים מבני טוביה גלו לו את מסתריו, ויכבשהו באפס יד. וכראות הורקנוס כי אבדה כל תקוה, נפל על חרבו וימת. ויך אפולוניוס את כל הנמצא בתירס, ולא השאיר בו נשמה, ואת כל הרכוש אשר בו החרים לאנטיוכס מלכו, ואת המצודה והארמון הרס כלה. כן כלתה הרעה רגע יום אחד להורקנוס ולביתו ולכל אשר לו.

והשמועה הגיעה לירושלים, ויתאבלו כל ישרי לב על אחרית הורקנוס, כי היה האיש הזה ירא אלהים ושומר מצוה ועשה צדקה בכל עת. ויגדל המספד בביתנו על הרג הרוגינו; אך ההילנים שמחו כי חזו נקם. וישוע-יזון לקח את יתר הון הורקנוס הנמצא בבית ה׳, וישלחהו מנחה לאנטיוכס, להעביר את חוניו ממשמרת קדשו ולתת את הכהונה הגדולה בידו לצמיתות – ויהי כן. אז יסד יזון על פי ההילנים, פריצי עמנו, את משחקי היונים בעיר קדשנו^[50], ותהי אֵפֶביה לילדים וגימנזיה לנערים, ולבל יפריעום החסידים ממעשיהם, קבעו להם מקומם בבירה, זו אקרא הבצורה, אשר לנוכח פני המקדש צפונה מערבה. שם הלכו הנערים ערום מבלי לבוש, ויתגוששו ויתפתלו יחדו כמנהג היונים, והמכשלה רבתה עד כי השליכו הכהנים עבודתם בקדש ויעשו זר מעשיהם בבירה. ורבים מההילנים העמיקו שחתו להפר ברית, ויחדלו למול את בניהם לבל ישאו עליהם חרפה באשר יגדלו, ולא יכירום רואיהם במשחקיהם כי זרע אברהם המה. ורבים מהעם נתעו אחריהם לעשות כמוהם, ועיני החסידים רואות וכלות, כי לא ערבו את לבבם לעמוד בפרץ, פן תעלה עליהם חמת המלך, העומד לימין הבוגדים מרשיעי הברית.

והבוגדים הוסיפו עשות חנף ליונים, ובשמעם כי בעיר צור יוחג חג גדול להירקליס^[51] מעוזם, וכי גם אנטיוכס יבוא שמה לפאר את החג בכבודו, ויהי דברם אל יזון, לשלוח שמה מלאכים ומנחה בידם, שלש מאות אדרכמונים, לזבוח זבח לכבוד אלילם, להראות כי הנה גם היהודים מכבדים את האל הזה מהונם, והנם נכונים להתערב בשמחתם ולקחת חלק במשחקיהם^[52]. אך לב יזון לא מלאהו להתכחש ככה למשמרת כהונתו ולשלוח זבחים ועולות לאלהים אחרים. ויצו אל מלאכיו להרים את הכסף נרבה לבנין האניות אשר הכין לו אנטיוכס בחוף העיר ההיא. ויחר הדבר לפושעי עמנו, ויועצו להדיח גם את יזון משאתו, ולהעמיד תחתיו כהן מתוכם, אשר לא מזרע אהרן – כי גם להיונים אין משפט הכהונה ירושה מאבות לבנים, כי אם האיש אשר יבחרו בו הוא יהיה להם לכהן אשר יעמוד לפני אלהיהם לשרתם^[53]. ויבחרו במנילאוס אחי שמעון ורע יזון, אשר על ידו שלח יזון את מס השנה להמלך אנטיוכס כמשפט. וכבוא מנילאוס לפני המלך בפעם ההיא, הבטיח אותו להוסיף על המס שלש מאות ככר זהב לשנה, אם יבחר בו לשימו לכהן גדול בעמו, כי אז נקל יהיה לו לשום מנהגי יון לקו בירושלים וביהודה, כי גדול כבודו בעמו וכאשר יגזר אומר כן יקום וכן יהיה. והמלך נאות לו על נקלה^[54], וישלח עמו חיל וצבא, לחזק ידו לקראת יזון הכהן המוּסָר ולעזור לו לאסוף את המס במכסת הכסף אשר אמר. על ידי החיל ההוא אשר שם מושבו בבירה, נהדף יזון משאתו אף גורש ממקומו. כן הושב לאיש הזה כמפעלו; הוא בגד בחוניו אחיו אשר בגד בו, והנה בא רעהו ויבגוד בו, וירדפהו באפו ולא נתן מנוח לו עד נוסו מפניו אל עבר הירדן, ויבוא ארצה בני עמון וישב שם.

הדבר הזה העציב מאד את רוח העם, כי לא היתה כזאת בישראל כי יבוא זד יהיר לכהן בקדש והוא גם איש זר, אשר לא מבני הכהונה, כי למטה בנימן. אך יראת החיל העומד בבירה היתה על פניהם, על כן החרישו עד אשר גבר הזעם ולא יכלו עוד להתאפק. כי כאשר קצרה יד מנילאוס להביא אל גנזי המלך את פרשת הכסף אשר אמר, גזל את כלי הכסף והזהב מהיכל בית ה׳, וימכור מהם לכנעני צור, וילך לאנטוכיה לכפר פני המלך בכסף אשר לקח אתו, ואת ליסימכוס אחיו – אנוש כערכו – השאיר על מקומו בירושלים. בעת ההיא לא היה אנטיוכס בעיר מלכותו, כי עלה על קיליקיה אשר באזיה הקטנה, ואנדרוניקוס השר היה עוצר בעמו תחתיו.

וחוניו הכהן הגדול עודנו עצור במקלט דפני. ויהי בהודע לו הנבלה אשר עשה מנילאוס בכלי בית ה׳, ויזעק חמס בשערים על שוד ההיכל וגזל הקודש, הנחשב גם בעיני היונים לעון פלילי. ויירא מנילאוס פן יהיה הדבר הזה לו למוקש, ויתן מכלי הקודש מתנה לאנדרוניקוס ויט בשוחד לבו להמית את חוניו. ויקרא השר לחוניו לבוא אליו, וישבע לו כי לא יעשה לו רעה, וחוניו נפתה להאמין בו. ויהי בצאתו אליו מגבול המקלט ויפגע בו וימיתהו^[55]. על הרצח הזה שממו גם היונים, וכשוב אנטיובס לעיר הבירה גדלה צעקת כולם על הדם הנקי אשר נשפך, עד כי לא יכל המלך להשיב פניהם, ויצו ויוליכו את אנדרוניקוס אל המקום אשר שפך דמי חוניו ויעשו בו משפט מות.

ומנילאוס ידע כי רק בכסף ובזהב יצלח להפיק רצון מאנטיוכס, ויצו לליסימכוס אחיו לקחת עוד כלים ויקרות מהיכל ה׳ ולשלחם אליו. אז עלתה חמת העם עד להשחית, ורבים מיושבי ערי השדה, בשמעם את התועבה הנעשתה, באו להמוניהם ירושלימה לנקום נקמת היכלם. וליסימכוס אסף אליו את כל אנשי עדתו הרעה, והפושע הזקן, הוא חורן^[56] בן יוסף, אחי הורקנוס, עמד בראשם, וגם החיל העומד בבירה נלוה עליהם, ותפרוץ מלחמה ברחובות העיר. והעם לא חת מפני הנשק אשר בידי האויבים, ויפול עליהם במקלות ובאבנים ויזרוק אפר בעיניהם ויהומם ויכם וימיתם ויניסם מפניו, ואת ליסימכוס תפשו חי וימיתוהו מות נבל. ובכל המלחמה והשערורה הזאת היתה רק יד העם בלבד, כי החכמים תופשי התורה והחסידים שומרי מצוה ראו את הנולד ויזהרו מהתגרות ברע, אך בדעתם כי מנילאוס לא יחשה, ובבואו לפני אנטיוכס ירבה כזבים להעלות חמה, שלחו מתוכם שלשה אנשים מזקני העדה, להתאונן לפני המלך ולחלות פניו לעשות משפטם ודינם. אבל אנטיוכס עיוות משפט ויצדיק את מנילאוס, ואת הזקנים הרשיע ויורד שיבתם בדם שאולה.

אחרי הדברים האלה התעולל אנטיוכס על מצרים ויביא מלחמה בשעריה, ויך את חילה, ויכבוש את מבצריה; רק אלכסנדריה הבירה שגבה ממנו ולא יכל לה. ובראותו כי צר כחו להבקיע אליו את העיר הבירה, עלה מן הארץ, ובלבו גמר אומר לחדש את המלחמה בחיל גדול מן הראשון. ושמועת שוא הגיעה ליושבי ירושלים כי במלחמה ירד אנטיוכס מצרימה ונספה, וישמח העם מאד. ולשמע הדבר הזה עזב ישוע-יזון מפלטו בארץ בני עמון ויאסוף לו חיל כאלף איש ויעל על ירושלים, ומנילאוס התבצר בעיר, ותהי מלחמת שערים בין שני האנשים הרשעים. ובהיות מספר הנוטים אחרי מנילאוס מעט מאד, גברה יד ישוע ויפרוץ שער ויעבור, ומנילאוס ברח מפניו וישגב במצודת אקרא. ובהוודע לאנטיוכס כל אשר נעשה, ותצת כאש חמתו, ויעל על ירושלים עם חיל צבאו וילכדה^[57], ויעש זבח גדול ביושביה. ובעוד חילו מכה בעם ושולח ידו בבזה ובשלל אדם, פרץ אנטיוכס אל היכל הקדש ויוציא משם את יתר כלי היקר אשר גשארו משוד מנילאוס ולירימכוס, את השולחן והמנורה ומזבח הזהב ואת שארית הכסף הנמצא באוצר בית ה׳. ולמען הצדיק מעשהו בעיני העמים, דבר על ה׳ תועה, ויוציא קול, כי מצא בקדש הקדשים פסל זהב, תבנית ראש חמור, אשר אליו ישתחוו היהודים ואליו יתפללו, וגם מצא שם איש יווני, אשר עותד לזבח מאת היהודים, כי זה דרכם שנה שנה, לגנוב את אחד היוונים ולעצרהו במקדשם ולהאכילהו ולפטמהו ולהקריבהו אחרי כן על מזבח אלהיהם, ולהשבע על דמו לנטור איבת עולם לגויי עולם ולבלתי שוב מהם עד כלותם^[58].– ובכל המעשים והדברים האלה היה מנילאוס לו למנהל ומורה. וישוע-יזון נרדף על צוואר מאת אנטיוכס, ויהי נע ונד ימים הרבה עד בואו ארצה שפרטה, ושם מת בעוני וחוסר כל.

בשנה השנית הוסיף אנטיוכס לעשות מלחמה במצרים בכח גדול וביד חזקה. ובהוודע הדבר בעיר רומה, ויבואו אליו שלשה אנשים מזקניה ויאיצו בו לעזוב את הארץ. אז היתה מבוכתו – ויבקש לו מהם זמן להמלך בלבו; אבל אחד בהם, ושמו פפיליוס לֵינַס, עג עוגה במטהו מסביב לו ויאמר כי לא ימוש ממקומו עד אם ישמע ממנו דבר ברור. מעוז פני הצירים האלה נכנע לבבו, וימהר וישב בבושת פנים אל ארצו.

בחימה עצורה בכליותיו שב אל עירו הבירה; שם הגיעו לו דברים מאת מנילאוס, כי כבד לו לגבות את המם מבני עמו, בי מכבידים הם לבם ונותנים לו כתף סוררת. האיש הנקלה הזה לא מצא נכון להגיד על אחיו דבר אמת – כי רשו וידלו מאד מחמס המלך וחילו בשנה העברה, ויחפא עליהם דברים אשר לא כן, ולאנטיוכס היו הדברים כפחם לגחלים, ותתך כאש חמתו על היהודים, ויבחר לו איש צר ואויב, את אפולוניוס שר צבאו, וישימהו לשר מסים וישלחהו בחיל כבד ירושלימה. כבוא אפולוניוס שמה, התחפש בנכלי מזימותיו וידבר שלום לבני עמנו, וביום השבת והמנוחה העמיד את חילו במרומי העיר במערכה, והעם השוקט ובוטח נאסף להמונים להתענג על המראה. פתאום נתן אפולוניוס אות, והחיל התנפל על העם ויכהו מכה רבה, ומשם פשט בכל רחובות העיר ויהרוג ויאבד וישחת ויבז בז וישב שבי רב, שבי נשים וילדים, למכרם בערי יון לעבדים ולשפחות ולהביא מחירם לאנטיוכס^[59]. ובכל זאת לא שב אף המלך, בי כלה ונחרצה ממנו להעביר את היהודים על דתם. וישלח ספרים ביד הרצים אל ירושלים ולכל ערי יהודה, לעזוב את תורת אלהיהם ודת אבותיהם, ויגזור עליהם לבלתי המול להם כל זכר, להפר את השבתות והמועדים ולאכול כל דבר טמא, ולעבוד לאלילי הגוים וללכת בדרכיהם ולהיות כמוהם – ואשר יזיד לעבור על מצות המלך אחת דתו להמית^[60].

בעת צרה זו נעזבה ירושלים ממבחר בניה. רוב חסידיה יצאוה, מפני עקת רשע נדדו, וימלטו נפשם אל מדבר הרים, וישבו במערות ומחבואים, ושם אספו אליהם כל אשר נגע אלהים בלבו, ומשם יצאו אל ערי השדה, לאמץ רוח העם, לשמור דתם מחללה. הכהן מתתיהו החשמונאי ובניו התמלטו אל העיר הקטנה מודעים; שני המורים: יוסי בן יועזר ויוסי בן יוחנן, עברו מעיר לעיר לחזק לב אחיהם ברבר ה', וכן עשה גם רציץ חותני וכל יתר יראי ה', אשר נואשו מירושלים, העיר החללה בירי הבוגדים הפריצים והיוונים העריצים – לא נשאר בה כי אם אלעזר בן חרסם, אבי חותנתי, כי עזבהו כחו משיבו. וגם אנכי הואלתי לעזוב את העיר ולשוב אל נחלותי בעין גדי; אך בעוד שושנה עושה כה וכה להכין לנו דרכנו, הדביקתנו הרעה ותבואנו שואה לא ידענו.

למלא פקודת המלך בא השר פיליפוס בראש חיל חדש לחזק ידי אפולוניוס. אליו התלקטו כל פקידי הצבא אשר בירושלים בימי סיליקוס הרביעי, אשר שמרו עברתם מאז לחסידי עמנו בצאתם ממנה בחרפה, ועליהם נלוה כהן זקן ושמו אפוסטמוס, אשר נשלח מטעם המלך להנהיג עבודת האלילים בעיר הקודש וסביבותיה. ותהי ראשית מעשהו במקדש אלהינו, לטמאו ולהסב שמו: "בית־אל יופיס אלימפיוס"^[61]. וישקץ את המזבח ויזבח עליו חזיר^[62], ויז מדמו על ההיכל ועל קדש הקדשים, ויתנו מבשרו לאכלה למנילאוס ולאחוזת מרעיו, וימשחו מרק פיגוליו על ספר התורה הנמצא בבית ה׳ לטמאהו, ואחרי כן שרפו את הספר באש^[63]. אז העמידו צלם בהיכל^[64], ויתנו שיקוץ משומם במקדש אלהי הצבאות. הדבר היה ביום שבעה עשר בתמוז^[65], יום השמור לעמנו לרעתו; בו נשברו הלוחות במעשה העגל, בו גם נבקעה העיר ירושלים על ידי נבוכדנצר^[66], ובו הנה חולל הקודש בידי רשע ורבים מבני עמנו עוד עזרו לרעה.

על יד גדוד החיל אשר עמד לפני אפוסטמוס בחללו את הקודש, עמדה אשה עבריה מזרע היהודים ממשפחת הכהונה, היא – מרים בת בלגה, מוסבת שם פֿריני, שהמירה דתה בלכתה אחרי קליסטנס מאהבה ותהי לו לאשה. וקליסטנס היה פקיד הגדוד ההוא. וכראות פֿריני את כל הנעשה על מזבח הקודש, בעטה בו ותך עליו בסנדלה ותקרא: "הוי לוקוס, כמה כילית ממונם של ישראל, ואיך לא תעמוד להם בעת צרתם?!"^[67].

ודבר מנילאוס היה אל אפולוניוס ופיליפוס לפרוש רשתם לרגלי החסידים והיראים שומרי הברית, לחפשם בכל אשר ימצאום ולאכוף עליהם לעבור על דת אבותיהם, והיה אם יכנעו כלבבם, ונטה כל העם אחריהם, ואם ימאנו וימרו, ומתו בעוונם כדבר המלך, ולא יהיו עוד לשטן על דרך עמם. וייטב הדבר בעיני השרים ויעשו כן. אז הוכן מטבח לשומרי אמונים, אשר רובם ככולם החזיקו בדתם מאנו לעבור. והעם בכה למשפחותיו, והזעקה הקיפה את כל ערי יהודה, אך מכולן הכי גדלה בחוצות ירושלים – כי רבו בה פריצי עמנו מלשני אחיהם בסתר ובגלוי.

באחד הימים ההם, בבוקר השכם, יצאתי מביתי אשר ברחוב דוד, ואלך אל רחוב העמק, מקום מעון אבינו הזקן, אלעזר בן חרסם, לקחת ממנו ברכה לפני צאתי את העיר. ויהי בקרבי אל ביתו וארא שם המון רבה, וגדוד צבא סובב איש שיבה הנשען על זרועות שני אנשי חיל. הבטתי אל מראהו ולבי נתר ממקומו, בהכירי אותו, כי הוא אלעזר^[68] אבי הזקן! בלב נפעם התבוללתי בין ההמון ההולך אחרי החיל, והם הוליכוהו אל הכיכר אשר לפני מצודת אקרא, ששם חיכה לו פיליפוס לדבר אתו בשער. אל מראה פני איש השיבה אשר כולו הפך לבן הוטל היווני האכזרי, וידבר אליו רכות: לטעום מעט מבשר החזיר לעיני העם במצות המלך, והיתה נפשו לו לשלל. וימאן הזקן ויאמר: "הרף ממני, כי לא אעבור על מצות אלהי, ויעבור עלי מה!". ויוסף השר לפצור בו, ולאחרונה לחש באזנו ודבר לאט עמו. אבל הזקן הצדיק ענהו בקול: "ראה אתה אומר אלי לאכול בשר כשר אשר יובא לי מידך – והלא בזה עוד אחטיא את הרבים, בחשבם כי אכלתי מבשר זבחכם, וענו ואמרו: "אם זה אלעזר הזקן, בן תשעים שנה, אכל טרפה לעיני כל, למה זה איפוא נצדק ממנו?" – לכן חדל נא ממני, כי עצתך לא תקום ולא תהיה". אז חרה אף פיליפוס עד להשחית, ויצו ויכו את הזקן מכת בלתי סרה, וימרטו בחרפה לחייו, ויענוהו וירבו פצעיו, והוא נשא מכאביו דומם. וכאשר לא קמה בו עוד רוח, חגר שארית כוחו ויקרא בקול גדול: "שמע ישראל, ה׳ אלהינו, ה׳ אחד!" – ובקריאתו זו יצאה נפשו^[69].

בלב נשבר יצאתי מן המקום ההוא. מעי רתחו כל העת ההיא, וקצפי השיאני להתנפל על היווני הצורר ולטרוף נפשו באפי; אך רוח מבינתי הורתני כי אך לשוא אשליך נפשי מנגד בהיות ימין האויב רוממה. אז זכרתי את אשתי ונבהלתי – כי אחרתי עד הצהרים, ואנחנו נדברנו ללכת יחדו עוד בבוקר הזה אל בית אבותיה, להראות את אמה ואחיה בטרם נסע ונלך לדרכנו, והנה היא דואגת לי מבלי דעת מה היה לי! שאפתי אל ביתי, אך יראתי לרוץ, פן יבולע לי במשכי עלי עיני רואים, ואתאפק ואלך לאטי עד בואי אל רחוב מעוני. נשאתי עיני וארא והנה המון אנשים רצים ונסבים על ביתי! ראיתי ויצא לבי, וארוץ כמשוגע אל דלת ביתי ואפתחה–

כעשרת אנשי חיל חמושים עמדו למשמר באולם הבית, ומן החדר הגיע לאזני קול שחוק גבר העונה עברית על קול בכי שושנה אשתי בדברים כמתלהמים לאמר:

"אך זאת העצה האחת אשר תציל נפשך ונפש בנך הילד מהמכר ממכרת עבד ושפחה בערי הגוים. ואם לא תאבי שמוע לי, והוספתי ליסרה אותך, ונמכרת אַת לבדך במקום אחד ובנך לבדו במקום אחר, ועיניך לא תשובנה עוד לראותו עד העולם".

קפצתי אל איש החיל הקרוב לי ואוציא חרבו מתערה ואחפוץ לרוץ החדרה; אבל אנשי הצבא שכו את דרכי ויתפשוני ויגזלו החרב מידי ויעצרוני בחזקה. במהומה הזאת יצא האיש אל האולם – והנה הוא מנילאוס עוכר ישראל! חרקתי שני בזעם אפי ואבך בחמת רוחי מקצף אין אונים; אבל הוא לעג לי ויאמר:

"ההיטב חרה לך? לא כן אנכי עמדי – כי חמה אין לי, ולבי חושב אך טוב עליך. הן נקל לי להמיתך, אבל יקרו לי חייך – כי איש בריא אתה וחסון כאלונים, ובעבד כזה אבחר לי להעמידו לפני לשרתי, ומאד ינעם לי לקחת הכוס מידך בהושיטך אותה לי – ולשושנה אשת חיקי".

עיני מלאו דם וקצפי הרב שם מחנק לנפשי ולא יכולתי להוציא הגה מפי. והוא הוסיף לשנן כחרב לשונו ויאמר:

"הן אשתך זו אותה חשבתי לי בעודה בבתוליה, אך היא בחפזה בחלה בי ותבחר בך תחתי. עתה הנה תחכם ותדע לתקן את אשר עותה, כי הנה דת היהודים בטלה ועברה, ואתה גם נשואיה כלא היו יהיו, וחפשיה היא לנפשה ללכת אחרי האיש אשר יקחנה אחר כבוד להושיבה בצילו. וגם בנה הילד ימצא בי אב ומורה אשר ידריכהו באורח עולם ולא יהיה חסיד שוטה כאביו"–

בדברו דבריו אלה קם שאון חדש מהמון אנשי חיל אשר התפרצו אל הבית, ובראשם – קליסטנס ופֿריני. וכשמוע פֿריני את דברי מנילאוס האחרונים, חרה אפה ותקרא: "גש הלאה, חמור נוער! כי אנשי הבית הזה לנו הם ובידינו נתנו; מאת השר אפולוניוס היתה זאת, למען תמצא ידי לעשות נקמות באנשי חרמי".

ומנילאוס מאן לעזוב טרפו, וינסה דבר אליה; אך הפקיד קליסטנס שלף חרבו וישימנה על שכם ימינו כמפקד צבא מלחמה, ויקרא לאנשי חיל מנילאוס בקול מושל ומצוה: "עמדו ברגל ישרה!" – ויעמודו; "הפנו שכם!" – ויפנו; ״צאו ולכו אל מעונכם!" – ויצאו וילכו לבוא אל מעונם. ומנילאוס נשאר לבדו ועיניו מפיצות אש פלדות.

כמשמר החיל אשר יצא כן היה החיל החדש עלי למשמר ולא יכולתי למוש ממקומי. והנה יצאה שושנה מחמל נפשי מן החדר אל האולם בברכים כושלות ופנים חורים ועינים מורות אימה, ולפניה הילד הקטן בן חמש שנים, אתה בננו היחיד החובק ברכיה ומסתיר פניו בחיקה – מפחד אנשי החיל אשר נפל עליו. ושושנה בראותה אותי פשטה זרועותיה לנפול על צוארי, אך אנשי החיל הדפוה לאחור עד כי כשלה וכמעט נפלה לארץ. ופֿריני העיפה עיניה בה ובי ותפן אל מנילאוס שנית ותקרא אליו עברית:

"צא מזה, נבל! הלא אמרתי לך כי האנשים האלה לנו הם. את האשה הזאת אקח לי לאָמה, ועבדה אותי; וגם – את בעלה מלפנים, אם יחכם ויבין לאחריתו..."

ובדברה זאת לבבתיני בעיניה ותשחק אלי.

כמוני כשושנה עמדנו מרעידים ושוממים ויחדו נאנקנו דום.

וקליסטנס בשמעו את פֿריני מדברת את מנילאוס שפת לא ידע, גער בה ובמנילאוס ויאמר:

"למה זה תדברו יהודית? האינכם יודעים כי לשון היהודים אסורה היא מטעם המלך?"^[70]

ופֿריני ענתה אותו יוונית:

"אמנם אסורה היא ליהודים, ולא לנו, השוקדים על דברי המלך לעשותם ולבצע חפצו"–

אבל מנילאוס שיסע דבריה ויען בלזות שפתיו לאמר:

"פֿריני יודעת כי הדברים אשר היא מדברת בזה לא ינעמו לאוזן בעלה, כי לאיש הזה תשוקתה, ואליו היא נושאת את נפשה".

ובדברו הורה עלי באצבעו. וקליסטנס רגז תחתיו ויפן אל פֿריני ואלינו וישאלנו לאמר: "הכנים הדברים אשר היהודי הזה אומר?"

פני פֿריני האדימו כתולע ולא השיבה דבר, ואנכי שאפתי רוח ואקרא יוונית לאמר:

"אם לעשות בנו שפטים באת הלום, איש יווני, קום ועשה כחפצך! כי אמנם נאמנים נחנו לה׳ אלהינו וכל עוד נשמת שדי תחיינו לא נעזוב תורתו ולא נסור ממצוותיו; אבל למה זה יתעללו בנו כל בוגדי און אשר מעמנו יצאו, המתאמרים לעשות דבר המלך ובליבם – זימה?"

"שים נא מעצור לרוחך ואל תדבר רע בפֿריני לעיני בעלה" – התחננה אלי שושנה בדברה עברית בחרדת קולה – "הן האודם אשר כיסה פניה יעידה כי עוד לא צפון מיושר ליבה, ואך קלות דעתה ופחזותה מאז היא שובבתה".

"הסי, יהודיה!" – קראה פֿריני יוונית בסערת רוחה – "כי אין את נפשי לשמוע צדקתי מפיך. הן את אשר עם לבבי לא אכחד גם מבעלי, כי אימתו לא תבעתני. אמנם כולכם סבותם בנפשי; אך מכם הכי הגדיל חוניו־מנילאוס הנבל הזה להרע לי. תמה הייתי ויעקשני ויפתני ויחלל כבודי ויחשק בבת רציץ ויעזבני ויתנכר אלי ולא יסף עוד לדעתי. ואשא עיני אל עמיהוד – והוא לא שת אלי לבו בבחרו בבת רציץ תחתי. אז התחולל בקרבי רוח סערות ולבי נמלא מחשבות נקם ושילם – והיום שקיוויתיו הנה זה בא!"

"אי לזאת איפוא" – החניף לה מנילאוס עברית – "אם תאבי לוּ שמעיני: נקום נא נקם אחד משני אלה, והיה הוא לך והיא לי – וסרה קנאתנו גם יחד ואיש על מקומו יבוא בשלום!".

ופֿריני התבוננה בי ובשושנה ובילד חליפות, ותחשוב מחשבות ותענהו יוונית לאמר:

"אם מלבך יצאה, אין זאת כי אם עצת שאוֹל היא – וחלילה לי ללכת אחריה ולהיות כמוך; אולם בטרם אנקם מהם אראה נקמתי בך, איש נתעב ונאלח, המסכסך גוי ואדם יחד. בי קליסטנס, אם נא מצאתי חן בעיניך, שלוף חרבך ומותתהו, והאמינה לי כי דבר טוב תעשה מאין כמוהו, בבערך את הרע הזה מקרב הארץ!"

"אני פי מלך אשמור" – ענה קליסטנס – "ולא אעשה את אשר לא צוויתי".

"אם אין עם לבבך לעשות חפצי, תושע ידי לי" – קראה פֿריני בהוציאה מאכלת חדה מתחת למדיה, ותקפוץ על מנילאוס כלביאה להכותו נפש; אבל הוא התחמק מפניה בקפצו בין אנשי החיל עד קרבו אל פתח הבית וימהר וינס החוצה.

ופֿריני שאפה רוח כתנים ופניה האדימו והלבינו חליפות. לאחרונה פנתה אל בעלה ותאמר: "הן שאֵלתי לא נתת לי, הואילה נא עתה ועשה בקשתי: הרף מן האנשים הנקיים האלה, הנרדפים על בלי פשע, וצוה לאנשי החיל ויצאו את הבית!"

"גם בזאת לא נעניתי לך" – ענה קליסטנס – "כי אשר צוויתי זאת חובתי ואעשנה".

"אם כן איפוא" – קראה פֿריני במרירות – "קחני ואסרני גם אותי עמם, כי לא טובה אני מהם".

"גם זאת לא אעשה, כי על ככה לא צוויתי" – ענה היווני המתון.

ופֿריני רקעה ברגליה ותקרא:

"השיבה אל לבבך, איש חדל הרגש כפסילי אלהיו! הלא צווית לאסור את היהודים האלה בנפשם, על כי נכון ליבם באמונתם, ואנכי אחת אמרתי לך: לא טובה אני מהם! ובאסרך אותי הלא תעשה איפוא את אשר צווית. אכן צדקה האשה הזאת ממני; היא היתה חברתי מלפנים, בטרם חללתי נזרי ואשבית מטהרי, בהחפזי להקשיב לדברי מנילאוס הבליעל, עוכר נפשי ובשרי – על כן תדעני היא יותר מאשר אדע נפשי. אמנם שובבתי משובה נצחת, בהתאמצי להחריש את הנחש הצפעוני היושב בסתר לבבי ושולח בי חמתו זה כמה; אבל לנחש הזה אין לחש ואין תרופה, כי אָיַבתי את אשר לא אוכל לשנוא, כחשתי וחרַפתי בפי את אשר הכרתי וכבדתי בלבבי, ובהכותי סביבי הרביתי פצעי בעצמי ובשרי. ומאז שבתי ראיתי את מנילאוס עוכר נפשי ועמי, נהפך עלי לבי ואכיר מה עצמה משובתי"–

פתאם נפתחה הדלת ופקיד צבא בא ויאמר לקליסטנס: "אפולוניוס שר צבאנו שלחני אליך להודיעך, כי הנה הגיעה פקודה חדשה מאת מלכנו: לשלוח את כל נפשות בית רציץ "אבי היהודים" אנטוכיאה, והיו אתו למשמרת ליום הולדתו, לפאר בהם את שם יופֿיס אלהינו, בעשות החסידים האלה לו זבח, או בהעשותם זבח לו".

עוד מתנינו מלאות חלחלה למשמע הפקודה הזאת, בה נתכה החמה על כל נפשות משפחתנו לעשות להן כלה, והגה נראו פני מנילאוס בפתח הבית, בקראו אלינו יוונית בלעג לשונו לאמר:

"התבשרו נא, ידידי, כי הנה מת אלעזר אביכם הזקן על כיכר אקרא בידי מעניו, וגם חנה אמכם יחד עם שבעה בניה הנה נאסרו ונשלחו בשלש עגלות אנטוכיאה. ועתה הננו מחפשים את רציץ אביכם המסתתר בהרי יהודה, וכבר יצא חיל וצבא לגלות מסתריו ולתפשהו חיים. אם לא תאמינו, שאלו את פי הפקיד הזה ויגדכם!"

"כנים הדברים!" – אמר הפקיד לתומו, ומנילאוס פער פיהו בשחוק בליעל ויעלם.

"אוי לי כי נדמיתי!" – זעקה שושנה מקירות לבה ופניה הלבינו כשלג – "אויה, אבי הזקן! הוי אמי! אחַי! אבי!... הוי אישי! ילדי!..."

בקריאותיה אלו הלך קולה ורפה, ופתאום קמו עיניה בחוריהן, כי אבדה נשמת אפה, ובנשאה כפיה אל ליבה נעה ממקומה ותפול על פניה ארצה. –

הילד הרים קול זוועות, ואנכי נדחקתי כרגע בין חיל המשמר ואגיע אליה. ופֿריני גם היא קפצה אליה ויחד כלינו כוחנו להעירה ולעוררה מעילוף נפשה; אבל כל עמלנו היה לשוא! קול שאגתנו לא שמעה עוד, רק פעם אחת התפלצו כל יצורי גוה ואחר נחו שקטו ויקפאו לעינינו.

שושנה חמודתי מתה!

לבכות לא יכולתי, כי נסתם מקור דמעותי מעקת לבב, אך קולי הרימותי ואצעק צעקה גדולה ומרה, והילד האומלל בכה בכי גדול בעמדו לפני גוית אמו מבלי דעת מה היה לה. ופֿריני כרעה לפני שושנה רעותה מקדם, ותמתחנה, ותפשוט ידיה ורגליה, ותשוה עליה מפלי לבושיה. אז השתטחה עליה ותשקנה מנשיקות פיה, והשר ואנשי החיל לא כהו בנו כל העת ההיא, כי נגע המראה עד נפשם. פתאום נראה זרם דם יוצא ממקום משכב רעייתי והנהו שוטף ועובר על פני הרצפה! וקול ענות חלושה נשמע מפי פֿריני בהשתרעה על יד שושנה לאמר: "תהי מיתתי כפרתי לפניך, ה׳ אלהי אבותי, ותהי נפש רעותי התמימה הזאת מגן בעדי בעמדי למשפט!" –

התבוננו אל פֿריני, והנה המאכלת תקועה בבטנה! ואחרי רגעים נפחה נפשה.

כמעט עלתה על דעתי לתפוש את המאכלת ולעשות לבני ולי ככה, אך קליסטנס הקדימני ויחתפנה וישליכנה הרחק אל אנשי חילו, והוא נשאר על מקומו ויתבונן דומם אל האשה הזאת, אשר היתה רעיתו זה כמה והוא לא ידע נפשה. לאחרונה התעורר וירק אל עבר פניה, ויצו לאנשי חילו לאסוף את כל הנמצא בביתי בזהב ובכסף ובכלי חפץ ולשאתם אל מצודת אקרא. וככלותם מעשיהם הקיפני עם מתי מספר מאנשיו ויאץ בי לצאת אחרי הכבודה העוברת לפנינו. אך נעתר לתת לי לנשק את רעיתי המתה בטרם אפרד מעליה לנצח, גם עשה את בקשתי ויגזור קוצה אחת מתלתלי ראשה ויתננה בידי להיות לי למזכרת – ואז נטלתי ילדי על זרועי ואצא מביתי בבכי תמרורים. המון העם אשר נאסף על ביתי נתן בבכי קולו, ואנכי התאמצתי ואקרא אליהם עברית:

"שלום לכם, אחַי! יאמץ לבבכם באלהי הצבאות, כי לא לנצח ישכחנו. ועתה עשו נא חסד ואמת עם אשתי המתה ועם האשה העבריה השוכבת על ידה, ואלהי הגמולות ישלם לכם כפעלכם! ואני הנני הולך בדרך אשר מי יודע אם אשוב עוד ממנה".

בכי העם גדל מאד. ואנכי נשאתי עיני בפעם האחרונה אל ביתי, מעון השלום והברכה לי ולשושנה רעיתי זה שנות עשר. – אז הרימותי פעמי ואלך בתוך החיל עד הגיעי אל מצודת אקרא. שם שמו כבלים ברגלי וישלחוני עם משטר אנשי חיל מזוינים דרך שער שכם להובילני עירה גבעה, ששם אוספו כל האסירים להוליכם בדרך שומרון עד צור ומשם יובאו בדרך המלך אנטוכיאה.

משמים הלכתי במר נפשי ונערי על שכמי, לבי המה כהמות ים לגליו ועיני נגרות מאין הפוגות על שברי הנורא אשר השברתי. הכבלים אשר ברגלי לא נתנוני להחיש דרכי, וכן הלכנו לאיטנו עד בואנו אל משעול צר העולה בין רוכסי ההרים, שם עמדנו לנוח מעמל הדרך. אנשי המשמר ישבו סביבי ויאכלו לחמם, ואנכי ישבתי בתוך ונפשי מאנה לנגוע אף בלחם היבש אשר שמו לפני, גם כי לא אכלתי זה יום תמים – כי היתה תמונת שושנה רעיתי לנגד עיני, בה הגיתי בעטוף לבי ותשתפך עלי נפשי. "אם לא חלום נורא הוא?" חשבתי עם לבבי בזכרי את כל אשר עבר עלי ביום הזה; אבל הכבלים אשר ברגלי, מראה בני היתום הנרדם בחיקי, ומראה אנשי החיל השאטים אותי מסביב הזכירוני כי כל זאת באתני בהקיץ: שושנה חמודתי גועה לעיני, כי חלל לבה מדברי בלע אשר הרגיזוה וכרגע נדעכה נפשה ממקומה מהשמועה הנוראה אשר דכאתה לפתע פתאם. ואני הנני הולך למות בארץ נכריה בידי אויב אכזרי אשר מבשרנו לא ישבע. אכן לא אירא מות, והנני מחכה לו בלב נכון; אבל מה תהי אחרית בני הקטן, היתום העזוב?! — בהגיגי זאת אחזוני חיל ורעדה, הכרתי בלהות צלמות ותכסני פלצות —

פתאם נשמע קול כרעם מראשי ההרים, הקורא בכח "לה' הישועה!", וחצים מעופפים על כנפי מות רעשו כארבה ונחתו באנשי הצבא החונים עלי כדור, ובטרם ימצאו ידיהם ורגליהם נפלו עליהם אורביהם ויבתקום בחרבותם ולא השאירו מהם עד אחד. עודני משתומם על המקרה והנה אנכי אחוז בזרועות חברי מנעורי, יהודה המכבי, בן מתתיהו הכהן לבית חשמונאי! עד מהרה הוסרו הכבלים מעלי ואחד מגבורי עמי אלה נטל את הילד על שכמו ויחדו האיצו בי למהר ולעזוב אתם את המקום ההוא. ולפני לכתם מזה לקחו אתם את נשק אנשי החיל וחליצותם, וישליכו את הפגרים בחגוי הסלע, ואז שמנו לדרך פעמינו ונעל על ראש ההר ומשם ירדנו בערוץ נחלים וכן הלכנו בין הרי יהודה הלך ועלה, הלך וירד, עד בואנו בחצות לילה אל נקרת אחד הצורים, ונרד במערה גדולה אשר בה נמצאו במאה נפש, אנשים ונשים וטף; שם הושיבוני לתת מנוח לנפשי.

כחולם הייתי בעיני עוד הפעם, בהעלותי על לבבי את כל הקורות אותי ביום ההוא. זכרתי את אחרית אלעזר הזקן ואתנודד, את חנה חותנתי ושבעת בניה – ושמה החזיקתני; זכרתי את שושנה רעיתי האומללה – ויצר לי על התשועה אשר היתה לי ללא עת, ואמרר בבכי ואקרא: "מי יתן מותי כשושנה מחמל נפשי והיתה אחריתי כמוה!"

ויהודה וכל עדתו ידעו את כל אשר נעשה, כי היו להם חברים חרוצים אשר השכילו להתחפש ולבוא ירושלימה, לראות ולדעת ולשוב ולהשמיע את כל הקורות אותה ואת יושביה. אכן קצרה ידו להציל את חנה ובניה, – כי היה אז בעיר מודעים, בסורו לדרוש שלום משפחתו, ובשובו משם נודע לו כל אשר קרני, וישוה רגליו כאילות ויחש לעזרתי. ובראותו בצרת נפשי ובשמעו כי אבחר מות מחיים, נחמני בדברים וים למוסר אזני; כי בעת צרה כזאת אין אנחנו שליטים בנפשנו לבחור בטוב לנו, כי כמונו ככל נפשות בתינו נתונים נתונים נחנו לתכלית גבוהה ונעלה מעל כל חפצי בני האדם – לקדש שם אלהי אבותינו ולהציל תורתו מחרפת צר. הוא גם סיפר לי כי נחלתי בעין גדי היתה לבזה ולשמה, ולו קדמתי לברוח שמה, אזי נפלתי עם אשתי ובני בידי האויב ותהי אחרית כולנו להכרית.

בדבריו החוצבים להבות אש החם לבבי ותשב רוחי אל קרבי, ואקדיש חיי גם אני למלחמת הקודש, להתחזק בעד אמונתנו ובעד עם אלהינו, ואם צר כוחנו לעת הזאת, נחכה למועד אשר תמצא ידנו ברבות מספרנו, ולה׳ הישועה!

אחרי שלשת ימים נפגשתי עם רציץ חותני. גם הוא ידע את הכל, ויהי לי למופת באומץ לבבו, בקבלו לטובה את כל הבא עליו, עד כי שש כמעט לקראת המסות הגדולות אשר ינסהו ה׳ – כי בהן הלא יזכה לקרוא על נפשו כדברי בן אמוץ לאמר: "הנה אנכי ואשתי והילדים אשר נתן לי ה׳ לאותות ולמופתים בישראל!". אכן ידע חותני את נפש אשתו ובניו, ודבריו נאמנו מאד – כי כל בניו נגזרו מיד אנטיוכס לעיני אמם הרחמניה, אשר אמצה לבבה ביום מסה ותקרא לצאצאיה הנאהבים והנעימים לאמר: "לכו כני ואמרו לאברהם אבינו: אתה עקדת מזבח אחד ואמנו עקדה שבעה מזבחות!" – ואחר כן נפלה גם היא על חלליה, בקראה על נפשה: "אם הבנים שמחה – הללויה!"^[71].

בעצת יהודה המכבי וברצון רציץ חותני נלקחת אז ממני, בני יקירי, ואנשי בריתנו הוליכוך ויביאוך ארצה מצרים, להיות אמון אצל הכהן חוניו הרביעי, אשר בנפול אביו הכהן הגדול חלל באנטוכיה, ירא את ההילנים פן יתנקשו גם בנפשו, ויברח ויבוא מצרימה, ויעש חיל ויצליח ויהי שמו הולך וגדול.

---

ויהי בהודע לאפולוניוס את אשר נעשה לאנשי חילו בדרך העולה גבעתה, ויצו את פוליפוס להחלץ חושים ולחפש עקבות הנעלמים ולגלות מסתריהם, ואחינו הבוגדים היו לו ולחילו למורי דרך. ומערה אחת נגלתה בקרבת העיר ירושלים, אשר בה הסתתרו חסידי עמנו למשפחותיהם עד אלף נפש, והבוגדים הקריבו שמה את החיל ביום השבת. ולא הרימו החסידים אבן לסתום את פי המערה או להשליך על האויב, לבלתי חלל את היום הקדוש. ויהי כי יראו האויבים לרדת אל תוך המערה וישימו עצים במבואה ויציתו בהם אש, וכל היושבים בה כלו בעשן מיד להבה^[72].

ופיליפוס שלח את פקידיו לעבור עם אנשי חילם בכל ערי יהודה ומושבותיה, ולאכוף על היהודים להקים מזבחות לאלילים, להקריב להם חזירים ולאכול מבשרם ולשתות יין נסכם. ובכל מקום בואם הרסו את בתי התפילה, קרעו את ספרי התורה או משחום בחלב חזיר ויתארום בתמונת אליליהם לטמאם. אך היהודים יושבי ערי השדה אמצו לבבם, כי יצקו החסידים מרוחם עליהם. רובם הערו למות נפשם או קדמו לברוח המדברה ולבוא בנקרות הצורים ובסעיפי הסלעים, ואף המעטים בהם, רכי הלבב, אשר עשו כמצות היונים עליהם, שבו ויעבדו את ה׳ באין פחד האויב לנגדם. שמע פיליפוס ויתעבר, וישב וייסרם באכזריות חמה ויקשיח לבו מחמלתם, גם על נשים וילדים לא חסה עינו, ובהודע לו כי נשים יולדות נתנו אה בניהן הילודים להן למול בשרם כדת, ציווה ויוציאון מערש דוותן, ויתלו את העוללים על צואריהן, ויעבירון ככה ברחובות עיר ואחר כן השליכו אותן מעל החומה, ועצמותיהן נפזרו לפי שאול^[73].

הנה כן הגיעה הרעה ער מרום קצה, ורבים מהנלהבים בנו נלאו לשאת בשרם בשניהם, וידרשו בחזקה להחלץ ולצאת לקראת האויב ביד רמה, כי כשל כח הסבל. עודנו מחשבים דרכנו זה נבחר לנו להחיש ישועתנו, ומבשר בא להגיד, כי אחד הפקידים, אַפְּלָס שמו, עולה במתי מספר מאנשי חילו על העיר מודעים, מקום מושב מתתיהו ומשפחתו, להקים בה מזבח ולעשות גם לה כמעשהו בכל הערים אשר עבר. ויתנער יהודה כארי מרבצו, ויתעורר רציץ חותני כדב שכול, וכולנו יחד במספר ששים איש אמיצים לכח ומלאי חמת ה׳ חשנו עלינו אחד אחד עירה מודעים, איש וחרבו תחת למדיו. שם נאספנו בבית מתתיהו ונתיעץ על צפונותינו.

הבוקר אור וקול חצוצרה ותוף נשמע מקצה העיר, כי הנה בא אפלס עם גדודו, ויעמוד על הכיכר אשר לפני בית ה׳. ויצו לאנשיו ויקימו שם מזבח אבנים, ויאספו את יושבי העיר אל המקום ההוא. וכראות אפלס את מתתיהו הכהן הזקן בקהל העדה הנאספה, קראהו אליו וידבר על לבו לעשות מצות המלך, כי הלא נכבד הוא בעמו, והיה הוא מופת לאחרים לעשות כמוהו ולא יידעו רע. ומתתיהו השיב פניו וישם לאל אמריו. עודם מדברים יחד, וחורן הפושע, מראשי מרשיעי ברית יושבי ירושלים, קרב אל הבמה לזבוח ולהקטיר ליופֿיס ראש אלילי יון. וכראות זאת מתתיהו ויחר אפו ויוציא חרב מרוטה וירץ בחמת כחו אל הבוגד הזקן וימיתהו כרגע, ובניו וכל אנשי בריתנו שלפו חרבותם ובקול קורא "לה׳ הישועה!" השתערנו באף ובחמה על אפלס וגדודו, ויפלו כולם חללים לפנינו. וכל יתר אחינו יושבי העיר הרסו את המזבח ולא השאירו אבן על אבן. אז קרא מתתיהו על ידי אנשיו קריאה גדולה: "מי לה׳ אלי!" – ויאספו אליו כל אנשי בריתנו, כל פליטי חסידינו הנחבאים מחרב היונה, ובאין לאל ידם לעמוד במערכת מלחמה, תקעו יתדם בהרי אפרים; שם למדו קשת ומשם ארבו על הגדודים הקטנים השטים בארץ ויכום ןיכתום ער חרמה. מעט מעט מצא מתתיהו יד לו, לפשוט על הערים הקרובות, להכחיד גדודי המשמר, לשום שפטים בבוגדי עמנו ולמול את הילדים אשר מפחד אויב לא הובאו ער כה בברית ה׳.

ומתתיהו זקן מאד בעת ההיא, והרוגז והנדודים ועמל המלחמות הקטנות הכשילו כחו. ויהי כי קרבו ימיו למות, ויצו את בניו אחריו וישם את יהודה בנו לשר צבא מלחמות ה׳, ויער רוח כולנו לעמוד על נפשנו ולהתחזק בעד אלהינו ועמנו, וימת מות צדיקים^[74], ויאסף אל אבותיו בהר המודעית, וכל ישראל עשו לו אבל כבד^[75].

ורוח גבורה ועוז לבשה את יהודה המכבי, ותורה נוראות ימינו, ויהי חילו הולך ורב. ורבים מאחינו הבוגדים אשר קצה נפשם בעלילות צוררינו לכל תועבותיהם, שבו אלינו בכל לבבם בראותם כי ה' עמנו. ואז מצאה ידנו להשמיד את כל הגדודים החונים בערי יהודה, גם לעמוד במערכת מלחמה עם אפולוניוס אויבינו האכזרי, אשר בשמעו דבר גבורות האחים החשמונאים, יצא לחפש דרכיהם ולשדד רבצם. ויעזוב רוב חילו במצודת אקרא, להיות למשמר על ירושלים, ויאסוף אליו את הגדודים אשר בשמרון ובערי הגוים. ויהודה ארב לו עם חילו עד הגיעו אל המקום אשר בחר לו לעמוד נגדו במערכה – ושם נתנהו ה׳ בידינו. בקול קורא "לה׳ הישועה!" השתערנו על אויבינו ונכם מכה רבה, ונשלול שללם, וגם אפולוניוס, הצר הצורר לנו מאז, נפל על חלליו – כי הדבקתיהו בהפנותו לנוס ורציץ חותני חש בא אחרי, ונעש נקמות באויבנו זה אשר מידו באו עלינו שבול ואלמון בתומם יחד, ונכהו ונמיתהו ונביא את חליצותיו אל ראש צבאנו. ויהודה חגר את חרב אפולוניוס, אשר רוותה עד כה מדם אחינו, ותהי לו לחרב נוקמת כל הימים^[76].

וסירון שר צבא ארם, בשמעו מפלת אפולוניוס, אסף צבא רב להנקם ביהודה וחילו. אך יהודה לא נחת מפניהם, ובמעט החיל אשר לרגליו נפל עליו פתאום במעלה בית חורון ויך אותו ואת חילו לפי חרב.

שמע אנטיוכס ויתעבר, ובגובה אפו גמר אומר להכחיד ישראל מגוי ולתת ארצו לנחלה לבני עמים אחרים אשר יושיב תחתם, אך "שמועות רעות בהלוהו ממזרח וצפון"^[77] – כי הפרתים והארמים ויושבי ערי צור גם המה פשעו בו. ויחץ את מחנהו, ויצא בראש החיל האחד להלחם בעמים אשר מעבר לנהר פרת, ואת ליזיאש קרובו שם לנציב על ארצות ארם, יהודה וכנען, ויצו אותו להעלות כל יתר חילו על ארץ יהודה ולשים כלה לעם היושב בה. ובחמתו ואש עברתו גזר לבלתי תת חנינה גם לההילנים אשר בקרבנו, לבל ישאר שם ושארית ליהודים על פני כל האדמה. כארבעים אלף איש אסף אליו ליזיאש, חיל רגלי ופרשים, נהוגים בידי שני שרי צבא: ניקנור וגורגיאש. עליהם נלוו גם צרינו מאז, הפלשתים והשומרונים, ויחדו היו על יהודה. כולם חשבו כי הנה בא קצנו, ורבים מהגוים הסוחרים בנפשות אדם נקבצו באו אל מחנה האויב לקנות לעבדי עולם את היהודים אשר יפלו שבי בידו.

ויהודה אסף את חילו אל העיר מצפה, ויהי מספרם כששת אלפים איש. ומהם שלח את הנחשלים ורכי הלבב איש למקומו, וישאר לו רק החצי. ואחרי התענותם והתפללם אל האלהים, חיזק יהודה לבבם וינהגם מנגד לאַמה^[78], אשר בין בית חורון ויבנה. שם עמד גורגיאש שר הצבא עם חיל החלוץ: חמשת אלפים רגלי ואלף פרשים. ובראותו לפניו את חיל היהודים המעט, היה לבו נכון בטוח כי עתה תמצא ידו לעשות להם כאשר צוּוה. ויהודה השכיל להעתיק חילו באישון לילה ולהעמידהו מאחרי האויב. בלילה ההוא הסיע גורגיאש את חילו אל המקום אשר ראה את היהודים נחתים, ובראותו כי אין איש חשב בלבו כי נסוגו מפניו לאחור, ויאץ בחילו לרדוף אחריהם בהרים. אז נגש יהודה אל מקום מחנהו ויצת אש באהליו, וכראות גורגיאש את האש הבוערת במחנהו ואת חיל היהודים אשר מאחריו נבוך מאד, בחשבו כי עוד מעט והיתה לו המלחמה מפנים ומאחור. וימהר לברוח עם כל חילו הנגבה, ארצה פלשתים, ובהחפזם לנוס השליכו מעליהם את כלי נשקם ובגדי תפארתם. ויהודה וחילו רדפו אחריהם בקול ענות גבורה, ויכום עד כי יגעה ידם. ואחרי בן עטו אל השלל הנשאר במחנה, וימצאו שם כסף וזהב ושמלות ואבני חפץ, וגם צרורות הכסף אשר הביאו עמם הסוחרים לקנות נפשותינו מידי שובינו, ואשר נמלטו גם המה על נפשם בנוס האויב מנוסת חרב מפנינו. בשלל ההוא מצאה ידנו לנו להוסיף חיל ולהרבות עצמה, עד כי הגיע מספר צבאנו עד עשרת אלפים איש. בחיל הזה היינו נכונים לקראת ליזיאש אשר עלה לתקופת השנה על ארצנו בחיל גדול ורב מן הראשון. ותיטוש המלחמה על יד בית צור אשר מנגב לירושלים. וה׳ היה בעזרנו וחיל האויב נגף לפנינו נם בפעם הזאת. אז נפל לב ליזיאש בקרבו וישב בבושת פנים לאנטוכיה. ותשקוט ארצנו מפחד אויב, ותטהר מגלולי יון ומוקשי עם, ומכל אויבינו מבית ומחוץ לא נשאר איש בלתי אם במצודת אקרא, ששם עוד עמר חיל יון למשמר ואתו מנילאוס ומתי מספר ממרשיעי הברית, אשר ידעו הות נפשם, כי שאול חטאו ועוונותיהם גדלו מנשוא.

---

שלש שנים ומחצה עברו עלינו מאז הוטמאה ארצנו ובית מקדשנו חולל ביד צר. ויהי כנוח לנו מאויבינו מסביב ונעל יחדו ירושלימה^[79], ובקרבנו אל מקום קדשנו ותפארתנו קרענו בגדינו ונבך בכי רב למראה העזובה הרבה בהיכל ה׳ ובחצרות קדשו. ולי ולרציץ חותני היתה הבכיה בכפלים, במצאנו את בתינו הרוסים ושוממים ובזכרנו את הנפשות היקרות אשר נעדרו מאתנו בימי הצר והמצוק אשר מצאונו. ויהודה ואנשיו הסירו את השקוץ המשומם ויוציאוהו חוצה לעיר ויתצוהו ויפזרו עפרו לכל רוח, ואת אבני המזבח הסיעו ממקומן ויסתירון באחת לשכות בית המוקד^[80], לבל תשורן עוד עין. שלשה שבועות עבדו עבודה רבה לבנות הנהרסות בחצרות אלהינו, לעשות את כלי הקודש במקום אלה אשר שודדו ואשר הוטמאו – ואז הושבה העבודה על מכונה, ובחמשה ועשרים לחודש כסלו שנת שלשת אלפים וחמש מאות ותשעים וחמש עשינו חג חנוכת הבית, הוא "חג האורים"^[81], ויחוגו אותו שמנת ימים, ויהי החג בישראל לחק עולם ולא יעבור.

ורוח גבורה ועוז לבשה את יהודה המכבי, ותורה נוראות ימינו, ויהי חילו הולך ורב. ורבים מאחינו הבוגדים אשר קצה נפשם בעלילות צוררינו לכל תועבותיהם, שבו אלינו בכל לבבם בראותם כי ה' עמנו. ואז מצאה ידנו להשמיד את כל הגדודים החונים בערי יהודה, גם לעמוד במערכת מלחמה עם אפולוניוס אויבינו האכזרי, אשר בשמעו דבר גבורות האחים החשמונאים, יצא לחפש דרכיהם ולשדד רבצם. ויעזוב רוב חילו במצודת אקרא, להיות למשמר על ירושלים, ויאסוף אליו את הגדודים אשר בשמרון ובערי הגוים. ויהודה ארב לו עם חילו עד הגיעו אל המקום אשר בחר לו לעמוד נגדו במערכה – ושם נתנהו ה׳ בידינו. בקול קורא "לה׳ הישועה!" השתערנו על אויבינו ונכם מכה רבה, ונשלול שללם, וגם אפולוניוס, הצר הצורר לנו מאז, נפל על חלליו – כי הדבקתיהו בהפנותו לנוס ורציץ חותני חש בא אחרי, ונעש נקמות באויבנו זה אשר מידו באו עלינו שבול ואלמון בתומם יחד, ונכהו ונמיתהו ונביא את חליצותיו אל ראש צבאנו. ויהודה חגר את חרב אפולוניוס, אשר רוותה עד כה מדם אחינו, ותהי לו לחרב נוקמת כל הימים^[82].

וסירון שר צבא ארם, בשמעו מפלת אפולוניוס, אסף צבא רב להנקם ביהודה וחילו. אך יהודה לא נחת מפניהם, ובמעט החיל אשר לרגליו נפל עליו פתאום במעלה בית חורון ויך אותו ואת חילו לפי חרב.

שמע אנטיוכס ויתעבר, ובגובה אפו גמר אומר להכחיד ישראל מגוי ולתת ארצו לנחלה לבני עמים אחרים אשר יושיב תחתם, אך "שמועות רעות בהלוהו ממזרח וצפון"^[83] – כי הפרתים והארמים ויושבי ערי צור גם המה פשעו בו. ויחץ את מחנהו, ויצא בראש החיל האחד להלחם בעמים אשר מעבר לנהר פרת, ואת ליזיאש קרובו שם לנציב על ארצות ארם, יהודה וכנען, ויצו אותו להעלות כל יתר חילו על ארץ יהודה ולשים כלה לעם היושב בה. ובחמתו ואש עברתו גזר לבלתי תת חנינה גם לההילנים אשר בקרבנו, לבל ישאר שם ושארית ליהודים על פני כל האדמה. כארבעים אלף איש אסף אליו ליזיאש, חיל רגלי ופרשים, נהוגים בידי שני שרי צבא: ניקנור וגורגיאש. עליהם נלוו גם צרינו מאז, הפלשתים והשומרונים, ויחדו היו על יהודה. כולם חשבו כי הנה בא קצנו, ורבים מהגוים הסוחרים בנפשות אדם נקבצו באו אל מחנה האויב לקנות לעבדי עולם את היהודים אשר יפלו שבי בידו.

ויהודה אסף את חילו אל העיר מצפה, ויהי מספרם כששת אלפים איש. ומהם שלח את הנחשלים ורכי הלבב איש למקומו, וישאר לו רק החצי. ואחרי התענותם והתפללם אל האלהים, חיזק יהודה לבבם וינהגם מנגד לאַמה^[84], אשר בין בית חורון ויבנה. שם עמד גורגיאש שר הצבא עם חיל החלוץ: חמשת אלפים רגלי ואלף פרשים. ובראותו לפניו את חיל היהודים המעט, היה לבו נכון בטוח כי עתה תמצא ידו לעשות להם כאשר צוּוה. ויהודה השכיל להעתיק חילו באישון לילה ולהעמידהו מאחרי האויב. בלילה ההוא הסיע גורגיאש את חילו אל המקום אשר ראה את היהודים נחתים, ובראותו כי אין איש חשב בלבו כי נסוגו מפניו לאחור, ויאץ בחילו לרדוף אחריהם בהרים. אז נגש יהודה אל מקום מחנהו ויצת אש באהליו, וכראות גורגיאש את האש הבוערת במחנהו ואת חיל היהודים אשר מאחריו נבוך מאד, בחשבו כי עוד מעט והיתה לו המלחמה מפנים ומאחור. וימהר לברוח עם כל חילו הנגבה, ארצה פלשתים, ובהחפזם לנוס השליכו מעליהם את כלי נשקם ובגדי תפארתם. ויהודה וחילו רדפו אחריהם בקול ענות גבורה, ויכום עד כי יגעה ידם. ואחרי בן עטו אל השלל הנשאר במחנה, וימצאו שם כסף וזהב ושמלות ואבני חפץ, וגם צרורות הכסף אשר הביאו עמם הסוחרים לקנות נפשותינו מידי שובינו, ואשר נמלטו גם המה על נפשם בנוס האויב מנוסת חרב מפנינו. בשלל ההוא מצאה ידנו לנו להוסיף חיל ולהרבות עצמה, עד כי הגיע מספר צבאנו עד עשרת אלפים איש. בחיל הזה היינו נכונים לקראת ליזיאש אשר עלה לתקופת השנה על ארצנו בחיל גדול ורב מן הראשון. ותיטוש המלחמה על יד בית צור אשר מנגב לירושלים. וה׳ היה בעזרנו וחיל האויב נגף לפנינו נם בפעם הזאת. אז נפל לב ליזיאש בקרבו וישב בבושת פנים לאנטוכיה. ותשקוט ארצנו מפחד אויב, ותטהר מגלולי יון ומוקשי עם, ומכל אויבינו מבית ומחוץ לא נשאר איש בלתי אם במצודת אקרא, ששם עוד עמר חיל יון למשמר ואתו מנילאוס ומתי מספר ממרשיעי הברית, אשר ידעו הות נפשם, כי שאול חטאו ועוונותיהם גדלו מנשוא.

---

שלש שנים ומחצה עברו עלינו מאז הוטמאה ארצנו ובית מקדשנו חולל ביד צר. ויהי כנוח לנו מאויבינו מסביב ונעל יחדו ירושלימה^[85], ובקרבנו אל מקום קדשנו ותפארתנו קרענו בגדינו ונבך בכי רב למראה העזובה הרבה בהיכל ה׳ ובחצרות קדשו. ולי ולרציץ חותני היתה הבכיה בכפלים, במצאנו את בתינו הרוסים ושוממים ובזכרנו את הנפשות היקרות אשר נעדרו מאתנו בימי הצר והמצוק אשר מצאונו. ויהודה ואנשיו הסירו את השקוץ המשומם ויוציאוהו חוצה לעיר ויתצוהו ויפזרו עפרו לכל רוח, ואת אבני המזבח הסיעו ממקומן ויסתירון באחת לשכות בית המוקד^[86], לבל תשורן עוד עין. שלשה שבועות עבדו עבודה רבה לבנות הנהרסות בחצרות אלהינו, לעשות את כלי הקודש במקום אלה אשר שודדו ואשר הוטמאו – ואז הושבה העבודה על מכונה, ובחמשה ועשרים לחודש כסלו שנת שלשת אלפים וחמש מאות ותשעים וחמש עשינו חג חנוכת הבית, הוא "חג האורים"^[87], ויחוגו אותו שמנת ימים, ויהי החג בישראל לחק עולם ולא יעבור.

ובכל אלה לא הונח לנו, וכמעט עלה חיל אויב על ארצנו שבו הבוגדים בתוכנו להרים ראש. אך האחים החשמונאים היו לנו למופת, ונעש נוראות לא קוינו. והאלהים אשר היה עמנו להצילנו מכף שואפינו, עשה נקמות באויבינו. אנטיוכס הוכה אחור במלחמתו עם הפרתים, ובלכתו סר וזעף לשוב אל ארצו, שמע למפח נפשו כי כשל כח ליזיאש מפני היהודים אשר אמצו ממנו – והשמועה הזאת דכאתהו עד העפר, ויחלה בדרכו ממכשול לב וימת^[88] בתחלואים רעים ונוראים ויקבר באדמת נכר^[89].

ואַאופַּטר, בן המלך אנטיוכס, וליזיאש אומנו אספו את שלומם מההילנים, וכאשר נפלה גם מצודת אקרא בידנו, ויחש מנילאוס מפלט לו אל המלך הצעיר, ויחל פניו לעמוד לימינו כאנטיוכס אביו. אבל ליזיאש גלה את אוזן אאופטר כי מעם הבליעל הזה היתה נסבה ליהודים למרוד באביו, ויצו המלך להוליכהו אל העיר חלבון ולעשות בו משפט מות כחק למחללי קדשי עמם^[90]. וישליכוהו במגדל מלא אפר ודשן ויחנק שם, וגם קבורה לא היתה לו^[91].

---

הננו כולנו נאספים כעת לקראת החיל החדש העולה עלינו מקצות ארץ, ומבלי דעת אחריתי הנני מפקיד רוחי ביד ה׳ ואת המגילה הזאת – ביד חוניו אומנך. והיה כי אספה באחת מלחמות עמי ברצון אלהי צורי, ונתנה חוניו בידך כאשר תגדל. לבי אומר לי כי הפעם תכבד המלחמה עלינו, ובעמדי אל מול פניה, כדרכי תמיד, הנני נכון לקראת כל הבא עלי, ותקותי תאמצני כי סוף סוף תרום ימין עמי על צריו, יתנכר על אויביו מבית ומחוץ, ושלום אמת יהיה לו באחריתו. ועתה קח מאתי את ברכתי, הבן יקיר לי, ויחד עם המגילה הזאת שמור לך את הצרור הקטן הזה, בו טמונה קווצת אמך הנאהבה והנעימה אשר מתה לעינינו בדמי ימיה משואת פתאום כי באה. אמנם ראויים שמה וזכרה להחשב בקדשי עמנו – כי אחוזים וקשורים הם בקורותיו הרעות וצרותיו אשר השיגוהו בימים אשר חזו עינינו. מי יתן והימים האלה לא ישובו עוד כל ימי עולם!

תמו דברי אביך

עמיהוד.

הערות

1. אבות פ״א.
2. יומא לט.
3. ג"א תק"ל.
4. יוסיפון, קדמוניות XII.
5. H. W. Stoll; Handb. der Religion und Mythologie, 146.
6. אבות פרק א.
7. אבות דרבי נתן פרק ה.
8. ג"א תקנ"ד.
9. ג"א תקנ"ח.
10. ג"א תק"ע.
11. תקמ״ט.
12. תקנ"ב.
13. יומא ל״ה:.
14. ג"א תקע"ג.
15. נחמיה י ט.
16. Eleusis – מקום על חוף הים בארץ יון במחוז אתונה, והמקום היה קדוש לאליליהם.
17. Aphrodite – היא ווענוס, אלילת היופי.
18. Theben
19. Strabo, Diodor etc.
20. מוסדות להתפתחות כח הגוף על ידי גישוש וההתאבקות. Gymnos בלשון יוון פירושו ערום ועריה, ויען שגישושיהם עשו בהיותם כולם ערומים, לכן נקראו בתי חינוכיהם אלה בשם גימנזיות.
21. =רמז
22. Ares – הוא מארס אליל המלחמה.
23. Apollo – אלהי האורה והשירה.
24. Charitis – הן הגרציות, אלילות החן והנעימות, המשרתות את פני אלילת היופי.
25. Zeus – הוא יופיטר ראש כל אלילי יוון.
26. Olympos – הר נשפה בארץ יון המכוסה תמיד בעננים; אותו פנו היוונים לאליליהם לשחק שם.
27. Herodot 53, 2.
28. שבת קל״ג; סוטה י״ד.
29. H. W. Stoll etc.
30. Mysterien.
31. Orgien – המנהגים המוזרים וההשתובבות וההפקרות העצומה האחוזה בם בחגי העכו״ם. ומזה הונח השם על כל משתה עכו״ם המהולל במשובה נצחת והפקירות רבה.
32. Orphaici.
33. S. F. Kolb. Culturgeschichte I, 163.
34. זכריה ח יט.
35. משנה תענית ד ח.
36. Schleife, узелъ
37. Reifen, обручь.
38. משנה אבות א ד.
39. משנה אבות א ה.
40. גולת נחושת עבה וכבדה באמצעיתה; בה התחרו היונים להראות כוחם, בהפליגם להשליכה לרום או למרחק.
41. סוכה נ״ו:.
42. תקע״ג – תקפ״ה.
43. חשמונאים II, ג׳ א׳.
44. חשמונאים II ג'.
45. ג״א תקפ״ה.
46. חשמונאים II, ד׳ מ׳.
47. Polibius etc.
48. דניאל י״ב א׳.
49. שם י״א כ״ה.
50. תקפ״ו.
51. Herakles – אליל הגבורה.
52. תקפ״ח.
53. Rottek I, 472.
54. תקפ״ח.
55. תקפ״ט.
56. חשמונאים II, נ״ב (בנוסח האלכסנדרוני).
57. תקצ״א.
58. יוסיפון נגד אפיון II, 3.
59. חשמונאים II, ה׳ ל״ב-ל״ג.
60. שם I, א׳ מ״ה-מ״ח.
61. Jovis– הוא ציוס ראש אלילי האלימפוס.
62. החזיר הוא אחד סמלי ההפראה במסתרי עבודת האלילים, ועל כן נבחר לזבח תמיד (ועיין ספר "מסתרי העכו״ם" להר״ש רובין בהערות לצד 38).
63. משנה תענית ד ו.
64. שם.
65. ג״א תקצ״ב.
66. (תענית דף כח:)
67. (סוכה דף נו:)
68. איכה רבה ב׳ ב׳ (ועיין ערכו בסדר הדורות).
69. חשמונאים II, ו׳ כ״א – ל״ח.
70. Grätz II, 316.
71. גיטין נז ב. והמעשה היה בימי אנטיוכוס, כמסופר בספר חשמונאים II, ז׳.
72. חשמונאים I, ב׳ ל״ב–ל״ח.
73. חשמונאים II, ו׳ י״א.
74. תקצ״ג.
75. חשמונאים I, ב׳ נ׳-ע״ג.
76. חשמונאים I ג׳ י״ב.
77. דניאל י״א מ״ד.
78. Emmaus.
79. ג׳ כסליו תקצ״ה (עיין מגילת תענית).
80. מדות פ״א ו׳.
81. קדמוניוח ליוסיפון י״ג, א׳.
82. חשמונאים I ג׳ י״ב.
83. דניאל י״א מ״ד.
84. Emmaus.
85. ג׳ כסליו תקצ״ה (עיין מגילת תענית).
86. מדות פ״א ו׳.
87. קדמוניוח ליוסיפון י״ג, א׳.
88. תקצ״ו.
89. Polybius; חשמונאים א׳, ו׳.
90. תקצ״ז.
91. חשמונאים II, י״ג ד׳-י׳.