מגילת תענית ט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · מגילת תענית · ט · >>

חודש כסלו

חודש כסלו[עריכה]

ג[עריכה]

בתלתא בכסליו אתנטילו סימותא מן דרתא ניטלו הפסלים מן החצר
מפני שבנו סימואות סימואות בעזרה, וכשגברה יד בית חשמונאים בטלום והוציאום משם, ובאותו יום שבטלום עשאוהו יום טוב.

ז[עריכה]

בשבעה ביה יום טב
יום שמת הורדוס מפני שהיה הורדוס שונא את החכמים. ששמחה היא לפני המקום כשהרשעים מסתלקין מן העולם. שנאמר (דברים ב , טו-יז): "וגם יד ה' היתה בם להומם", וכתיב "ויהי כאשר תמו כל אנשי המלחמה למות מקרב העם" וכתיב "וידבר ה' אלי לאמר". וכן הוא אומר: (ש"ב יח, כז): "איש טוב זה ואל בשורה טובה יבא". ואומר (מ"א ב, מו): "וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת בְּנָיָהוּ בֶּן יְהוֹיָדָע וַיִּפְגַּע בּוֹ וַיָּמֹת וגו'". ובאותו היום שמת הורדוס עשאוהו יום טוב.

כא[עריכה]

בעשרין וחד ביה יום הר גריזין דלא למספד
יום שביקשו הכותים את בית אלהינו מאלכסנדרוס מוקדון להחריבו, ואמרו לו מכור לנו חמשה כורים ארץ בהר המוריה ונתנה להם. ובאו והודיעו את שמעון הצדיק. מה עשה לבש בגדי כהונה ונתעטף בבגדי כהונה, ויקירי ירושלים עמו, ואלף בלייטין מכוסין בלבנים ופרחי כהנה מקישין בכלי שרת. ואבוקות של אור דולקים לפניהם כל הלילה כולה הללו מהלכין מצד זה והללו מהלכין לצד זה, אמר להם מי הללו, אמרו לו המסורות הם הללו היהודים שמרדו בך, כיון שהגיעו לאנטיפרס זרחה להם חמה, הגיעו למשמר הראשון נפגעו זה בזה אמרו להם מי אתם אמרו להם אנו אנשי ירושלים ובאנו להקביל פני המלך. כיון שראה אלכסנדרוס מוקדון את שמעון הצדיק ירד ממרכבתו והשתחוה לו. אמרו לו מלך גדול כמותך ישתחוה ליהודי זה, אמר להם דיוקנו של זה אני רואה כשאני יורד למלחמה ונוצח. אמר להם למה באתם, אמרו לו מקום שאנו מתפללין עליך ועל מלכותך שלא תיחרב יתעוך גוים הללו ותתנו להם. אמר להם ומי הם הללו שהטעו אותי אמרו לו הכותיים שעומדים לפניך. אמר להם הרי הם מסורים בידכם. מה עשו להם, נקבום בעקביהם ותלאום בזנבי סוסיהם והיו מגררים אותם על הקוצים ועל הברקנים, עד שהגיעו להר גריזין חרשוהו וזרעוהו כרשינין, כדרך שחשבו לעשות לבית אלהינו. ובאותו יום שעשאו להם כך, עשאוהו יום טוב.

כה[עריכה]

בעשרין וחמשה ביה יום חנוכה תמניא יומין, דלא למספד בהון
שכשנכנסו יונים להיכל טמאו כל השמנים שבהיכל, וכשגברה יד בית חשמונאי ונצחום, בדקו ולא מצאו אלא פך אחד שהיה מונח בחותמו של כהן הגדול שלא נטמא, ולא היה בו להדליק אלא יום אחד. ונעשה בו נס והדליקו שמונה ימים. לשנה אחרת קבעום שמונה ימים טובים.
ומה ראו לעשות חנוכה שמונה ימים, והלא חנוכה שעשה משה במדבר לא עשה אלא שבעה ימים, שנאמר (ויקרא ח, לג): "וּמִפֶּתַח אֹהֶל מוֹעֵד לֹא תֵצְאוּ שִׁבְעַת יָמִים וְגוֹ'", ואומר: (במדבר ז, יב): "וַיְהִי הַמַּקְרִיב בַּיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֶת קָרְבָּנוֹ וְגוֹ'", ובשביעי הקריב אפרים. וכן מצינו בחנוכה שעשה שלמה, שלא עשה אלא שבעת ימים, שנאמר: (דה"ב ז, ט): "כִּי חֲנֻכַּת הַמִּזְבֵּחַ עָשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים, וְהֶחָג שִׁבְעַת יָמִים". מה ראו לעשות חנוכה זו שמונה ימים? אלא – בימי מלכות יון נכנסו בני חשמונאי להיכל, ובנו את המזבח, ושׂדוהו בשׂיד ותקנו בו כלי שרת והיו מתעסקין בו שמונה ימים.

ומה ראו להדליק את הנרות? אלא, בימי מלכות יון שנכנסו בית חשמונאי להיכל שבעה שפודין של ברזל בידם וחפום בַּעַץ בדיל והדליקו בהם את המנורה.

ומה ראו לגמור בהם את הלל? ללמדך, שכל תשועה ותשועה שהקב"ה עושה לישראל, היו מקדימין לפניו בהלל בשירה ובשבח ובהודאה. כענין שנאמר: (עזרא ג, יא): "וַיַּעֲנוּ בְּהַלֵּל וּבְהוֹדֹת לַה' כִּי טוֹב וגו' [כִּי לְעוֹלָם חַסְדּוֹ עַל יִשְׂרָאֵל. וְכָל הָעָם הֵרִיעוּ תְרוּעָה גְדוֹלָה בְהַלֵּל לַיהוָה עַל הוּסַד בֵּית ה']".

מצות חנוכה נר איש וביתו.
והמהדרין נר לכל נפש ונפש.
והמהדרין מן המהדרין – בית שמאי אומרים יום ראשון מדליק שמונה; מכאן ואילך פוחת והולך, ובית הלל אומרים יום ראשון מדליק אחד; מכאן ואילך מוסיף והולך.
שני זקנים היו בצידן – אחד עשה כדברי בית שמאי ואחד כדברי בית הלל. זה נותן טעם לדבריו וזה נותן טעם לדבריו. זה אומר כפָּרי החג, וזה אומר "מעלין בקדש ואין מורידין".

מצות הדלקתה משתשקע החמה, ועד שתכלה רגל מן השוק.

ומצוה להניחה על פתח ביתו מבחוץ.
ואם היה דר בעליה ש"ע; קומה שנייה – מניחה בחלון הסמוכה לרשות הרבים.
ואם מתירא מן (הלצים) [הגויים] – מניחה על פתח ביתו מבפנים.
ובשעת הסכנה – מניחה על שולחנו, ודיו.

סליק פרק תשיעי