ביאור:זוד
(הופנה מהדף זד = אדם רע שגם מתגאה ובטוח שהוא צודק)
| הבהרה: | ||
|---|---|---|
|
זדון = בטחון עצמי מופרז ומזיק
[עריכה]זהו מאמר הגדרה, מאמר שמטרתו להגדיר במדוייק שורש, מילה או ביטוי בלשון המקרא. חלק ממיזם המילון המקראי החופשי.
ראה מקורות נוספים בערכי לשון הקודש ערך: זוד
בלשון ימינו, זדון משמעו עשיית מעשה רע בכוונה תחילה. משמעות זו קיימת גם בלשון המקרא:
- ירמיהו נ כט-לב: " "הַשְׁמִיעוּ אֶל בָּבֶל... שַׁלְּמוּ [לָהּ] כְּפָעֳלָהּ... כִּי אֶל ה' זָדָה... " "הִנְנִי אֵלֶיךָ זָדוֹן נְאֻם ד' ה' צְבָאוֹת, כִּי בָּא יוֹמְךָ עֵת פְּקַדְתִּיךָ... " "וְכָשַׁל זָדוֹן וְנָפַל וְאֵין לוֹ מֵקִים" ".
- (יחזקאל ז י): "הִנֵּה הַיּוֹם, הִנֵּה בָאָה, יָצְאָה הַצְּפִרָה; צָץ הַמַּטֶּה, פָּרַח הַזָּדוֹן; הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע".
- (מלאכי ג טו): "וְעַתָּה אֲנַחְנוּ מְאַשְּׁרִים זֵדִים, גַּם נִבְנוּ עֹשֵׂי רִשְׁעָה, גַּם בָּחֲנוּ אֱלֹהִים וַיִּמָּלֵטוּ".
- (תהלים יט יג): "שְׁגִיאוֹת מִי יָבִין, מִנִּסְתָּרוֹת נַקֵּנִי. גַּם מִזֵּדִים חֲשֹׂךְ עַבְדֶּךָ, אַל יִמְשְׁלוּ בִי; אָז אֵיתָם וְנִקֵּיתִי מִפֶּשַׁע רָב".
- (תהלים פו יד): "אֱלֹהִים, זֵדִים קָמוּ עָלַי, וַעֲדַת עָרִיצִים בִּקְשׁוּ נַפְשִׁי וְלֹא שָׂמוּךָ לְנֶגְדָּם".
אך בלשון המקרא המושג זדון מופיע גם במשמעות של גאוה:
- (ישעיהו יג יא): "וּפָקַדְתִּי עַל תֵּבֵל רָעָה וְעַל רְשָׁעִים עֲוֹנָם, וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן זֵדִים וְגַאֲוַת עָרִיצִים אַשְׁפִּיל".
- (ירמיהו מט טז): "תִּפְלַצְתְּךָ הִשִּׁיא אֹתָךְ, זְדוֹן לִבֶּךָ, שֹׁכְנִי בְּחַגְוֵי הַסֶּלַע תֹּפְשִׂי מְרוֹם גִּבְעָה; כִּי תַגְבִּיהַ כַּנֶּשֶׁר קִנֶּךָ מִשָּׁם אוֹרִידְךָ נְאֻם ה'".
- (עובדיה א ב): "הִנֵּה קָטֹן נְתַתִּיךָ בַּגּוֹיִם, בָּזוּי אַתָּה מְאֹד. זְדוֹן לִבְּךָ הִשִּׁיאֶךָ, שֹׁכְנִי בְחַגְוֵי סֶּלַע מְרוֹם שִׁבְתּוֹ, אֹמֵר בְּלִבּוֹ מִי יוֹרִדֵנִי אָרֶץ".
- (משלי כא כד): "זֵד יָהִיר, לֵץ שְׁמוֹ, עוֹשֶׂה בְּעֶבְרַת זָדוֹן"( פירוט ).
ייתכן שהמשמעות העיקרית של זדון היא "ביטחון עצמי מופרז", ואדם זד הוא "אדם שפועל מתוך ודאות שהוא יודע יותר מכל אחד אחר מה טוב לעשות, אפילו יותר מה'"; ולכן ה"זד" הוא, במקרים רבים, גם חוטא לה':
- (דברים יז יב): "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן לְבִלְתִּי שְׁמֹעַ אֶל הַכֹּהֵן הָעֹמֵד לְשָׁרֶת שָׁם אֶת ה' אֱלֹהֶיךָ אוֹ אֶל הַשֹּׁפֵט וּמֵת הָאִישׁ הַהוּא וּבִעַרְתָּ הָרָע מִיִּשְׂרָאֵל": אדם שאינו שומע בקול בית הדין הגדול נחשב לעושה ב"זדון", כי הוא פועל מתוך בטחון מופרז, שהוא יודע טוב יותר מהם מה לעשות.
- (דברים יח כב): "אֲשֶׁר יְדַבֵּר הַנָּבִיא בְּשֵׁם ה' וְלֹא יִהְיֶה הַדָּבָר וְלֹא יבא הוּא הַדָּבָר אֲשֶׁר לֹא דִּבְּרוֹ ה' בְּזָדוֹן דִבְּרוֹ הַנָּבִיא לֹא תָגוּר מִמֶּנּוּ": נביא שקר נחשב לעושה ב"זדון", כי הוא פועל מתוך בטחון מופרז, שהוא יכול להמציא הנחיות לציבור מליבו, לא מפי ה'.
- (שמואל א יז כח): "וַיִּשְׁמַע אֱלִיאָב אָחִיו הַגָּדוֹל בְּדַבְּרוֹ אֶל הָאֲנָשִׁים וַיִּחַר אַף אֱלִיאָב בְּדָוִד וַיֹּאמֶר לָמָּה זֶּה יָרַדְתָּ וְעַל מִי נָטַשְׁתָּ מְעַט הַצֹּאן הָהֵנָּה בַּמִּדְבָּר אֲנִי יָדַעְתִּי אֶת זְדֹנְךָ וְאֵת רֹעַ לְבָבֶךָ כִּי לְמַעַן רְאוֹת הַמִּלְחָמָה יָרַדְתָּ": אליאב האשים את דוד ב"זדון", כי הוא הפר את הוראותיו לשמור על הצאן והעדיף ללכת למלחמה, ובכך הראה שהוא חושב שהוא יודע יותר טוב ממנו מה צריך לעשות.
- (ירמיהו מג ב): "וַיֹּאמֶר עֲזַרְיָה בֶּן הוֹשַׁעְיָה וְיוֹחָנָן בֶן קָרֵחַ וְכָל הָאֲנָשִׁים הַזֵּדִים אֹמְרִים אֶל יִרְמְיָהוּ שֶׁקֶר אַתָּה מְדַבֵּר לֹא שְׁלָחֲךָ ה' אֱלֹהֵינוּ לֵאמֹר לֹא תָבֹאוּ מִצְרַיִם לָגוּר שָׁם": האנשים שלא האמינו לנביא נקראו "זדים", כי הם היו בטוחים שהם יודעים יותר טוב ממנו מה לעשות.
- (שמות יח יא): "עַתָּה יָדַעְתִּי כִּי גָדוֹל ה' מִכָּל הָאֱלֹהִים, כִּי בַדָּבָר אֲשֶׁר זָדוּ עֲלֵיהֶם": המצרים חשבו שהם יותר חכמים מבני ישראל, והם לוכדים אותם בין צבא מצרים לבין הים, אבל בסופו של דבר הם נפלו דווקא בדבר שבו הם זדו על בני ישראל, ונלכדו שם בעצמם.
- (דברים א מג): "וָאֲדַבֵּר אֲלֵיכֶם וְלֹא שְׁמַעְתֶּם, וַתַּמְרוּ אֶת פִּי ה', וַתָּזִדוּ וַתַּעֲלוּ הָהָרָה".
המשמעות הזאת מתאימה לכל הפסוקים בתהלים קיט, שבהם משבח המשורר את דברי ה', ומגנה את ה"זדים" - שחושבים שהם חכמים יותר, למשל:
- (תהלים קיט כא): "גָּעַרְתָּ זֵדִים אֲרוּרִים, הַשֹּׁגִים ממצותיך"
- (תהלים קיט נא): "זֵדִים הֱלִיצֻנִי עַד מְאֹד, מִתּוֹרָתְךָ לֹא נָטִיתִי"
- (תהלים קיט סט): "טָפְלוּ עָלַי שֶׁקֶר זֵדִים, אֲנִי בְּכָל לֵב אֱצֹּר פִּקּוּדֶיךָ"
- (תהלים קיט עח): "יֵבֹשׁוּ זֵדִים כִּי שֶׁקֶר עִוְּתוּנִי, אֲנִי אָשִׂיחַ בְּפִקּוּדֶיךָ"
- (תהלים קיט פה): "כָּרוּ לִי זֵדִים שִׁיחוֹת, אֲשֶׁר לֹא כְתוֹרָתֶךָ"
- (תהלים קיט קכב): "עֲרֹב עַבְדְּךָ לְטוֹב, אַל יַעַשְׁקֻנִי זֵדִים"
שני פסוקים בספר משלי מתארים את נזקי הזדון:
- נזקי הזדון לפרט, (משלי יא ב): "בָּא זָדוֹן וַיָּבֹא קָלוֹן, וְאֶת צְנוּעִים חָכְמָה"- הפסוק מתאר את נזקי הזדון לאדם יחיד: כשאדם בטוח שהוא יודע הכל יותר טוב מכל אחד אחר - הדבר עלול להביא עליו קלון, כאשר הוא יטעה וחרפתו תתגלה ברבים. החכמה האמיתית נמצאת אצל הצנועים - שאינם בטוחים בדעתם ובודקים גם דעות של אחרים ( פירוט ).
- נזקי הזדון לקבוצה, (משלי יג י): "רַק בְּזָדוֹן יִתֵּן מַצָּה, וְאֶת נוֹעָצִים חָכְמָה"- כשבקבוצה ישנם אנשים הבטוחים שהם יודעים הכל יותר טוב מכל אחד אחר - הדבר עלול לעורר מצה = מריבה אלימה. החכמה האמיתית נמצאת בין אנשים שנועצים זה עם זה, לא רבים אלא מתייעצים ומנסים להגיע למסקנה משותפת ( פירוט ).
הקטגוריות נמצאות ב: ביאור:זדון - בטחון עצמי מופרז ומזיק
מקורות
[עריכה]על-פי מאמר של אראל שפורסם לראשונה בסגלות משלי וגם ב אתר הניווט בתנך בתאריך 2003-02-03.
דף זה הוסב אוטומטית מאתר הניווט בתנ"ך. (הקישור המקורי) יתכן שבגלל שגיאה בתוכנת ההסבה נפלו טעויות. אתם מוזמנים לתקן את הטעויות, ולמחוק הודעה זו מהדף.
קיצור דרך: tnk1/kma/qjrim1/zd