התורה והמצוה על דברים יט יח

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש


פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים יט יח:

צא.

והנה עד שקר העד . הָעֵד אינו פעל כדעת המפרש, שא"כ היל"ל (=היה לו לומר) הֵעִיד! רק הוא שם התאר, העד הוא עד שקר. ומזה מבואר שיוכל להיות שמה שהעיד והגיד הוא אמת, שפלוני לוה מפלוני, והעדות אינו שקר. רק העד הוא עד שקר, כי הוא לא היה אז בעיר הזאת. וז"ש ש"העד עושה עצמו שקר", שעצמו של העד נעשה שקר, ועדותו והגדתו לא נעשה שקר. וכן אמר במכות ה "מנא הני מילי שאין נעשים עדים זוממים, עד שיזימו עצמם של עדים? מדאמר קרא והנה עד שקר העד עד , שתשקר גופן של עדים".

אולם לפ"ז יפלא, איך סיים שקר ענה באחיו , שזה משמע שגוף העדות הוא שקר, והלא המזימים אין מכחישים גוף הדבר, שיכול להיות שגוף הדבר אמת. רק מזימים את העדים עצמם, שלא היו שם בעת ההיא! ע"ז אמר בספרי, "יכול אף משנחקרה עדותם בב"ד וכו' ".

והוא עפמ"ש הרמב”ם, (הל' עדות יט ה) "שנים שאמרו, “בא' בשבת הרג זה את הנפש במקום פלוני". ובאו שנים ואמרו "ביום זה עמנו הייתם במקום אחר רחוק, אבל ביום שלאחר יום זה הרגו בודאי". אפי' העידו האחרונים שקודם כמה ימים הרגו, ה"ז ההורג עם עדיו הראשונים נהרגים, שהרי הוזמו. שבעת שהעידו שהרג, עדיין לא נגמר דינו להרג. אבל באו שני עדים בשלישי בשבת, ואמרו "בא' בשבת נגמר דינו של פלוני להריגה", ובאו שנים ואמרו "בא' בשבת עמנו הייתם, אבל מערב שבת או בשני בשבת נגמר דינו", אין עדים אלו שהוזמו נהרגים. שהרי מ"מ, בעת שהעידו, כבר נגמר דינו להריגה".

ויש חילוק בין "מעיד" ובין "עונה". שלשון “עדות" בא רק אם הב"ד צריך לעדותו, והוא אם לא נגמר דינו עדיין, שאז ב"ד דורשים אחרי עדות, ונקרא "מעיד". ו"עונה" הוא גם כשאין ב"ד צריך לעדותו.

וע"ז דייק שרק אם שקר ענה באחיו , לא אם אמת ענה. דהיינו אם אמר שנגמר דינו בב"ד להריגה, שאז הגדתו נקרא "עונה" לא "מעיד". בזה צריך תנאי, ששקר ענה, אז הוא מזומם; לא אם אמת ענה, שבאמת נגמר דינו. הגם שהוא עד שקר, כי נגמר דינו ביום אחר, בכ"ז אינו חייב מיתה, דהא אמת ענה, שכבר נגמר דינו.

וע"כ לא אמר בזה שקר העיד באחיו , כי בפעל "העיד" מציין, בשהב"ד צריכים לעדותו, דהיינו שאומר שעדיין לא נגמר דינו, רק שהרג. ובזה א"צ שהעיד שקר שאף שהעדות אמת שהרג הרי זה עד זומם ונסקל. ופי' הכתוב והנה עד שקר העד , ר"ל בצד שהוא עד ר"ל שהב"ד צריכים לו, שאמר שעדיין לא נגמר דינו. בזה די אם העד הוא עד שקר, אף שהעדות אינו שקר, שבאמת הרג; בכ"ז נעשה זומם. אבל אם נחקרה עדותם בב"ד, ר"ל שאומר שנגמר דינו בב"ד, שאז נקרא "עונה”, לא "מעיד", כיון שאין הב"ד צריכים לו; אז אינו נעשה זומם, רק אם שקר ענה באחיו . אבל אם אמת ענה, שבאמת נגמר דינו בעת שהעידו, אז אין נעשים זוממים. כיון שבעת שהעידו, כבר נגמר דינו.

ומ"ש "כשתמצא לומר עד זומם מזומם", ר"ל אחר שאינו נעשה עד זומם מצד הכחשת העדות, רק מצד שעושה להעד עצמו שקר; יכולים שנים להזים אפי' מאה. וכן יכולים כת אחת להזים אפי’ מאת כתות עדים, כי הוא כאילו מעידים עדות על כל אחד ואחד בפני עצמו, שהוא עד שקר. וכמו שלמד לה במכות ה, ממ"ש או שלשה עדים .

<< · התורה והמצוה על דברים · יט · יח · >>



קיצור דרך: mlbim-dm-19-18