מלבי"ם על דברים יט
פירוש מלבי"ם על ספרי על דברים יט:
פסוק א
• לפירוש "פסוק א" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
פסוק ב
• לפירוש "פסוק ב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
בתוך ארצך . מלת " בתוך " מוציא את הספר.
ומ"ש אשר ה' נותן לך לרשתה , והם לא נתחייבו עד אחר ירושה וישיבה, כמ"ש וירשתם וישבת בעריהם ! מפני שהיה בטוח, שאחר שיכבשו יירשו; ר"ל ישבו שם. ולכן קצר.פסוק ג
• לפירוש "פסוק ג" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
תכין לך הדרך . שיהיה דרך כבושה ומוכן לעוברי דרך. ובבבא בתרא ק, ממ"ש " הדרך " בה' הידיעה - שדרך הרגיל שהוא דרך הרבים, ט"ז אמה; תכינהו שיהיה כפול, דהיינו ל"ב אמה. ועל זה אמר בספרי "מפולשות".
וכתב הרמב"ם ח ה, "וחייבים ב"ד לכוין הדרכים וכו', ומסירים מהם כל מכשול. ואין מניחים בדרך לא תל ולא גיא ולא נהר, אלא עושין עליו גשר".
" ושלשת ". שיהיו שלשה גבולין שוים - מתחלת ארץ ישראל עד העיר הראשונה, כמן עיר הראשונה עד השניה, וכן משניה לשלישית, ומשלישית עד הגבול; כן פי' רש"י. ועי' בתוס' מכות י ע"ב ד"ה "משולשות” ובכורות לט ד"ה "שיהיו".
ומ"ש אשר ינחילך ה' , כי מ"ש אשר ה' נותן לך לרשתה , משמע דוקא ארץ ישראל. ונאמר (אנחנו) , שנחשב השלוש הזה, בארץ ישראל בפני עצמו! לכן אמר שיכנס בחשבון הזה, גם עבר הירדן המזרחי; כמ"ש במכות (שם), "חברון ביהודה, כנגד בצר במדבר".
והגר"א הגיה "לרבות עבר הירדן, ומכוונות כשתי שורות שבכרם".
ואמר לנוס שמה , הוא הטעם להכין הדרך. שיבא ביושר לעיר מקלט, ולא יגלה מעיר לעיר, עד יגיע לעיר מקלט. רק (=אלא) יהיה דרך מכוון, שלא תהיה עיר מפסקת בינתים. ועל זה אמר, לנוס שמה .פסוק ד
• לפירוש "פסוק ד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
לנוס שמה רוצח וזה דבר הרוצח . ממ"ש " וזה דבר ", דרשו חז"ל שצ"ל "רוצח אני", כמ"ש במכות י. והוא ע"פ מה שבארתי ( אחרי פח ), שדרך חז"ל שכל מקום שכתוב מלת "דבר" - להוראת מלת ענין או עצם מה, יפרשוהו גם כפשוטו מענין "דבור", עי"ש הטעם.
ומה שכפל שם “רוצח" - לנוס שמה כל רוצח , וזה דבר הרוצח , פי' מפני שאמר אח"ז, בטעם שינוס אל עיר מקלטו - פן ירדוף גואל הדם אחרי הרוצח כי יחם לבבו . ויש לטעות שזה דוקא אם נמצא גואל הדם, והוא רודף אחריו; וגם אם חם לבבו. אבל אם אין גואל, או שאינו רודף, או שאין לבבו חם - כמו אב על הבן, נאמר שאז בטל הטעם, ואין צריך לישב בעיר מקלטו! עז"א לנוס שמה כל רוצח , שכולל כולם. וכפל " וזה דבר הרוצח ", דהיינו כל רוצח.
עה.
מ"ש (=מה שכתב) "מה ת"ל " שמה " " שמה " ג"פ", היינו (=השלישי) בפ' מסעי; כי בכאן לא נאמר רק ב"פ.
ומ"ש "שם תהיה דירתו", במשנה דמכות יא ע"ב.
ומ"ש "מה ת"ל " רעהו " ג"פ", היינו בפרשה זו. ומשיב ד" רעהו " הראשון לגופיה (שאינו מיותר) . ועז”א, "כבר קראו הכתוב " רעהו " ". הוא מ"ש אשר יכה את רעהו בבלי דעת והוא לא שונא לו , לכן קראו " רעהו ", ר"ל שאינו שונאו.
ומ"ש ואשר יבא את רעהו , ומצא את רעהו - חד למעט אחרים וחד למעט גר תושב.
עו.
והוא לא שונא לו מתמל שלשם . כבר באר במשנה דבבא קמא כג ע"ב, שדעת ר"י, שמועד הוא כל שהעידו בו ג' ימים. ואמר אביי, מ"ט דר"י? " תמול " - חד, " מתמול " - תרי, " שלשום " - תלתא. ובארתי זה בתו"ה משפטים קד , שפי' תמול של שלשום. היינו שני ימים קודם לתמול, עיי"ש הטעם.
ולכן אמר ר' יהודה במכות, "איזהו שונא? כל שלא דבר עמו ג' ימים מחמת איבה". פי' ג' ימים חוץ מהיום, עיי"ש.פסוק ה
• לפירוש "פסוק ה" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
ואשר יבא את רעהו ביער לחטב עצים . בא לפרש מ"ש " אשר ירצח את רעהו בבלי דעת ". ותפס דוגמא שנלמד ממנו תנאים בזה - שיהיה כדוגמא שבא עם רעהו ביער, ששם רשות גם לניזק לכנס; ושבא לחטוב עצים, שהוא ענין של רשות. וממעט מה שאין דומה לזה, כמו חצר בעה"ב, והאב המכה את בנו. וכמ"ש במכות ח.
עח.
ונדחה ידו בגרזן ונשל הברזל מן העץ . פי' רשב"ם " ונשל הברזל ", הוא הגרזן שקרוי ברזל, כדכתיב אם קהה הברזל ; שישליך הגרזן חתיכת בקעת מן העץ. לפי דעתו הוא פעל יוצא, כמו ונשל גוים רבים מפניך . והראב"ע כתב " ונשל " כמו "ונסע", מגזרת כי ישל זיתך . רק זה " נשל " פעל עומד, ונשל גוים רבים , יוצא.
ובזה פליגי רבי ורבנן. שרבי ס"ל כדעת הרשב"ם, וחכמים ס"ל כדעת הראב"ע, שהוא פעל עומד. ויפלא מ"ש במכות ז ע"ב, שרבי ס"ל יש אם למסורת, " ונישל " כתיב; ורבנן סברי יש אם למקרא. והלא " ונשל " יש לפרש עומד גם יוצא לפי המקרא, שהוא מבנין הקל! וצ"ל שזה מה שמסיק בגמ', שרבי ס"ל יש אם למקרא. רק מוכיח שהוא יוצא ממה דלא כתיב "ונשל הברזל מעצו"! ועוד שמן העץ, היינו מן העצים הנזכרים לחטוב עצים! וז"ש "נאמר עץ למעלה וכו'".
ומ"ש "מן העץ המתבקע", פי' רש"י, שנשל הגרזן חתיכת עץ מן העץ המתבקע.
והרמב"ם שפסק כרבנן כתב, (ו טו) "נשמט הברזל מן העץ המתבקע - אינו גולה". הנה פי' שבין לרבי בין לרבנן, הגרזן נפל על הנרצח. רק לרבנן פי' שנשמט הברזל מקתו, ולרבי פי' שהגרזן נסבך בעץ המתבקע, ומשם נפל על הנרצח שזה הוי כח כחו. ולרבנן בזה אינו גולה.
ולשטתו צודק יותר מ"ש לרבי " ונישל " קרינן. שאין פי' כמו שפרש”י נִשַׁל מבנין פיעל, כדי שיהיה יוצא, דגם "ונשל" בקל הוא יוצא! רק פי' ונִשַׁל מבנין נפעל, שנשלך הברזל, היינו הגרזן, מן העץ המתבקע. ולדעת הרמב"ם, מ”ש ונדחה ידו בגרזן , שנתכוין לקוץ את האילן ונפל על אדם, אתיא בין לרבי בין לרבנן, שלשניהם נפל הברזל על האדם, על ידי שנדח יד החוטב. שהיה כוונתו לכרות העץ, ולא נעשית מלאכתו כראוי, כי נפל הברזל מקתו לרבנן; או שנפל כלל הגרזן מן העץ המתבקע אל הארץ. אבל לפירש רש"י, צ"ל שמ"ש ונפל על האדם והרגו , אתיא כרבנן.
עט.
ומצא . פעל מ.צ.א. בא לפעמים על דבר חדש, כמו או מצא אבדה . או מענין "השגה", והשיגה ידו ומצא כדי גאולתו , וזה אם דורש ומבקש הדבר. אבל פה שמדבר שבא לחטוב עצים, לא לבקש האיש, פי' " ומצא " שהאיש נמצא שם מכבר. וז"ש במכות ח, הכא מענינא דקרא.
פ.
הוא ינוס אל אחת הערים . פי' בכל עיר מהג' ערים. ואינו בא לדייק האחדות, שע"ז היה לו לומר "אחת מהערים".
והלמוד שלא יגלה מעיר לעיר, הוא ממ"ש בפ' מסעי, כי בעיר מקלטו ישב , כמ"ש בספרי מסעי כג .
ומ"ש כאן "שלא יהיה גולה מעיר לעיר", ר"ל שלא יצטרך לנוד מעיר לעיר עד יגיע אל עיר מקלט, ובתוך כך ישיגהו גואל הדם. לכן אנכי מצוך שלש ערים תבדיל .פסוק ו
• לפירוש "פסוק ו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
פן ירדוף גואל הדם והשיגו . ר"ל פן ישיגו והכהו נפש. ומלת " פן " אינו בא על הרדיפה, שהרדיפה מצוה לשטת הספרי. שסתם בפ' מסעי כב כריה"ג, שמצוה ביד גואל הדם.
ומ"ש והוא לא שונא לו , נזכר כבר למעלה ( שפטים עו ). ובא פה שנית, להזהיר את הב"ד שישגיחו ע"ז. וז"ש " על כן אנכי מצוך לאמר , להזהיר ב"ד על כך".פסוק ח
• לפירוש "פסוק ח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
ואם ירחיב ה' . כתב הרמב"ן פרשה זו עתידה. שבכ"מ הזכיר רק ז' אומות, וכן במצוה זו צוה שלאחר ירושה וישיבה של ז' אומות, יבדיל שלש ערים ובהם תשלום המצוה; שאז כל השש קולטות, כמ"ש שש ערי מקלט תהיינה לכם . וכן בכל המצות שנוהגים לאחר ירושה וישיבה, הוא אחר ירושת ז’ עמים. רק במצוה הזאת לבד, כתב אם ירחיב ה' את גבולך . והגם שכן אמר רק בבשר תאוה, שם אמר כאשר דבר לך , שלהם לא הבטיח רק ארץ ז' עממין. ופה אמר אשר דבר לאבותיך , וזה ירמוז לכל עשרה עממין שנאמרו לאברהם.
והתנה בזה כי תשמור את כל המצוה הזאת . ור"ל שהגם שגם לירושת ז' עממין היה צריך שישמרו את התורה, וראה ה’ שהיה זכותם אז מספיק לזה. אבל לשיתן להם נחלת ג' עמים, צריך זכות יותר גדול, לאהבה את ה' אהבה שלמה קיימת לעולם. שיהיה גלוי לפניו, שילכו בדרכיו כל הימים, כמ"ש ומל ה' א-להיך את לבבך , ואמר ונתתי להם לב א' ודרך אחד ליראה אותי כל הימים . וז"ש בספרי, "עשה מצוה האמורה בענין, שבשכרה ירחיב ה' את גבולך".
ואמר כאשר נשבע לאבותיך , הכל בזכות אבות.
ואמר ויספת לך עוד שלש ערים , הרי תשע.
ור' נהוראי מדקדק מלת " עוד ", שהוא מיותר. והרי כאלו אמר "ויספת שלש ועוד שלש" - הרי י”ב.
ואבא שאול מדקדק מ"ש " על השלש " האלה, שמלת " האלה " מציין נגד השלש שבעבר הירדן, שגם עליהם יוסיף שלש. וחוץ מזה תוסיף על השלש האלה שבא"י, ובזה תוסיף שלש ועוד שלש הרי חמש עשרה.
וי"ל שאבא שאול ס"ל כרבי, שאמר בספרי על פסוק, כי ירחיב ה' א-להיך את גבולך , שגבי בשר תאוה - מפאת קדים עד פאת ים דן אחד , שקאי על גבולי יחזקאל שיהיה לעתיד לבא. ובפי' יחזקאל בארתי, שאז יתוסף אדום עמון ומואב בצד דרום, ובצד צפון יתרחב הגבול ויכנס צור וצדון ועוד שטח גדול. וכן יתרחב הגבול בצד מזרח. ובכל הרחבת הגבול, יתוספו שלש ערים. הרי בשלשה גבולים - תשע ערים.פסוק יא
• לפירוש "פסוק יא" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
וכי יהיה איש שונא לרעהו . הנה לענין הורג במזיד, אין הבדל בין אם הרגו מחמת שנאה, או מחמת שרוצה לשלול ממונו וכדומה. וע"כ אמרו, שבא ללמד תוכחת מוסר, איך עבירה גוררת עבירה. שע"י שעבר על ואהבת לרעך , ולא תשנא את אחיך - ילך מדחי אל דחי, עד שיארוב לו וקם עליו והכהו נפש.
פד.
ונס אל אחת הערים האל . ריב"י סובר שהוא צווי שינוס אל עיר מקלט, וכבר הובא דברי ריב"י בספרי ( מסעי יט ). ורבי סובר שאינו צווי, רק ר"ל אם ינוס מעצמו, ע"י שסבור שקלטו, ישלחו ב"ד ויקחוהו משם. וכ"ז מובא במכות י ע"ב.
ותראה שרבי הולך לשטתו, עפמ"ש במכות ט ע"ב, "הא רבי והא רבנן". שלר"י דס"ל נשמט הברזל מקתו - אינו גולה, וה"ה לחבל הנפסק, לא משכחת שונא גולה, עיי”ש ברש"י. וא"כ כאן שמדבר בשונא, א"א שיהיה צווי שינוס לעיר מקלט, כי בכל אופן אינו גולה!
וריב"י סובר שם כרבנן, דנשמט הברזל מקתו גולה. ויצויר שונא גולה, אם נפסק החבל, כמ"ש ר"ש, "יש שונא גולה". וע"כ אמר "הכל מקדימין לערי מקלט".
ובזה מיושב מה שתמה בז"א על הרמב”ם, שכתב (הל' רוצח ז ה) ד"א' שוגג וא' מזיד מקדימים לערי מקלט", כר' יוסי בר"י ולא כרבי. והא הלכה כר' מחברו! משום דריב"י קאי כחכמים, דפליגי עליה דרבי, גבי ונשל הברזל מן העץ . ושם הלכה כרבנן לגבי רבי (כנ"ל שפטים עח ).פסוק יב
• לפירוש "פסוק יב" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
ונתנו אותו ביד גואל הדם ומת . כי מצותו ביד גואל הדם. ומה שמוכיח שימות ביד כל אדם, מן " ומת ". עקר הלמוד הוא בפ' מסעי טו בספרי.
ומ"ש לא תחוס עינך , לא חשבו הרמב"ם וס' החינוך ללאו מיוחד, רק כלל (במל"ת רמט) מניעת החמלה על רוצח ועל ממון החובל, באזהרה אחת. וכ"ה בסמ"ג רב.
והרמב"ן בסוף השגותיו למל"ת יג כתב שהרמב"ם שכח אזהרה זו. ומלשון הספרי "שמא תאמר", י"ל שהוא רק טעם, למ"ש " ובערת הרע ". שאחר שצריך לבער עושי הרעות, שעי"כ וטוב לך , ממילא לא תחוס עינך . שגדר החוסה, הוא בדבר שי"ל בו צורך ותועלת; ומזה יגיע לך רע ונזק.פסוק יד
• לפירוש "פסוק יד" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
לא תסיג גבול רעך . ר"ל שחוץ מלאו ד לא תגזול , עובר על לא תסיג . וזה רק בא"י, כמ"ש בנחלתך אשר תנחל בארץ .
וממ"ש (משלי כג) אל תסג גבול עולם אשר עשו אבותיך , הוא תחומי השבטים שנעשו להיות קיים לעולם ולא ישונה.
וכן סמך ע"ז, שלא להחליף דברי ר"א לדברי ר"י. שכ"א י"ל גבול מיוחד בעולם מיוחד, כמ"ש בדרוש לפ' פרה, שר' אליעזר וב"ש, תורתם והלכותיהם קבועים בעולם העליון, לא בעוה"ז. ועז"א אל תסג גבול עולם , להחליף תורת עולם בעולם אחר.
וי"ל שסמכו שני הדרושים, ע"מ שנכפל זה גם במשלי (כב כד). וסמכו בדרך אסמכתא על מוכר קבר אבותיו, שהוא הנחלה שי"ל בתוך הארץ לקבורה. אבל אם הלוקח, קבר בו נפל בחיי אביו - כבר החזיק את המקח. ועי' בב"ב ק ובח"מ ריז.
והרמב"ן גרס במ"ש "מנין לעוקר תחומי השבטים, שנאמר לא תסיג גבול רעך ", שעז"א אשר גבלו ראשונים - הם יהושע והנשיאים, מחלקי הארץ בגורל.פסוק טו
• לפירוש "פסוק טו" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
לא יקום עד אחד באיש לכל עון ולכל חטאת . כבר אמר לא יומת עפ"י עד אחד , וידעינן דיני נפשות. והוסיף פה לכל עון ולכל חטאת , שבמובן המדויק, "עון" מציין את המזיד, והוא עון מלקות. ו"חטאת" מציין השוגג, שחייב עליו קרבן.
והוסיף לכל חטא שחטא, הוא מענין חסרון. כגון להעלות לכהונה ולהוריד.
ואמר אשר יחטא , הוא חסרון שיצויר בו חטא גזל, והם דיני ממונות.
ובאשר אמר לא יקום באיש , שמשמע ולא באשה; לכן אמר לכל עון ולכל חטאת , ועון וחטא האשה, הלא שוה לאיש בכל דבר!
ומה שאמר באיש, מפני שבאשה יצויר שיועיל עד אחד להתירה להנשא. והנה דעת התוס’ והרא"ש והמרדכי והרשב”א והראב”ד והריב"ש, דעד אחד המועיל בעדות אשה, הוא רק מדרבנן. וכן בדעת הרמב"ם, יש כמה פלפולים בזה, וכן סתם הרמ"א בחידושיו רפד. ולפ"ז, דרוש זה אסמכתא.
פח.
ור"י מדייק מזה, שע"א (=עד אחד) מחייבו שבועה. ועיין בב"מ (ג ע"ב ודף ד).
ומ"ש על פי - דייק שיגידו בפה לא בכתב, (עי' בח"מ כח מ"ש הפוסקים בזה) ושלא יהיו הב"ד שומעים מפי המתורגמים, בשאין מבינים לשונם. וזה דייק ממ"ש שני פעמים " על פי ".
וממ"ש לא יקום עד אחד , מזה למדו חז"ל, שכל מקום שנאמר " עד " הרי כאן שנים (שלכן הוצרך לומר " אחד "). מזה למד שמ"ש בסוטה ועד אין בה - היינו שאין על הטומאה שני עדים, רק עד אחד; והיא לא נתפשה - אסורה. וכמ"ש בספרי נשא מא ועד אין בה , בשני עדים הכתוב מדבר. ועמש"ש בפירושי.פסוק טז
• לפירוש "פסוק טז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
כי יקום עד חמס באיש . פי' עדי חמס. כי סתם "עד" הוא שם הקבוץ על העדים, כי עד אחד לא מקרי בשם, עד ששם זה מציין שעדותו מועיל. ועדות הבלתי מועיל, נקרא בשם "עונה” או "מגיד", לא "מעיד", כמ”ש בפ' נשא מא . והלשון דומה עם מ"ש יקומון עדי חמס .
ומ"ש לענות בו סרה , שם "סרה" נרדף עם שם "שקר", רק שיש הבדל ביניהם. ש"סרה" מציין שאומר דבר שקר, הסר מדרך הרגיל, ואין לו אפשריות כלל; כמו כי דבר סרה על ה' . היינו דבר שאי אפשר להיות כלל, וכ"ה בגמ' מכות ה "עד שתסרה גופו של עדות", דהיינו שיזימו את העדים עצמם, לאמר "עמנו הייתם במקום פלוני". והטעם, שאם מכחישים אותם, לאמר שלא לוה או שלא הרג, הרי תרי לגבי תרי, והוי הכחשה (ולא הזמה) , כי התורה נתנה נאמנות גם לראשונים.
אבל אם אומרים "עמנו הייתם", אין מכחישים גוף הדבר. כי אומרים שיוכל להיות שהמעשה אמת, רק שמעידים שהם לא היו באותו יום במקום זה. והוא כמעידים עדות על כל א' בפני עצמו שעבר עברה, שהם נאמנים. כי בזה אין השנים (הראשונים) מצטרפים להיות כעדות נגד עדות. רק כל אחד יש עליו ב' עדים מעידים עליו שעשה עברה, שהעדים נאמנים. משא"כ אם ההכחשה הוא על העדות שמעידים שלא לוה מפלוני או שלא הרג, בזה עומדים שנים הראשונים נגד שנים האחרונים. כי העדות שמעידים, מצרף שניהם כאחד, והרי תרי לגבי תרי.
אבל אם אין מכחישים גוף המעשה, רק מעידים על העדים שהיו עמהם באותו יום במקום אחר, בזה אין העדים מצורפים. רק עדות המזימים היא מתחלקת על כל אחד בפני עצמו, והוא כאלו שנים מעדים ע"ז בפ”ע וע"ז בפ"ע. וע"כ כתב הרמב"ם, שאם אמרו "עמנו הייתם וגם הלוה והמלוה", וראינו שלא הלוה לו, ה"ז הכחשה". כי אחר שבזה צריכים להכחיש גוף העדות, העדות מצרף שניהם כאשר והוה ליה תרי לגבי תרי, וע"כ אין נאמנים גם לענין ההזמה.
ומזה יש לישב מה שהקשה על הרמב"ם מ (אדם הטוען) "פלוני רבעני". שהרמב"ם מדבר רק אם אומרים "עמנו הייתם וגם הלוה והמלוה", שבזה צריך להוסיף ההכחשה, ולאמר “וראינו שלא לוה זה את זה". ובזה אין נאמנים, כי הוי תרי לגבי תרי, אחר שמכחישים גם העדות; ולענין זה שניהם מצטרפין לכת א'. אבל אם אומרים "עמנו הייתם וגם הלוה", שאז אין צריך להכחיש את העדות, רק להעיד שהזוממים היו עמהם. וע"ז נאמנים, כי אין העדים מצטרפין להיות כתרי, אחר שהאחרונים אין מעידים על גוף הדבר כלל. וע"כ ב"פלוני רבעני", הוה ליה עדות שאתה יכול להזימה, כי המזימים לא יאמרו רק (=אלא) שהנרבע היה עמהם, ולא יצטרכו להזכיר מן המעשה כלל. והבן.פסוק יז
• לפירוש "פסוק יז" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
ועמדו שני האנשים אשר להם הריב . כפי פשוטו היינו כל בעלי הדינים שהם י"ל (=יש להם) ריב, וכולל בעלי דינים שהעידו עליהם, כמו הלוה והמלוה. ושני כתי העדים, שהם ג"כ שי"ל ריב, שכת א' מזימין את השניה. ו" שני האנשים " היינו שני הכתות. ומזה הוציא שבע"ד יעמדו וכן שהעדים יעמדו.
ובכ"ז (=ובכל זאת) באשר תפס לשון " שני ", והלא יצויר בעלי דינים יותר משנים, ולמה אמר " שני האנשים "; והלא גם נשים יהיה להן ריב! רק שבא ללמד שכולל גם העדים, והם רק אנשים, ולרוב הם שנים. והוא מכוון עם דברי הגמ' ריש פרק שבועת העדות ובירושלמי שם.
ופי' ועמדו שני האנשים , ו אשר להם הריב , וצריך שגם הבעלי דין יעמדו שם, בעת הזמת העדים. כענין "יבא בעל השור" כמ"ש בסנהדרין יט.
ומ”ש לפני הכהנים והשופטים אשר יהיו בימים ההם , ז"ש ריה"ג למעלה.
ומ”ש “ ודרשו השופטים , דבעי דרישה וחקירה", התבאר בפ' ראה עה , על פסוק ודרשת וחקרת ושאלת היטב , עיי"ש.פסוק יח
• לפירוש "פסוק יח" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
והנה עד שקר העד . הָעֵד אינו פעל כדעת המפרש, שא"כ היל"ל (=היה לו לומר) הֵעִיד! רק הוא שם התאר, העד הוא עד שקר. ומזה מבואר שיוכל להיות שמה שהעיד והגיד הוא אמת, שפלוני לוה מפלוני, והעדות אינו שקר. רק העד הוא עד שקר, כי הוא לא היה אז בעיר הזאת. וז"ש ש"העד עושה עצמו שקר", שעצמו של העד נעשה שקר, ועדותו והגדתו לא נעשה שקר. וכן אמר במכות ה "מנא הני מילי שאין נעשים עדים זוממים, עד שיזימו עצמם של עדים? מדאמר קרא והנה עד שקר העד עד , שתשקר גופן של עדים".
אולם לפ"ז יפלא, איך סיים שקר ענה באחיו , שזה משמע שגוף העדות הוא שקר, והלא המזימים אין מכחישים גוף הדבר, שיכול להיות שגוף הדבר אמת. רק מזימים את העדים עצמם, שלא היו שם בעת ההיא! ע"ז אמר בספרי, "יכול אף משנחקרה עדותם בב"ד וכו' ".
והוא עפמ"ש הרמב”ם, (הל' עדות יט ה) "שנים שאמרו, “בא' בשבת הרג זה את הנפש במקום פלוני". ובאו שנים ואמרו "ביום זה עמנו הייתם במקום אחר רחוק, אבל ביום שלאחר יום זה הרגו בודאי". אפי' העידו האחרונים שקודם כמה ימים הרגו, ה"ז ההורג עם עדיו הראשונים נהרגים, שהרי הוזמו. שבעת שהעידו שהרג, עדיין לא נגמר דינו להרג. אבל באו שני עדים בשלישי בשבת, ואמרו "בא' בשבת נגמר דינו של פלוני להריגה", ובאו שנים ואמרו "בא' בשבת עמנו הייתם, אבל מערב שבת או בשני בשבת נגמר דינו", אין עדים אלו שהוזמו נהרגים. שהרי מ"מ, בעת שהעידו, כבר נגמר דינו להריגה".
ויש חילוק בין "מעיד" ובין "עונה". שלשון “עדות" בא רק אם הב"ד צריך לעדותו, והוא אם לא נגמר דינו עדיין, שאז ב"ד דורשים אחרי עדות, ונקרא "מעיד". ו"עונה" הוא גם כשאין ב"ד צריך לעדותו.
וע"ז דייק שרק אם שקר ענה באחיו , לא אם אמת ענה. דהיינו אם אמר שנגמר דינו בב"ד להריגה, שאז הגדתו נקרא "עונה" לא "מעיד". בזה צריך תנאי, ששקר ענה, אז הוא מזומם; לא אם אמת ענה, שבאמת נגמר דינו. הגם שהוא עד שקר, כי נגמר דינו ביום אחר, בכ"ז אינו חייב מיתה, דהא אמת ענה, שכבר נגמר דינו.
וע"כ לא אמר בזה שקר העיד באחיו , כי בפעל "העיד" מציין, בשהב"ד צריכים לעדותו, דהיינו שאומר שעדיין לא נגמר דינו, רק שהרג. ובזה א"צ שהעיד שקר שאף שהעדות אמת שהרג הרי זה עד זומם ונסקל. ופי' הכתוב והנה עד שקר העד , ר"ל בצד שהוא עד ר"ל שהב"ד צריכים לו, שאמר שעדיין לא נגמר דינו. בזה די אם העד הוא עד שקר, אף שהעדות אינו שקר, שבאמת הרג; בכ"ז נעשה זומם. אבל אם נחקרה עדותם בב"ד, ר"ל שאומר שנגמר דינו בב"ד, שאז נקרא "עונה”, לא "מעיד", כיון שאין הב"ד צריכים לו; אז אינו נעשה זומם, רק אם שקר ענה באחיו . אבל אם אמת ענה, שבאמת נגמר דינו בעת שהעידו, אז אין נעשים זוממים. כיון שבעת שהעידו, כבר נגמר דינו.
ומ"ש "כשתמצא לומר עד זומם מזומם", ר"ל אחר שאינו נעשה עד זומם מצד הכחשת העדות, רק מצד שעושה להעד עצמו שקר; יכולים שנים להזים אפי' מאה. וכן יכולים כת אחת להזים אפי’ מאת כתות עדים, כי הוא כאילו מעידים עדות על כל אחד ואחד בפני עצמו, שהוא עד שקר. וכמו שלמד לה במכות ה, ממ"ש או שלשה עדים .פסוק יט
• לפירוש "פסוק יט" על כל הפרק • לכל הפירושים על הפסוק •
ועשיתם לו כאשר זמם . מדברי הספרי משמע שלא כדעת הרמב"ם (הל' עדות כ ב), שמחלק בין מיתה ובין מלקות וממון, שהראב"ד השיג עליו. וי"ל שגם מ"ש הרמב"ם, שאם לקה, זה שהעידו עליו לוקין; הוא כמו שלוקה, מי שהעיד שהוא בן גרושה ובן חלוצה. דכ"מ (=דכל מקום) שא"י (=שאינו יכול) לקיים כאשר זמם , לוקה משום לאו דלא תענה.
ומ"ש הרמב"ם, "וכן אם יצא ממון, חוזר ליד בעליו ומשלמים לו", משום דכאן לא פורש דין ממון, רק מה שהוא דרך עונש. שפורש ולא תחוס עינך נפש בנפש , הוא מיתה. ו עין בעין , כולל מלקות ועונש ממון, אם העידו שסימא עין חברו. ועל אלה אמר בספרא, "אם ממון ממון וכו' ". והרמב"ם מדבר בממון שאינו בא דרך עונש, כגון שהעידו שלוה ממנו ביום פלוני, והוזמו. וצ"ע.
צג.
ועשיתם לו וגו' ולא יוסיפו לעשות . לר' מאיר (מכות ד) הוא אזהרה לעדים זוממים.
ונוסחא אחרינא הוא כגי' הגר"א.
צד.
כאשר זמם לעשות לאחיו . פעל ז.מ.ם. מציין תמיד עומק המחשבה, בדבר שיש בו מחשבה עמוקה; וכן שם "מזמה" מורה על עומק המחשבה. וכשבא לרע, מציין שהעמיק במחשבתו איך לעשות רע לחברו. וכבר כתבתי זה בכמה מקומות.
ובאר בכאן, שענשם - על עומק מחשבתם להרע לאחיהם, לא על המעשה עצמו. שאם העיד עדות שקר, ולא הוזמו ע"י "עמנו הייתם"; אף שנתברר אח"ז שהיה הדבר שקר, כיון שהיה שקר הרגיל, אין עונשם גדול כ"כ. אבל בזה שהעמיקו סרה, בדבר רחוק כזה, לומר דבר שלא היה באותו המקום כלל - חייבים עונש כזה לא על המעשה, שע"ז היה לו לומר "כאשר עשה לאחיו"; רק על המחשבה העמוקה. ומעת שזממו לעשות, אף שלא עשו, חייבים. וז"ש, כבר נאמר ועשיתם לו כאשר זמם לעשות לאחיו , והרי אחיו קיים! [שאין הפי' שמלת " אחיו " מורה שקיים, שגם אחרי מותו נקרא "אחיו". כמו להקים לאחיו שם , קרבו שאו את אחיכם , רק] ר"ל שהרי אומר שיענש על מה שזמם לעשות. ובעוד שזמם לעשות ולא עשה, עדיין היה אחיו קיים. ואז נתחייב בעוד הנידון בחיים.
אמנם מה שנאמר " נפש בנפש ", שדעת הצדוקים שזה דומה עם מ”ש " נפש תחת נפש ", שזה מציין שכבר נהרג בנידון; השיבו חכמים, שזה מציין שכבר נגמר הדין, ודומה כאלו כבר לקחו את נפשו. כי אחר שנגמר דינו, דינו כמת, ואם קדם אחר והרגו, פטור. ועז"א " נפש בנפש ", ולא אמר “ נפש תחת נפש ". כי מדבר שעדן לא נהרג, ולא יצדק מלת "תחת". ובכ"ז היה דומה כאלו נהרג (וכמ"ש בספרי מסעי כח ).
וכן כשנגמר דינו לשלם דמי עין תחת עין , דינו כאלו נעשה המשפט. ויצדק "עין בעין", ולא יצדק עין תחת עין . וזה רק אם נגמר הדין, לא משקבלו עדותם. כמו שלמד בספרי, ( מסעי כח ) ממ"ש אשר הוא רשע למות .
אולם מ"ש ( מסעי כח ) “תנא בריבי אומר, לא הרגו נהרגין, הרגו אין נהרגין", זה לא הובא בספרי, וזה אין לו סמך במקרא. שמן המקרא מבואר, שחייבים על הזימום לעשות, אף שלא נעשה מעשה. ולא נוכל להוציא מזה, שאם נהרג יפטורו, שהלא אז כ"ש שיש לחייבם! וע"ז כתב הרמב"ם, שדבר זה מן הקבלה, כי כן קבלו בהלכה למשה מסיני.
ויש ע"ז טעמים, אם מצד שאחר שחוץ ממה שחייב מיתה על הזימום, חייב עונש על שנהרג על ידו, אינו דין שיפטר במיתת ב”ד כי ענשו קשה יותר. או שאחר שנהרג, ולא סבב ה' שעדים המזימים יקדימו לבא ולהזים טרם יהרג. וידענו כי לא יאונה לצדיקים הסנהדרין עון כזה לשפוך דם נקי, ידענו בברור כי היה באמת ראוי למיתה, וכדין נהרג.וכמ"ש הכסף משנה, וכבר קדמוהו הר"ן בדרשותיו והרלב"ג. ועוד טעמים רבים נאמרו בזה, ומשפטי ה’ אמת צדקו יחדו .
צה.
כאשר זמם לעשות לאחיו . ולא לאחותו. (וכמ"ש בסנהדרין פט ובריש מכות) כי מלת " לאחיו " מיותר.
ומ"ש בספרא אמור כד “ היא... באש תשרף ". היא בשרפה ואין בועלה בשרפה, היא בשרפה ואין זוממיה בשרפה". פי’ שאחר שדרשינן שאין בועלה בשרפה, ידענו שאין זוממיה בשרפה, מן " לאחיו "; כן פרשתי שם. ואין הכרח למה שפלפלו בזה בתוס' ריש מכות.
צו.
מ"ש "ומנין שהמבייש משלם ממון”, הוא שייך למ"ש בסוף פרשת תצא, וקצותה את כפה לא תחוס עינך . ושם בספרי תצא קסא , "ר' יהודה אומר, נאמר כאן לא תחוס עינך וכו'", מבואר שגם רישא דברייתא ר' יהודה היא. ר"ל ממ"ש שם וכאן, לשון " לא תחוס עינך ", למד שמדבר בעונש ממון.
אולם מנין שפה מדבר לעונש ממון? פי' ר' יהודה, שלמד מפ' משפטים ובפ' אמור עין ושן, בא להקישם. שבשניהם פי' דמי עין לא עין ממש, כי היה מקום לחלק ביניהם, ולחלק בין מתכוין לבלתי מתכוין; כמש"ש בהתו”ה אמור צא . לכן תפס לשון שוה.
והוסיף יד ורגל בפרשת משפטים וגבי עדים זוממין, שמיותר בשניהם; להקיש עדים זוממין לשם, שפי' עונש ממון. ואמר בעדים זוממין לא תחוס , ללמד שגם מ"ש וקצותה את כפה לא תחוס עינך , היינו שהמבייש משלם ממון, כמו בכאן.
צז.
וריה"ג נותן טעם, למה שתפס פה עין ושן ויד ורגל. שלענין עונש ממון, יש לחשב גם מה שחסרו, שלא יוכל לצאת למלחמה; וע"ז סמך זה, על כי תצא למלחמה .
קיצור דרך: mlbim-dm-19