הראי"ה קוק על משלי
משלי ג ו
מתוך: מוסר אביך ב ב (עריכה)
* קיים ביאור על פיסקה זו, לחץ על אות הפיסקה
(משלי ג ו): "בכל דרכיך דעהו", צריך לבקש את הקב"ה בתוך הדרכים שהוא מתנהג בהם:
- כשהוא עוסק בתפלה, אז יבקש את הקב"ה בהבנת עניני תפלתו וכונה רצויה באמונת הלב באותם הענינים של תפלתו, ולא יבקש את הידיעה בשעה ההיא בענינים אחרים, כי כיון שהוא עוסק בעבודה זו, הקב"ה כביכול שורה מצדו בזו העבודה דוקא, ובה ימצאנה ולא במקום אחר.
- וכשהוא עוסק בתורה, יידע שימצא את הקב"ה בהיותו מעמיק ומעיין להבין דבר על בוריו ולזכור ולשנן היטיב, ובה הוא יודע אותו ית' בתורתו ולא באופן אחר, כי בשעה זו הוא מתגלה בעבודה זו.
- וכן בהיותו עסוק בגמ"ח גמילות חסדים להיטיב לחברו, אז יבקש את הקב"ה רק בהעמקת עצה איך להיטיב לו טובה גדולה הגונה וקימת.
וכן בכל הדברים שעושה, הרי באמת אין דבר בעולם שאינו לכבודו ית' [1], על-כן כל מה שעושה יהיה הכל דברי מצותו ורצונו, ויבקש בהם את שמו ית', כשישתדל בכל שכלו וכחותיו לעשות את מה שהוא עושה בתכלית השלמות בכל צדדי השלמות, ונמצא שהוא יודע את השם יתברך בכל הדרכים.
והב' הוא ב' ה"בתוך", שבעצמותם של הדרכים הוא יודע את הקב"ה.
על-כן הוא (ברכות סג.): "פרשה קטנה", שאין הצווי בה גדלות והרחבה של חכמות ומחשבות, אדרבא צמצום בדבר זה שהוא עסוק לבדו; ומכל מקום, "כל גופי תורה תלויים בה", כי בזה יעשה הכל כשורה, ומזה ימצא כבודו של הקב"ה בתכלית. ורמזו חז"ל בדבריהם (שבת י.): "זמן תפלה לחוד וזמן תורה לחוד", והבן.
[הוספה מכתב יד קדשו: כשאדם פועל איזה דבר של שלימות, בין במחשבה בין במעשה, צריך לשמח בחלקו ולא ירדוף אז אחר דבר אחר, כי כל העולם כולו מתקפל לפניו אז דוקא בפרט זה].
משלי כח ט
מתוך: עין איה על ברכות ה עג (עריכה)
(ברכות לב:): "ואמר רבי אלעזר: גדולה תפילה יותר מן הקרבנות, שנאמר (ישעיהו א יא): "למה לי רב זבחיכם", וכתיב (ישעיהו א טו): "ובפרשכם כפיכם אעלים עיני מכם"".
התגברות האדם על הנטיות הרעות, ללכת בדרך הטובה והישרה אשר ד' דורש מאתנו, היא בשני אופנים:
- התגברות פנימית על כוחותיו הרעים ע"י הכרה פנימית בדרך הטובה באור ד',
- והתגברות חיצונית על הסיבות החיצונות ההוות בעולם שעלולות לבטל את האדם מאשרו ושלימותו.
ו:
- להגביר הטוב בכחות הפנימיים, מיוסדת על זה עבודת התפילה, שהיא עבודה פנימית בלב.
- והקרבנות מיוסדים ביחוד על יסוד ההתגברות של הכחות הטובים על המפריעים מכחות שחוץ לגופו ונפשו של אדם, דהיינו כחות הבהמיים שבעולם החיצוני.
על כן אמר, שגדולה תפילה יותר מן הקרבנות, שרבת הערך היא ההתגברות הפנימית על כחות עצמו הרעים מהתגברותו על מניעות חיצוניות. כי העסק האמיתי של האדם ראוי להיות נערך לפי התגברותו לצד הטוב שבו בעצמו נגד הכחות הרעים הטבועים בעצם טבעו.
ואולי,
- מדקאמר בקרבנות "למה לי רב זבחיכם", מורה שאין תועלת כלל בהפעולה החיצונית שכל עקרה אינה באה להורות על ההתגברות הנחוצה לאדם על המכשולים החיצונים, וכיון שאינו חפץ בדרך הטובה אין תועלת כלל בקרבנות. כי המקרים החיצונים במקומם הם עומדים, אלא שהאדם בבחירתו נצחם, ועבודת ד' תהיה לו לישועה להגדיל כח נפשו לטובה. אבל בהיותו פונה בבחירתו לדבר רע, אין תועלת בהוראה על זה ע"י פעולה, על כן אין בהם שום יתרון.
- אמנם, אצל תפילה לא אמר "למה לי", כי ודאי שעת התפילה בעצמה, שבה מתגבר כח הטוב הפנימי על כח הרע, הוא דבר טוב בעצמו, אף על פי פועל גם את יסוד פעולתו על הליכות החיים. אלא, כיון שאין בו התועלת האמיתי ליישר גם-כן דרכי החיים, לא יוכל להגיע ממנו תועלת של השגת המבוקש על-ידי תפילה, אבל לא אמר שאין בה הנאה של כלום.
ואף על גב ד(משלי כח ט): "מסיר אזנו משמע תורה גם תפילתו תועבה", הוא מפני שהתפילה תביאהו לרכך לבבו ולקרב חפצו אל מה שנראה לו שהוא טוב וישר לפני ד', ועל-ידי מניעתו משמע תורה יוכל לחשוב כל רע טוב וטוב רע, על-כן תפילתו תועבה, כי תוכל לצאת תקלה מתפילתו וקרבתו ברעיון למוסר וטוב. אבל מכל מקום, התועלת של הזיכוך הפנימי הוא דבר מועיל גם כשלא יכשיר מעשיו להיות קבוע בדרך טובה, מכל מקום "יפה שעה אחת []".
ובזאת גם-כן תיבחן גדולת התפילה יותר מן הקרבנות, שגם בהיותם שלא כראוי, מכל מקום יש בתפילה יתרון ותועלת מעט.
הערות שוליים
[עריכה]- ^ ט*) משנה אבות ו יא.