הקדמת הרמב"ם לסדר טהרות - אבן תיבון

אמר הרב הגדול רמב"ם הספרדי ז"ל:

מבוא

ידוע שכבר קדמו לנו באלו החמישה סדרים אשר קדם ביאורם שרשים רבים מן הטומאות והטהרות, ובפרט במסכת עדיות. וכל מה שבא מהם באיזה מקום, אמנם התגלגל בזולת מקומו לאיזה עניין, ושורשם וענפם כולם הם בזה הסדר, ולזה לא אשען בזה הסדר על מה שכבר התבאר בסדר קדום מעניין טומאה וטהרה, אבל אשים הדיבור בזה הסדר מובן בעצמו בלתי צריך לסדר אחר.

ואני אקדים בכאן הקדמות יהיו מפתח למה שיכללהו זה הסדר, אחר שאומר:

שכל טומאה מהטומאות הנזכרות בתורה הנה התחלתן וסמיכותן אל מין ממיני הבעלי חיים בהכרח, זולת הצרעת שהיא תטמא הבגדים והאדם בלתי שיהיה האדם התחלת זה, כמו שבא בתורה.

ושאין בכל מיני הבעלי חיים מה שיְטמא בעודנו חי, או יִתטמא והוא חי, זולת האדם לבדו. אמנם שאר מיני הבעלי חיים הנה הם כולם טהורים בעודם בחיי חייתם, לא יטמאו זולתם ולא יתטמאו מן זולתם, והאדם לבדו יְטמא והוא חי, או יטמא והוא חי, בטומאות אשר נבאר תארם.

וזה שחלקי הטומאות לפי מה שבא לשון התורה אחד עשר חלקים: טומאת שרץ, וטומאת נבילה, וטומאת מת, וטומאת שכבת זרע, וטומאת מי חטאת, וטומאת החטאות, וטומאת זב, וטומאת זבה, וטומאת נדה, וטומאת יולדת, וטומאת צרעת.

ומאלו הטומאות יש טומאה יהיו בה אבות רבות, ומהן מה שאין בה אלא אב אחד לבד, וזה פירושן.

הטומאות ואבות הטומאה מהתורה

טומאת שרץ:

יש בה אב אחד לבד, וזה שהשרץ עצמו הוא אב הטומאה.
וזה השם, רצוני לומר "השרץ", נופל על כל מין מהשמונה מינים הנזכרים בתורה והם "החלד, והעכבר, והצב, והאנקה, והכח, והלטאה, והחמט, והתנשמת"(ויקרא יא, כט).
ודם השרץ, ובשרו, וחלבו, שוים בטומאה.
וארבעה מהן עורן ובשרן גם כן בשווה, והן: האנקה, והכח, והלטאה, והחמט.
ועצמות השרץ מגוררין לא יטמאו.
ושאר השקצים והשרצים כצפרדע, והטרטוקה, והאפעה, והנחש ודומיהן, כולם טהורין לא יטמאו.

וטומאת נבלה:

בה אב אחד לבד, וזה שהנבלה בעצמה אב הטומאה.
וזה השם נופל על המתה מכל מיני הבהמה והחיה, בין טהורה בין טמאה.
ובין הטהורה והטמאה הפרש, וזה:

שהטהורה אם נשחטה שחיטה כשירה לפי מה שהתבאר בחולין הנה היא טהורה, והטמאה אין הפרש בין שתשחט או שתנחר או שתמות במיתה טבעית.
ועוד שנבלת בהמה טמאה, וחיה בין טמאה ובין טהורה, אין חילוק בין בשרה וחלבה לטומאה, ובהמה טהורה איננה כן, אבל חלבה כאשר מתה לא יטמא בשום פנים. ואני עתיד לבאר סיבת זה במקומו מעוקצין.

ודם נבלה לא יטמא טומאת נבלה, לא מן הטהורה ולא מן הטמאה.
וכן העצמות המשוללין מהבשר, והקרנים והטלפים והציפרנים כאשר הובדלו מן הגוף, לא יטמאו.
אולם המוח שבתוך העצמות הוא יטמא מהנבלה כמו בשרה. וכן הוא מהשרץ כמו בשרו, והוא מהמת כמו בשר המת. וכבר התבאר זה בתוספת אהלות, ושם אמרו "מוח, הרי הוא כבשר לכל דבר".

וטומאת מת:

בה תשעה אבות, וזה:

שהמת עצמו אב הטומאה.

ואין רצוני באמרי הנה "המת" כלל המת, אבל הדבר אשר יטמא טומאת מת ככזית מבשרו, ונצל, ותרוד רקב, ועצמות ודם, ושאר מה שיבוא מסיפורו בשני מאהלות.
ואין חילוק בין מת גוי למת ישראל, זולת בטומאת אוהל לבד שהגוים אינם מטמאין באוהל, ולשון הגמר "ישראל מטמאין באוהל, ואין הגוים מטמאין באוהל". וסמך זה לאמרו "זאת התורה, אדם כי ימות באהל"(במדבר יא, יד), ואומר "ואתן צאני צאן מרעיתי, אדם אתם"(יחזקאל לד, לא), אתם קרוין אדם ואין אומות העולם קרויין אדם.

והקבר גם כן אב הטומאה.
ואדם שנטמא במת הוא גם כן יקרא אב. וכן כלים הנוגעים בו הם אב הטומאה.
וכן כלים הנוגעים במת, ואדם הנוגע בהן, וכלים שנגעו בזה האדם, כל אחד מהשלשה אב הטומאה, רצוני לומר הכלים הראשונים והאדם והכלים השניים.
וכן כלים שנגעו בכלים שנטמאו במת הנה הן גם כן אב הטומאה.

ואני עתיד לבאר ראיית כל זה מהן בשני מאהלות.
וזה כולו בתנאי שיהיה האדם ישראל. אולם גוי שנגע במת הוא אינו טמא מת, ולא יטמא כמו שיטמא טמא מת.

ובראש תוספתא אהלות אמרו "הגוי והבהמה ובן שמונה וכלי חרס והאוכלין והמשקין הנוגעים במת, כלים הנוגעים בהן טהורים". ועניין אמרם "טהורים" שלא יהיה דינם כדין כלים הנוגעין בטמא מת. ואולם בארתי לך זה, שלא תחשוב שמשקין הנוגעים במת אשר הן משקין טמאין בלא ספק לא יטמאו הכלים, אבל הם יטמאו אותם טומאת משקין אשר אני עתיד לבאר, לא טומאת האב לכלים.

ומאבות הטומאות גם כן האוהל.

ודין האוהל אשר יטמא במת ודין כלים הנוגעים במת אחד, לפי שהוא יטמא זולתו טומאת שבעה כמו כלים שנגעו במת.

ואמנם מנינו אותו לפי חידושו, לפי שהעור והבגד והשק כאשר יהיה למת אוהל הנה הן יטמאו ואין כן בשאר חומרי הכלים. לפי שאם היה האהל מעץ או חרס או עצם הרי הם לא יטמאו כדין כלי עור, אלא אם יהיה כלי עץ או כלי עצם מאהיל על המת יהיה דינם דין כלי שטף שנגעו במת. ואני עתיד לבאר זה בשבע ועשרים מזאת המסכתא. ובתוספת נדה אמרו "כל המיטמא באוהל מיטמא טומאת שבעה, ויש מיטמא טומאת שבעה ואינו מיטמא באהל", ירמוז אל כלי שטף כמו שבארנו.

וממה שראוי שתדעהו, שעם היות אלו כולם אבות מת, הנה אמנם זה למנות ממנו הראשון והשני לעניין טומאת תרומה וטומאת קודש כמו שאני עתיד לזכור בזאת הפתיחה, לא שיהיה מי שיטמא בדבר מהן חייב כרת אם נכנס למקדש או כשאכל קדשים. ולשון התוספתא "במה דברים אמורים, בתרומה וקדשים, אבל אין הנזיר מגלח אלא על המת בלבד, ואין חייבין על טומאת מקדש וקדשיו אלא על המת בלבד". וכבר מנינו בשביעי מנזירות טומאות מן המת שהנזיר מגלח עליהן.

וטומאת שכבת זרע:

בה אב אחד, וזה שהזרע אב הטומאה.

ובלבד שיצא מבן תשע שנים ויום אחד ולמעלה. ולשון ספרא "איש פרט לקטן, יכול שאני מוציא בן תשע שנים ויום אחד, תלמוד לומר "ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע"(ויקרא טו, טז)". וכבר בארנו פעמים שבן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה.
ואין מן התנאים הקושי וההנאה כמו שהתבאר בגמר נדה.
אבל מתנאיו שיטמא, הוא שיהיה מראהו לבן, כמראה הזרע הידוע. ונוסחת תוספת זבים "שכבת זרע אדומה, טהורה", ורוב מה שיצא הזרע כך הוא כאשר התנגב האדם בתשמיש פעמים נמשכים בזמן קרוב, הנה יצא הדם קודם שישתנה בכלי הזרע.

וטומאת מי חטאת:

בה אב אחד.

וזה שאפר פרה אדומה כאשר נתערב במי מעין כמו שיתבאר במסכת פרה, אלו המים יטמאו לפעמים ופעמים לא יטמאו, וכאשר יטמאו הם אב הטומאה. ואני עתיד לבאר זה העניין בפרק ראשון מזאת המסכת.

וטומאת חטאות:

בה שלשה אבות.

אחד מהן פרה אדומה, שהעוסק בה בשרפתה ושאר מעשיה מטמא בגדים כגון מי שנגע באב הטומאה, כמו שיתבאר במקומו מממסכת פרה.
והשני, פרים ושעירים שנכנס דמן לפנים שהשורפן גם כן מטמא בגדים, וכבר זכרנו אלו הפרים והשעירים במקומות ממסכת זבחים. ונוסחת גמר זבחים "הא למדת על כל המכפרים, ששורפם מטמא בגדים".
והשלישי שעיר המשתלח, שהמשלח שעיר לעזאזל מטמא בגדים.

וטומאת זבה:

כוללת שבעה אבות.

וזה: שהזבה עצמה אב הטומאה, ובועלה אב הטומאה, ודם זיבתה אב הטומאה, ורוקה ומימי רגליה ומרכבה ומשכבה כל אחד מהן אב הטומאה.

וידוע שלשון התורה שטומאת נדה וטומאת יולדת דבר אחד:

אמר השם יתברך "כימי נדת דותה תטמא"(ויקרא יב, ב), ואמר "וטמאה שבועים כנדתה"(ויקרא יב, ה).

והנדה:

בה אלו השבעה אבות בעצמם.

וכן טומאת זב:

תכלול שבעה אבות.

והן: הזב, וזובו, ושכבת זרעו, ורוקו ומימי רגליו, ומשכבו ומרכבו. "

וכבר ידעת שאין חילוק בטומאה בין בועל נדה או זבה, או יולדת בתוך שבעה לזכר או ארבעה עשר לנקבה, כמו שאמר השם יתברך "ולאיש אשר ישכב עם טמאה"(ויקרא טו, לג), נקרא אותו "בועל טמאה". והוא אשר ימנה מכלל אבות הטומאות בשם אחד, ולא נמנה בועל נדה לבדו ובועל זבה לבדו ובועל יולדת לבדו לפי שהכל אחד.

וממה שראוי שתדעהו:

שכל מה שלא תטהר הטמאה במי מקווה היא מטמאה את בועלה, ואפילו עמדה שנים אחר הפסק הדם, ולא תטהר בזמן, בלתי מי מקווה.
וכן "המרכב והמשכב" כל אחד מהן אב. ולא נמנה משכב הזב לבדו ומשכב מצורע לבדו ומשכב זבה לבדו ומשכב נדה לבדו לפי שדין הכל אחד, אבל נמנה משכב לבד, יטמא אותו כל מי שיטמאהו.
וכן גם כן נמנה "דם טמאה", ויהיה זה כולל לדם נדה ודם זבה ודם יולדת.
וכך נאמר "רוק הטמא ומימי רגליו", ויכלול זה מזב וזבה נדה ויולדת, שדין הרוק ומימי רגלים מכל אחד ואחד מאלו הארבעה שווה בטומאה.

וטומאת צרעת:

בה ארבעה אבות.

מצורע מוחלט והוא יקרא גם כן מצורע בימי גמרו, ומצורע בימי ספרו, ובגד מנוגע, ובית מנוגע.
וארצה באמרי הנה "בגד" כל מה שיקבל טומאת צרעת מן בגד צמר או פשתים, או השתי או הערב, או כל כלי עור.
וכן רצוני באמרי "בית מנוגע" חומרי הבית בכללם, והן אבניו ועציו ועפרו, שכל חלק מהם מטמא בכזית כמו שיתבאר בשלשה עשר מנגעים מזה הסדר.

ויהיה מספר אבות הטומאות שלשים ושתים אבות.

ואלו הן: השרץ, והנבלה, והמת, והאדם שנטמא במת, וכלים שנטמאו במת, וכלים שנגעו באדם שנטמא במת, וכלים שנגעו בכלים שנטמאו במת, ואדם שנגע בכלים שנטמאו במת, וכלים שנגעו באדם שנגע בכלים שנטמאו במת, והאהל, והקבר, ושכבת זרע, ומי חטאת, ופרה אדומה, ופרים ושעירים הנשרפים, ושעיר המשתלח, וזב, וזבה, ונדה, ויולדת, ומרכב, ומשכב, ובועל טמאה, ודם טמאה, ורוק טמא, ומימי רגליו, וזובו של זב, ושכבת זרעו, ומצורע בימי ספרו, ומצורע בימי חילוטו, ובגד מנוגע, ובית מנוגע.

וכבר התבאר בראשון ממגלה שאין הפרש בין מצורע מוסגר למצורע מוחלט לעניין הטומאה.

כלים

ודע, ששם כלים נופל על שמונה מינים, והם: בגדים, ושק, וכלי חרס, וכלי עור, וכלי עצם, וכלי זכוכית, וכלי מתכות, וכלי עץ.

אולם הקופות, והדומה להן מהכלים הנעשים מנצרים, והוצין, וגמי, וקליפת התמר, והקנים והדומה להן הנה הן כולן מכלל כלי עץ, כמו שיתבאר בזאת המסכתא.

ולשון התורה בהיות אלו המינים כולם מקבלים טומאה.

לבד כלי זכוכית שהן אמנם יטמאו מדרבנן. ולשון הגמר "יוסי בן יועזר איש צרדה ויוסף בן יוחנן איש ירושלם, גזרו טומאה על כלי זכוכית". ובתוספת כלים אמרו "כלי זכוכית, מדברי סופרים".

אמנם שאר הכלים יטמאו מדאוריתא:

אמר השם יתברך, "מכל כלי עץ, או בגד, או עור, או שק"(ויקרא יא, לב).

ושק - הוא הנארג מן השער הדק והעב מאוד, כמו מה שנעשה ממנו לשאת בו משא, הכל יקרא שק.
ובגד - הנארג בזולת השער, כמו הפשתן והצמר והמשי וצמר הגפן וזולתם.

והלבדים נכנסים בכלל הבגדים. ולשון התוספתא "העושה חלוק מן הלבד, אם יש בו שלשה על שלשה, טמא". וזהו שיעור הבגד לטומאה, לפי מה שיתבאר בשבעה ועשרים מזאת המסכתא. ובספרא "או בגד, לרבות את הלבדים".

ואמר בטומאת כלי חרס, "וכל כלי חרש, אשר יפול מהם אל תוכו, יטמא"(ויקרא יא, לג).
ואמר בכלי מתכות, "אך את הזהב ואת הכסף"(במדבר לא, כב) וכו'.
אמנם כלי עצם, הם נכנסים תחת אמרו, "וכל מעשה עזים"(במדבר לא, כ), כמו שנבאר בשני ממסכתא זו.
וכלי זכוכית, נסמכין על כלי חרס, כמו שיתבאר בשני מזאת המסכתא גם כן.

ומיני אלו הכלים כולן, חוץ מכלי חרס, יש להן טהרה במקווה. אבל כלי חרס אין לו טהרה כי אם שבירה, ולא יטהר במקווה כלל, והוא אמרו יתברך "ואותו תשברו"(ויקרא יא, לג). ואמר "וכל כלי עץ ישטף במים"(ויקרא טו, יב).

וכמו זה יקראו גם כן כלי ההיתוך כלי מתכות, ואין כלי זכוכית מכללם. ויקראו האריגות כולם כלים, ואפילו הנעשים מן השער. וכלי חרס לא יכניסוהו בכלל הכלים ברוב העיתים, אבל ייחדו לו דינים מיוחדים כמו שנזכור. ושאר הכלים, והם כלי עץ, וכלי עצם, וכלי עור, יקראו אותם "כלי שטף", לפי שיש להם טהרה במקווה.

וכאשר תשמעם אומרים "מטמא כלים", או "מטמא בגדים", תדע שהוא מטמא אלו המינים כולן, זולת כלי חרס שהוא לא יטמאהו זולת אב הטומאה כמו שאבאר.

ובטומאת מת לבד אשר שמנו לכלים בה אלו הדינים הבדל, וזה שכלי חרס הנה איך מה שיתטמא במת יהיה ראשון לטומאה, ולא יהיה אב ואפילו נגע במת עצמו או היה באוהל המת. וכבר קדם לנו בזה לשון התוספתא, אמר השם יתברך "וכל כלי פתוח אשר אין צמיד פתיל עליו טמא הוא"(במדבר יט, טו), אמרו "הוא טמא, ואינו נעשה אב הטומאה לטמא". וכבר התבאר בספרי שבכלי חרס הכתוב מדבר, וזה יתבאר בעשירי מזאת המסכתא. ושאר כלים ובגדים, כשנגעו באדם שנטמא במת יהיו אב הטומאה, והם אם נגע דבר מהן במת ואחר כך נגע בו אדם ונגע כלי באדם, יהיו השלושה אבות כמו שזכרנו וכמו שבארו בספרי לפי מה שאפרש בראשון מאהלות. ודע, שהכלי חרס לבדו לא יהיה אב הטומאה לעולם, לא בטומאת מת ולא בזולתה מהטומאות, וואני עתיד לבאר זה במקומות מחולקים מזה הסדר.

ובכלי מתכות לבד דין זה אינו בשאר כלים, וזה שאם יתטמאו באיזה מהטומאות שיהיו, ואחר זה נשברו, הנה כבר יטהרו בשבירתן, וכאשר תתיכם ותשוב ותעשה מהם כלים שניים ישובו לטומאתן הראשונה אשר היה בהן, וזה גם כן אמנם מדרבנן. ואני עתיד לבאר טעמם בזו באחד עשר מזאת המסכתא. אמרו "שמעון בן שטח גזר טומאה על כלי מתכות", רצונם לומר שגזר שישובו לטומאתן אחר שנטהרו בשבירתן עד שיטבלו במי מקווה. ולשון התלמוד "טומאה ישנה, מדרבנן". ודע זה.

הטומאות ואבות הטומאה מדרבנן

ואלו האבות כולן אשר קדם מספרם הם מן התורה ויקראו כל אב מהם "אב הטומאה מדברי תורה". ויש עוד אבות הטומאות מדברי סופרים רבים זולת אלו ויקראו כל אב מהם "אב הטומאה מדברי סופרים".

והטומאות אשר ימצאו בהן אבות הטומאות מדברי סופרים ששה, והן: טומאת מת, וטומאת זיבות, וטומאת נדה, וטומאת יולדת, וטומאת עבודה זרה, וטומאת נבלה.

אולם בטומאת מת - נמצאו בה אחד עשר אבות הטומאה מדרבנן:

וזה שעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא כמו שיתבאר בשני מאהלות.
וכן ארץ העמים ובית הפרס מטמאים במגע ובמשא.
ומדור העמים, כמו שיתבאר בסוף אהלות, טמא כמו ארץ העמים עד שיבדק, כמו שיתבאר.
דם תבוסה מטמא במגע ובמשא ובאהל.

ובשני מאהלות יתבאר דם תבוסה מהו, וכן יתבאר בית הפרס בסוף אהלות, ואלו כולן מדרבנן. אמרו בשביעי מנזירות "עצם כשעורה הלכה", וכבר בארנוהו שם. ובגמר נדה דם תבוסה מדרבנן. ובגמר שבת גזרו טומאה על ארץ העמים. ובפסחים בית הפרס מדרבנן.

הרי אלו ארבעה אבות.

וכן האהל אשר יטמא בדם תבוסה.
והאדם אשר יתטמא באחד מאלו הארבעה.
וכלים שנגעו בו.
וכן כלים שנטמאו בהן.
ואדם שנגע בהן.
וכלים שנגעו באדם.
וכלים שנגעו בכלים שנטמאו בהן.

כל אחד מהן אב מדברי סופרים.

וטומאת זיבות - ימצאו בה תשעה אבות:

וזה שמה שאמרנו במה שקדם שלא יְטמא ויִתטמא והוא חי זולת האדם, אולם מן התורה עד שיהיה ישראל.
אולם הגוי הנה לא יטמא ולא יתטמא בטומאה מכל חלקי הטומאות, אבל מדרבנן שמו אותן כזבים לכל דבריהם. אמרו "בני ישראל מטמאים בזיבה, ואין הגוים מטמאים בזיבה".

אבל גזרו עליהם שיהיו כזבים לכל דבריהם, זולת בדבר אחד לבד והוא שכבת זרע, ששכבת זרעו של גוי טהורה לגמרי כמו שהתבאר בגמר נדה.

ולא דנו עליו שתהיה כמו שכבת זרעו של זב, שהיא אב מטמא במגע ובמשא כמו שהתבאר, ושם נאמר "עבדו בי רבנן הכירא, דלא נשרף עלייהו תרומה וקדשים".

אבל יודע שטומאתן מדרבנן ולזה לא תטמא שכבת זרעו, ואילו היה זב אמיתי מן התורה יהיה שכבת זרעו מטמאה במגע ובמשא.

הנה כבר התבאר שכל שיש מהגויים זכרים ונקבות קטנים וגדולים זב לכל דבר, זולת לעניין שכבת זרעו כמו שבארנו.

ואין הפרש בין היותו זב אמיתי או מצורע או בריא מאלו החלאים, הרי הוא זב מדרבנן. ורצוני לומר באמרי קטנים, שיהיה הזכר בן תשע שנים ויום אחד ולמעלה, והנקבה בת שלש שנים ויום אחד ולמעלה, לא פחות מזה, כמו שהתבאר בגמר עבודה זרה.

ויהיה הגוי, זובו ורוקו ומימי רגליו ומרכבו ומשכבו, ודם הנכרית, ובועל הגויה, כל אחד מאלו השמנה הוא אב הטומאה מדברי סופרים.

וגם כן, הנה הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע כל אחד מהן מטמא משכב ומושב מדאוריתא, כמו שהקדמנו. אמנם המת לא יטמא משכב, ולשון סיפרא "הזב עושה משכב, ואין המת עושה משכב".

אבל אמרו שאלו הנזכרים אם מתו מטמאים משכב ומושב כמו שהיו בעודן חיים. ואני עתיד לבאר זה בסוף נדה מזה הסדר באמרם "הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו, מטמאים במשא עד שימוק הבשר" וזה אינו אלא מדרבנן.

ובסיפרא "הזב שמת, מטמא במשא עד שימוק הבשר, מדברי סופרים".

ובתוספת נדה אמרו "הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו, מטמאין במשא עד שימוק הבשר, ואין מטמאים אלא ברובן, ואין מטמאין אלא מדברי סופרים", רצונו לומר טומאת משכבן מדברי סופרים שהם עשאוהו כמשכב הזב.

ועניין אמרם "במשא", כי כבר נישא רובו על המשכב יטמא המשכב, אפילו היה בין גוף זה הזב והמת ובין המשכב אבן המבדלת כמו שיטמא בחייו לפי מה שיתבאר בזה הפרק, ואין כל מת כמו זה.

והנה נוסיף בזה העניין פירוש וביאור במקומו.

וטומאת נדה - בה גם כן תשעה אבות דרבנן:

וזה שהנה התבאר בנדה, שדנו על הנדה שתהיה טמאה למפרע מעת לעת או מפקידה לפקידה לפי מה שיתבאר שם, ואמרו "מעת לעת דרבנן".
ואמרו בו גם כן שהיא מטמאה משכב ומושב למפרע, ואינה מטמאה את בועלה.
וכן סתם כתמים שמו אותן דם נדה מדרבנן לפי מה שהתבאר שם, ולשון הגמר "הרואה כתם מטמא למפרע משכב ומושב, ומטמא את בועלה להבא". וכן החלוק טמא.

וכבר הגבילו את הזמן הזה אשר תטמא בו למפרע ואמרו "עד שתאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם, או עד שעת כיבוס".

וכן המאמר הנלקח בגמר נדה שווסתות דרבנן, ושהאשה כאשר הגיעה שעת ווסתה ולא בדקה עצמה, ואחר זה לימים בדקה עצמה ומצאה עצמה טמאה הנה היא בחזקת נדה משעת ווסתה עד זה העת, והויא טומאה למפרע. ושם נאמר "הנדה והזבה ושומרת יום כנגד יום והיולדת, כולן מטמאות מעת לעת".
וידוע שאלו הזמנים אשר תהיה בו טמאה מדרבנן למפרע, אם כל נדה או רואה כתם או מי שלא בדקה בשעת ווסתה, הנה המשכב והמושב אשר תטמא באלו הזמנים הוא אב מדרבנן.
וכן בועל רואה כתם להבא, וכן רוקה ומימי רגליה באלו הזמנים, ודם שעל החלוק אשר לא יתאמת שהוא דם נדה, הכל אבות מדרבנן.

וטומאת יולדת -

בה מאבות דרבנן כמו בנדה רצונו לומר שדין היולדת והנדה אחד כמו שקדם.
ובגמר נדה אמרו "הוציא עובר את ידו והחזירה, אמו טמאה לידה". וביארו שזה דרבנן, ולא נמנה לה ימי טהרה מהעת ההיא שנאמר כאשר תראה דם הוא דם טוהר.

אבל נחייבה לחומרא מכל צד, אמרו "חוששת, וימי טהרה לא יהבינן לה", ותהיה טמאה ארבעה עשר יום כמו יולדת נקבה לחומרא מדרבנן.
ואם ראתה דם אחר זה הזמן לא נחשוב אותו דם טוהר כי אין שם לידה, אבל יהיה דם נדה או דם זיבה כפי זמן ראייתה כמו שיתבאר בנדה.

ונעשה גם כן במספר אבות דרבנן כמו שעשינו במספר אבות דאורייתא, וזה כשנמנה המשכב טמא באחד, ויכלול משכב גוי ומשכב זב שמת ומשכב נדה למפרע ומשכב רואה כתם למפרע ומשכב יולדת יד ומשכב שלא בדקה בשעת וסתה. וכן נעשה במרכב ורוק ומימי רגלים על הדרך שעשינו במספר הקדום, לפי שמין הטומאה אחד וזה אליה כאישי זה המין, והאב אמנם הוא משכב מדרבנן. וכן בועל טמאה דרבנן יכלול בועל נכרית ובועל רואה כתם ובועל יולדת יד.

וטומאת עבודה זרה - בה ארבעה אבות והטומאה בכללה מדרבנן:

ובגמר שבת אמרו "טומאת עבודה זרה מדרבנן".

ולה רמז בלשון התורה והוא מאמר יעקב אבינו "הסירו את האלהי הנכר אשר בתוככם והטהרו והחליפו שמלתיכם"(בראשית לה, ב).

והראשון מאלו הארבעה אבות, עבודה זרה עצמה.

וזו שעבודה זרה עצמה מטמאה כשרץ, רצונו לומר שתטמא אדם וכלים במגע, וכלי חרס באויר, ולא תטמא במשא.
ובתנאי שיהיה בה כזית כמו שביארנו בשלישי מעבודה זרה, אולם אם היה הדבר הנעבד פחות מכזית לא יטמא.
וכאשר תקח חתיכה מגשם עבודה זרה ואפילו תהיה גדולה מאוד לא תטמא, לפי שעבודה זרה אינה מטמאה לאברים, ואמנם תטמא כלל הנעבד כאשר היה כזית ולמעלה.

והאב השני, משמשי עבודה זרה.

יטמא מהם כזית כטומאת שרץ.
ואפילו נשבר מהם דבר ויהיה בו כזית הנה הוא יטמא אדם וכלים במגע, וזה חומרה במשמשיה.
ולשון המשנה בבית עבודה זרה ואומרו "אבניו ועציו ועפרו מטמאין כשרץ, שנאמר "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו"(דברים ז, כו) וגו'".
ובתוספת זבים "המכניס ראשו ורובו לבית עבודה זרה טמא, כלי חרס שהכניס לאויר בית עבודה זרה טמא, ספסלין וקתדראות שהכניס רובן לבית עבודה זרה טמאין". רצונו לומר בזה שזה האדם או הכלי יהיה בכניסתו לבית עבודה זרה כמגע שרץ.

והאב השלישי, תקרובת עבודה זרה.

וכבר התבאר בראש מגמר חולין שתקרובת עבודה זרה, והוא הדבר אשר יקרב בין ידיו על צד ההשאלה, מטמא במגע ובמשא כנבלה, כמו שבארנו בשלישי מעבודה זרה.

וכבר התבאר בעבודה זרה שיין נסך מטמא כמו תקרובת עבודה זרה, והוא האב הרביעי.

הורה על זה מאמרו יתברך "אשר חלב זבחימו יאכלו, ישתו יין נסיכם"(דברים לב, לח).
ואמרו "שלשה יינות הן, יין שנתנסך לעבודה זרה מטמא טומאה חמורה בכזית". ועניין טומאה חמורה אמנם יטמא אדם וכלים, וזהו אשר יקראו טומאה חמורה בכל מקום. וכל מה שיטמא האוכלין והמשקין לבד יקראוהו טומאה קלה.

ובאמרי הנה שיין נסך הוא אב הטומאה, ארצה בזה היין אשר התאמת לנו שנתנסך לעבודה זרה, וזהו אשר מטמא כנבלה, אולם סתם יינם הנה הוא יטמא טומאה קלה כמו שבארנו שם שהוא כמו משקין טמאין.

וטומאת נבלה - בה שני אבות מדברי סופרים:

אחד מהן, שחיטת נכרי נבלה.

ומטמאה במשא ואף על פי שאינה תקרובת עבודה זרה.
אבל לא תאסר בהנאה כמו תקרובת עבודה זרה לפי שהיא מושגת בה ואינה כמוה, כמו שביארו בגמר חולין.
אמרו "גוים שבחוץ לארץ לאו עובדי עבודה זרה הם, אלא מעשה אבותיהם בידיהם", ולזה היתה שחיטת נכרי מותרת בהנאה.

והאב השני, נבלת העוף הטהור לבד.

וזה שנבלת העוף בין טמא ובין טהור אין לו טומאה מן התורה בפירוש, ולכך מנינו אותו באלו האבות מדרבנן.

ומה שהתאמת אצלי הוא שהיא אב של תורה אף על פי שלא באה בפירוש, וראיית זה היותו חייב עליה כרת על ביאת מקדש, וסמכו זה באמרו יתברך "נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה"(ויקרא כב, ח), על מה שנבאר במסכת טהרות.

והיא תטמא אדם וכלים על האופן שאספר:

וזה שהיא לא תטמא במגע כלל, ואפילו מדברי סופרים.
ואמנם תטמא כזית בבית הבליעה.
ובעת אשר יבלע ממנה כזית והוא בשעת הבליעה, יִתטמא ויְטמא בגדים, כנוגע באב הטומאה.
וכן יטמא שאר הכלים בנגיעה בעת בליעתה.
ולא יטמא אדם ולא כלי חרס, ואפילו בעת הבליעה, כמו כל נוגע באב מאבות הטומאות אשר לא יטמא אדם וכלי חרס בשעת נגיעה כמו שיתבאר בסוף זבים.

ולשון סיפרא בבולע נבלת העוף הטהור אמרו "מטמא שאר כלים כבגדים, יכול יטמא אדם וכלי חרס, תלמוד לומר בגד, בגד הוא מטמא, ואינו מטמא אדם ולא כלי חרס". נמצאת אומר היה אוכל נבלת העוף הטהור וידו אחת על גבי תנור ואחת על גבי חברו, שניהם טהורים, זהו דין הבולע, ומזה הצד תמנה אב הטומאה.

אמנם לעניין המגע הנה יהיה כמו אוכלין טמאין לבד, ובתנאי שיחשוב עליה לאכילה כמו שיתבאר בראשון מטהרות.
ולא תטמא במגע אלא טומאת אוכלין טמאין אשר אבאר אותם אחר זה.
ואם נגע בכביצה מהאוכלין אלו האוכלין יהיו שני לטומאה ולא ראשון.

וכבר התבאר בגמר זבחים שרבי מאיר אומר, אף על פי שלא יבלעה, מעת שלקחה בידו וחשב לבלעה הוא כאילו בלעה, לפי שמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה דמי, ועם זה הנה לא תהיה אצלו אב עד שיהיה האוכל אשר יגע בו ראשון, לפי שהיא לא תטמא טומאת אב בנגיעה כלל אלא בבליעה. ושם נאמר "נבלת העוף הטהור לרבי מאיר, מונין בה ראשון ושני או אין מונין בה?", והיתה התשובה שלדברי הכל אפילו לרבי מאיר "כל היכא דמטמא אדם במגע מונין בה ראשון ושני, וכל היכא דאינו מטמא אדם במגע אין מונין בה לא ראשון ולא שני". ירצה בזה שהדבר אשר יטמא אדם במגע הוא ראשון ואם נגע הראשון בדבר אחר ישוב זה שני ושמור זה העיקר גם כן.

הנה כבר התבאר שכלל אבות הטומאות דרבנן על הפנים אשר מנינו עשרים ותשע אבות, והן: עצם כשעורה, ודם תבוסה, וארץ העמים, ובית הפרס, ואהל שהאהיל על דם תבוסה, ואדם שנטמא בהן, וכלים שנגעו בו, וכלים שנטמאו בהן, ואדם שנגע בכלים, וכלים שנגעו באדם, וכלים שנגעו בכלים שנטמאו בהן, והגוי, והנדה למפרע, ורואה כתם למפרע, ומי שלא בדקה בשעת וסתה למפרע, ויולדת איבר, ומשכבן, ומרכבן, ורוקן, ומימי רגליהן, ודם טמאה דרבנן, ובועל טמאה, וזובו של גוי, ועבודה זרה, ומשמשי עבודה זרה, ותקרובת עבודה זרה, ויין שנתנסך לעבודה זרה, ושחיטת נכרי, ונבלת העוף הטהור.

הנה כבר השלמנו אבות הטומאות במספר, ובארנו זה השם על כמה מינים מן הטומאות יפול, ומה מהם מדברי תורה ומה מהם מדברי סופרים.

ולד הטומאה

ודע,

כי כל מה שיטמא באחד מאבות הטומאות, בין אדם בין כלים, בין אוכלים בין משקין, יקרא ראשון לטומאה.
ומה שיגע בראשון יקרא שני.
ומה שיגע בשני יקרא לו שלישי.
ומה שיגע בשלישי יקרא לו רביעי, וזהו סוף המעלה בטומאה.

ובשני מטהרות אמרו "הראשון בחולין טמא ומטמא, השני פסול ואינו מטמא, הראשון והשני שבתרומה טמאין ומטמאין, השלישי פסול ולא מטמא, הראשון והשני והשלישי שבקודש טמאין ומטמאין, הרביעי פסול ולא מטמא".

הנה כבר מבואר לך שהרביעי הוא תכלית הטומאה.
ושכל מה שיאמרו עליו "פסול" הנה עניינו שלא יטמא זולתו, לפי שכל מה שהגיעה אליו הטומאה והיה טמא אבל לא יטמא זולתו, יקרא פסול. ולזה יאמר לאשר אכל אוכלין טמאין או שתה משקין טמאין "נפסלה גוויתו", לפי שהוא לא יטמא זולתו.

ויקראו גם כן הראשון ולד הטומאה, והשני ולד ולד הטומאה, והמשנה תקרא כל מה שאינו אב ולד הטומאה בין שהוא ראשון או שני.

ומבואר הוא שכמו שתאמר זה אב מדאוריתא וזה אב מדרבנן, כן תאמר זה ולד מדאוריתא וזה ולד מדרבנן.
ומהעיקרים גם כן אשר ראוי להיותן שמורים אצלך, אמרם בתוספת טהרות "כשם שראשון עושה שני, ושני עושה שלישי, כך ספק ראשון עושה ספק שני, וספק שני עושה ספק שלישי".
ועוד יש דברים רבים שהם גם כן מדרבנן אבל אינם אבות, אבל מתחילה תיקון רבנן עשו אותם ולד הטומאה:

כאמרם "תלמידי שמאי והלל גזרו טומאה על הידים", ועשו אותן שניות לעולם כמו שנבאר במסכת ידים.
וכמו כן גזרו על האדם אשר יאכל אוכל ראשון או אוכל שני או ישתה משקין טמאין ושאר מה שמנו באחרון מזבים, שיהיה שני לטומאה כמו שנבאר שם.
ומדרבנן גם כן היטמאות אוכלין לאוכלין, לפי שמן התורה אין אוכל מטמא אוכל. אמר יתברך "וכי יפול מנבלתם על כל זרע זרוע אשר יזרע, טמא הוא"(ויקרא יא, לז), אמרו "הוא טמא, ואינו עושה כיוצא בו".
ובטומאת משקין מחלוקת בזה, שיש מן החכמים אומרים שטומאת משקין מדרבנן, ויש מי שאמרו טומאתן בעצמן והיותן מקבלין טומאה הוא מן התורה, אמנם היות משקין טמאין מטמאין אוכלין הוא מדרבנן. ויש מי שאמרו שאפילו מה שיטמאו את האוכלין הוא מדאוריתא. אמנם היות משקין טמאין מטמאין הכלים עד שיהיה הכלי שני, הנה זה מדרבנן לדברי הכל. והנני עתיד לבאר טעמי זאת המחלוקת ברביעי מטהרות וסוף זבים.

ולשון גמר נדה "מדאוריתא אין אוכל מטמא כלי ואין משקה מטמא כלי, ורבנן הוא דגזור גזרה משום משקה זב וזבה, משקה דעלולין לקבל טומאה גזרו בהן רבנן, אוכלין דאין עלולין לקבל טומאה לא גזרו בהן". ועניין "עלולין" אשר להן סיבות מוכנות לקבל טומאה, וזה אמרם "דלא בעו הכשר".

הנה כבר התבאר לך שיש דברים רבים שהם ולד הטומאה מדרבנן אף על פי שהאב אשר הוא לו ולד הוא דאוריתא, וזהו העניין אשר רצינו להעיר עליו בזה הדיבור. ודמיון זה שאם יגע שרץ בככר, הככר הזה ראשון מדאוריתא על מה שבארנו. ואם נגע על דרך משל זה הככר בבשר זה הבשר שני מדרבנן, לפי שמן התורה אין אוכל מטמא אוכל. וכמו זה אם אכל אדם זה הככר הטמא יהיה שני מדרבנן. ועל זה תקיש ותבין שאר מה שזכרנו.

והדין אשר יכלול אבות הטומאה כולן, שהן יטמאו אדם וכלים. וכל ולד טומאה לא יטמא לא אדם ולא כלי, ושלא יטמאו אלא אוכלין ומשקין לבד. ולשון הגמר בראשון דקמא "דאב מטמא אדם וכלים, וולד אוכלין ומשקין מטמא, אדם וכלים לא מטמא".

ועל אחת כמה וכמה הוא ראוי ונכון שהאב מטמא אוכלין ומשקין.
אבל משקין טמאין לבד מטמאין הכלים לא האדם אף על פי שהם ולד הטומאה. ובמסכת פרה מזה הסדר יתבאר זה, ושם נאמר "כל ולד הטומאה אינו מטמא כלים, אלא משקין".

ודע שזה משפט היפוך, והוא שכל אב הטומאה מטמא אדם ובגדים, וכל מה שמטמא אדם ובגדים הוא אב הטומאה. ושמור זה שהוא עיקר גדול אשר יצא לנו אחר שחזרנו על כל מיני הטומאות.

ואחר שכבר הוא ברור ומבואר שכל ולד הטומאה לא יטמא כלים, חוץ מן המשקה שהוא יטמא כלים וזה מדרבנן כמו שבארנו. וכן גם כן, מן התורה אין אוכל מטמא אוכל. הנה הוא מוכרח שלעולם לא יהיה שלישי אלא מדרבנן, לפי שהאב אם יטמא הכלי או האדם יעשה זה הכלי או האדם ראשון, וזה הראשון יטמא אוכלין ומשקין לבד כמו שקדם, ויהיה האוכל שני דאוריתא גם כן, ולא יטמא זה האוכל זולתו עד שיחזירהו שלישי אלא מדרבנן כמו שהשרשנו. ובתנאי שתהיה תרומה לא חולין, לפי שאין בחולין כי אם שני לבד כמו שקדם על מה שבארנו בחמישי מסוטה.

הנה כבר התבאר שראשון ושני פעם יהיו מדאוריתא ופעם יהיו מדרבנן על מה שבארנו, אבל שלשי ורביעי הם לעולם מדרבנן אף על פי שהאב שהם מיוחסים אליו דאוריתא, כמו שבארנו. ולזה אמרו "עתיד דור אחר לטהר את הככר השלישי, שאין לו עיקר מן התורה".

ומכלל מה ששמוהו גם כן ולד הטומאה, משורש הגזרה הוא בשר תאווה, שכבר התבאר בתוספת נדה שבשר תאווה שמוהו לעולם שלישי לטומאה ואף על פי שלא נטמא כלל. ושם נאמר גזרו עליו שיטמא את הידיים, וחזרו וגזרו עליו שיטמא במגע, וחזרו וגזרו עליו שיהא כנבלה עצמה מטמא במשא. עוד אמרו שבאחרונה אמרו עליו שהוא טהור לתרומה, רצונם לומר שלא יטמא תרומה ויטמא הקודש, וזהו דין שלישי לטומאה כמו שזכרנו.

טומאת משקין

ובטומאת משקין עיקר גדול ראוי שאזכרהו בכאן, אחר שאקדים:

שהמשקין אשר יקבלו טומאה ויטמאו בעצמן הן שבעה משקין לבד, והן המכשירין אוכל לטומאה, והן המים, והטל, והשמן, והיין, ודבש דבורים לבד, והחלב, והדם.

ומה שזולת אלו המשקים כמו מי הרימונים והאגסים, ומי הלימונים והדלעת, ודבש הקנים, ושמן אגוזים ושומשומין, וזולתן מן המימות והדבשים והשמנים, לא יקבלו טומאה בשום פנים ואפילו מדברי סופרים, כמו שבא לשון המשנה באחד עשר מתרומות לפי מה שבארנו שם.

ואם נטמא אחד מאלו באב הטומאה או בולד הטומאה, זה המשקה יהיה ראשון לטומאה ולא שני, ואף על פי שהוא נטמא בולד הטומאה. ואילו נגע המשקה הזה במשקה אחר, זה המשקה השני יהיה ראשון גם כן.

המשל בזה:

שאם כבר נגע אדם בשרץ הנה הוא ראשון לטומאה בלא ספק.
וכאשר נגע זה האדם למשל בשמן טימאהו.
וכאשר נגע השמן בדבש דבורים טימאהו, ואף על פי שזה השמן לא נתערב בו.
וכאשר נגע זה הדבש במים טימאהו, ויהיו השמן והדבש והמים כל אחד ראשון לטומאה.
וכן תלך העניין עד אלף משקין הכל ראשון, כמו שיגע השמן בדבש, והדבש בשמן אחר, והשמן השני בחלב, והחלב בדבש אחר עד אין תכלית, הכל ראשון.

ובתוספת טבול יום אמרו "אחד משקה שנטמא באב הטומאה, ואחד משקה שנטמא בולד הטומאה, הרי זה תחילה לעולם מטמא את חברו, וחברו את חברו אפילו הן מאה, חוץ ממשקה טבול יום שהן פסולים ואינן מטמאין".

וכבר קדם לנו שהדבר אשר לא יטמא זולתו יקרא פסול.

ואני עתיד לבאר במסכת טבול יום, שטבול יום, והוא האיש אשר נטמא וטבל קודם שיעריב שמשו:

הנה בזה היום אשר יקום הערב שמשו כמו השני, וכאשר נגע באוכל תרומה יפסול אותה ותהיה שלישי, ושלישי בתרומה פסול כמו שקדם.
וכן כאשר נגע טבול יום במשקה תרומה הנה הוא פסול זה המשקה ויהיה שלישי, כמו שהתבאר בראשון מפסחים באמרם "שמן שנפסל בטבול יום".
ואולם משקה חולין לא יטמאהו טבול יום כלל, לפי ששלישי שבחולין טהור לגמרי.

והנה יבוא במסכת טבול יום מזה הסדר מאמר זה לשונו "קדרה מלאה משקין ונגע בה טבול יום, אם היה משקה תרומה המשקין פסולין והקדרה טהורה, ואם היה משקה חולין הכל טהור". ובתוספת טבול יום אמרו "טבול יום אינו מטמא משקה חולין, ופוסל אוכלי תרומה". ושם נאמר גם כן "עריבה שהיא טבולת יום, לשין בה עיסה וקוצין ממנה חלה, מפני שהיא שלישי והשלישי טהור בחולין".

וזה הדין אמנם הוא בטבול יום לבד, והוא אשר ישים משקה תרומה שלישי, לפי שאינו שני על האמת מפני שהוא כבר נטהר, ולזה יפסול משקה תרומה.

ובתוספת טהרות אמרו בטבול יום "כשם שהוא פוסל משקה תרומה ואוכלי תרומה, כך הוא פוסל משקה הקודש ואוכלי הקודש".
ושם נאמר "אחד טבול יום מטומאה חמורה, ואחד טבול יום מטומאה קלה, ואפילו טבול יום מזב וזבה ושאר טומאות שבתורה, הרי הוא כטבול יום מן השרץ".

וזה הוא דין טבול יום.

אולם השני באמת:

כאשר נגע במשקין יעשה אותן ראשון לטומאה.

וזה עניין אמרם במסכת פרה "כל הפוסל את התרומה מטמא משקין להיות תחילה, חוץ מטבול יום", שהוא עם היותו פוסל את התרומה לא ישים אותו תחילה כמו שבארנו. ובגמר פסחים אמרו במשקין שנטמאו "מאי איריא באב הטומאה, אפילו בראשון ושני נמי תחילה הוו".

ואילו היה זה השני שני בחולין והמשקה משקה חולין הנה הוא יהיה תחילה, כמו שהתבאר בשני מטהרות באמרם "השני שבחולין מטמא משקה חולין ופוסל אוכלי תרומה, והשלישי שבתרומה מטמא משקה קודש".

וזה לפי שהשלישי לא ימצא כי אם בתרומה כמו שבארנו למעלה. וכבר התבאר ששלישי בתרומה פסול ואינו מטמא ולזה לא יטמא משקה תרומה, אמנם שלישי בקודש הנה הוא טמא ומטמא, ולזה אם נגע זה האוכל שלישי של תרומה במשקה קודש יטמאהו, אבל לא יהיה זה המשקה רביעי ויהיה פסול לבד, אבל הוא יהיה תחילה לפי מה שיתבאר שם.

הנה המבואר בטומאת משקין:

שאב הטומאה והראשון והשני ישימו המשקין תחילה ואפילו היה משקה חולין.
והשלישי של תרומה או של קודש כאשר נגע במשקין של קודש טימאם, ויהיו גם כן תחילה לקודש.
וזה האוכל שלישי לא יפסול משקה תרומה, וכל שכן שלא יטמא משקה חולין.
ואוכל רביעי של קודש לא יפסול משקה קודש, וכל שכן מה שזולתו.
וטבול יום לבדו ישים משקה תרומה שלישי לטומאה, וכן ישים משקי קודש פסולין כרביעי לטומאה.
ולא תמצא לעולם משקה במדרגתו השלישי או במדרגתו הרביעי, כי אם באלו הפנים לבד.

ונראה לי שמחוסר כפורים גם כן יעשה, כי הוא פוסל את הקודש בנגיעה כמו טבול יום כפי מה שבארנו בשנים עשר מזבחים.

וכבר התבאר לך:

שאוכל טמא מטמא אוכל אחר מדרבנן כמו שאמרנו.
וכן אוכלין טמאין יטמאו משקין ויעשו אותן תחילה לטומאה על מה שבארנו.

ואמרם תחילה או ראשון שווה. ואמנם יאמרו תחילה היות דינו כדין הראשון, ואין הוא ראשון באמת. ואשר יקראוהו ראשון, הוא ראשון בהתיחסו לאב במספר, כאילו יאמרו שאלו המשקין יטמאו טומאה ראשונה ואף על פי שהוא אינו ראשון במספר מהאב.

וכן משקין טמאין יטמאו האוכלין.
ואף על פי שהמשקין כבר נטמאו בשני ואחר זה נגעו באוכל חולין, זה האוכל יהיה שני לטומאה, לפי שהמשקין הן תחילה.

ובתוספת טבול יום אמרו "אוכלין מטמאין את המשקין לעשותן תחילה, והמשקין מטמאין את האוכלין לעשותן שניים". ובתוספת פרה "שהשני מטמא משקין לעשותן תחילה, והמשקין מטמאין את האוכלין לעשותן שניים".

וכן המשקין טמאין יטמאו הכלים כולן, אבל בתנאי שיהיו אלו המשקין יתטמאו מחמת השרץ, רצוני לומר שיהיה נסמך בטומאתו אליו אב הטומאה, כמו שיטמאהו האב או הראשון או השני כמו שקדם לא שיהיה נטמא בידים טמאים, לפי שהידים הטמאים מטמאין את המשקין גם כן, כמו שיתבאר במקומות מזבים וטבול יום וידים.

וזהו עניין אמרם בתלמוד בכל מקום שאמרו "דאיטמו מחמת שרץ", כאשר אמרו ז"ל שאלו המשקין טמאין לא נטמאו בידים טמאין אשר הן שניות לעולם, כמו שיתבאר במקומן.

ובגמר חגיגה דירושלמי אמרו "פשיטא שאין משקה מיטמא מן היד לטמא את הכוס". ואמנם יטמאו משקין שנטמאו מחמת ידים אוכלין של תרומה לבד, וישובו אלו האוכלין שניים כמו שנבאר בסוף ממסכת זבים.
וכבר התבאר בתוספת פרה שהמשקין שנטמאו באוכלין טמאין, וכן המשקין שנטמאו בכלים, ואפילו אם נטמאו אלו המשקין באחורי הכלים, אלו המשקין יהיו תחילה ויטמאו כלים אחרים, ודע זה.
אולם אוכלין טמאין הנה לא יטמאו כלים בשום פנים, וכבר קדם לנו זכרו.

ולשון גמר פסחים "אין אוכל מטמא כלי, ואין כלי מטמא כלי". ובתוספת טבול יום "חומר במשקין, שהמשקין מטמאין כלי חרס מאוירו, מה שאין כן באוכלין".

אולם אוכלין טמאין ומשקין טמאין הנה לא יטמאו האדם כאשר נגע בהן, אלא אם נגע בידיו לבד שאז ידיו טמאין.

אם היה ממשש האוכלין או המשקין בשתי ידיו יחד נטמאו ידיו, ואם היה נוגע בידו האחת נטמאה האחת, לפי מה שהתבאר בחגיגה, וכמו שנבאר במקומו מפרה ובמסכת ידים.

אולם אם אכל האדם אוכלין טמאים כחצי פרס, או שתה מן המשקין טמאין רביעית, אז נפסלה גויתו, ויהיה כמו שני לטומאה וכאשר נגע בתרומה פוסל אותה.

וידוע ממה שקדם לנו,

שזובו של זב ורוקו ושכבת זרעו ומימי רגליו כולן מאבות הטומאות, וכולן משקין טמאין, ויכללם שם משקין טמאין לפי שהם תולדות המים כמו שיתבאר בסוף מכשירין, וזה אשר יקראהו התלמוד "משקה הזב".

והדומה לו מכל טומאה יקרא משקה אותה הטומאה, אם היה מטמא מת יקרא "משקה טמא מת", ואם היה ממצורע יקרא "משקה מצורע", וכן מן טבול יום יקראוהו משקה "טבול יום".

וכן גם כן דם הנדה ודם המת, והן אבות הטומאות והן משקין, לפי שהדם מכלל שבעה משקין.
אולם הזב והזבה וזולתן מכל אבות הטומאות, כאשר נגעו במשקין הנה אלו המשקין יהיו ראשון לטומאה ולא אב, ויקראו "תחילה" כמו שבא לשון הברייתא באמרם "אחד משקה שנטמא באב הטומאה, ואחד משקה שנטמא בולד הטומאה, הרי זה תחילה".

הנה כבר התבאר שיש חילוק בין משקה הזב ובין משקין שהוא נוגע בהן, וזהו עניין מאמר המשנה בשני מטבול יום "כל הטמאין בין קלין ובין חמורים, המשקין היוצאין מהן כמשקין שהוא נוגע בהן, אלו ואלו תחילה, חוץ מן המשקה שהוא אב הטומאה", הביאור חוץ מן הטמא שהמשקה שלו אב הטומאה, הנה שקצת משקין היוצאין ממנו והן רוקו ומימי רגליו ושכבת זרעו אינן כמשקין שהוא נוגע בהן, לפי שאלו הם אב ואלו שנוגע בהן הם תחילה. ומאמר המשנה "בין קלין ובין חמורין", ימנה בו אפילו מי שאכל אוכלין טמאין ושתה משקין טמאין אשר נטמא טומאה קלה, לפי שטומאת אוכלין ומשקין תקרא טומאה קלה כמו שבארנו, הנה המשקין היוצאין ממנו והמשקין שהוא נוגע בהן אלו ואלו תחילה.

אולם מאמר התוספתא "חומר במים שאין במשקין, שהמים נעשים אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים, מה שאין כן במשקין", אין רצונו לומר שלא ימצא אב הטומאה במשקין אלא במים לבדם, לפי שהדם גם כן אב הטומאה כמו שבארנו, ואמנם רוצה לומר שלא ימצאו משקין שהיו טהורין ואחר זה יתחדש להן עניין לעשותן אב הטומאה זולת המים לבדם, רוצה לומר אם נעשו מי חטאת, ולזה אמר שמים נעשים אב הטומאה.
אבל אוכלין טמאין לא יהיו אב הטומאה לעולם שאם נגעו באב נעשים ראשון.
ובתוספת טבול יום אמרו "חומר במשקין מה שאין כן באוכלין, שהמשקין נעשים אב הטומאה לטמא אדם ולטמא בגדים ולטמא כלי שטף מאחוריו וכלי חרס מאוירו, מה שאין כן באוכלין".

וכבר קדם לנו,

שכלי חרס לא יהיה אב הטומאה לעולם, שהכלים אשר יהיו אב אינם אמנם הן מה שיתטמאו במת או במשכב ומושב או במרכב או בצרעת, וכלי חרס אינו ראוי למרכב ומשכב כמו שיתבאר בזבים, ואינו ראוי לדיני טומאת מת כמו שאר הכלים כמו שקדם ביאורו.
ומה שיצטרך לזכרו בכאן, הוא אמרם בתוספת כלים "אין כלי חרס מיטמא אלא באב הטומאה ומשקין", ולפיכך הן ולד הטומאה לעולם.
ואמרו גם כן "כל המטמא אדם מטמא כלי חרס, וכל שאין מטמא אדם אין מטמא כלי חרס, חוץ מהמשקין", שהמשקין טמאין מטמאין כלי חרס כמו שקדם זכרו.

ואף על פי שלא יטמאו אדם במגע, אבל שתייתו מהן יטמא מדרבנן כמו שקדם.

ואמרו גם כן "אין טומאה לכלי חרס אלא מאוירו ובהסיט הזב, ואין מטמא אלא אוכלין ומשקין וידים", לפי שהוא ולד הטומאה לעולם, לפי שהולד כמו שהקדמנו אמנם יטמא אוכלין ומשקין לא אדם וכלים.

הנה מכל מה שקדם פירושו יתבאר,

שמשקין טמאין כבר יהיו אב הטומאה וכבר יהיו ראשון לטומאה.
ושימצא בהן מה שהוא במדרגת השלישי והרביעי, והוא משקה שנגע בטבול יום לבדו לפי מה שקדם ביאורו.
ולא יהיה במשקין שני לעולם, וזה שהאב והראשון והשני ישים אותן תחילה, והשלישי לא יטמא המשקין כלל, אם לא שיהיה משקה קודש וזה המשקה יהיה גם כן תחילה לקודש.

ולשון תוספת טהרות "אין לך משקה הנוגע בשלישי טמא, אלא קודש בלבד", וכאשר נטמא משקה הקודש ישוב תחילה לקודש.

ולזה אמרה התוספתא "משקין מטמאין שנים, ופוסלין אחד בקודש", מפני שהם תחילה, וכאשר נגעו באוכל ישוב שני, והשני יטמא השלישי, והשלישי יפסול הרביעי, לפי מה שביארנו שהראשון והשני והשלישי בקודש טמאים ומטמאים והרביעי פסול ואינו מטמא.

הנה כל משקה טמא הוא אב הטומאה או ראשון, לפי שמשקה טבול יום לא יקרא טמא אמנם יקרא פסול, וכן תקרא אותו המשנה בכל מקום שנפסל בטבול יום ולא תאמר שנטמא.
הנה כבר פורש והתבאר שאין במשקה שנייות בשום פנים, ואם יהיו שנייות במספר מן האב הם תחילה לפי הדין.
ואמנם הארכתי בזה העניין מפני שבא בגמר פסחים על מאמר המשנה "מדבריהם למדנו" וכו׳, אמרו "הכא בבשר שנטמא במשקין שנטמאו מחמת שרץ", ובקצת נוסחאות "שנטמאו במשקין שניות", ובקצתן יכתבו על מאמר הגמרא מחמת שרץ "פירוש משקין שניות", וזה כולו טעות כמו שבארנו, והאומר זה חשב שמונים במשקין שני ושלישי כדרך שמונין באוכלין ואין העניין כן, אבל המשקין שנטמאו מחמת שרץ תחילה לעולם. ואשר ראוי שיאמר שנטמאו מחמת שרץ ולא יאמר משקין טמאין, לפי שזה יכלול אב הטומאה ומשקין שנטמאו מחמת ידים לפי מה שקדם, ועיון התלמוד יחייב שלא יהיו אלו המשקין אב ולא מחמת ידיים, אבל שיהיו שניות בהכרח לא יורה העיון במקום ההוא על זה אם לא מי שאין אצלו דבר מאלו השורשים הגדולים אשר קדם ביאורם.
וכבר התבאר שלא יהיו משקין שניות, אבל באוכלין טמאין ימצאו ראשון ושני ושלישי ורביעי ולא ימצא בהן אב כמו שקדם.

ואולם כלי חרס הנה יהיה ראשון ושני, וזה כשנטמא במשקין טמאין שהם תחילה, לפי מה שקדם.
אולם שאר כלים, רצונו לומר בגדים וכלי שטף, הנה כבר יהיו אב הטומאה וראשון לטומאה ושני לטומאה גם כן, והוא שנטמאו במשקין טמאין לבד, מפני שכל ולד הטומאות אינו מטמא כלים אלא משקה כמו שקדם, ולא כל משקה יטמא כלים אלא מה שהוא תוצאה מאב כמו שקדם, ולא ימצא כלי מכל הכלים לא שלישי ולא רביעי.

ומה שראוי שתדעהו,

שהכלים טמאים, ואפילו אם נטמאו במשקים טמאים, אלו הכלים יטמאו האוכלין, ויהיה האוכל שלישי ויהיה פסול בתרומה לבד, כמו שיתבאר בסוף זבים.
אולם האדם הנה יהיה אב הטומאה ויהיה ראשון.

ולא יהיה שני לעולם לא מן התורה ולא מדרבנן בטומאת מגע, לפי שכל ולד הטומאה אינו מטמא אדם, ואפילו משקין טמאין לא יטמאו אדם שנגע בהן כמו שקדם ביאורו.
אבל הוא יהיה שני אם אכל אוכלין טמאין, או שתה משקין טמאין ושאר מה שנמנה בסוף זבים, וכל זה גזרה מדרבנן לפי מה שהתבאר בגמר שבת וכמו שנבאר בסוף זבים.
אבל מה שנחשוב את האדם שני, הוא לעניין שיפסול את התרומה כמו שיתבאר עד שיטהר במקווה, ואם טהר לא יצטרך להערב שמש לפי שטומאתו טומאה קלה מדרבנן. ולשון סיפרא "אין האוכל אוכלין טמאין, ולא השותה משקין טמאין, טמא טומאת ערב".
וכן כלים שנטמאו במשקין שהן תחילה, הנה הם כאשר טהרו במי מקווה טהרו, ולא יצטרך להן הערב שמש. ובסיפרא אמרו "כלים שנטמאו במשקין, עולין מידי טומאתן בו ביום", לפי שהם טומאה מדרבנן לפי מה שהקדמנו.

הנה אלו כלל השורשים אשר ראינו בהקדמתם הישרה למה שארצה לבארו.

חשיבות ההקדמה ושינונה

ואני אראה להישירך הנה אל מה שיפול השגיאה בו, וזה:

שהנה ראוי לך שתהיה זריז ומהיר אל ידיעת הטומאות והטהרות, והבנת מה שיכללהו זה הסדר.
שתשמור תחילה כל מה שהקדמנו בזאת הפתיחה מההקדמות, עם לשון זה הפרק הראשון מכלים ולשון ביאורו, הבנה טובה עד מאד, עד שיהיו משוננים על לשונך בלתי שתבקש נפשך בזכרונו.
ולא יספיק לך הקריאה והעבירה עליו, ואפילו אם קראת אותו אלף פעמים, ולא תשמרהו שזה בלתי מספיק לך, עד שיהיה רגיל בלשונך כמו קריאת שמע, ואז יגיע לך עם טוב השמירה וההבנה והזכרון במה שתכללהו זה הסדר, לפי שהם עניינים קשים מאוד בעצמם, גדולי הספקות ורחוקי ההבנה.

הלא תראה גדולי חכמי המשנה עליהם השלום התקשו בהן, וכל שכן אנחנו:

הלא תראה רבי אלעזר בן עזריה אומר לרבי עקיבה עליו השלום "עקיבה מה לך אצל האגדה, כלך מדברותיך ולך אצל נגעים ואהלות", והוא לשון בראשית דרבי הושעיה.
וכן מצאנו אצל חכמי התלמוד יתקשו בקצת פרקים מהם, כהתקשות רבי יוחנן בפרק תינוקת ממסכת נדה.

והתקשות פרק האשה שהיתה כובשת ירק ממסכת טהרות, והוא הפרק אשר בו ידבר בראשון ושני ושלישי ורביעי איך סדרם באוכלין ומשקין בחולין ובתרומה ובקודש.
וכן יסתפקו ויתקשו במסכת עוקצין.

ובגמר שבת אמרו: "כשנכנסו רבותינו לכרם ביבנה אמרו, עתידה תורה שתשכח מישראל שנאמר "הנה ימים באים נאום ה׳, ושלחתי רעב בארץ, לא רעב ללחם ולא צמא למים, כי אם לשמוע את דברי ה׳"(עמוס ח, יא), ואומר "ונעו מים עד ים, ומצפון ועד מזרח ישוטטו לבקש את דבר ה׳, ולא ימצאו"(עמוס ח, יב), עתידה אשה שתטול ככר של תרומה ותחזור על בתי כנסיות ובתי מדרשות לידע אם ראשונה היא אם שניה". וביארו שם מקום הספק הנופל עליהם, והוא כשימצא שרץ באויר התנור ולא יהיה השרץ נוגע בלחם ולא בגשם התנור גם כן, הנה בלא ספק שכבר נטמא התנור וכל מה שבו לאמרו יתברך "כל אשר בתוכו יטמא"(ויקרא יא, כג), ויפול להם הספק אם הפת ראשונה לפי שהשרץ טימאהו בהגעתו באויר התנור והתנור כמאן דמלא טומאה הוא, או השרץ יטמא התנור לבד והתנור יטמא הפת בנגיעה ותהיה הפת שניה, ונסתפקו בזה ואמרו "נשתכחה תורה מישראל".

ואתה יודע שהיום בעונותינו שרבו, אם תחזור על ראשי ישיבות ישראל וכל שכן בבתי כנסיות, תמצא שיסתפק עליהן מאלו הפנים מה שבאו בו לשונות הפסוקים הרבים בתורה ונשנה במשנה, ומה שהוא יותר מפורש ויותר מבואר.

ולא יתקשה בכמו זה העניין בזמן הגלות, ויהיה זה נפסק אלו הפנים במיעוט הבקשה אליו. לפי שאנחנו נמצא בזמן המקדש ובהיות הנביאים נמצאים נסתפקו להם ענייני הטומאה והטהרה ודין השלישי והרביעי, ואפילו על הכהנים המשמשים במקדש אשר הם יותר צריכים מכל האנשים לשמור הלכות טומאה וטהרה, כי רוב הצורך אליהם מאלו הפנים אמנם הוא לעניין מקדש וקדשיו. אמר "כה אמר ה׳ צבאות, שאל נא את הכהנים תורה לאמר, הן ישא איש את בשר קודש בכנף בגדו, ונגע בכנפו אל הלחם ואל הנזיד ואל היין ואל השמן ואל כל מאכל, היקדש, ויענו הכהנים ויאמרו, לא, ויאמר חגי, אם יגע טמא נפש בכל אלה, היטמא, ויענו הכהנים ויאמרו, יטמא"(חגי ב, יא). וכבר נחלקו חכמי התלמוד בהבנת אלו השאלות. ואמרו קצתם "אשתבוש כהני, רביעי בקודש בעא מיניהו, ואמרו ליה טהור", והם טעו לפי שהוא פסול כמו שהקדמנו, ותשובתם בטמא מת אמת לפי שטמא מת רביעי ממנו בקודש טמא, רצוני לומר שהוא טמא ולא יטמא זולתו, ואמרו "בקיאים הם בטומאת מת, ואין בקיאין בטומאת שרץ" אבל חשבו שרביעי בשרץ טהור בקודש. וקצתן אמרו "לא אשתבוש כהני", שהשאלה הראשונה ששאלם היה מחמישי בקודש ואמרו לו טהור, ושאלה השניה היה מרביעי בקדש ואמרו טמא, והתשובה אמיתית בשתי השאלות.

ואני אבאר זה המאמר אחר שזכרתיו כאן, שהוא גם כן בתכלית הקושי במקומו והוא מאמר עמוק מאוד מאוד וביאורו מועיל בכאן בשקלא וטרייא שעשינו במה שהקדמנו:

ואומר שאומרו בכאן "בשר קודש" הוא לשון נקיה והכוונה בשר שרץ.
וכן באמרו "היקדש" רצונו לומר היטמא כמו שיקראו העברים המרחק מדבר וההנזר ממנו "קדושה". אמר "אל תגע בי כי קדשתיך"(ישעיה סה, ה), ואמר "פן תקדש המלאה הזרע"(דברים כב, ט) וכו׳.
וכאשר לקח השרץ בכנף בגדו היה הבגד ראשון, וכאשר נגע כנף זה הבגד בבשר היה הבשר שני, עוד נגע הבשר בנזיד היה הנזיד שלישי.
ושאל להן מזה הנזיד שהוא שלישי, כאשר נגע ביין ונגע בשמן ונגע במאכל מה דין זה המאכל וזה היין וזה השמן, אם כל זה יטמא אם לא. ואין ספק שהיין והשמן והמאכל כל אחד מהן רביעי, אבל יין ושמן יעשו תחילה כמו שהתבאר, והמאכל פסול ואינו מטמא, והכל טמא. והיתה תשובתם בזה ואמרו לו לא, ובזה טעו.

זהו דעת רב כאשר אמר "אשתבוש כהני" בזאת השאלה.
עוד שאל להן ואמר אם היה טמא נפש הוא אשר נגע הלחם בכנפו, ונגע הלחם בנזיד והנזיד נגע ביין ובשמן ובמאכל, מה דין זה היין והשמן והמאכל, ואמרו יטמא וזה מאמר אמיתי.

אולם שמואל אמר "לא אשתבוש כהני".

וזה שהוא יאמר שמאמר חגי בשאלה הראשונה "ונגע בכנפו" לא ירצה בו שכנפו נגע בלחם, אמנם ירצה בו שנגע אוכל בכנפו, עוד נגע זה האוכל בלחם והלחם בנזיד. והוא אמרם בגמרא "מי כתיב ונגע כנפו, ונגע בכנפו כתיב, במי שנגע בכנפו", ירצה לומר שאמרו ונגע בכנפו הוא אינו האיש אשר נשא שרץ בכנפו, ואמנם הוא מן הדבר אשר נגע בזה הכנף. ויהיה הנשאל להן על חמישי בקודש והוא טהור, וזה שהכנף ראשון והאוכל אשר נגע בו שני, והלחם אשר נגע בזה האוכל שלישי, והנזיד רביעי והוא פסול ואינו מטמא כמו שקדם, וכאשר נגע הנזיד ביין ושמן ומאכל יהיה הכל טהור, ולא יטמא המשקה שהוא יין ושמן ולא המאכל לפי שכל אחד מהן חמישי וחמישי בקודש טהור, וכן השיבוהו ואמרו לו שזה החמישי לא יטמא.
ועוד שאל להן, אם היה טמא נפש הוא אשר נגע בכנפו על זה הסדר מה יהיה דין היין והשמן והמאכל, ואמרו לו יטמא, וזה אמת גם כן לפי שהוא יחזור אז רביעי, ויהיו היין והשמן תחילה שהוא משקה קודש שנגע בשלישי, והמאכל יהיה פסול להיותו רביעי כמו שקדם. וביאור זה שטמא מת אין כנפו ראשון אבל כנפו הוא אב הטומאה, כמו שכבר בארנו שאדם שנטמא במת כאשר נגע בבגדים או בכלי שטף ישיב אותם אב הטומאה, ויהיה הכנף בגד טמא מת אב, והדבר אשר נגע בו ראשון כמו שאמר שמואל, והלחם שני והנזיד שלישי, ויהיה השלישי הוא אשר נגע במשקה קודש ובאוכלין של קודש, ויהיה הכל טמא. וזהו לשון התלמוד "שאמר שמואל לא הכא אשתבוש ולא הכא אשתבוש כהני, לא הכא אשתבוש כהני רביעי בקדש בעא מיניהו ואמרו ליה טמא, ולא הכא אשתבוש כהני חמישי בעא מיניהו ואמרו ליה טהור".

ובא רבינא בסברה שלישית ואמר שהם טעו בשתי התשובות.

אולם בתשובה הראשונה כמו שאמר רב, וזה שיהיה הכנף הוא אשר נגע בלחם.
אולם תשובתם השנית אמר "בטומאת מת נמי לא בקיאי, הכא רביעי והכא שלישי".

וביאור זה שרבינא אמר שאומרם יטמא ושיהיה היין והשמן והמאכל טמא כמו שזכרו, אלא שהיו טועים במדרגת הטומאה. לפי שהן חשבו שזה אשר נגע בנזיד רביעי בין לטמא מת בין לשרץ, אבל רביעי של שרץ טהור לקודש ורביעי מלטמא מת טמא. הנה הם טעו בשתי התשובות, לפי שרביעי של שרץ פסול בקודש כמו רביעי של טמא מת, וכן הרביעי מאיזה אב שיזדמן. וזה אשר חשבו רביעי לטמא מת הוא שלישי, לפי שהכנף הוא אב הטומאה כמו שהתבאר, והלחם ראשון והנזיד שני, והיין והשמן והמאכל כל אחד מהן נגע בשני, ויהיה הכל טמא כמו שזכרו אבל המאכל טמא והוא שלישי לא רביעי כמו שחשבו, שהכנף מן טמא מת שהוא ולד הטומאה כמו כנף שרץ.

וזה מה שנפלה בו המחלוקת בין חכמי התלמוד בזאת התשובה:

רב יאמר שטעו בתשובה הראשונה, ואמרו אמת בשניה.
ושמואל יאמר שצדקו בשתי התשובות.
ורבינא יאמר שלא צדקו בשתי התשובות.

הנה כבר התבאר לך שהעניין קשה בעצמו, ואפילו בזמנים הקודמים, והבן אמרם "עתידה תורה שתשכח מישראל" על שכחת דיני טומאה וטהרה. וכן מה שצווה השם יתברך את הנביא בשאלה על זה אמר לו שאל נא את הכהנים תורה, והיא היא התורה בסתם הוא התלמוד בטומאה וטהרה וידיעת דינם. וכן גם כן אמרו בטומאות וטהרות "הן הן גופי הלכות". ואיך לא יהיה כן, והיו המבוא לרוח הקדש כמו שאמרו "טהרה מביאה לידי קדושה" וכו׳.

ואמנם אמרתי לך כל זה המאמר, שלא תחשוב שהדיבור באלו העניינים הוא כמו הדיבור בסוכה או בלולב או בשבועת השומרים או בשבועת הדיינין, ותעיין בו בתחילת מחשבתך ותחשוב שכבר השלמת הדבר.

גם כן שלא תאריך מה שיגיע לך מהתועלת אחר הגעתם, ותשווה אותו כמו שקדם מביאורנו לסדרים הקודמים. לפי שאלו השורשים גדולי הדעת והמזימה אשר הקדמתי לך בה הסדר אין בו שורש שלא השתוקקתי בו השתוקקות באמיתותו ותיאורו, ולקנותו אותו אחד מעיר ושנים ממשפחה מכל זוויות התלמוד ומספרי הברייתות והתוספתות, עד שקבצתי מהן זאת הפתיחה להיות מפתח לכל מה שארצה לבארו מזה הסדר, ולרוב ההלכות הקשות שבתלמוד. לפי שכל הלכה שיהיה בה טומאה וטהרה וראשון ושני וכיוצא בהן תקשה אפילו לגדולי הרבנים וכל שכן לתלמידים. וכאשר תמצא בו מאמר לאחד, תמצא המאמר רב האריכות ומעט ההגעה, לא יגיע לך ממנו כוונה שלימה, לפי ששורשי אלו הפנים בלתי מתעסקים בהם כלל.

אולם מה שקדמנוהו אנחנו בזאת הפתיחה הוא מספיק מאוד ויצטרך אל שמירה כמו שזכרנו. ולא ידע שיעור התועלת בו על האמת אלא מי שהשתוקק בימים והתעורר בלילות בהלכה מאלו ההלכות, אשר בתחילת שבת ופסחים או חגיגה וזבחים וחולין והדומה להן, ולא יתברר לו השורש אשר ישען עליו, ואחר זה עוד יקרא זאת הפתיחה ומה שאחריה, ויעלה לו זה כולו בנוי על שורשיו, ואז ידע שעור מה שנעשה הנה. ואין דמיון זה אלא כמו מי שקיבץ חרובים בהשתוקקו ויגע בדרכים עד שהגיע ממנו אל ממון גדול הגיע בו אל הכוונה, וכאשר השלים בזה הממון מן ההשתוקקות ולא ישוער על כוחו ידע שיעורו. וכן אם הגיע לאיש נבון, ואף על פי שלא השתוקק בו, הנה הוא יגיע בו הכוונה במה שיראה מענייני האנשים שיעור מה שהיו משוטטים בזה ולא מצאו.

וכל מה שהקדמנו את העניין, הוא חריצות וזירוז על שמירת זו הפתיחה, וזוכרה תמיד, עד שלא אצטרך שאזכור אלה העיקרים בכל עת שאצטרך להם, אבל ארמוז עליהם לבד, לפי שהסדר בעצמו יסבול מהאריכות, ואם לא נכפול ענייניו יהיה בו די.

ועתה אתחיל בפירושו אם ירצה השם יתברך.