דורות הראשונים/כרך ב/פרק טו
ואמנם כן כי הדברים מבררים את עצמן ,והנם פרושים לפנינו עד שאינם משאירים כל ספק.
שהרי בכל הדברים אשר ידענו כי שם התנגדו הצדוקים ,אין שם גם דבר אחד מהנעשה לכל העם אצל כל אחד לעצמו בביתו.
וכל הדברים אשר יש לנו מהתנגדות הצדוקים והסכמת הצדוקים בהחלט נגד המקובל, הנם רק בדברים כוללים אשר לא הי' אפשר שם להניח הדבר על דעת כל יחיד ויחיד לעצמו.
וכל הדברים ההם הנם או בדברים המסורים לבית דין ,או בדברים הנעשים במקדש ,ובדברים כוללים השייכים לכל העם יחד. מחלקותם של הצדוקים בדיני התורה הי׳: א) שהיחיד מתנדב ומביא קרבן תמיד , ב) הם אמרו כי דבר מעשי הקטורת ביום הכפורים נלמד מהכתוב כי בענן אראה וכו׳ לתקן מבחוץ ולהכניס לפנים, ג) הם אמרו שפרה נעשית רק במעורבי שמש, ד) הם היו אוכלין מנחת בהמה, ה) ואין הצדוקים מודים בניסוך המים בחג. וכל הדברים האלה הנם דברים שבמקדש. וכל יתר הדברים, הנם בנונע למעשי בית דין ,והנעשה מהם ועל פיהם: א) עין תחת עין ממש ולא לעונש ממון ב) אין עדים זוממין נהרגין עד שיהרג הנידון , ג) תירש הבת עם בת הבן , ד) וירקה בפניו הנאמר בחליצה הכונה על פניו ממש , ה) ופרשו השמלה לעיני הזקנים שמלה ממש ו) ממחרת השבת הוא שבת בראשית ועצרת נקבע לעולם רק אחר השבת ז) לחייב כל בעל הבית בנזקי עבדו ואמתו כבנזקי שורו מקל וחומר(כא), ח) שריפת הנשרפים היא על ידי הקפת חבילי זמורות. וכל הדברים האלה הנם דברים הנעשים מבית דין ועל פיהם. ובין אלה הנעשים במקדש לכל העם יחד ,ובין אלה אשר הנם מסורים לבית דין ,אי אפשר שיעשה שם כל אחד ואחד כפי שיעלה על דעתו ,ובהכרח שתבוא שם הסכמה כוללת.
וכן הדבר כי ראשית המחלקאות בהפרטים האחדים בדיני התורה באו בדברים המסורים לבית דין.
וזה כבר בא בימי יוחנן כהן גדול כי כאשר נתן ידו אל הצדוקים ,ובטל ושם עונש על כל המצות מדרבנן הנה התנגדו לו חכמי הדור ,ומכיון שהיתה כבר יד הצדוקים באמצע רדפם בחרב נוקמת ,וכמו שהוא גם בדברי הברייתא במס' קדושין ד׳ ס״ו: ומה אעשה אם אתה שומע לעצתי רומסם וכו׳ מיד ותוצץ הרעה על ידי אליעזר בן פועירה ויהרגו חכמי ישראל והי׳ העולם משתומם וכו׳.
ועל כן הנה עמדו אז פתאום הצדוקים גם בראש כל מעשי בית דין (וכמו שיבואר כל זה לפנינו).
אבל הם לא למדו מעולם ,וכבר נתבאר כי הדור ההדש של המתיונים, היינו הדור ההדש מהם אשר הי׳ עתה בימי יוהנן ,לא ידעו את התורה רק מההעתקה היונית ולא ידעו דבר מכל דרכי התורה והבנתה.
ועל כן בקלות דעתם עשו מה שעשו ופסקו מה שפסקו ,ככל אשר יעלה המזלג ,כפי אשר יקח את דברי התורה כל איש אשר מוזרים לו דרכי התורה, ואין לו בה כי אם את אשר יפתח ויקרא .כמו נפש תחת נפש כשנהרנ הנדון שריפת הנשרפים בחבילי זמורות וירקה בפניו ממש וכדומה לזה. ואם גם אחר זה נודע להם טעותם ,עמדו בנצהונם ,ויעמדו על דעתם כי אינם נזקקים לא להקבלה ולא להבנת דברי התורה ודבר אין להם כי אם עם דברים ככתבם. ואם גם דברי המשנה במס׳ סנהדרין ד׳ נ"ב (פ״ז מ״ב):
אמר ר׳ אליעזר בר׳ צדוק מעשה בבת כהן אחת שזינתה והקיפוה חבילי זמורות ושרפוה אמרו לו מפני שלא הי׳ בית דין של אותה שעה בקי.
והוא כדברי הגמ׳ שם על זה "אמר רב יוסף בית דין של צדוקים הוה״.
וזה יבואר לנו לפנינו בפרק מ״ז מה שהי׳ לפני ימי החורבן בימי ר׳ אליעזר בר׳ צדוק אבל הננו רואים תשובת החכמים בפשיטות "מפני שלא הי׳ בית דין של אותה שעה בקי".
שעיקר התנגדות הצדוקים בנונע לאיזה פרטים המסורים לבית דין, לא באו מתחלתן מפני שעמדו הצדוקים על הדבר, וידעו גם את הקבלה על דברי התורה
ואחרי שנתבארו במשנה גם טעם הצדוקים ולימודם ותשובת חכמים על זה בודאי שהי׳ בזה הסכמת הצדוקים, והוא מהדברים שהחליטו הצדוקים.
אבל עוד נאמר שם במשנה אומרים צדוקים קובלים אנו עליכם פרושים שאתם מטהרים את הנצוק אומרים פרושים קובלים אנו עליכם צדוקים שאתם מטהרים את אמת המים הבאה מבית הקברות ואין זה דבר שאמרו הצדוקים בהחלט, כי אם שהי׳ זה מהדברים שהיו מונים בהם את חכמי התורה ואולי גם קרה זה בדבר של רבים ובאה על זה הוראת חכמי הדור, והי' שם מהצדוקים מי שהי' טוען כגגדם שיצאו מדרכם לטהר ויעשו הצדוקים מזה טענה שהפרושים סותרים את עצמם ועל כן אין בזה שום טעם מהצדוקים על דעתם הם. ודעת חכמי התורה, וכל המקובל ונהוג ובא, רק שהם נכנסו לעומק החקירה, והחליטו אחרי העיון שאין זה פשוטו של מקרא, והתנגדו מתוך העיון והחקירה, מכל זה וכיוצא בזה היו הצדוקים רחוקים לגמרי ולא הי׳ זה מלאכתם כלל, ככל אשר כבר נתבאר ויבואר עוד לפנינו.
אבל עשו לשעתו "מפני שלא הי׳ בית דין של אותה שעה בקי" ומכיון שעשו כן עמדו אחר זה בפרטים אחדים בנצחונם.
והדבר הזה בולט כל כך עד שגם החכם גרעץ בהלכו לתומו הרגיש בעיקר הדבר וכתב בעמוד 89:
"ספק גדול הוא אם הצדוקים בראשית ימיהם ידעו כל עיקר לחלק בין דברים הכתובים בתורה ובין המקובלים על פה. יותר נראים הדברים שאך ברבות הימים ,התחילו להבין זה על ידי הריבות עם חכמי התורה. קשה להאמין כי אילי הארץ אשר מלאכתם הי׳ בידיעת המלחמה והדיפלאמאטיע ידעו מעצמם להציג יסוד כזה ולהשתמש בו" אלה דבריו.
אבל בכל זה טעה גרעץ בענין הדבר כי באמת לא הי׳ להם יסודות כאלה גם ברבות הימים ,ומעולם לא הבדילו בכתובים בדעה והבדלה.
כל מה שאמרו הי׳ רק דבר המובן גם לכל הדיוט, ודבר לא הי׳ להם גם עם חקירת פשטן של דברי התורה.
דבריהם הי׳ שאין להם בדברי התורה כי אם מה שמובן לכל אדם בלי כל עיון וכפי מה שיבין כל הדיוט הפותח את הספר ורואה את המפורש שם באין צורך לפירוש כל עיקר. אבל כל מה שצריך לפירוש ,עם זה כבר דבר אין להם ,וכל אחד יוכל לעשות שם כרצונו וכדרוש לו.
ואם ישבו בבית דין שהי׳ כלו משלהם אז גם הורו כן לפי אשר יאמר כל הדיוט מתוך השקפה בדברי הכתובים. ועל כן באמת יש לנו מהם דברים אשר נשתומם למראה עינינו ,ואשר דבר אין להם עם פשטיה דקרא ,והנם ההיפך מפשטיה דקרא.
לפי שהיסוד שלהם הי׳ שכל שאינו מפורש בתורה ויוכל הטוען לטעון, הרי הרשות נתונה, וכל אחד יכול להבינם בדעתו וכדרוש לו. ולדוגמא הנה אחת מהדברים שחלקו בהם הצדוקים כבר השבנו שהוא שיחיד מתנדב ומביא קרבן תמיד.
ובמנחות ד׳ ס״ה נאמר:
"תנו רבנן אילין יומיא דלא להתענאה בהון ומקצתהון דלא למספד בהון וכו׳ מריש ירחא דניסן עד תמניא ביה איתוקם תמידא דלא למספד שהיו צדוקים אומרים יחיד מתנדב ומביא תמיד מאי דרוש את הכבש האחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים ,מאי אהדרו להו את קרבני לחמי לאשי תשמרו שיהיו כולן באין מתרומת הלשכה. והאם יש כאן מקום לטעות, והאם יש כאן מקום לאמר שהדבר בא להצדוקים מפני שחקרו לעמוד על עומק פשוטו של מקרא, והאם יש מקום לאמר שעשו מחלוקת כוללת מפני שדחקם ענין דברי הכתובים.
והלא לשון הכתובים במדבר כ"ח הוא: "צו את בני ישראל ואמרת אלהם את קרבני לחמי לאשי ריח ניחחי תשמרו להקריב לי במועדו ואמרת להם זה האשה אשר תקריבו לד׳ כבשים בני שנה תמימים שנים ליום עולה תמיד" שכל זה מפורש שנאמר לכל ישראל ,והוא קרבן צבור ,דהיינו חובת הצבור כלו ,ומפורש נאמר "צו את בני ישראל" וכן עוד ״תשמרו להקריב לי" וכן "זה האשה אשר תקריבו". והאם יכול להיות שום ספק ,שקרבן צכור אשר הזהירה תורה לכל ישראל להקריב ,וכי ישמרו להקריבו במועדו שנים ליום עולה תמיד ,האם אפשר להסתפק בזה שזה בא משל צבור מכסף כל ישראל אשר החיוב על כולם להקריב יחד, אשר חייבה אותם תורה בדברים ברורים ומפורשים כאלה. וזה שנאמר לכהן המקריב "את הכבש אחד תעשה בבוקר ואת הכבש השני תעשה בין הערבים״.
הלא הוא דבר המובן מעצמו שזה כבר ידובר בהמקריב את הקרבן ,ולא בהבאת הקרבן ,שחיוב ההבאה הוא לצבור ,אבל ההקרבה על המזבה הלא אין הצבור מקריבים כי אם הכהן.
אבל הצדוקים דבר לא הי׳ להם לא עם הקבלה ולא עם פשטיה דקרא, ולא עם שום פירוש יהי׳ מה שיהי׳.
דבריהם הי׳ שאין להם כי אם דברי התורה כמו שהם בלא שום פירוש, ואין להם בתורה כי אם הדברים המפורשים לכל אדם ,ואינם צריכים שום פירוש. אבל בדבר שאינו מפורש בתורה, שם כשם שאין להם דבר עם הקבלה, כן גם דבר אין להם עם פשטיה דקרא ,שם יכולים הם לפרש הדברים כדרוש להם. ומפני שהי׳ להם אז ענין־כולל אשר הי׳ נדרש להם כן שתמיד קרב משל יחיד ולא משל צבור ,ככל אשר יבואר לפנינו בפרק כ״ד ,כי על כן אמרו כן.
בהיות להם כלל כולל שכיון שדברי התורה אינם להם כי אם הלכות מדינה הנה כל שאין הדבר מפורש בתורה באין דרך לנטות ,וכל שימצא שם טענה תהי׳ מה שתהי׳ יכולים הם להטות הדברים כחפצם וכדרוש להם.
וכן הדבר כמו שכבר נתבאר שלא הי׳ להם כל יסוד בתורה, וכל שאינו מפורש שם לכל אדם ,וזיל קרי בי רב לכל תינוק ,הנה שם נתת תורת כל אחד ואחד בידו.
ובמשנה במס׳ ידים פרק ד׳ משנה ז׳ נאמר: אומרים צדוקים קובלים אנו עליכם פרושים שאתם אומרים שורי וחמורי שהזיקו חייבין ועבדי ואמתי שהזיקו פטיורין מה אם שורי וחמורי שאיני הייב בהן מצות הרי אני חייב בנזקן עבדי ואמתי שאני הייב בהן מצות אינו דין שאהא חייב בנזקן.
אבל מה ענין לקל וחומר רחוק כזה שלא מן הענין כלל בפי הצדוקים.
ומה ענין להצדוקים בשאלה כזו "שאתם אומרים שורי וחמורי שהזיקו חייבין ועבדי ואמתי שהזיקו פטורין״.
אבל האם חכמי התורה אומרים כן הלא הדבר מפורש בתורה רק בשור וחמור, ואין שם זכר מעבד ואמה. ויותר מזה שלבד שכל דברי התורה הנם רק בשור וחמור, הנה גם כל ענין דברי התורה בחיוב הבעלים בהזיקן מפורש ומבואר שהוא מפני שלא שמרו כראוי דהיינו שלא נעל בפניו.
וזה אפשר רק בשור וחמור שהוא יכול לשומרו ולהכניסו לרפת בקר ולהסגירו על מסגר, ואינו ענין אצל עבדו ואמתו.
והנה עבד ואמה שהנם בני דעת דבר אין להם כי אם לכל הפחות עם שור מועד ,אשר שם בא לשון הכתוב מפורש:
"או נודע כי שור נגח הוא מתמול שלשום ולא ישמרנו בעליו שלם ישלם."
אבל מה ענין שמירה אצל עבד ואמה בני דעת אשר לא יוכל להעמידם במקום מיוחד ולנעול בפניהם.
ומה ענין לקל וחומר כזה ממצוות על חיוב נזקין בפי הצדוקים.
ואין דברינו על עיקר הדבר אם לחייב את האדון על נזקי עבדו ואמתו מצד הסברא או מאיזה לימוד או לא ,שזה הוא ענין שאינו נוגע לדברינו במקום הזה. תכלית דברינו הוא רק להעיר על זה בנונע להצדוקים שאך בטעות חשבו עד היום שהי׳ אצלם יסוד קבוע בנונע לתורה.
ואך בטעות חשבו שיסודם הי׳ שאין לנו שם כי אם ודברים ככתבם. בעומק פשוטו של מקרא והנה לנו גם הדבר הזה לעד שהרי זה ודאי שעבד ואמה לא הוזכר מהם דבר בתורה בנוגע לחיוב האדון ,והוא גם נגד פשטן של דברי התורה שחיובו בשור הוא מפני שלא שמרו. אבל מפני שרצו הצדוקים בזה ,ועל פי דרכם הי׳ זה חפצם ,דנו גם קל וחומר רחוק לחייב את האדון.
לפי שבאמת לא הי׳ להם כל יסוד בכל מה שלא נתפרש מפורש ,וככל אשר כבר נתבאר.
וראוי לנו להעיר בזה על טעות כולל בנוגע לדברי הצדוקים. כי הנה כבר חשבנו בין הדברים אשר התנגדו הצדוקים שהנם מעשי בית דין שהם אמרו ופרשו השמלה ממש ,והוא ממגילת תענית פרק ד׳. ושם נאמר "ועוד שהיו בייתוסים אומרים עין תחת עין וכו׳ ופרשו השמלה לפני זקני העיר הדברים ככתבם׳׳.
והחכם ווייס בחשבו זה גם הוא בעמוד 117יאמר:
"י״ב) היו אומרים ופרשו את השמלה דברים ככתבם שמלה ממש (מגלת תענית פ׳׳ד) עם הפירוש הזה הסכים ר׳ אליעזר בן יעקב כתובות מ"ו."
ורק תמהון הוא לראות עד כמה לא ידעו את עניני הדברים אשר דברו בהם.
ולא ידע החכם ווייס שגם הלכה כר׳ אליעזר בן יעקב כמו שכן הוא דברי סתמא דגמ׳ ,וכן פסק גם הרמב׳׳ם בה׳ נערה בתולה פרק ג׳ הלכה ו׳.
והחכם גרעץ נאטע 12עמוד 693הכחיש את דברי המגלת תענית שזה דעת הצדוקים שהרי גם אחד מהתנאים סובר כן כתובות מ"ו. וכל זה גרם להם מה שדברו בכל הדברים האלה מתוך חסרון ידיעה. ודברי ר׳ אליעזר בן יעקב אין לו ענין כלל עם טעותם של הצדוקים, אשר טעו רק מתוך חסרון ידיעה בתורה. כי דברי הצדוקים הנם בנוגע להאשה ,ודברי ר׳ אליעזר בן יעקב אינם כי אם בנוגע להבעל.
כי בדברי הפרשה הזאת לא הוזכרו עדים כל עיקר ,ואין מזה דבר בדברי התורה. ומכיון שלא הוזכרו עדים בכל הפרשה הזאת כי על כן חשבו הצדוקים שכל הדברים הנם רק דברים ככתבם ,וכל הראיה היא רק מהשמלה. ודברי התודה דברים כ״ב הם:
ולקח אבי הנערה ואמה והוציאו את בתולי הנערה אל זקני העיר השערה ואמר אבי הנערה וכו׳ ופרשו השמלה לפני זקני העיר, ולקחו זקני העיר ההוא את האיש ויסרו אותו וכו׳ ואם אמת הי׳ הדבר הזה לא נמצאו בתולים לנערה והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה אנשי עירה באבנים וכו׳.
והנה לא הוזכרו בכל זה עדים כי על כן טעו הצדוקים באי־ידיעתם לחשוב שהבירור הוא רק על ידי השמלה ופרשו השמלה.
ואם נמצאו בתולים על השמלה ויסרו אותו ,ואם לא נמצאו בתולים על השמלה והוציאו את הנערה אל פתה בית אביה וסקלוה.
ודברים כאלה באמת לא יוכלו לאמר כי אם הצדוקים אשר לא ידעו בתורת ד׳ בין ימינם לשמאלם ודבר לא הי׳ להם לא עם קבלת האומה בתורה ,ולא עם הבנת דברי התורה.
שאיך אפשר להעלות על הדעת כי אם לא נמצאו בתולים על השמלה והוציאו את הנערה אל פתח בית אביה וסקלוה אנשי עירה באבנים ומתה.
והרי יכול להיות שזנתה בהיותה פנויה ,ומי מעיד שהי׳ זה בימי היותה ארוסה.
והרי יכול להיות שהיא ממשפחת דורקטי שאין להם בתולים ,והרבה מאורעות יש שעל ידם יכלה לאבד את בתוליה.
והרי גם יכול להיות שנאנסה ,ומי מעיד שזינתה ברצון.
והרי הדעת מכרעת ,שגם אם זינתה זינתה בהיותה פנויה ,ולא בהימים המעטים אשר היתה אז כבר ארוסה ומשומרת לבעל. ולהיפך איך אפשר גם ליסר ולהלקות את הבעל ולחייבו מאה כסף מפני שאביה ואמה הביאו את השמלה ,ומי מעיד שזו היא השמלה ,והלא הבעל עומד וצווח ,וטוען ברי שלא מצא לה בתולים ,וחזקה אין אדם מדבר שקר גלוי כזה, שהשמלה מלאה דם ואביה ואמה יכולים להראות זה ולברר.
והלא אביה ואמה יכולים להביא שמלה מן השוק ,ויכולים גם לשחוט צפור ולהביא דם.
ואיזה ספק יכול להיות בזה שכל זה צריך להתברר מדברי עדים. וכלל גדול הוא גם בחוקי בני אדם שספר החוקים נכתב עבור מלומדי דת ודין היושבים על המשפט ,אשר למדו אצל רבותיהם כל יסודי החוקים ענינם וביאורם ,ולא נכתבו עבור הדיוטות כי ישבו הם לדון ולשפוט על פי מה שיפתחו את ספר החוקים ויראו ,שבודאי יטעו ולא ידעו איך יכשלו. ואם בספרי חוקי בני אדם כך, אף כי בתורת ד', ואשר באמת נתקבלו ביאורי דבריה ויהיו לנחלת האומה.
אבל הצדוקים לא רצו לדעת מכל זה ויעמידו את דברי התורה על דעת כל הדיוט כפי אשר יראה שם ויבין על פי שטחיות הדברים.
ועל כן באו ואמרו גם זאת כי מכיון שנאמר ופרשו השמלה הנה דברים ככתבן ,ואין כאן בירור כי אם זה ואין צריך עדים כלל.
אבל מחלוקת ר׳ אליעזר בן יעקב ורבנן הוא אחרת לגמרי.
זה ודאי שכל הבירורים הנם על ידי עדים ,אבל הם נחלקו ,איך הדין אם לא בעל כלל.
אם נאמר שכיון שעונש התורה הוא על הוצאת שם רע הנה הדין כן גם אם נתברר שגם לא בעל כלל.
או שכל דברי הפרשה אינם כי אם כשבעל רק שהוא טוען שלא מצא דם ונתברר שיש דם.
והלשון בהברייתא במס׳ כתובות ד' מ"ו:
מאי רבנן ומאי ר׳ אליעזר בן יעקב דתניא כיצד הוצאת שם רע בא לבית דין ואמר פלוני לא מצאתי לבתך בתולים אם יש עדים שזינתה תחתיו בסקילה, זינתה מעיקרא (בהיותה פנויה) יש לה כתובה מנה נמצא ששם רע אינו שם רע הוא לוקה ונותן מאה סלע בין בעל בין לא בעל ,ר׳ אליעזר בן יעקב אומר לא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל וכו'. ובגמרא על זה: בשלמא לר' אליעזר בן יעקב היינו דכתיב ופרשו השמלה אלא לרבנן מאי ופרשו השמלה אמר ר׳ אבהו פרשו מה ששם לה כדתניא ופרשו השמלה מלמד שבאין עדים של זה ועדים של זה ובוררין את הדבר כשמלה הדשה ר׳ אליעזר בן יעקב אומר דברים ככתבן שמלה ממש. מבואר ומפורש שזה דבר מוסכם לכל: כיצד הוצאת שם רע בא לבית דין ואמר פלוני לא מצאתי לבתך בתולים אם יש עדים שזינתה תחתיו בסקילה ,זינתה מעיקרא יש לה כתובה מנה נמצא ששם רע אינו שם רע הוא לוקה ונותן מאה סלע.
רק שעל זה יש מחלוקת כי רבנן סברי שכל זה הוא בין בעל בין לא בעל.
ור' אליעזר בן יעקב יאמר על כל זה בדברים ברורים:
"ר' אליעזר בן יעקב אומר לא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל.״
הנה הדברים מפורשים שדבריו ילכו על הדברים הקודמים אשר באו בברייתא ,הדברים אשר הם לכולא עלמא ,דברים שאין חולק עליהם.
"כיצד הוצאת שם רע וכו' אם יש עדים שזינתה תחתיו וכו' נמצא ששם רע אינו שם רע וכו'." ועל זה יאמר ר׳ אליעזר בן יעקב "לא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל". ואך זה לבד כל מחלקותם.
והיינו שר' אליעזר בן יעקב סובר כי לא לחנם בא כל דבר השמלה בתורדה ואין זה משל ,כי אם דברים ככתבן ,לפי שכל הפרשה איירי רק בבעל אבל לא כשלא בעל כלל. וזה הוא לשון הרמב"ן בפירושו לתורה:
"ובודאי שצריך לחזור הדברים בענינים הרבה שהכתוב יקצר בהן ,אבל לא אמר (בספרי ובברייתא בגמ׳) הרי זה משל אלא המחייב מוציא שם רע אף על פי שלא בעל וכו׳ וכך אמרו בגמ׳ ר׳ אליעזר בן יעקב אומר שמלה ממש והלכה כדבריו וכן טעם הפרשה וכו׳.״
וכן הם דברי הרמב״ם בה׳ נערה בתולה פרק ג׳ הלכה ו׳ שאף שפסק כר׳ אליעזר בן יעקב שחיוב הבעל הוא דוקא כשבעיל כתב שם:
"כיצד הוצאת שם רע הוא שיבוא לבית דין וכו׳ ובית דין שומעין דברי העדים וחוקרין עדותן וכו׳ ואם הביא האב עדים וכו׳ וילקה הוא ונותן מאה סלעים.״
והן גם דברי הירושלמי כתובות פרק ד׳ ה״ד שאחרי בל מה שנתבאר גם שם מכל דיני עדי הבעל ועדי האב נאמר אחר זה:
תני ר׳ אליעזר בן יעקב אומר ייאמרו הדברים ככתבן מהו ייאמרו הדברים ככתבן אמר ר׳ יוסי בי ר׳ בון לעולם אינו חייב עד שיכנוס ויבעול ויטעון טענת בתולים.
והוא אחת עם דברי הבבלי.
וכל הדברים פשוטין ומבוארים שכל דברי ר׳ אליעזר בן יעקב אינם כי אם כלשונו בברייתא "לא נאמרו דברים הללו אלא כשבעל". ורק זה לבד היא כל מחלקותם וגם הלכה כר׳ אליעזר בן יעקב ,וכל דברי סתמא דגמרא כוותיה, וכמו שכבר כתב גם הכסף משנה שם(כב). והנה הוכרחנו להאריך בדברים פשוטים ,אבל כי החוקרים האחרונים בדברם כל דבריהם מתוך חסרון ידיעה הפכום לדברי תהו. ובעצמם ציינו לכתובות מ"ו ויאמר החכם ווייס "עם הפירוש הזה הסכים ר׳ אליעזר בן יעקב כתובות מ"ו" וכן ציין לשם גם החכם גרעץ.
מבלי לדעת ענין הדברים שם.
וכן הדבר בכל מה שכבר נתבאר שגם מעולם לא עסקו הצדוקים בחקירת פשט דברי הכתובים ,ויהיו רחוקים לגמרי גם מזה, וכי גם הדברים המעטים אשר התנגדו להם בהחלט היו רק דברים כוללים אשר הוכרחו שם לעשות באופן אחד, וגם שם לא חקרו כל מאומה, כי אם עשו כאשר יעלה המזלג, וכאשר יעלה על לב כל הדיוט הפותח ורואה ואומר מתוך השקפה על שטחיות הדברים.
הערות
הערה (כא): הדבר הזה בא במס׳ ידים פ״ד מ״ז אומרים צדוקים קובלים אנו עליכם פרושים וכו' מה אם שורי וחמורי שאיני חייב בהם מצות הרי אני חייב בנזקן עבדי ואמתי שאני חייב בהן מצות אינו דין שאהא חייב בנזקן. אמרו להם, לא. אם אמרתם בשורי וחמורי שאין בהם דעת, תאמרו בעבדי ואמתי, שיש בהם דעת וכו' ואחרי שנתבארו במשנה גם טעם הצדוקים ולימודם ותשובת חכמים על זה בודאי שהי׳ בזה הסכמת הצדוקים, והוא מהדברים שהחליטו הצדוקים.
אבל עוד נאמר שם במשנה אומרים צדוקים קובלים אנו עליכם פרושים שאתם מטהרים את הנצוק אומרים פרושים קובלים אנו עליכם צדוקים שאתם מטהרים את אמת המים הבאה מבית הקברות ואין זה דבר שאמרו הצדוקים בהחלט, כי אם שהי׳ זה מהדברים שהיו מונים בהם את חכמי התורה ואולי גם קרה זה בדבר של רבים ובאה על זה הוראת חכמי הדור, והי' שם מהצדוקים מי שהי' טוען כגגדם שיצאו מדרכם לטהר ויעשו הצדוקים מזה טענה שהפרושים סותרים את עצמם ועל כן אין בזה שום טעם מהצדוקים על דעתם הם.
הערה (כב): בעת הדפסת הדברים בא לידי ספר דברי שלום ואמת להרב רפאפורט וראיתי שם בעמוד 15שגם הוא טעה את הטעות הזח ויאמר שם:
"ויותר יפלא (על הגליון ממגילת תענית) המקרא השני שהיו אומרים ופרשו השמלה דברים כבתבן, והנה מבואר דברי התנא אשר משנתו קב ונקי כברייתא כדתניא (כתובות מ"ז) ופרשו השמלה ר״א בן יעקב אומר דברים ככתבן שמלה ממש, וכן בירושלמי שם פ"ד ה"ד תני ראב"י אומר ייאמרו הדברים ככתבן" אלה דבריו.