קטגוריה:דברים יא ח

• לפירוש "דון יצחק אברבנאל" על כל הפרק • ליתר הפירושים על הפסוק •

הנה זה הוא הכלל היוצא מכל הדברים אשר קדמו. וענינו שאחרי אשר ראית' בעיניכ' הטובו' העצומות וההצלחו' הגדולות והנוראות אשר עשה אתך הש"י. וראיתם ג"כ העונשים אשר שלם לשונאיו. הנה ראוי לך ג"כ שתזהר בשמירת המצות. ר"ל אם מצות עשה אשר יעבוד האדם לבוראו מפאת האהב'. ואם ההתרחק מהחטא במצות לא תעשה אשר תבא מפאת הירא' כמו שזכר למען תזכו לשכר המקווה והנמשך מהם. וזכר מיני השכר כפי מעלתם. אם ראשונ' ירושת הארץ ונחלתם וזהו למען תחזקו ובאתם וירשתם את הארץ. ר"ל כי יד ה' החזקה תחזיק שומרי מצותיו. ולא תחזיק ביד מרעים. ושכר שני ההתמדה בארץ ושלא תהיו גולי' ממנה. וע"ז אמר ולמען תאריכו ימים על האדמה אשר נשבע ה' לאבותיכ'. ושכר שלישי שבהיותכם בארץ תהיה תמיד שבעה ורעננה זבת חלב ודבש. ר"ל כדי שיתן הקב"ה לכם ולזרעכם אחריכם את הארץ. באופן שתהי' תמיד ארץ זבת חלב ודבש. וביאר מיד אליהם איך ייוחס השכר הזה השלישי אליו ית'. כי אחרי שנתן להם את הארץ הרי היא טובה או רעה ואיך א"כ יעשה תמיד ארץ זבת חלב ודבש או נעדרת מזה. ולבאר זה אמר כי הארץ אשר אתה בא שמה לרשתה לא כארץ מצרים היא אשר יצאתם משם ששם היית זורע זרעך ומשקה את הארץ ממי נילוס כמו שישקה אדם ברגלו לגן הירק. ולפ"ז לא היתה ארץ מצרים צריכה לגשמי'. אמנם הארץ אשר אתם עוברי' שמה לרשתה אינה כן. כי אם היא ארץ הרים ובקעות ואין שם נהר שישקה את הארץ. אבל היא למטר השמים תשתה מים ר"ל שלא יכנסו המים בתוכה כי אם בבואם מהמטר ולא מנהר כמצרי'. ולכן לא בכחך ועוצם ידך תעשה חיל בארץ ההוא. כי כל עבודתה הם המצות ותצטרך לכוון לבך לשמים כדי ש ברך את הארץ במטר בעתו. כי הוא יתב' הדורש אותה ותמיד עיני ה' אלהיך בה לא אחת ולא שתים פעמים בשנה. כי אם תמיד עיני ה' אלהיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. כי בכל הימים ובכל החדשים ידרוש אותה אם בהורדת המטר כשיצטרך אליו ואם במנעו כשיזיק ואם בהתחדש הרוחות או הכאת השמש כפי הצורך לברכת התבואות. וכבר זכר הרמב"ן שהפרש' הזאת תזהיר כמנהגו שלעולם וממנה נלמוד כי אע"פ שהכל ברשות הקב"ה ויקל אצלו להאביד יושבי מצרים ולהוביש נהרות'. הנה ארץ כנען תאבד יותר מהרה בשלא יוריד עליה מטרות עוזו. והיא כענין החולה שצריך זכות ותפלה לשירפאהו הש"י יותר מהבריא כשלא בא עליו שום חולי וכן היא המדה בעשיר ובעני ומאיר עיני שניהם ה'. ומפני שאמר ארץ אשר ה' אלהיך דורש אותה. דרשו חז"ל בספרי דף ל"ה ע"א וכי שאר הארצות איננו דורש והכתיב (איוב ל״ח:כ״ו) להמטיר על ארץ לא איש כביכול אינו דורש אלא אותה וע"י אותה הדרישה דורש כל שאר הדרישו' ירצו בזה שהיא מושגחת בהשגח' פרטית ושאר הארצו' בהשגחה כוללת. ותכלית דבריו הוא שאחרי שהכל בידו והוא דורש אותה הארץ ביחוד. דע נא וראה כי אם שמוע תשמעו אל מצותיו לאהבה את ה' שהוא התכלית האמתי ולעבדו בכל לבבכם ובכל נפשכ'. כי מרוב האהב' תהיה העבוד' שלמה בכל לב ובכל נפש ובכל מאד כמו שזכרתי הנה אז תזכו לשכר המגיע מהמצו'. כי עם היות שאתם תעבדו אותו מאהב' הנה מעצמו יתן לכם שכר פעולתכ' והוא אמרו ונתתי מטר ארצכם בעתו. כי זו היא הדרישה אשר זכר שידרוש את הארץ תמיד. והנה אמר ונתתי מטר ארצכם בעתו בהיות משה הוא המדבר בשם ה' הנותן את המטר לפי שזכר לאהבה את ה' אלהיכ'. ולכן דבר הדברי' האלה בשמו ואמר בעתו להגיד שיתן המטר בזמן הראוי אליו כפי צורך הארץ. וחז"ל דרשו בויקרא רבה פרשה ל"ו וספרא דף רנ"ב עמוד ב' שיבא המטר בלילות כדי שלא יפסוק מלאכת' ביום. ופעם יהיה יורה ופעם מלקוש שהם הצריכים בראשית השנה ובאחרית'. ואספת דגנך תירשך ויצהרך. ר"ל שלא ימנעוהו האויבים ממנו. ולא זכר שאר הפירות לפי שאלה הם העקר ומלבד התבואות הצריכו' לאדם עוד יתן בירידת המטר עשב בשדך לבהמתך וכמו שכתב רש"י באופן שלא תצטרך להוליכם במדבר. או שתהי' התבואה כל כך שיאכלו ממנה הבהמו'. ומלבד שיתברכו התבואות באופן הנזכר. עוד יתברכו שתאכלו ותשבעו. והרי לך בזה השכר המקווה מהמצות:

עוד זכר הענש המגיע מהחטאי' שבעבורם תהיה הירא' מעלה הכרחית לאדם. וע"ז אמר השמרו לכם פן יפתה לבבכם. כי השמירה והירא' ענינם א'. ואמר שאז יחרה אף ה' בהם. ר"ל כי בעבור שלא יראתם מלהקציפו יקצוף עליכם ויעצור את השמי' ולא יהיה מטר. ולפי שענין התבואות השמי' הם הפועלי' אותם בתנועותיהם והארץ מתפעלת. לכן אמר ועצר את השמי' ולא יהיה מטר שהוא הפועל והאדמ' גם היא מצד טבעה תעקר ולא תהי' הגונה ומוכנת לתולדת התבואות וזהו והאדמה לא תתן את יבולה. על דרך מה שאמר (פ' בחקותי) ונתתי את שמיכם כברזל ואת ארצכם כנחושה. ומהעדר המטר וחוסר התבואות תבאו לאבדן במעט מהזמן מעל הארץ הטוב' אשר אנכי נותן לכם ר"ל אשר אנכי נתתי לכם להיותה טובה זבת חלב ודבש. הרי לך שבהעצר המטר לא לבד תאבדנה התבואו'. אבל גם אתם תאבדו מן הארץ. הנה ביאר בז' שעבוד' הארץ האמתית היא באהבה וביראה לפי שימשכו מהם התועלו' הגדולו' והעצומו' אשר זכר בעצם הארץ ודשנותה. ובספרי ר' שמעון בן יוחאי אומר ככר ומקל ירדו כרוכים מן השמי'. אמר להם אם עשיתם את התור' הרי ככר לאכול ואם לאו הרי מקל ללקות. והיכן פירושו של דבר (ישעי' א') אם תאבו ושמעתם טוב הארץ תאכלו ואם תמאנו ומריתם חרב תאכלו. ר' אליעזר המודעי אומר ספר וסייף יצאו כרוכים מן השמי'. אמר להם אם אתם עושים את התורה הכתוב' בזה הרי אתם נצולים מזה. ואם לאו אתם לוקין וכו'. היכן פירושו של דבר (פ' בראשי') ויגרש את האדם וגו'. ואת להט החרב המתהפכת וגו'. הנה רשב"י עשה המשל בככר שהוא המורה על רוב הטוב' ובמקל שהוא הענש. ועם הענש הקטן שאינו דבר ממית כדי לכלול השכר הנמשך מהאהב'. והענש אשר עליו תהי' הירא'. אמנם ר' אליעזר המודעי אמר שלא הוצרך הקב"ה ליעדם בשכר. כי אם ביראת הענש. וגם זה מופלג וגדול כסייף לא קטן כמקל. והנה שם בספרי פירשו הפרש' הזאת כלה בשבחה של א"י. כמו שכתב (דברי' י') רש"י ז"ל. אבל הנראה כפי פשט הדברים וקשור הפרשיות הוא מה שכתבתי. והיעודים האל' כלם מורים שהם כנגד הצבור. כי לא יעשה הקב"ה הנסים לתת את מטר הארץ בעתו ולהוסיף התבואו' או שיעצור את השמי' ויבשו רק על מעשה רוב העם. אבל היחיד בזכותו הוא יחיה ובעונו ימות. והבינוני' בדרך מנהגו של עולם יעשה עמהם טובה כדרכם וכעלילות' וכמו שכתב הרמב"ן. והנה צוה משה אדונינו לישראל שישימו הדברי' האל' על לבבם ועל נפשם. ר"ל שיעיינו בהם וישימו אליה' לב תמיד ושיזכרו אותם ויעשו סימני' לזכרונ'. כמו שאמ' (ירמי' ל"א) הציבי לך ציונים שיתי לבך למסיל'. וזהו אמרו לאות על ידכם ולטטפות בין עיניכ' וצוה שילמדו אותם את בניהם ויכתבום על מזוזות הבתים כמו שבא כל זה בפרש' היחוד לפי שאלה הם גופי תורה במעשיות כמו שהיחוד הוא באמונו' ולכן נתחברו הפרשיו' האלה בתפלין. והמפרשי' אמרו שנשנו המצו' האל' בכאן לומר שהן חובת הגוף. ואנחנו חייבי' בהם גם בגלות ולכן נזכרו אחריו. ומדברי רבותינו ז"ל בספרי הוא וגם הוא נכון. ואמנם אמרו אחר זה למען ירבו ימיכם כפי דרך חכמינו ז"ל יהי' פירושו למען תשבו על הארץ ותאריכו ימים עליה. וכפי מה שפירשתי יתן הסבה למה ירבה הסימנין והשמיר' והזכיר' ע"ז ואמר שאינו מפני רבוי התבואו' והעושר. כי לא היה זה כל כך נחשב בעיניו כי אם בעבור שירבו ימיהם וימי בניהם על האדמ' אשר נשבע ה' לאבותם לתת להם שהית' אותה שבועה לנצח נצחים לא לזמן קרוב. והיה חפץ הש"י שיתמידו בירושת' ולא יגלו ממנה. ולכן הודיעם שאם לא תהיה הירוש' ההיא לנצח שזה יהי' מפאת פשעם וחטאת'. כי מכח שבועת האבות בלי ספק נצחיית הית'. ולפי שלא יחשבו שהארץ תכבש לפניה' בהכרח מפני שבועת האבות ואמנם ההתמד' בה היא אשר תצטרך לעשיית המצות ויוציאו זה ממה שאמר למען ירבו ימיכם וימי בניכם על האדמ' אשר נשבע ה' לאבותיכ' לתת להם כימי השמי' על הארץ שמורה שצורך המצות הנה היה להרבות ימיהם בארץ לא לענין הכבוש אשר הוא הי' מחוייב מכח השבוע'. לכן אמר אח"ז כי אם שמר תשמרון את כל המצו' הזאת לעשות' והשמיר' היא הירא' כמו שזכרתי. וזכר ג"כ האהב' והוא אמרו לאהב' את ה' אלהיכ'. וכנגד הירא' והשמיר' אשר זכר אמר ללכת בכל דרכיו ולא תסורו מהם כי זהו ענין הירא'. וכנגד האהב' אמר ולדבקה בו. כי הדבוק באמת הוא שלא תפרד המחשב' ממנו מרוב אהבתו אותו. או יהי' הדבוק מיוחס לנפש אחרי הפרד' מהגוף. וכמו שכתב הראב"ע ולדבקה בו בסוף והיה סוף המאמר אם תעשו זה אז תזכו אל ירושת הארץ וכבוש' בשלמו'. וזהו והוריש ה' את כל הגוים וגו'. כל המקום אשר תדרוך כף רגלכם וגו'. ר"ל שמכל העממים שנתן הש"י ביעודו ר"ל האבות לא יחסר אפילו אחד שלא יכבשו מן המדבר מן הנהר נהר פרת עד הים האחרון. וכמו שאמרו ז"ל בספרי שכל מקו' שירצו לכבוש גם בארץ שנער ואשור יהי' שלהם. כי הכל א"י ומן המדבר עד הים האחרון יהיה גבולכם. ר"ל שאתם חייבים לכבשו ולאבד משם העמים. והבטיחם עוד שגם לא יצטרכו למלחמה רבה עמהם. כי לא יעמוד איש בפניהם. אמנם אם לא ישמרו המצות ולא יגיעו אל מעלת היראה מכלל הן אתה שומע לאו. ר"ל כי עם היות שיירשו את הארץ לא יכבשו את האומות כלם ולא ינחלו את כל הארץ אשר נשבע ה' לאבות וישארו עמים רבים שלא יוכלו לכבשם. וגם מהם יחליפו כח להלחם בישראל כמו שהיה הענין בפעל. וכפי מה שסופר בספר שופטים:

והנה במה שאמר פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ. כבר זכרתי מה שפירשו בו חכמינו מחכמי הדור שהפחד הוא מצד יכלתם וגבורתם. והיראה הוא מפני שיראו כל עמי הארץ כי שם ה' נקרא עליהם ויראו מהם אבל זה בלתי מאומת אצלי לפי שמצינו שבענין הב"ח מדברים נאמר לנח ומוראכם וחתכם יהיה על כל חית הארץ. האם נאמר שהחיה תרגיש האלהות אשר במין האדם ותירא ממנו אין זה כ"א שהיראה. והמחתה. והפחד. הם שמות נרדפים והעיר הכתוב באמרו לא יתיצב איש בפניכם פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ לענין אמתי. והוא שהאומה הנבחרת תהיה ביתר שאת ומעלה על כל גויי הארץ כמו שהיה המין האנושי במעלה ושלמתו על כל מיני שאר הב"ח הבלתי מדברים ולכן באותו לשון עצמו שאמר על מין האדם בהקש אל שאר המינים ומוראכם ותתכם יהיה על כל חית הארץ. אמר בענין האומר אצל שאר העמים פחדכם ומוראכם יתן ה' אלהיכם על פני כל הארץ. כי יהיה זה מפעל הש"י ונפלאותיו:

ואמנם הספקות אשר יפלו בסדר הזה כפי עיון הפשט בכתובי' הם שמנה ועשרי':

הספק הראשון באמרו ראה אנכי נותן לפניכם היום ברכה וקללה. וכתב רש"י (שם י"א כ"ו) האמורות בהר גריזים ובהר עיבל וכן כתב אחר זה והיה כי יביאך ה' אלהיך וגו' ונתת את הברכה על הר גריזי' ואת הקללה על הר עיבל. ויקשה מאד למה שזכר כאן ממצות הברכה והקללה שיתנו על הר גריזי' והר עיבל הדברי' האלה שיזכור בלבד ושאר הדברי' הבאי' בפרשת והיה כי תבא. והיה ראוי ששם יזכור הענין כלו או כאן. ולא שיביא קצתו בכאן וקצתו שם. ג"כ אמר בכאן ראה אנכי נותן לפניכם היום. איך יפורש על הברכה והקללה הר גריזי' והר עיבל שלא היה באותו יום כ"א אחרי בואם אל הארץ. ואם אמר זה על הצווי לא היה בזה היום. כ"א ביום שנא' בו פרש' והיה כי תבא ואיך א"כ אמר ראה אנכי וגו':

הספק השני במה ששנה בברכה הלשון שזכר בקללה. והיה ראוי שיהיו הדברי' בשניהם בשוה. והיה החלוף שאמר בברכה את הברכה אשר תשמעו בלשון ודאי. ובקללה אמר אם לא תשמעו בלשון ספק. ועם היות שפירש רש"י שם אשר תשמעו על מנת אשר תשמעו. עדיין ישאל השואל ולמה לא אמר בזה הלשון עצמו בקללה וגם במה ששמר בברכה תנאי אחד בלבד. אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכ' ובקללה אמר תנאי' רבי' אם לא תשמעו וסרתם מן הדרך וגו'. ללכת אחרי אלהי' אחרי':

הספק הג' למה התחיל זכרון המצות באבוד עכו"ם כי הנה האזהר' הזאת כבר זכרה בפרשיות אשר עברו. כמו שאמר בסדר ואתחנן בפרשת כי יביאך ה' אלהיך ונתנם ה' אלהיך לפניך והכיתם החרם תחרימם אותם לא תכרות להם ברית ולא תחנם. כ"א כה תעשו להם את מזבחותיהם תתוצו ומצבותם תשברו ואשריהם תגדעון ופסיליה' תשרפון באש ובפ' עקב אמר פסילי אלהיה' תשרפון באש לא תחמוד כסף וזהב עליהם ולקחת לך. ומהצורך בהשנות הצווי הזה פעם אחר פעם התהיה השמירה במצות יותר מפני שבאו אזהרות רבות עליהם. והנה היחוד נזכר בתורה פעם אחת בלבד:

הספק הד' שאתה תמצא כאן בפר' שנאמרו בענין בית הבחיר' ה' מאמרי' ובכל אחד מהם הזהיר על הלוי שישמח עמו ולא יעזבנו אם לא במאמר ראשון שאמר לא תעשון כן לה' אלהיכם כ"א אל המקו' אשר יבחר וגו'. והבאתם שמה עולותיכם וזבחיכם ואכלתם שם לפני ה' אלהיכם ושמחתם בכל משלח ידכם אתם ובתיכם אשר ברכך ה' אלהיך. ולא זכר במאמר הזה דבר מהלוי בהיותו מצוה רבה שישמח עמו ויסעדהו על שלחנו:

הספק הה' למה במאמר השלישי מן בית הבחירה אמר השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקום אשר תראה כ"א במקום אשר יבחר ה' אלהיך באחד שבטיך שם תעלה עולותיך. ויקשה למה עשה השמירה על העולות. מבין שאר הזבחים והמעשרות והבכורות. והנדרי' והנדבות. שהיה מחויב לאכלם במקדש כמו שאמר למעלה ב' פעמי' וכאן זכר בלבד העולות:

הספק הו' למה נכפל אזהרות הלוי באותה הפרשה עצמה ונשנית שני פעמי' באמרו כי אם לפני ה' אלהיך תאכלנו במקום אשר יבחר ה' אלהיך בו אתה ובנך ובתך ועבדך ואמתך והלוי אשר בשעריך וגו'. וחזר לומר מיד השמר לך פן תעזוב את הלוי כל ימיך על אדמתך. והוא מאמר כפול אחר שכבר הזהיר עליו. ורש"י ז"ל כתב שבא ליתן לאו על הדבר ואני לפרש הכתוב ע"פ הפשט באתי. אף כי כבר נכלל במאמרי' הקודמי' ענין הלוי בעשה ולא תעשה וכמו שיתבאר.

הספק הז' במה שצוה בכאן על בית הבחירה בה' מאמרי' מצורפי' זל"ז. הא' לא תעשון כן לה' אלהיך כי אם אל המקום אשר יבחר ה' מכל שבטיכם וגו'. הב' לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה וגו'. והיה המקום אשר יבחר ה' אלהיכם בו שמה תביאו. הג' השמר לך פן תעלה עולותיך בכל מקו' אשר תראה וגו' כי אם אל המקו' אשר יבחר. הד' לא תוכל לאכול בשעריך מעשר דגנך כ"א לפני ה' אלהיך תאכלנו במקו' אשר יבחר ה'. הה' בפרשת כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך. אמר רק קדשיך אשר יהיו לך ונדריך תשא אל המקו' אשר יבחר ה' ויקש' מאד ההכפל העצום הזה. ורש"י ז"ל כתב שהיה המאמר הראשון על משכן שילה. והב' על ירושלי'. ולא היה צורך להבדיל ביניהם. ואם פירש מאמר אחד על שילה למה לא פירש מאמר אחר על נוב ומאמר אחר על גבעון שבכל המקומות האלה עמד המשכן קודם שבתו בירושלי'. גם כי הרב עצמו כתב באחד שבטיך ולמעלה הוא אומר מכל שבטיכם הא כיצד כשקנה דוד את גרן ארונה היבוסי גבה הזהב מכל העם ומכל מחו' הגורן היה בחלקו של בנימין. הנה התבאר מדבריו שמה שאמר במאמר הא' וכל שבטיכם הוא עצמו ירושלי'. וא"כ קשיא מדידיה לדידיה. גם כתב שבא המאמר הג' והד' לתת לו בדבר. ואין צורך כי בכל א' מהמאמרי' הראשוני' בא עשה ולא תעשה בדבר אם בראשון שאמר לא תעשון כן לה' אלהיכם כ"א אל המקו' וגו' הרי לך לאו ועשה. ובמאמר הב' אמר לא תעשון ככל אשר אנחנו עושים פה היום וגו' והיה המקו' וגו'. הנה א"כ בכל אחד מאלה עשה ולא תעשה ובו נכלל הלוי שיהיה הלאו והעשה ג"כ כוללים אותו:

הספק הח' הוא למה נשנה התר בשר תאוה בפ' הזאת שתי פעמי' כי בא ראשונ' במאמר השמר לך פן תעלה עולותיך רק בכל אות נפשך תזבח ואכלת בשר. ונשנה בפ' כי ירחיב ונשנה ג"כ ענין הדם ושפיכתו על הארץ כמי' ושיאכלו את הבשר הטמא והטהור כצבי ואיל ואם כל זה נכתב פעם אחת נקשה למה הוצרך לכתוב פעם שנית ולצוות עליו. ורש"י כתב עליו שהיה המאמר הראשון בזה מדבר בקדשים שנפל בהם מום שיפדו ויאכלו אותם בכל המקום הטמא והטהור עם היות שבאו מכח הקדשים וזה לא נתפרש בכתוב. והראב"ע כתב שנזכר זה שנית להוסיף בענינו דברים כמו שבא בפרשה. ודבריו בלתי מספיקי' כ"א הי' צורך מאמר הב' לא הי' לבא אלא תוס' ביאור והי' המאמר הא' בלי צורך כל שכן שכבר היה לו למשה להוסיף בו אותם הדברי' שבאו נוספות במאמר השני ולא הי' דבר אחד נשנה בלא הכרח:

הספק הט' במה שהתנה בפ' כי ירחיב תנאים חזקים בבשר תאוה אם באמרו כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך והרחבת הגבול הנזכר כאן יראה שהיא כמו שיאמר בפ' שופטים בענין ערי מקלט כי ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר דבר לך ויספת לך עוד שלש ערום על השלש האלה. כי שם אמר כי יכרית ה' אלהיך את הגוים האלה וגו' ואז שלש ערים תבדיל לך. ואם ירחיב ה' אלהיך את גבולך כאשר נשבע לאבותיך והוא בעשרה העממים שנתנו לאברהם אז תוסיף עוד להבדיל שלש ערים אחרות וכפי זה לא יהיה התר בשר תאוה כ"א אחר שיכבשו כל העשרה עממים ולא זכו ישראל אליו ויתחייב שלא הותר להם הבשר כל ימי שבתם בארץ. גם אמרו כי ירחק ממך המקום מורה שלרחוקי' מירושלי' הותר הבשר לא לקרובי' אליו וכ"ש ליושבי ירושלי' שלא יאכלו כ"א שלמי' אחרי שאינם בכלל הרחוקי'. וכבר העיר הרמב"ן על הספק הזה ונשתדל לישב הפסוקי' כמו שאזכור אחר זה במקומו:

הספק הי' בדברים שאמר כאן בדם אם במה שאמר בו לשון חזוק שלא יבא כ"א בגבורת המלחמה וכמו שנאמר ביהושע רק חזק ואמץ והיה ראוי שיאמר רק השמר פן תאכל דם לא שיזכור בו לשון חזוק ומה שארז"ל בספרי שהיו שטופים בדם הוא דרך דרש גם בו לא יאות לשון חזוק כמו שזכר הרמב"ן כ"א לשון שמירה וג"כ אמרו בפ' אלו הן הלוקין שהיו ישראל שטופים בע"ג ולא נאמר בו אז לשון חזוק ואם באמרו כי הדם הוא הנפש והוא דעת זר ובלתי אמתי שהנפש השכלי הוא עצם נבדל משיג ואינה דם. גם שבפ' אחרי מות אמר סותר לזה כי נפש הבשר בדם הוא והוא המורה שהנפש שזכר נשואה בדם ואינה דם כי הנשוא הוא זולת הנושא אותו. האמנם שגם שם באו בזה דברי' מגומגמי' פעם יאמר כי נפש כל בשר בדם הוא ופעם יאמר כי נפש כל בשר דמו בנפשו. ועשה א"כ מהנושא נשוא ומהנשוא נושא. ופעם יאמר כי נפש כל בשר דמו הוא. והם שלשה מאמרים סותרי' זה לזה. עוד יקשה בכתוב כאן אמרו ולא תאכל הנפש עם הבשר. ואם היה אפשר לאכול את הנפש מהו הבטול שיאכלנו עם הבשר. והראב"ע כתב שישבש דעתו ונפשו. ואם הנפש שזכר כאן היא הנפש השכלית איך תשתבש לפי שיאכל אדם את נפש הבהמה ולא תשתבש באכילת בשרה. ואם היתה הנפש החיונית הנשואה ברוח או בדם ומה המונע שיאכל אותה עם הבשר אם אפשר זה. ואם לרוב האזהרות שהביא על זה לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים. לא תאכלנו למען ייטב לך. ורש"י ז"ל דרש אותם אזהרה לדם התמצית ואזהרה לדם האברי' ואני לפרש הכתוב ע"פ הפשט באתי. ויש לעיין ג"כ באמרו ולבניך אחריך כי תעשה הישר בעיני ה'. ומה ענין לבני' בדבר הזה ומה הי' היושר אשר יעשה בעיני ה' בענין שפיכת הדם:

הספק הי"א בפ' כי יקום בקרבך נביא או חולם חלום. והוא כי הנה הנביא הזה הנזכר בפ' לא ימלט אם שנאמר שיהי' נביא שקר ולכן צרפו עם חולם חלום ואמר בו כי יקום כי הוא קם מעצמו והנה אמר נלכה אחרי אלהי' אחרי' ונעבדם ולכן יומת כי דבר סרה ויקשה לזה אמרו ונתן אליך אות או מופת ובא האות והמופת. כ"א הוא נביא שקר איך יצאו מופתיו לפועל. כל שכן לדעת רש"י שפי' אות בשמי' ומופת בארץ. וקשה עוד אמרו כי מנסה ה' אלהיכ' אתכ' לדעת הישכם אוהבי' ואם הי' נביא שקר איך ייחס זה אל הנסיון. וראב"ע אמר ששמע המופת מנביא אמת ואמרו. וזה ממגנבי דברי' ושאמר בו כי מנסה ה' אלהיכ' אתכ' בעבור כי עזבו ולא המיתו. וכל זה איננו שוה. ואם אמרנו שהי' נביא אמת ולכן בא האות והמופת והי' ענינו לנסיון כמשה"כ יקשה אמרו והנביא ההוא או חולם החלו' ההוא יומת כי דבר סרה על ה' אלהיכ' להדיחך מן הדרך אשר צוה ה'. והלא הוא הי' ירא את ה'. ולא אמר מה שאמר כי אם לנסותם לדעת אם הם אוהבי' את ה' ולא דבר סרה על ה' ולא הי' דעתו חלילה להדיחם מן הדרך אשר צוה אותם. א"כ למה יומת מה עשה:

הספק הי"ב מה ראה משה אדונינו להביא בכאן את זה תאכלו ואת זה לא תאכלו כי הנה כבר ביאר זה בתכלית הביאור בסדר ויהי ביום השמיני. ומה היא תוספת הביאור אשר עשה בזה פה. גם כי אחרי שבא לזכרו הי' ראוי שיזכרהו בשלמותו. ואתה תראה שקצר בו והשמיט דברים ממה שאמרה התורה שמה. כי הנה שם זכר את זה תאכלנו מכל שרץ העוף ההולך על ארבע אשר לו כרעים וגו'. את אלה מהם תאכלו את הארבה למינו. ולא זכר כאן דבר מזה. גם זכר שמה וזה לכם הטמא בשרץ השורץ על הארץ החולד והעכבר וגו'. ולא זכר כאן דבר מזה. גם זכר שם ולאלה תטמאו כל הנוגע בנבלתם וגו'. וזכר טמאות' למיניה' ולא זכר דבר מזה מכאן. ויקשה אם כן מה ראה להביא המצות האלה ומה הביאור שעשה בם. ואם היה שרצה להביאם למה לא זכרם בשלמותם כמו שנזכרו שמה:

הספק הי"ג במה שהביא מרע"ה כאן מצות מעשר שני ולא הביא דבר ממצות מעשר ראשון ולא מהתרומה. וג"כ תראה שזכר כאן מצות השמטה. כמ"ש מקץ שבע שני' תעשה שמטה. ולא הביא מצות היובל. גם כי הוא דורך אחר השמט' מהלך השלמות והתכלית למה שקודם התכלית. ועוד תמצא שבשמטה יש ב' חלקי' שמטת כספי' ושמטת קרקעות. והוא הביא הנה שמטת כספי' כמו שאמר וזה דבר השמטה שמוט כל בעל משה ידו. ולא זכר דבר מהשמטת קרקעות וזכר בבכורו' בכור הבהמה. ולא זכר בכור האדם שיפדה. ולכן יקשה ולמה הביא אדונינו משה כאן המצות האלה אחרי שכבר נזכרו במה שעבר. ואם היה שרצה לזכרם פה למה לא זכרם בשלמותם. ר"ל המעשר הראשון והתרומה ושאר המתנות. ויזכור גם כן השמטה בכל חלקיה שמטת כספי'. ושמטת קרקעות והיובל אחריהם:

הספק הי"ד במה שאמר אפס כי לא יהיה בך אביון. וסמוך לזה בפרש' כי יהיה בך אביון אמר סותר לזה. כי לא יחדל אביון מקרב הארץ. והם מאמרי' פוסקי' סותרי' זה את זה. ודברי המפרשי' בהם יתבארו בפירושי הפסוקי' ההמה:

הספק הט"ו באמרו כי בחדש האביב הוציאך ה' אלהיך ממצרים לילה. והנה ישראל לא יצאו בלילה כי אם ביום. כמ"ש (פ' בא) ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בקר. ובאלה מסעי נאמר ויסעו מרעמסס בחדש הראשון בחמשה עשר יום לחדש הראשון ממחרת הפסח יצאו ב"י ביד רמה. ואיך אמר א"כ שיצאו בלילה. ורש"י כתב (שם) שלפי שבלילה נתן להם פרעה רשות לצאת לכן נכתב כן. והנה הכתוב מעיד על היציאה לא על הרשות:

הספק הי"ו באמרו וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר. והנה הפסח היה חיובו שיהיה שה כבשי' או שה עזי' לא מן הבקר. ואונקלוס עשה צאן דבק עם הפסח. כאילו יאמר ועשית פסח לה' אלהיך מן הצאן ועוד תעשה הבקר לשלמי'. ולא יקשר וא"ו ובקר יפה. וגם כי הפסח ג"כ יהיה שה עזי'. והשלמי' ג"כ יהיו מן הצאן והעזי'. לא מן הבקר לבד:

הספק הי"ז שבזה החג באו שני מצות. פסח ומצה. והיה ראוי שיתן המשפט בכל אחד מהם בפני עצמו ואתה תמצא שבאו הדברי' בזה מעורבבי' כי הנה צוה ראשונה על הפסח. שאמר וזבחת פסח לה' אלהיך. וצוה מיד על המצה שנא' לא תאכל עליו חמץ שבעת ימי' תאכל עליו מצות ולא יראה לך וגו'. וחזר לענין הפסח באמרו ולא ילין מן הבשר וגו'. לא תוכל לזבוח את הפסח וגו' ובשלת וחזר עוד והזהיר על המצוה שנא' ששת ימי' תאכל מצות והוא מהקושי למה לא נתן משפט הדברי' המגיעי' לפסח יחד. והמשפט המצה בכל ענינה בפני עצמה:

הספק הי"ח אמר ולא ילין מן הבשר אשר תזבח בערב ביום הראשון לבקר. כי הנה זבח הפסח לא היה ביום הראשון מהחג כ"א ביום הי"ד שהוא עה"פ. ורש"י (שם ט"ו ד') נדחק לפרש יום הראשון הנזכר כאן על יום הי"ד. אבל הוא בלתי מתישב בכתובי' אבל מה שארז"ל בספרי דף מ"ג ע"ד שעל החגיגה ידבר לא על הפסח בלתי סובל הכתוב. והרמב"ן פרשו על היום הראשון מהחג ופירש בי"ת הראשון במקו' ה"א. כאלו אמר אשר תזבח בערב היום הראשון. אבל השמוש הזה לבי"ת איננו אמתי ומקובל כפי המדקדקים:

הספק הי"ט באמרו כ"א אל המקו' אשר יבחר ה' אלהיך לשכן שמו שם תזבח את הפסח בערב. כי המאמר הזה כפול ומותר מבואר. לפי שכבר אמר למעלה וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר אשר יבחר. ואמר ג"כ לא תוכל לזבוח את הפסח. והמפרשי' התאמצו להתיר זה באמרם. שבראשונה צוה על אכילת הזבח במקדש. ואח"כ צוה על זביחת הפסח בעזרה באמרו שם תזבח את הפסח בערב. וזה בלתי מתישב. כי בידוע אם תהיה האכילה במקדש שלא תהיה השחיט' בשערי' ולכן א"א שנפרש לא תוכל לזבוח את הפסח כ"א לענין אכילתו. אף כי פעם שלישית אמר ואכלת במקו' אשר יבחר ה' אלהיך. והיה הדבור הזה א"כ משולש. ובזה תמצא ג"כ במצה שאמרו ששת ימי' תאכל מצות הוא מאמר כפול לפי שכבר אמר לא תאכל עליו חמץ שבעת ימים תאכל עליו מצות. ולא יוכלו המפרשים לפרש היתור הזה כמו שפירשו היתור אשר בפסח:

הספק הכ' הוא באמרו ופנית בבקר והלכת לאהליך כי איך ילך ביום הראשון מהחג שהוא בבקר אחרי אכילת הפסח. ורש"י כתב לבקר היום השני וזה לא נזכר בכתוב. ור' אברהם אמר שילכו לאהליהם שהיו סביב לירושלי' ובימי החול ילכו לדרכם וגם זה הבל. כי בירושלי' בתוך העיר היו יושבי' לא באהליהם כערביי'. ועוד שהנה לא נאמר כזה בחג השבועו' ובחג הסכו'. ולמה אמרו בפסח:

הספק הכ"א באמרו ששת ימי' תאכל מצות. כי הנה המצוה היא בז' ימים ולא בששה וכבר ראית מה שדרשו רז"ל במכילתא פרשה ח' דף ד' ע"ד בזה. וזכרו רש"י שבא ללמד על היו' הז' שאכילת מצה בו רשות. ואף כל שאר הימי' אמר שהם רשות חוץ מהלילה הראשון שהוא חובה. ותשאר א"כ הקושיא כפי הפשט למה אמר ששת ימים:

הספק הכ"ב באמרו וביו' הז' עצרת לא תעשה מלאכה והוא כי למה לא זכר איסור מלאכה ביום הראשון מהחג וזכרו ביו' האחרון ממנו. ולמה לא זכר איסור מלאכה בחג השבועות ובחג הסכות. בהיות המלאכה אסורה בכלם. ומזה המין תקשה עוד ולמה זכר כאן מרע"ה החדש שיהיה בו חג הפסח שהוא חדש האביב ולא זכר בכמה ימים מהחדש יהיה. והנה בפרשת אמור אל הכהנים זכר החדש והימי'. וגם בחג הסכות לא הזכיר החדש ולא הימים שיהיה בו:

הספק הכ"ג באמרו בחג השבועות מסת נדבת ידך אשר תתן כאשר יברכך ה' אלהיך. ולא אמר כזה בחג הפסח ולא בחג הסכות. וידוע שבכל אחד מג' הרגלי' צותה תורה ולא יראו פני רקם. איש כמתנת ידו וגו'. ולמה לא נסתפק במאמרו הכללי הזה ואמרו ביחוד בחג השבועות:

הספק הכ"ד באמרו בחג השבועו' ושמחת לפני ה' אלהיך וכן אמר בחג הסכו' ושמחת בחגך והיית אך שמח. ויקשה א"כ למה לא צוה ג"כ על השמחה בחג הפסח:

הספק הכ"ה באמרו בחג השבועות וזכרת כי עבד היית בארץ מצרים וגו'. וכתב רש"י (שם) על מנת כך פדיתיך שתשמור החקים האלה. ויקשה ג"כ למה לא זכר זה בחג הפסח שהוא יותר מתיחס לענין מצרים ולא בחג הסכות כ"א בחג השבועות שבא באמצע. ור"א אמר שעל צווי מצות העבד חוזרים. והנה הכתוב אומר ושמרת את כל החקי' האלה. גם כי בפסח וסכות היינו ג"כ חייבים לשמח עבד ואמה:

הספק הכ"ו בחג הסכות והוא למה צוה בעשייתו שני פעמי' שנא' חג הסכות תעשה לך שבעת ימי'. ואמר שבעת ימים תחוג לה' אלהיך. וכן הזהיר שתי פעמי' על השמחה שנאמר ושמחת בחגך. והיית אך שמח. וחז"ל בשלהי פרק לולב וערבה. למדו מזה היתור לרבות לילי יום טוב האחרון לשמחה. ורש"י (שם ט"ו ט"ז) פי' והיית אך שמח שהוא לשון אזהרה אבל פשט הכתובים לא יסבלהו:

הספק הכ"ז למה כמו שזכר בחג הפסח ב' שרשיו שהם הפסח והמצה. מדוע לא זכר ג"כ בחג הסכות ענין הלולב. בהיותו אחד משרשיו כמו שבא בפרשת אמור אל הכהני'. ולמה לא זכר בו ג"כ יום השמיני שהוא עצרת לה' והוא גם כן חג בפני עצמו:

הספק הכ"ח למה זכר משה אדונינו בכאן חג הפסח וחג השבועות וחג הסכות ולא זכר שאר מועדי ה' לא יום תרוע' ולא יום הכפורי'. וגם לא זכר מאומה מיום השבת בהיות אלה ואלה ממועדי ה' מקראי קדש כמו שנזכר שם בפרשה. ולמה לא זכר קרבנות המועדי' האלה ואישיהם ולא המוספין שבהם. והנני מפרש דברי הפרשה באופן יותרו הספקות כלם:

ראה אנכי נותן לפניכם וגו' עד אלה החקי' וגו' כבר כתבתי פעמי' רבות שכונת אדון הנביאי' בספר משנה התורה הזה. היה לבאר לישראל המצות הצריכו' ביאור. והרחבת המאמר מאותן שנאמרו ונזכרו בקוצר וברמז בספרי' הראשונים וכמו שאמר (פ' דברי') הואיל משה באר את התורה הזאת לאמר. והנה הביא צורך הדברים להקדי' לזה דברי הספורי' אשר קדם בסדר אלה הדברי' ובסדר ואתחנן ובסדר והיה עקב לאותם הסבות אשר זכרתי בפירושם ואחר ההקדמה ההיא כלה בא עתה לבאר המצות אשר כוון אליהם והביאם כלם בזה הסדר ובסדר שופטי'. ובסדר כי תצא ובמקצת סדר והיה כי תבא. כי הנה בסדרים האלה הביא המצות כלם. מבלי שנתערב בהם ספור ולא תוכחה. ואחריהם הביא דברי הברית והחוזק על שמירתם הברכות והקללות בקצת סדר והיה כי תבא ובסדר אתם נצבי' ובסדר וילך והאזינו וכמו שיתבאר. ומפני זה אמר כאן בתחלת המצות ראה אנכי נותן לפניכם היו' ברכה וקללה. ולא אמר זה על הברכו' והקללו' הנתונות בהר גריזי' ובהר עיבל. כי הם לא נתנו היו' הזה. ואיך יאמר עליהם נותן לפניכם היום. וגם לא צוה עליהם בעצם במקו' הזה כי הנה יבא הצווי העצמיי אליהם בפרשת והיה כי תבא. אבל אמר שבמצות האלה אשר הוא נותן לפניהם היו' הזה היה כאלו נותן לפניהם ברכה וקללה. ואיך יהיה הדבר האחד בעצמו ברכה וקללה שהם דברי' הפכיי' או סותרי' אם לא באותו אופן שביאר. והוא שיהיו ברכה כאשר ישמעו אותם והמה עצמם יהיו קללה לאדם הבלתי שומע אותם כי בהיות המצות טובות בעצמן הנה כפי המקבלי' פעמי' יהיו ברכה כאשר הם ישמעו אותם. ופעמי' יהיו קללה כי כאשר לא יקיימו אותם המה יהיו להם למוקש ולקללה. והוא על דרך מה שאמר הנביא (הושע י״ד:י׳) כי ישרים דרכי ה' וצדיקי' ילכו בם ופושעי' יכשלו בם ר"ל שהם בעצמם ישרי' וטובי' ואמנם בבחינת המקבלי' כבר יהיו טובי' ונאותי' להליכה בהם לצדיקי' ובבחינת הפושעי' יהיו דרך רע ומכשול בערכם. ויקרה בזה מה שיקרה במזון הטוב כלחם בשר ויין שהוא מזון טוב ונאות בעצמו. וכאשר יקחהו אדם בריא וטוב יזון ויבריא ויחזק בו. האמנם אם יקח אותו אדם חולה ממחלת הצד או המוקדח כבר יהיה לו מזיק וממית לא בבחינת טבע המזון הפועל כ"א בבחינת רוע וקלקול טבע האד' המקבל אותו ולזה אמר כנגד כלל ישראל או כנגד כל א' וא' ומהם כדברי הראב"ע. ראה אנכי נותן וגו' ר"ל ראה בעיני שכלך כי אנכי נותן לפניכם וגו' לא שאותה ברכה וקללה היא לשונית כ"א שהיא בכח המצות שעכ"פ ימשך מהם או ברכה או קללה ואין אמצעי ביניה'. לפי שכאשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם אשר אנכי וגו' הנה כבר נתתי לכם ברכה כי הם עצמם לטובה ולברכה יהיו לכם ואם לא תשמעו קללה יחשבו אליכם. ובזה האופן נתתי לפניכם היום ברכה וקלל'. במה שנתתי המצות כי הם כפי המקבלי' או ברכה או קללה. וכמו שהניח זה המאמר כאן קודם זכרון המצות. כך אמר בסופם בזה הלשון עצמו ראה נתתי לפניך היום את החיי' ואת הטוב את המות ואת הרע. ובאר איך נתנם לפניו באמרו אשר אנכי מצוך וגו' ולשמור מצתיו. כי במה שצוה בהם אותם נתן להם החיי' והטוב אם ישמעו אות' והמות והרע אם לא ישמעו אותם ולא ישמרום. יאמר עוד החיי' והמות נתתי לפניך הברכ' והקלל' שכל זה על המצו' בעצמן אמרו וכמו שיתבאר. והנה בענין הברכ' אמר כאן אשר תשמעון וקללה אם לא תשמעון. להגיד שהברכה תהיה ודאי והש"י יספיק בידם לקבלה והקללה תהיה בספק אם לא ישמעו. ועל כיוצא בזה אמרו בכתובות פ"ק (דף י"ח) ושלהי מועד קטן ברית כרותה לשפתי' ולא יפתח אדם פיו לשטן. וכמו שהמזג השוה הוא אחד. והבלתי שוה הם רבים ככה בענין המדו' ומעשי' כתב המדיני בספר המדות מאמר ב' פרק א' שהטובי' על דרך אחד והרעי' הם על דרכי' רבים. ואמר ג"כ שהטוב והישר הם כמו האות המונח למורי החצי'. שהמכוין אליו לא יהיה כ"א על דרך אחד. והמימיני' והשמאלי' הם על דרכים עד אין מספר. ומפני זה אמר כאן בקנין הברכה את הברכה אשר תשמעו אל מצות ה' אלהיכם ר"ל כי אין דרך לבא אל הברכה האלהית אם תיימינו ואם תשמאילו רק על דרך אחד והוא השמיעה אל המצות שהוא דרך קצר אשר אין דרך לנטות ימין ושמאל אמנם דרכי הקללה הם מרובי' ורחבים. וזהו והקללה אם לא תשמעו אל מצות ה' אלהיכם. ורצה בזה שאדם יחטא או לסכלו' והעדר הידיעה ועל זה אמר אם לא תשמעו ר"ל אם תטו לבבכם מהשמיעה והלמוד התורני. וג"כ יש דרך רע אחר. והוא אמרו וסרתם מן הדרך אשר אנכי מצוה אתכם היום שאע"פ ששמעתם וידעתם. הנה מפאת הרצון עזבתם אותם המצות האלהיות ותקוצו בהם ותבחרו לכם מצות אחרות ודרכי' אחרי'. וג"כ יש דרך אחר רע ומר והוא שלא חסרתם הלמידה והשמיעה גם לא עשיתי את מצות ה' רק חשבתם לעמוד עמו בשותפות אלהי' אחרים. ועל זה אמר ללכת אחרי אלהי' אחרי' אשר לא ידעתם. הנה אלה דרכי' רבים מתחלפים. לפי שהברכה בדרך אחר תבא אליך ובשלשה דרכי' תנום מלפניך. ואפשר לפרש ללכת אחרי אלהים אחרי' שבא להגיד שאין אדם עובר מצוה מן המצות אלא א"כ נכנסה בו רוח אפיקורסו' כבסוטה סוף פ' בתרא כי העובר מרצונו וחפצו על המצות יהיה בהכרח שיכנס בו האפיקורוסות והכפירה. וכמאמר המשורר (תהילים י״ד:א׳) אמר נבל בלבו אין אלהי' השחיתו התעיבו עלילה אין עושה טוב. ומה שכתבתי הוא היותר נכון בפשטי הכתובי':