גור אריה על רש"י בראשית כט

מתוך ויקיטקסט, מאגר הטקסטים החופשי
קפיצה לניווט קפיצה לחיפוש

<< · גור אריה על רש"י · בראשית · כט · >>

פסוק ב[עריכה]

[א] משקים הרועים. פירוש שלשון "ישקו" אף על גב שהוא לשון עתיד - צריך לפרש בלשון הוה 'משקים'. וצריך להוסיף גם כן 'הרועים'. ואין לפרש דקאי על הרועים שנאספו עתה שלשה עדרי צאן, ויהיו אחר כך משקים הצאן, ולפי זה יהיו "ישקו" לשון עתיד כמשמעו, שזה לא יתכן, שלא נכתוב 'הרועים' בפסוק שיהיה קאי על זה "ישקו" לשון עתיד, אבל אם קאי על כל רועים דעלמא הוי שפיר, שפירושו "ישקו" מי שדרך להשקותו, והיינו הרועים, וכיון דאיירי ברועים דעלמא - כלומר שדרך רועים דעלמא להשקות מן הבאר, ולפי זה צריך להיות 'משקים הרועים' לשון הוה, שהרי כך הוא תמיד:

פסוק ג[עריכה]

[ב] רגילים להתאסף. פירוש אף על גב שהוא לשון עתיד גם כן - פירושו הוה, מפני שכן הם רגילים להתאסף, וכל דבר שהוא רגיל כתיב לשון עתיד במקום ההוה (ר' רש"י לעיל כד, מה), כמו "יעשה איוב" (איוב א', ה'):

[ג] ותרגומו ומגנדרין. הוצרך להביא ראיה מן התרגום, ואצל "והשיבו" - ותרגומו 'ומתיבין', מפני כי אלו שניהם דהיינו "וגללו" וכן "והשיבו" הוא המתחייב מן האסיפה, שלכך מתאספין כדי לגלול האבן ולהשיב אותו אל הבאר, ואין דרך הכתוב לומר בפועל המתחייב האחד מן השני לומר בשניהם רגילים לעשות כך; לומר רגילים לאסוף ורגילים לגלול, דמשמע שכל אחד ואחד בפני עצמו, דכיון דעיקר מה שרגילים להתאסף רק משום לגלגל האבן - לא היה לו לומר רק 'רגילים להתאסף' למה - כדי לגלגל האבן, וכיון שהם מגלגלים האבן בודאי רגילים להשיבו, ולכך אין לומר 'רגילים להתאסף' 'רגילים לגלגל' ו'רגילים להשיב', לכך מביא ראיה מן התרגום שפירש על שניהם לשון הוה:

פסוק ו[עריכה]

[ד] הטעם באל"ף. שזהו ההבדל בין לשון עבר ובין לשון הוה בפעלי השניים, כי לשון עבר הטעם למעלה (תחת) [מעל] הב' - נקרא טעמו למעלה, ולשון בינוני - טעמו תחת האל"ף. ונראה דהיינו טעמו, כי הפעל עבר טעמו למעלה להורות הטעם על אות ג', להשלים ג' אותיות השורש, אבל בבינוני שהוא כמו תאר השם והוא תאר לנקיבה, לכך הטעם לפני הא' הנקיבה, וקל להבין:

פסוק י[עריכה]

[ו] כאדם שמעביר הפקק. דאם לא כן לכתוב 'ויגלגל האבן מעל פי הבאר' כמו "וגללו" (פסוק ג), אלא שרוצה לומר לשון גלוי, כמו שהוא מסיר פקק החלון שהוא סתימת החלון (שבת דף קכה:), ושייך לומר עליו "ויגל" (כ"ה ברא"ם). אי נמי שכן הוא הלשון, כל שנתרבו אותיותיו - פעולתו יותר כפי האותיות שהם בו, וכאן אותיות השורש חסר לומר "ויגל" ולא 'ויגלגל', לומר פעולה חסירה היה:

פסוק יא[עריכה]

[ז] והעני חשוב כמת. לפי שאין לו חיות מצד עצמו, שכל החיים יש להם קיום מצד עצמם בלבד ואינם צריכים לזולתם, והעני אין לו חיות מצד עצמו רק מצד אחרים, לכך מצד עצמו הוא חשוב כמת. ולפיכך כתיב (ויקרא כ"ה, ל"ו) "וחי אחיך עמך", שאחרים מחיים אותו. וזהו שאמר (משלי ט"ו, כ"ז) "ושונא מתנות יחיה", כי אחר שהוא שונא להיות חי מאחרים - אם כן יש לו חיות מעצמו, לפי שאינו מקבל החיות מאחרים. שאין ענין החיות רק החיות מעצמו, שלכך נקרא המעין שהוא נובע מעצמו ואין מקבל מאחר "מעיין חיים" (ר' שיה"ש ד, טו), מפני שהוא מעצמו נובע, וזהו החיים:

פסוק יב[עריכה]

[ח] אם לרמאות וכו'. וקשה מה הגיד בזה לרחל, ויראה כדי שתתרצה רחל להינשא לו, ולא תאמר שיהיה לבן מרמה אותו:

[ט] אמה מתה וכו'. שאם לא כן היה לה להגיד אל אמה, שהרי 'אין הבת מגדת אלא לאמה' כמו שפירש רש"י אצל "ותרץ רבקה" (לעיל כד, כח):

פסוק יג[עריכה]

[י] שגוהנם בחיקו כו'. נראה שרוצה לומר כי יעקב הטמין הממון והנם בחיקו בהסתריו, כי מקום החיק הוא בסתר יותר - שאין נראה, וכאשר הוא מחבק אותו אז הוא מתדבק בו לגמרי, ובשביל זה ימשוך אליו אהבתו, ולא יעלים ממנו. וכן 'שמא הם בפיו', ורוצה לומר כי הפה הוא יותר נסתר מן החיק, שהוא תוך האדם, ועל ידי נשיקה רצה הוא למשוך אותו אליו עד כי דבר שהוא בפה - דהיינו בסתר לגמרי - ימצא. ומתחלה היה מחבקו להדבק בו באהבה יתירה עד שיגלה לו אם הם טמונים בחיקו, ואינו כל כך הסתר. ועוד הוסיף אם הם טמונים בפיו, דהיינו הטמנה גמורה והעלמה יתירה, ובשביל זה שהיה מתדבק בו באהבה יתירה, שנשק לו, לא יעלים ממנו. וזה שאמרו (ב"ר ע, יג) אם הם טמונים בפיו ימצא, רוצה לומר אם יש לו פנימות וסוד בהם - בשביל כי הנשיקה בפה הוא דבוק גמור, וימשוך אליו פנימיותיו, וימצא דבר שהוא בפיו נסתר גמור:

[יא] והנם בפיו כסבור ממון הביא וכו'. דאם לא כן אין דרכו של רשע לחזור על האורחים, ואף על גב שהיה קרוב לו:

פסוק יח[עריכה]

[יב] שגוהן ימים אחדים. דאם לא כן יקשה לך כי אמו אמרה לו "וישבת עמו ימים אחדים" (לעיל כז, מד), והוא אמר "אעבדך שבע שנים", אלא שזהו "ימים אחדים" שאמרה לו אמו. אף על גב דמשמע דהיו ימים אחדים בשביל אהבתו אותה (ראה פסוק כ), ובלאו הכי לא נחשב לו "כימים אחדים" (קושית הרא"ם), היינו אף על גב דאמו אמרה לו "וישבת עמו ימים אחדים" היינו מי שאינו שרוי בצער נדמה לו ז' שנים - ימים אחדים, ולא היה דעתה שיהיה יעקב בעבודה, אבל האמת שלא היה יעקב שרוי בטובה אלא בעבודה קשה, כדכתיב (להלן לא, מ) "הייתי ביום אכלני וגו'", וכזה היה ראוי שיהיו לו ימים מרובים, לכך כתיב שהיו לו כימים אחדים בשביל האהבה שהיה אוהב אותה כאילו לא עבד:

[יג] לכך אמר ברחל בתך הקטנה. ואם תאמר יאמר 'בבתך הקטנה', ויש לומר דהוי משמע אפילו בקטנה דלא עדיפא כמו גדולה - אעבוד אותך, ואחר כך היה נותן לו לאה, שהיה אומר דאפילו בקטנה משמע, דכל מקום קטנה לגריעותא, לכך אמר "ברחל" דווקא:

פסוק כא[עריכה]

[יד] מלאו ימי שאמרה לי אמי. דאין לומר מלאו שני העבדות, דלא שייך בזה "מלאו ימי", כי היה לו לומר 'מלא עבודתי', כי לא היה מקפיד לבן רק על העבודה ולא על הימים, דאם לא עובד לא היה מלא, ולפיכך צריך לפרש על הזמן לבד, דהיינו מלא הזמן שקבעה לי אמי. ומה שלא תלה יעקב בעבודה שלו - שכבר כלו ימי העבודה, דהיה ירא שלבן יאמר שאין המנהג לתת הצעירה לפני הבכירה (פסוק כו), המתן עד שתנשא לאה, ולכך אמר שאי אפשר לו על כל פנים, ויסולק בזה קושיות הרמב"ן:

[טו] ועוד כי מלאו ימי וכו'. כי לפירוש הראשון לא היה לו לומר "מלאו ימי" אלא מלאו הימים, כי הימים שאמרה לו אמו לא נקרא "ימי", אלא 'מלאו ימי שהרי וכו:

פסוק כה[עריכה]

[טז] אבל בלילה וכו'. פירוש הא דכתיב "ויהי בבקר והנה היא לאה" והלא אף בלילה היא לאה, דאין לומר שפירוש הכתוב שבבוקר ראה שהיא לאה, דאם כן לכתוב 'ויהי בבוקר ויאמר אל לבן מה זאת עשית' ותו לא, אלא ודאי הכי פירושו "והנה היא לאה" - בבקר, אבל בלילה לא היתה לאה, לפי שמסרה לה הסימנין, וקיימא לן דסימנין דאורייתא, והוי סימן מובהק, ולפיכך בלילה הרי היא רחל לענין דינא לסמוך עליו:

פסוק כז[עריכה]

[יז] נקוד בחטף. פירוש בשו"א, ונקרא השו"א בחטף - לפי שמחטיפין השו"א יותר משאר נקודות:

[יח] שאם כן היה צריך לנקוד בקמץ. וכן הוא בדניאל (ר' ט, כז) "שבוע וחצי שבוע":

[יט] שבעה שבועות. שהוא לשון זכר, דלא כתיב 'שבע שבועות', כי "שבעה" לשון זכר:

[כ] לשון רבים. כלומר הנון הראשונה של "ונתנה" הוא לשון רבים, ואינה נון נפעל לומר שתנתן לך גם את זאת. ומה שלבן לא אמר 'ואתן לך גם את זאת', מפני שהיה כולל עמו שאר בני העיר הבאים להכניס החתן והכלה לחופה (ר' פסוק כב), ושתף עמו כל הקרואים דרך כבוד, שגם הם נותנים. אי נמי שרוצה לומר כי "לא יעשה כן במקומנו" שיתנו הצעירה לפני הבכירה, לכך אמר "מלא שבוע זאת ונתנה לך", כלומר בני העיר, שאינם רוצים לתת הצעירה לפני הבכירה (כ"ה ברמב"ן):

פסוק לד[עריכה]

[כא] שגלפי שהאמהות נביאות היו. ובפרק קמא דמגילה (דף יד.) דחשיב ז' נביאות ולא חשיב לאה ורחל (קושית הרא"ם), התם לא חשיב רק אותם שנבואתם מפורש בכתוב, שהרי שרה נקראת "יסכה" (לעיל יא, כט) שהיתה סוכה ברוח הקודש (רש"י שם), ועוד נאמר (לעיל כא, יב) "כל אשר תאמר לך שרה שמע בקולה", ומזה למדנו (מגילה דף יד.) שהיה אברהם טפל לשרה בנביאות, אבל נבואת רחל ולאה לא נכתב בתורה. ואף על גב דמוכרח לומר מכח דקדוק הכתוב שהיו נביאות, מכל מקום אין הכתוב מדבר בנביאות שלהם, שאין הכתוב מדבר רק שקראה שמו לוי, אבל אין הכתוב מדבר בנבואתם. אבל כל הנביאות הכתוב מדבר בנבואתם. והכי נמי מתרץ התם על מ"ח נביאים שעמדו לישראל כי האי גוונא:

[כב] מרובה באוכלוסין וכו'. ואם תאמר מאי ענין "על כן" שיהיה מרובה באוכלוסין, ואפשר כי לשון "כן" הוא לשון גבול ושיעור 'כן וכן יהיה', ומי שנאמר לו "על כן" שלא יהיה לו שיעור מוגבל, והם יותר משיעור מוגבל, וזהו "על כן". ויש לומר בזה ענין אחר, כי בכל מקום שנאמר "על כן" שמו יותר עיקר, שנתן טעם לשמו 'על כן נקרא שמו כך', ומאחר ששמו יותר עיקר מן האחר לכן נאמר בו שהוא מרובה באוכלוסין, שזהו השם כאשר יש לו רבוי אוכלוסין ואינו בטל אצל האחרים, כי השבט שהוא מועט באוכלוסין אין לו שם בפני עצמו, ובטל הוא אצל האחרים, אבל שבט שנותן טעם לשמו שאמר "על כן" מורה כי יש לו שם מבורר וידוע אצל הכל, לכך הוא מרובה באוכלוסין. ועוד יש בזה דבר מושכל, כי כאשר יאמר "על כן" מדבק טעם השם - בשם, לאפוקי במקום שלא אמר "על כן" אינו מדבק טעם השם בשם, וטעם השם הוא דבר מושכל - שנותן טעם, ומפני שדבק בו המושכל יש לו מעלה יותר עליונה ומשם הרבוי, ודבר זה מופלא ואמת:

[כג] שהארון מכלה בהם. פירוש שלפעמים היו שוגגין, ולא היו נזהרין בשמירת קדושתו, ולפיכך היה הארון מכלה בהם. ואם תאמר והלא אף קודם שנשאו הארון, דהיינו כשיצאו ממצרים, לא היה שבט לוי יותר משאר שבטים, ומנין שבפרשת במדבר (במדבר ג', ט"ו) היה חדש אחר שהוקם המשכן, ונראה כשיצאו ממצרים היו מעטים מפני טעם אחר, דכתיב (שמות א', י"ב) "וכאשר יענו [אותו כן ירבה וכן יפרוץ] וגו'", ולוי לא היו בכל העינוי מפני שלא נשתעבדו שבט לוי (רש"י שמות ה, ד). וטעמא דהכא לא שייך אלא למה לא היו רבים אחר יציאתם:

[כד] שלח הקב"ה לגבריאל וכו'. אבל ליעקב כאשר קרא לו שם (לעיל כה, כו) לא שלח הקב"ה לגבריאל, מפני כי יעקב אחד מן האבות (ברכות דף טז:), והן הן המרכבה (ב"ר מז, ו), אין צריך למלאך, אבל לוי אינו כמו יעקב, והוצרך למלאך, ולא על ידי הקב"ה בכבודו ובעצמו: